Tag Archives: ספרים

מזל שהרבי היה נמוך וכולם יכלו לראות מעבר לכתפו שאני עושה את הדבר הנכון

varda 1

 

 

 

"אומרים שאני דרמה קווין", אומרת לי ורדה הורביץ, אחרי שלוש שעות של שיחה בבית קפה יפואי קטן, בלילה קריר, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש מתוך הספר, מתוך החיים, גם אם נשב ככה עוד שעות ארוכות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים".

ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר ההצהרה המאופקת של השנה. קחו למשל את הסצנה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיק, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה וחולמת חלומות גדולים, מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר על המשפחה. זאת הייתה אמורה להיות עלילת המשנה בסיפור שכל כולו ניסיונותיה של אישה צעירה למצוא את זהותה: בין רומן עם צעיר ערבי, לצורך לגונן על הוריה והרצון ליישר קו עם החברה הישראלית באמצעות נישואי בוסר לבן של "ותיקים". הורביץ נסעה לגליל כדי לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה הצעיר אברהם נפטר מדום לב. "כל השנים האלה לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק של עשרים דקות ממני", היא אומרת.

רב המכר של הורביץ "התנ"ך של אמא" (ידיעות ספרים) הביא לחייה עוד הפתעות רבות, קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כולו כתוב כמו ציור מורכב ועשיר לא רק של משפחה אחת אלא של דור, דור הילדים של אותם שורדים, שהגיעו ארצה מהשואה, הקימו משפחות חדשות בשיכונים צפופים ולוהטים, נאחזו בשרידי התרבות זרה שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך אפשרית, גם אם לשם כך נאלצו להכות בהם – גופנית ונפשית – מכות שפעם חשבנו כולנו שהן מחשלות.

הורביץ, בת 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו רצחו" ולאם שגדלה ברוסיה, ולנין היה תחליף האלוהים שלה. הבית הזה, ביתם של תופרת ופועל בניין שלא תמיד מצא עבודה, היה ספוג בתרבות האירופאית. ורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן, האזינה לאופרות וחלמה שאלביס יבין סוף סוף שהוא אמור להתחתן אתה ולקחת אותה משם. בגיל צעיר מאוד היא הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה וגם לגונן על אחיה, מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שמחפשת כל ימיה את התשוקה הגדולה לחיים, זו שכללי היסוד של החיים, הלא הם התנ"ך של אמא שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.

"פעם חברה אמרה לאימא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים אחי לא היה לוקח את זה כל כך קשה, לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות האלה – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו?  – אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו". רוזה שפיגל, כך מכונה באם הבלתי נשכחת בסיפור, אומרת לבתה שזאת לא חכמה. לדור הזה יש אמא ואבא שאפשר ללמוד מהשגיאות שלהם – אבל להם, ממי יכלו בכלל ללמוד מה מותר ומה אסור?

"הקשר שלי עם אמי עמוק מאוד", מודה הורביץ. "היא בת 91, ובכל פעם שאני באה לבקר אותה אני קוראת לה מהדלת ומחכה לשמוע את אותן מילות חיבה שעדיין מרעידות לי את הלב". מיד עם צאתו לאור של "התנ"ך של אמא" הורביץ עברה להתגורר מספר ימים בדירתה של אמא שלה, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. אמא שלה קוראת רק ברוסית, וורדה מקריאה לה קטעים מצחיקים במיוחד מהספר. לא, היא לא סיפרה לאימא שלה את הבשורה המרה "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חיה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה. הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו, כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן הוא חזר ונעלם בעולמו. "כל השנים האלה סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה, שהוא שמח. המצאתי לו סיפור חיים. הוא היה גאון מוזיקלי, אז סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארה"ב. "

לא הצלחת למצוא אותו במדינה הקטנה שלנו?

"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו חיים שלנו כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה שאני אשמה במותו, אבל לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו הוא יכול היה להמשיך לחיות עוד שנים. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות בלי הנוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עלי תחושה של החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו  כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אימא שלי מתגעגעת אליו נורא, ויכול להיות שממש לפני מותה אעז להגיד לה שהיא הולכת לפגוש אותו."

ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת)  ומנוסה הרבה יותר – במהלך הספר, נעמי מגששת את צעדיה בניסיון להבין מי היא באמת. הורביץ, כך נדמה, כבר הבינה,  אחרי לא מעט תהפוכות רגש. ואולי לא לגמרי – כי נדמה שאשה סוערת כמותה עוד תפתיע, את קוראיה ואת עצמה. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה כשהייתה בת 17  ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול וגל, בת 30 בימאית תיאטרון) והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן. "התחתנת מצוין, דוצ'ה, כל כך מצוין", אומרת לה אמה בספר. "מצוין שהתחתנתי" היא עונה.

 

 

וזוהי ורדה

וזוהי ורדה

לחצו עליך להתחתן מוקדם?

"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמתיים שלה ובראשם הצורך העמוק באהבה והתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה, הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצה, לדבריה, להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים אבל בעיניים רואים להם את החלודה. "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את הביטלס, הרולינג סטונס, הפינק פלויד. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".

היום היא סבתא לשתי נכדות ועוד אחת שבדרך וכבר עשור חולקת את חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מעשרים שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם עמוק בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה. הספר שנולד בעקבות ההבנה הזו חושף לא מעט סיפורים שהקפידה לשמור בחייה כסודות כמוסים. אחד מהם, למשל, הוא סוד הכמעט-תקיפה המינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית המשותף שלהם.

"זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו בבית עם אבא שלי. אהבתי את הריח של הצבע וכשהוא קרא לי לקלט ירדתי לשם והוא ניסה לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא שלי יהרוג אותו במכות. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על זה שירדתי למקלט, את הריח המגעיל שנדף ממנו, זיעה מהולה בסיגריות, את הנשיפות שלו על השיער שלי. כשהתחתנתי ראיתי אותו פתאום ברשימת המוזמנים לחתונה שלי אז צרחתי, ממש צרחתי, תמחקו אותו ואז סיפרתי לאימא והיא כנראה סיפרה לאבא. אני כבר לא זוכרת".

בספר את אומרת שנשים לעולם לא מפסיקות ללחוש, שתמיד יש לנו סודות שחייבות להסתיר

"אני זוכרת שהתגרשתי ואמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים שלהן".

הדיבור הזה על סודות גורר אותנו, כמובן, לווידויים הדדיים, שלא יכללו בכתבה. הורביץ נפתחת בקלות, אבל לא מאמינה בלב שלם בחברויות ללא תנאי. היא נתקלה גם בנשים שעמדו לצדה כשהיה לה קשה אבל העדיפו לא לשמוע כשטוב לה. "גיליתי שבחלק מהחברויות אני נאלצת לגמד את הרגעים המאושרים שלי, כי יש מי שלא מסוגל לשאת את השמחות שלי, אז ניסיתי להיות נחמדה מקצועית עד שהבנתי שקשרים בריאים לא תובעים עבודה קשה אלא זרימה ונעימות".

את תהליך הכתיבה היא מתארת כסוג של חפירה פנימית אינסופית, שלא ממש נגמרה. אחרי שעות של שיחה, שנמשכו לאחר המפגש גם בטלפון, הורביץ שולחת לי מייל עם סיפורים נוספים, כדי שלא אשכח, כדי שאבין. ונדמה לי שאני מבינה, כי הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני בכלל מוצאת בתוכו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שבעקבות הספר נודדת מבמה לבמה עם מופע המבוסס על מונולוגים שלה בליווי זמרת, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא. הוא נולד ממפגש שלה עם מרואיינת, אבל המשיך משם למקומות שעדיין רגישים אצלה.

את כותבת רומן וכוללת בו כל כך הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?

" לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה – אני מתה".

 

*פורסם בשבועןן לאשה.

סרט חייה (למרות שהיא, בכלל, גדלה בפתח תקווה)

דבורית שרגל שקועה כבר הרבה זמן בסרט חייה – הסרט על נוריקו סאן ואלה קארי והילדות מסדרת ספרי הילדות הבלתי נשכחים האלה.  בואו לתמוך.  התענוג מובטח. ובהזדמנות זו – כתבה שלי מלפני שנה או יותר (התפרסמה ב"לאישה")  ובה דבורית מספרת את הסיפור המרתק על יצירת הסרט שלה:

 

סרט דבורית

באוגוסט האחרון חזרה דבורית שרגל, עיתונאית, קולנוענית ובעלת בלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" מיפן, בעיניים נפוחות מבכי. היא מיד התיישבה לכתוב פוסט בבלוג שלה, שכותרתו הכריזה כי "ולווט סאן חזרה מיפן אחרי שמצאה את נוריקו סאן", ובו סיפרה לקהל – ותרשו לי להמר שמחציתו לפחות החניק דמעות של שמחה גם הוא – איך נחתה ביפן כדי לחפש שם את הילדה שכיכבה בספר הילדים המיתולוגי "נוריקו סאן הילדה מיפן". שרגל, שלפני יותר משלוש שנים החלה לעבוד על סרט העוסק בילדות גיבורות סדרת "ילדי עמים", ספרי הילדים של פעם, חצתה ערים, יבשות ואוקיינוסים כדי למצוא את הגיבורות שלה – והסיפור המורכב מסופר בסרט.

שרגל בכתה בלי סוף. לא רק במפגש עם האישה שבגרה מתוך אותה ילדה יפנית, וכלל לא ידעה שבישראל היא אייקון תרבות. כמעט כל מה שקשור בתחקיר ובסרט שלה, שהעבודה עליו תסתיים בחודשים הקרובים הציף אותה בהתרגשות ונוסטלגיה. לנוסטלגיה הזו שותפים רוב בני הארבעים חמישים בארץ – מי שכילדים אהבו מאוד את סדרת הספרים שכתבה (במקור השוודי) אסטריד לינדגרן (אימא של "בילבי") תרגמה (או כתבה נוסח עברי לאה גולדברג) וצילמה אנה ריבקין בריק. נוריקו סאן הילדה מיפן הייתה אולי המפורסמת מכל הילדים שתועדו בצילומיה וספריה של ריבקין בריק, ולצדה כיכבו בילדותנו הקולקטיבית גם אלה קרי, הילדה מלפלנד, דירק מהולנד, ליליבס ילדת הקרקס, גנט מאתיופיה וסיאה האפריקנית. לפני היות הטלוויזיה, אלה העניקו לנו הזדמנות להציץ לעולמם של ילדים אחרים , לראות אותם רועים כבשים בהרים, עורכים טקס תה, מנדנדים עריסת בד שתלויה על וו או ישנים באוהל משפחתי ענק. "בילדותי", אומרת שרגל, "הוקסמתי לראות ילדות בגילי ישנות על הרצפה, מתרחצות באמבטיה מעץ, זה הסעיר את הדמיון שלי. חלמתי לגור באוהל, או בכול מקום אחר, רק לא בשממה שבה חייתי, בפתח תקווה".

בעוד שרגל עובדת על הסרט התיעודי הראשון שלה, הכוכבות שלו וחבריהם לסדרה מוצגים גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל, בתערוכה "איזה עולם קטן" שאוצרת אורנה גרנות. בתערוכה, הפתוחה לקהל עד סוף הקיץ הקרוב,  מוצגים ספרי "ילדי העולם" לצד בובות מזכרת שנקנו בנסיעות ברחבי תבל – ואלה גם אלה הם מחווה לפועלה של אנה ריבקין בריק, צלמת שהחלה את הקריירה שלה כשתיעדה את נדידת שבט בהרי יוקמוק שבצפון אירופה. שם היא פגשה את הילדה אלה קרי שהייתה אז בת שלוש בלבד,  ואת משפחתה, בילתה בחברתם שבועות ארוכים, והוציאה לאור ספר צילומים למבוגרים. עיון מדוקדק בסרטי הצילום שלה העלה בה את הרעיון להוציא ספר נוסף, לילדים. הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד"  – שאת הסיפור שלו כתבה העיתונאית אלי יאנס – זכה להצלחה בינלאומית, ובעקבותיו נולדו הספרים האחרים, יוצאי דופן בצורתם ובתכניהם ומתעדים בצילומים את חיי היומיום של ילדים בתרבויות שונות.

הספרים של ריבקין בריק שילבו בין אקזוטיקה למציאות המוכרת כמעט לכל ילד בעולם: הילדים נראו בהם לובשים תלבושות עממיות מסורתיות אבל משחקים, צוחקים ומתייחסים לבני משפחתם כמו כל ילד אחר שפוגש אותם בין דפיו של הספר. אורנה גרנות, האוצרת, אומרת שההתלהבות העולמית הגדולה מן הספרים שרובם ראו אור בשנות החמישים המאוחרות הייתה במידה רבה תגובה למלחמת העולם השנייה שהסתיימה והותירה חותם עז ואפל – שמולו רעיון הקרבה בין ילדי כל העולם, ההזדהות והדמיון ביניהם – נראה קודם במיוחד ומלא תקווה. מסיבה זו היא בחרה לשלב בתערוכה גם את בובות המזכרת, הלבושות בתלבושות עממיות מכל העולם – שגם הן מסמלות צורך לגשר בין תרבויות וליצור אווירה של פתיחות וידידות בין ילדים.

גרנות, בת 40, היא מומחית לספרי ילדים ואיור. היא עצמה לא גדלה על סדרת "ילדי עמים" אבל מכירה את התגובות הרגשיות העמוקות שהספרים הללו מעוררים במי שהכיר אותם בילדותו, וגם בילדים שנתקלים בהם כיום. "הספרים האלה מאוד סיקרנו אותי", היא אומרת. "התפיסה החברתית והיחס לאחר היום שונים לגמרי ממה שהיה מקובל כשהם ראו אור לראשונה, ולכן לא מובן מאליו שילדים יאהבו אותם גם היום, אבל מתברר שכן – שהספרים כחפצים שמזכירים תרבות שונה, ומאפשרים לנו להיות חברים של ילדים ממקום אחר – עדיין מלאי קסם וכוח משיכה".

גם שרגל הופתעה לגלות שהספרים האהובים של ילדותה כובשים גם את הדור שגדל על טלוויזיה ומשחקי מחשב ורשתות חברתיות. למעשה, הרעיון לסרט נולד כשהביאה לבת של חברים את "אלה קרי" ואת "נוריקו סאן", עותקים מהוהים ששמרה כל השנים בביתה, והופתעה לגלות כמה עניין גילתה בהם הילדה. שרגל, שמודה שאחרי השירות הצבאי שלה רצתה להיות סוכנת מוסד, אבל מעולם לא הגשימה את החלום, יצאה למסע לא פחות חוקרני ותובעני "למעשה, הבנתי די מהר שזה סרט חיי ושאני הולכת להתאבד עליו", היא אומרת. והיא מתכוונת לומר שהשקיעה את כל חסכונותיה, עד לגרוש האחרון, חיטטה בכל ארכיון אפשרי, שלחה אלפי מיילים, חצתה את העולם בטיסות וברכבות לילה, ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שלא דוברים שום שפה שהיא מבינה,  וכבר שלוש שנים שהיא עסוקה רק באיתור הילדים, בצילומים ובעריכה. השלל: היא מצאה את אלה קרי, את דירק מהולנד, את נוריקו סאן ועוד שני ילדים מספרים שלא תורגמו לעברית.

אנה ריבקין בריק נולדה ברוסיה בשנת 1908 וגדלה בשבדיה, אחרי שמשפחתה היהודית היגרה לשטוקהולם, שם הפך אביה  – שלמד פילוסופיה, התפרנס ממסחר והיה בין צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל – לתעשיין מצליח. היא הייתה אחת מחמשת ילדי המשפחה. למדה בלט וחשבה להיות פרימה בלרינה, אבל נפצעה, ומצאה ביטוי אומנותי חלופי בצילום. שלא כמו נשים רבות בתקופתה, ריבקין בריק טיפחה קריירה עצמאית מגיל צעיר. בת עשרים כבר פתחה סטודיו לצילום דיוקנאות והחלה למכור בגלריות דיוקנאות של סופרים ואנשי רוח. בגיל 29 נישאה לדניאל בריק, עורך דין, עיתונאי וצלם שנולד בארץ ישראל ובמסעותיה עמו בעולם לא פסקה לצלם. אחרי שני ספרים על מחול בשבדיה, החלה לצלם במדינות שונות מיפן ועד הודו וגם בישראל. אחד מספריה קב אחרי הקמתה של מדינת ישראל (בעלה הוא שכתב את הטקסטים), אחר תיעד את חיי הצוענים בשוודיה, ולבסוף פרסמה את סדרת הספרים הנודעת שכללה 19 כרכים. צילומיה הוצגו בגלריות נחשבות בעולם (ופעמיים לפחות במוזיאון תל אביב) ונכללו גם בתערוכה המגה-פופולארית "משפחת האדם", שהחלה את דרכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק בשנת 1955, ונדדה אחר כך בכל רחבי תבל.

סדרת "ילדי עמים" נוצרה בין השנים 1951-1970 כשיתוף פעולה יצירתי בין ריבקין בריק כצלמת לבין עיתונאיות וסופרות נודעות. תשעה מהספרים האלה נכתבו, כאמור, על ידי אסטריד לינדגרן. אחד הספרים נכתב על ידי אחותה של ריבקין-בריק, אויגניה סודרברג ("מוקיהנה מהוואי").  לאה גולדברג (שהייתה עורכת מדור הילדים בספריית הפועלים כשריבקין בריק פנתה אליה) תרגמה את רובם וגם כתבה את "הרפתקה במדבר" העוקב אחר הילד הישראלי אלי, והפכה ברבות השנים לחברה קרובה של הצלמת השבדית.

אלה קארי

 

נוריקו סאן

קריאה עכשווית הספרים האלה מגלה אולי סוג של התנשאות, בגלל המבט על חיי הילדים ומנהגיהם כעל משהו אקזוטי, אולי פחות מתורבת מחיי העיר המערבית שבה ישבו מרבית הקוראים. אבל גרנות אומרת שלא כך צריך לעיין בהם. הספרים הללו העניקו לילדים הזדמנות להבחין באחרים, להכיר אותם ולהזדהות אתם, לראות את הדומה דרך היכרות עם השונה. הרוח הזו המשיכה לנשב כנראה עוד שנים רבות אחרי שריבקין בריק כבר פסקה מלצלם. לפני קצת יותר מעשור ראו אור בארץ שני ספרים, כתובים ערבית ועברית ומלווים בצילומים, ספרים שאולי הייתה יוצרת בעצמה ובוודאי מברכת עליהם. "החלום של יוסף", על ילד המתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ו"רים הילדה מעין חוד" על ילדה המתגוררת בכפר הלא מוכר בכרמל – נכתבו על ידי תמר ורטה-זהבי ו עבדאלסאלם  יונס[i]. המחברים, המנחים כבר שנים מפגשים של מחנכים ותלמידים יהודים ערבים, היו בוודאי שמחים לראות את ספריהם על המדף לצד "הרפקתאה במדבר" העוקבת אחרי אלי מקיבוץ רביבים – ספר שבצילומיו מופיע גם אחד מנכדיה של גולדה מאיר (כך מציינת גרנות) ו"מרים גרה בקיבוץ", ספר של ריבקין בריק וקורדליה אדוורדסון שמספר על ילדה שעלתה ממרוקו ונקלטה בקיבוץ, אבל מעולם לא תורגם לעברית. ספר נוסף שנכתב על ידי גולדברג, על ילד אפריקאי שמאבד את החמור שלו נגנז. גם הספר על מרקו מיוגוסלביה לא תורגם – כנראה בגלל שבצילומים הוא מחבק את חברו הטוב, החזיר. הכרכים שכן תורגמו ראו אור במהדורה מחודשת לפני כחמש שנים. מבקרת הספרות אריאנה מלמד התפייטה אז בכתבה ב"ויי נט" וכתבה שהסדרה הזו מעוררת בה תחושה שלמרות שהעולם השתנה, האהבה היא נצחית וישנם ספרים בני אלמוות. לדבריה "הספרים זורחים כפנינים של כתיבה מעולה". היא נזכרת כיצד קיבלה אותם לידיה בתקופה שבה המדינה בדיוק סיימה את חיי הצנע, וחבורות של ילדים במכנסיים קצרים של אתא וחלום על אופניים למדו איך אומרים כפכפים ביפנית (פוקורי), כמה ההולנדים אוהבים לאכול סרטנים  ואיזה בגדים מוזרים לובשים בלפלנד.

ריבקין בריק נפטרה בשנת 1970, בת 62 בלבד, ממחלת הסרטן, אחרי שהגיעה ארצה כדי למות כאן, והיא קבורה בבית העלמין בחולון. היא הורישה 50 אלף מצילומיה לקרן היסוד ואת האוסף הגדול של הדיוקנאות וצילומי העמים שלה, למוזיאון לאומנות מודרנית בשבדיה. בשבדיה מוענק מדי שנה פרס לצילום על שמה. לא היו לה ילדים, וכפי שדבורית שרגל – שבעצה בחרה שלא ללדת ילדים – כך גם ללאה גולדברג. "אחרי מותה לא נותר מהמשפחה שלה זכר", היא אומרת "ולכן ראיתי את הצורך להנציח אותה כחלק מהמשימה שלי".

 

[i] כך מאוית כל הכריכה

מוחץ קלישאות בעקב מחודד מאוד

 

הראיון הזה פורסם במדור הספרים של "לאישה" לפני יותר משנה, כשהספר הנפלא "מתאגרף חיפושית" יצא לאור בעברית. ינון ניר הזכיר אותו השבוע בפיסבוק, א-פרופו עותק שרכש בעשרה שקלים, משומש, כשהקומוניקט של ההוצאה עדיין בפנים. מי שמסר את הספר בלי לקרוא קודם – הפסיד.

ned-beauman_3421

קווין ברום, המכונה "פישי" סובל ממחלה נדירה שגורמת לגופו להצחין כמו דג רקוב. בימים כתיקונם הוא מסתגר בבית, מתקשר עם נפשות קרובות בפורום של אספני ממורביליה נאצית ומדי פעם מוציא את האף לפה ולשם, בשליחותו של נדל"ניסט תאב בצע, שגם הוא אוסף פריטים מימי הרייך השלישי. אלא שהימים אינם כתיקונם, וקווין מוצא את עצמו במסע ארוך, פתלתל ומלא סכנות, במהלכו הוא מנסה לשחזר את קורותיהם של מתאגרף יהודי, פושטק מהאיסט-אנד של לונדון חוקר חרקים קיימברידג'אי שרכש ממנו את הזכויות על גופו החי ועל גופתו לעתיד. הוא מתיר בשקדנות את הסבך האירוטי והאלים שנוצר בין השניים, ובאותה הזדמנות מצייר תמונות נפלאות של בריטניה בשנות השלושים, כסיר מבעבע של תיאוריות מדעיות וחברתיות מצמררות. המחלה, אגב, מצילה את חייו ברגע השיא של המסע, וגם העובדה שהוא מונחה לא אחת על ידי השאלה הבסיסית: "מה היה בטמן עושה במצבי?"

"מתאגרף, חיפושית" ("סאגה", תרגום: שרון קרמנר) הוא אוסף נהדר של אנקדוטות מדעיות ופסבדו מדעיות, שמשמשות את נד באומן (שזהו ספר הביכורים שלו) כדי למחוץ בעקב מחודד כל בדל של תקינות פוליטית צבועה ומלאכותית, וכדי להציג באור מגוחך במיוחד אנשים שהאידיאולוגיה מעקרת מתוכם את האנושיות. הכתיבה של באומן חריפה ומצחיקה מאוד (חלק מההומור התאדה בתרגום) למרות שהיא מה שקוראים "מהודקת". למרות שהוא לא מתעייף מלנוע בין זירה רעיונית אחת לשנייה, הוא לא מפטפט סתם. בכל מיליגרם מידע שמטופטף לאורך הדרך נעשה שימוש בהמשך, כשהסיפור הופך לנחשול גועש של התחבטויות מוסריות. בתוך השצף הזה אנחנו פוגשים אמרגני אגרוף נכלוליים, פוליטיקאים פשיסטיים, מתכנני ערים ומלחינה של מוזיקה א-טונלית מודרנית. אנחנו משוחחים על שפות מלאכותיות, תיאוריות קונספירציה, הומוסקסואליות, שימור גופות, גזענות, מיתוסים נורדיים, מאפיונרים יפנים, מעגלי תנועה וכמובן אאוגניקה – התורה הקושרת בין המבנה הפיזי לתכונות האופי ונועדה להשבחת הגזע. מן הסתם, האאוגניקה הייתה חביבה על אחד, אדולף היטלר, שמכתב ממנו מצית את הסיפור כולו.

את כל העושר הזה, הכתוב מצוין וארוג בדייקנות של שען אומן, נד באומן בן ה – 27 כתב כשהיה בן 22 בלבד. בוגר טרי של החוג לפילוסופיה בקיימברידג', בן למשפחה ספרותית מאוד (אמו, ניקולה באומן הקימה את הוצאת "פרספוני" המוציאה לאור מהדורות חדשות של רומנים גדולים שנכתבו על ידי נשים; אביו, אחותו, אחיו ודודתו כותבים גם הם, ספרי היסטוריה, ילדים ומתח בהתאמה) שנתקל במקרה בערך "אנופתלמוס היטלריי" בוויקיפדיה. הערך הצג זן של חיפושיות עיוורות שנמצאו רק בחמש מערות בסלובניה, ושמן הוענק להן ב – 1933 על ידי החוקר הגרמני אוסקר שייבל כמחווה לפיהרר עם עלותו לשלטון. באומן לא צריך היה יותר מזה. השורות המסקרנות שבהן צוין כי החיפושית היא פריט נחשק על ידי אספנים של ממורביליה נאצית שיגרו אותו לספרייה, והוא בילה חודשים בקריאה של ספרות על פאשיזם, אאוגניקה, איגרוף, היסטוריה של הקהילה היהודית בלונדון, מועדוני סקס, מוזיקה, מחלות נפש, חקר חרקים, מכונות מוזרות ואדריכלות (רשימה ביבליוגרפית מלאה ניתן למצוא באתר שלו: www.boxerbeetle.com)  ובמשך כמעט שנתיים וחצי כתב את הסיפור, שמפגיש את מקס "סינר" רואץ', המתאגרף בעל תשע הבהונות והמזג הנפיץ עם ארסקין, המדען הגמלוני מודחק היצרים. מפגש שמהדהדים בו כל קולות ההיסטוריה של התקופה הסוערת שבה הוא מתרחש.

ההישג הספרותי הפרוע והמבריק של באומן לא חמק מעיניהם של מעניקי הפרסים ומצייני הציונים בבריטניה, מולדתו. "מתאגרף חיפושית" קיבל מספר פרסים ספרותיים ובאומן עצמו נכלל ברשימת הסופרים הצעירים המבטיחים ביותר של הגארדיאן ושל הבי בי סי. רשמית הוא מתגורר עדיין עם הוריו בהמפסטד, בצפון לונדון, שם נולד וגדל, אבל בפועל הוא נודד בעולם ומדבר על ספרות. הוא כבר היה בפסטיבלים ספרותיים בברלין ובאיסטנבול, כרגע הוא עצר בפריז לחודש חודשיים ומשם ימשיך לניו יורק. הוא מפרסם מאמרים במגוון במות נחשבות החל בגארדיאן והפייננשיאל טיימז וכלה בכתבי העת פְריז, קאבינט ואסקווייר והוא כותב בלוג (http://nedbeauman.blogspot.co.il) וגם מזמין את הקוראים לתקשר אתו ישירות במייל. ברור שזאת הסביבה הטבעית שלו, ולא מפתיע על כן שגם בפורום האספנים האמור שבספר, הוא שותל משתמש אחד ששמו "נ.באומן". השיחה בינינו מתקיימת, כמתבקש, בסקייפ. הוא שמח לשמוע שהספר שלו מעורר מחשבה, למרות שעם מרבית המחשבות שלי הוא לא מסכים.

יש בספר לא מעט אנקדוטות מדעיות משונות ומדענים משונים עוד יותר. האם זו ביקורת גורפת כלפי העובדה שהעידן שלנו מתייחס למדע כמעט כמו לדת?

"אני לועג בספר למדענים בעייתיים ולתחומי מחקר בעייתיים מאוד, ובעיקר לאאוגניקה. הרשתי לעצמי לעשות את זה בחופשיות, מתוך הנחה שביני לבין הקוראים שלי קיימת הסכמה שהמדע באופן כללי הוא דבר טוב ושאנחנו מאמינים ביכולת האנושית לשאול שאלות ולחקור."

המדענים שלך מתעלמים מכל מה שקשור בנפש האנושית. שירה, מוזיקה, סקס…

"המודרניזם הטכנוקרטי היה אופנתי מאוד בשנות השלושים עניין אותי מאוד, וממנו נולדה האחוזה של משפחת ארסקין שמופעלת על ידי כל המכונות המשוכללות האלה והאורח האיטלקי שלהם שמתפעל ממכונות יותר משהוא מתפעל מבני אדם. אני כותב על כינוס של תומכי הפאשיזם באנגליה, תומכי אוסוולד מוזלי, אבל הם מעולם לא צברו כוח. במובן הזה בריטניה נמלטה מהגורל שהכה לא מעט מדינות אחרות באירופה".

אבל היא לא ממש נמלטה מגילויים של אנטישמיות

"שנאת יהודים הייתה בבריטניה כמו בכל מקום אחר. אני משער שבימי הביניים היה די נורא להיות יהודי פה, ובתקופה שעליה אני כותב היו לא מעט אנשים שהתבטאו נגד יהודים והיו מקומות, בעיקר באקדמיה, שהיה ליהודים קשה מאוד להשתלב. למרות זאת, לא היו התפרצויות אנטי יהודיות דומות לאלה שהיו במקומות אחרים".

בזכות האיפוק האנגלי המפורסם?

"יכול להיות."

הנשים משחקות בספר תפקידי משנה בלבד

"אני לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזאת. יש בספר נשים שמשפיעות על מהלך העניינים. העובדה שהן לא במרכז נובעת בעיקר מכך שהדמויות הראשיות שלי הן מדען ומתאגרף, ואלה שני תחומים שאפשר היה למצוא בהם בשנות השלושים נשים מעטות בלבד".

קווין, שמספר את הסיפור, מוקסם על ידי כל מה שקשור בנאצים, והוא בכל זאת לא נאצי ומאוד אנושי

"יש בו התלהבות של אספן, שמודע להתרגשות הגדולה שיש בלגעת או לעשות משהו אסור ולא מקובל לגמרי. לא צריך להזדהות עם הנאצים כדי שהתקופה וההשפעה שלה על בני אדם תעורר בך סקרנות עמוקה".

הספר השני שלו, ספר השני שלו (The Teleportation Accident) שהיה מועמד ל"בוקר" עוסק גם הוא באותה תקופה, בהגירה של אינטלקטואלים מברלין לארה"ב בשנות השלושים, אלא שההיסטוריה שם היא רק תמונת רקע, ולא מסלול קבוע מראש שלתוכו נזרקים הגיבורים בעל כורחם. התקופה הזו מושכת אותו, הוא מודה, פשוט משום שיש בה אינספור סיפורים מעניינים.

הרבה כותבים צעירים מקדישים קודם כל רומן אחד או שנים להתבוננות עמוקה בפופיק של עצמם

"אותי זה משעמם. אני לא סובל ספרים כאלה. אני אוהב מאוד לקרוא את ג'ון אפדייק, דון דלילו, ויליאם גיבסון, גרהאם גרין, אוולין וו. "

גם הספר השלישי שלך יתרחש בשנות השלושים הסוערות?

"לא. חזרתי להווה. אני כותב על המציאות, בדרום לונדון של היום, וזו תעלומת פשע מסתורית ביותר. גם ב"מתאגרף חיפושית" ישנו רצח, אבל בספר הנוכחי אני כותב על זה בלי כל המורכבויות שמסביב. , אני מסיים את הכתיבה בימים אלה, והוא בטח יראה אור בשנה הבאה, אבל זה כל מה שאני אומר על הספר בשלב זה".

 

היו שלום ותודה על הדפים

iPad-eBook-Reader

 

האפשרות לשוטט בעולם כשבאמתחתכם ערימה נאה של ספרים לכל מצב רוח ופנאי הייתה פעם פריבילגיה של אותם טיילים עשירים שמאחוריהם נשרכה שיירת סבלים ואי אילו אתונות שנשאו את הציוד ההכרחי. היום כבר לא. את מקום הסבלים והאתונות מחליפים מכשירים אלקטרוניים זעירים, חטובי מסך ומעודני תאורה, שמאפשרים לנוע בעולם בביטחון מלא ומתוך תחושת סיפוק נפלאה, שכל ספר שתחפצו בו בכל עת נמצא במרחק נגיעה.

התיאור המתענג הזה מדויק יותר, כמובן, אם אתם קוראים באנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, סינית או כל שפה שיש לה די מיליוני קוראים ולכן גם מובטח שכל ספר חדש שיוצא לשוק תהיה לו גם גרסה דיגיטלית. בעברית השוק קטן יותר, אבל עדיין אפשר למצוא כמה אלפי כותרים בפורמט שניתן לטעון על מכשיר נייד. חלק מהוצאות הספרים הגדולות מפיצות מהדורות דיגיטליות של ספרים חדשים, בעיקר רבי מכר, ספרי עיון וספרי ילדים, ולאחרונה מתרבים הכותרים שרואים אור בפורמט כזה במקום, ולא לצד, הספר המודפס. ספרים ישנים, קלאסיקות וספרים שאזלו בדפוס כמעט לא ניתן למצוא, למרות שהגירסאות הדיגיטליות ממש נוצרו עבורם: אמזון, למשל, מאפשרת הורדה בחינם של ספרים קלאסיים שזכויות היוצרים שלהם כבר לא בתוקף. אנחנו יכולים לקרוא אותם במסגרת "פרויקט גוטנברג" או "פרויקט בן יהודה", שתי ספריות ענק דיגיטליות העומדות ברשת לשימושם של קוראים, בחינם, אבל בפורמט פחות נוח להורדה ושימוש. (לכל הכתובות ראו בוקסה).

אוצרות ספרותיים שלא מהעולם הזה תמצאו ברשת גם בספרייה הלאומית שהעלתה מאגר של אלפי ספרים סרוקים, עם כותרים מראשית הדפוס במאה ה – 15, אלפי כתובות יהודיות מעשרות אוספים בכל העולם, כתבי יד נוצריים, עיתונות עברית חלוצית ועוד; האוניברסיטה הפתוחה שמציעה במסגרת "פאר – פותחים אוצרות רוח" את כל ספרי הלימוד והעיון בעשרות קורסים; והמרכז לטכנולוגיה חינוכית שמציע לשוחרי ידע את "כותר", ספרייה מקוונת לתלמידים וסטודנטים המכילה אנציקלופדיות וספרי מחקר תמורת 25 שקל לחודש.

הצעד הגדול לקראת קריאה דיגיטלית נעשה ב – 2007 כש"אמזון" השיקה את ה"קינדל" שלה, האבא של מכשירי הקריאה האלקטרוניים, והראשון בגל של מכשירים הולכים ומתחכמים. לקריאה כזו יש מספר יתרונות בולטים, החל מהאפשרות זמנית מספר עצום של ספרים וכלה במחיר. ההוצאות הגדולות מוכרות ספרים דיגיטליים בזול יותר מגרסאות הדפוס, וההוצאות הקטנות מקפידות על מחירים זעומים של פחות מ – 20 שקל לכותר. החיסרון הטכני הבולט של ספרים דיגיטליים נובע כמובן מאורך חיי הבטרייה של מכשירי הקריאה השונים, אבל נדמה שלא מסיבות טכניות אימוץ הקריאה הדיגיטלית מזדחל. עינת ניב, העורכת הראשית של הוצאת "כתר", אומרת שלמרבית הקוראים יש צורך רגשי בחפץ מודפס, שהם יכולים להחזיק ביד ולהתייחס לעיצוב שלו, לדפדף בו קדימה מאחורה, להביט בכריכה. ” יש תופעות טכנולוגיות ששוטפות כמו גל, ומחריבות פורמטים קודמים. אנחנו זוכרים את זה מתחום קסטות הטייפ, לדוגמא. כשהדיסק הגיע, הקסטות נעלמו באחת. בתחום הספרים האלקטרוניים זה אינו המצב.", אומרת ניב. "חלחול הפורמט החדש קיים, אבל זהו חלחול איטי שאינו מחריב את הפורמט הקודם, אלא מתקיים לצדו בשלום. גם בעולם, נתח הספרים הדיגיטליים הוא קטן, בסופו של דבר, ביחס לספרים המודפסים. למה הציבור לא מזנק אל הקדמה הטכנולוגית? זו שאלה טובה, ובעיני היא רגשית יותר מטכנולוגית. מוזיקה אתה שומע באוזניות או ברכב, אתה לא נוגע בה פיזית. את הספר שאתה קורא אתה מחזיק ביד. הוא שלך. אתה מדפדף בו. אתה מקפל בו דפים וממרקר מירקורים ותוקע בו סימניות והופך אותו כשפניו מטה. הוא חומר של ממש. אז נכון, כל זה קיים, קצת אחרת, גם בדיגיטלי, אבל מי שהתרגל להחזיק ספר, לא תמיד מצליח לעשות את המעבר לפורמט ממוחשב."

בעברית עדיין אין לנו ספריות דיגיטליות (בעולם יש. אין צורך לצאת מהבית והספרים מתפוגגים המכשיר שלכם בתום תקופת ההשאלה) אבל כבר יש מספר מיזמים לספרות אלקטרונית. הראשון והגדול מכולם הוא E-vrit מבית ידיעות אחרונות, שבעבר ניסה להישען על קורא דיגיטלי באותו שם, שהיה כנראה פחות מדי אטקרטיבי. היום נמכרים ב"עברית" ספרים מקוריים ומתורגמים ממבחר הוצאות בהן כתר, עם עובד, ידיעות ספרים, קשת, מטר, הקיבוץ המאוחד, בבל ועוד. האתר ידוע כבעל אבטחה מהודקת מפני העתקות, מה שכנראה מאפשר להוצאות למסור לידיו קבצים להורדה. באתרים הקטנים יותר מעדיפים לסמוך על הקורא ועל חוש הצדק שלו – קח את הספר במחיר מינימלי, ותוכל להרשות לעצמך לקנות ולא להעתיק.

כשוורד כהן ברזילי הקימה את הוצאת הספרים Novel Rights המתמקדת בספרות הקשורה לזכויות אדם בעולם היא התלבטה האם להוציא גם גרסאות דפוס בנוסף לדיגיטליות, והחליטה לא. "הספרות הדיגיטלית מאפשרת לנו לקשר בין הסיפורים לבין פעילות סולידריות למען מי שסיפוריהם האמתיים נושקים לאלה שביצירה, להפנות למידע נוסף על זכויות אדם ולהוכיח שיצירה ספרותית יכולה להוביל לשינוי חברתי. אני יודעת שזה מהפך לא קל, אבל הוא בלתי נמנע. ספרים מקוונים הם גם ידידותיים לסביבה, מונגשים לבעלי צרכים מיוחדים וקשישים".

"אינדיבוק" , החנות העצמאית שהוקמה כתנועת נגד לרשתות הגדולות, למבצעי מכירות הספרים לפי משקל, ולתמלוגים האפסיים שמשולמים לסופרים, מכריזה כי היא מעניקה (בדומה למיזמים האחרים הדיגיטליים) 70% מהתמלוגים ליוצרים. לצד ספרים של הוצאות גדולות, הם מוציאים בעצמם ספרים כמו  "מחשב אהבה מחדש" של אלכס אפשטיין, ספר של נועה סיוון שמבוסס על קצרצרים שהתפרסמו קודם בטוייטר ובפייסבוק, שירים של עידו אנג'ל וקובץ סיפורים על הגירה – פרויקטים ניסיוניים שלא היו מוצאים בית בהוצאות פחות קלות תנועה.

את הרוח החדשה הזו אפשר לחוש גם ב"מנדלי מוכר ספרים", אולי היחיד בעולם שמציע ספרים ללא קידוד, כלומר ללא הגנה מהעתקה (פרט לחותמת עם שמו ופרטיו של הקונה המופיעה על העמודים, כדי בכל זאת להרתיע מהפצה פיראטית). הפתיחות הזו נועדה לאפשר לקונים לשמור גיבוי, להעביר את הספר ממכשיר למכשיר ולכבד בעצמו את זכויות היוצרים.

ב"מנדלי", "אינדיבוק" ו – ב"בוקסילה", עוד פרויקט דיגיטלי צעיר וחלוצי, אפשר גם למכור ספרים עצמאית – אתם כותבים, הם ממירים לפורמט דיגיטלי, ומעניקים לכם פלטפורמת מכירה. ב"בוקסילה", מיזם שנועד לקדם תרבות עברית, מדברים על דו קיום בין הדפוס לדיגיטלי, בין ריח הדפים לבין היכולת ליהנות מתכנים טובים בעברית במחירים צנועים ומציעים גם סינגלים, סיפורים בודדים – פורמט שאין סיכוי שיתקיים בדפוס. הם גם יוזמים אסופות של ספרים והוצאה לאור של כותבים חדשים. ריקי כהן, משוררת ובלוגרית, ערכה לאחרונה את "אצלכם זה בוכה?" אסופת סיפורי אימהות רבי עוצמה ומפתיעים. האם לא חששה שלא יחשפו למספיק קוראים? "זאת בעיה", היא מודה, "התגובות שקיבלנו חזקות, אבל לא מספיקות. הקהל עדיין שמרן, אבל זה היה מעשה חלוצי ואני גאה בו. ברור לי שעוד נעבור לקריאה במסכים. אין ברירה. אני דווקא אוהבת ספרים מודפסים, אבל מקום בבית כבר אין וגם המחיר הוא שיקול".

אם שוק הספרים הדיגיטיליים מחפש סיבות לאופטימיות, הרי לכם סקר של האו"ם טוען כי בזכות הטכנולוגיה אנשים קוראים יותר. בגאנה, אתיופיה, הודו, קניה, ניגריה, זימבבוואה ופקיסטן  62% מהמשיבים אמרו שהם קוראים לילדים שלהם סיפורים מהסמארטפון  – קל יותר להשיג שם ספרים דיגיטליים, וקל הרבה יותר לנוע עם כל הספרייה בכיס.

 

 

לנוחותכם:

 

פרויקט גוטנברג: http://www.gutenberg.org

פרויקט בן יהודה: http://benyehuda.org/h_faq.html

הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית: http://tinyurl.com/o297j9c

פא"ר, אוצרות האוניברסיטה הפתוחה: http://ocw.openu.ac.il

"כותר" – הספרייה המקוונת של מט"ח: http://www.kotar.co.il

חנות הספרים הדיגיטליים "עברית" e-vrit :  http://www.e-vrit.co.il

אינדיבוק – חנות ספרים אלקטרונית עצמאית: http://indiebook.co.il

בוקסילה: http://booxilla.com

מנדלי מוכר ספרים: http://mendele.co.il

פורום הספרים הדיגיטלים ב"סימנייה": http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=16402

Novel Rights – http://novelrights.com

 

היא ראתה בתים מאושרים

גרטשן המאושרת רובין

גרטשן המאושרת רובין

האושר מתחיל בבית - כריכה

לפני שנתיים, כש"פרויקט האושר", ספרה הקודם של גרטשן רובין ראה אור בעברית, עצמתי את העיניים וקפצתי ראש לתוכו. ממש קפצתי. חודש שלם ניסיתי לחיות על פי הדיברות החדשות שרובין הנפיקה, בספר שתכליתו הייתה ללמד את כולנו איך להיות מאושרים. רובין, שלמדה משפטים באוניברסיטת "ייל" היוקרתית, סיימה את התואר בהצטיינות וערכה את כתב העת המשפטי האקדמי, התמחתה בבית המשפט העליון וקיבלה מבחר פרסים ומילגות על הישגיה בתחום – החליטה יום אחד לנטוש את כל זה ולהפוך לגורו של אושר וחיים טובים. וזה הצליח לה.

היא כתבה ספרים (ובלוג) וניסתה לפקוח לקוראיה את העיניים, על מנת שאלה יוכלו לראות כמה זה בעצם פשוט: תהיו נאמנים לעצמכם, תרשו לעצמכם לבזבז, תהיו קלילים, תעשו כל מה שצריך, אל תתקטטנו ואל תתחשבנו יותר מדי, תהיו מנומסים והוגנים, אל תדחו דברים שצריך או שאתם רוצים לעשות, ותכניסו המון אהבה לחיים, כי אהבה היא תמיד התשובה.  אחרי חדש כזה, הבנתי שגם אם אני אצמד בקפדנות לתוכנית האימונים הרוחנית של גרטשן רובין, ישאר פגם אחד קטן שלעולם לא אוכל להתגבר עליו: אני לא גרשטן רובין. אין לי את המוטיבציה מזיזת ההרים שלה, אני לא ניו יורקית שמגדלת בעל ושתי בנות מושלמות, ואין לי רגשות אשם נוראיים אם אני מתפרצת בטלפון על נציג של חברה מסחרית שמנסה לשכנע אותי שהחברה שלו מעולם לא התחייבה לתת לי שירות הוגן. להפך, כמו רובנו כאן, צימחתי קוצים, דרדרים, טפרים וניבים חדים במיוחד שנועדו לאפשר לי לשרוד במציאות הישראלית. אני לא מלקה את עצמי בגלל שריטות שנראות לה איומות, כמו נטייה להשאיר מגבת רטובה על רצפת חדר האמבטיה, בגלל שאני עסוקה בלסדר את הממ"ד כדי שיהיה לי מקום במתקפת הטילים הבאה, וברור שאני צינית, אחרת אאלץ לתלוש לעצמי את השער בכל שיחה עם הביטוח הלאומי/ מוקד קופת החולים/ הקופאית בסופרמרקט.

אבל רובין לא מרימה ידיים מול קוראות כמוני. האישה שכבר לפני שנתיים וחצי הגדרתי כגרסה הביתית של אליזבט גילברט ("לאכול, להתפלל, לאהוב") עמלה וטרחה בזמן הזה על ספר הדרכה נוסף, שנועד להעצים אותנו באמצעות הפניית תשומת הלב והמשאבים הנפשיים פנימה, לבועה הקטנה שהיא הבית שלנו. הבית הוא בעיניה תחנת הדלק של החיים, מקור האנרגיה, המחסה, המקום שאם נבין איך לטפל בו יהיה לנו טוב, ונהיה מאושרים.

לזכותה של רובין יאמר שבספרה הנוכחי "האושר מתחיל בבית" (כתר, מאנגלית: לינדה פניאס-אוחנה) היא לא עוסקת בדברים שתמצאו בירחוני עיצוב הבית. היא לא מלמדת איך להכין שיפודי פירות, לא ממליצה על פיזור איצטרובלים בין כלי ההגשה בארוחת החג, ולא ממליצה על בדים נהדרים לכריות נוי. גרטשן רובין נשארת נאמנה לדיבר הראשון שלה "היו נאמנים לעצמכם". זה היה נכון בעיניה אז, כשהעניקה עצות להתמודדות עם העולם, וזה נכון שבעתיים כעת, כשהיא מלמדת את קוראיה איך למצוא את האושר במקום הפרטי הסגור שלהם.

האגדה האורבנית אומרת ש"האושר מתחיל בבית" נולד יום אחד כשרובין עמדה במטבח ועסקה במיני מטלות דומסטיות, כשהבינה שהיא מלאה תחושת געגועים הביתה. איך זה יכול להיות? היא שאלה את עצמה, ומיד הבינה, שתחושת הבית היא לא דבר שמגיע באופן אוטומטי עם הקירות והגג. התובנה הזו הובילה אותה, לדבריה, למחקר חדש, ובסיומו ספר, שגם הוא רב מכר בינלאומי, והוא עוסק בפרטנות האופיינית לה, בפתרונות מעשיים שאמורים להעצים את האושר שלנו – פתרונות בנוסח שאמורים לתת לנו תחושה של שליטה בחיינו, לסלק רגשות אשם, לשפר את היחסים שלנו עם בני זוג וילדים שאתם אנחנו חולקים את אותו בית, וכן, גם עצות לסילוק חפצים מיותרים, השתלטות על הבלגן כי סדר חיצוני מסייע ליצירת שלווה פנימית, ועיצוב הבית בסגנון אישי – אחרי שנגמור לחפש ולשאול את עצמנו מהו הסגנון האישי הזה, שאלה שמעצב פנים מן הסתם לא מסוגל לענות עליה, אבל היא חשובה אם אנחנו מנסים ליצור מקום שיש בו ביטוי לאישיותנו.

רובין רק בת 40. חמש שנים חלפו מאז שהחלה לכתוב על אושר, ואי אלו מיליונים נוספו לחשבון הבנק שלה. היא עדיין נשואה לאותו גבר שב"פרויקט האושר" לא שכחה לציין כמה הוא חתיך, ומגדלת שתי בנות מתבגרות. היא נולדה בקנזס, אבל חיה בניו יורק, באותה דירה, ומנהלת את אותה שיגרת עבודה קפדנית שניהלה קודם, ובזכותה הספיקה לכתוב גם שתי ביוגרפיות "ארבעים דרכים להתבונן בווינסטן צ'רצ'יל" ו"ארבעים דרכים להתבונן בג'ון פ. קנדי". וכן, היא מאושרת, ככל שפרפקציוניסטית כמותה יכולה להיות. "שינתי את חיי מבלי לשנות אותם", היא אומרת. "אושר הוא הרי ברובו שאלה של תפיסה, של היכולת להיות אסירת תודה על מה שיש לי, להעריך אנשים שסביבי, להכיר ביכולות שלי, לוותר לעצמי על מה שאני לא מסוגלת לעשות".

בתחילת השיחה שלנו, אני מספרת לגרטשן רובין על הניסיון הלא מוצלח ההוא שלי להיות גרטשן רובין לחודש, או לפחות לחיות בהשפעת הרוח הכללית של תורת החיים שלה. "נראה לי שאני מתאימה יותר למלנכוליה האירופאית, לעגמומיות הרומנטית של המשוררים השחפנים והקלושרים שישנים על ספסלים בכיכרות עם יונים", אני אומרת לה. והיא עונה בביטחון מעורר הערצה: "שמעתי מהרבה אנשים שיש תפיסות אושר שונות, שיש הבדלים תרבותיים בנוגע למה זה להיות מאושרים, שיש הבדלים בין גברים לנשים. אותי כל זה בכלל לא מעניין. אני מתעניינת באדם הפרטי, ובחוויה האישית שלו. ברור שזה משנה אם את יפנית או אמריקאית, אבל לא בזה אני רוצה שתתמקדי כשאת קוראת את הספר שלי. כדי להיות מאושרת, את צריכה להתמקד בחיים הפרטיים ובצרכים הפרטיים שלך. כשכתבתי את "האושר מתחיל בבית" חשבתי על עצמי כדוגמא, ולהדגים באמצעות החיים שלי איך אפשר להפוך את הבית ואת החיים בבית למה שמסב לנו אושר".

יכול להיות שהחברה שבה אני חיה, בישראל, רואה באושר האישי סוג של מותרות

"בעיני זאת טעות. אני לא מסכימה שצריך למלא קודם את כל החובות והמטלות ואחר כך לחפש דרכים להיות מאושרים, כאילו שמדובר בקצפת שמוסיפים על מנה של גלידה. האושר הוא חלק מהחיים, הוא צריך להיות נוכח שם בכל הדברים שאנחנו עושים".

לפני שהתחלת לעסוק בשאלות של אושר עסקת במשפטים – תחום שנדמה שמתמקד רק בקונפליקטים ובאנשים לא מאושרים. המעבר לא היה לך קשה?

"תמיד רציתי להיות סופרת, לכתוב, והעובדה שההכשרה שלי היא בעולם המשפט עזרה לי, כי מדובר בתחום אנליטי מאוד. העיסוק שלי במשפטים לימד אותי לנתח דברים בצורה מאוד בהירה. היה לי קשה לעזוב את תחום המשפטים, בגלל שהצטיינתי בו וזכיתי להערכה. זה לא פשוט להתחיל משהו חדש לגמרי מאפס, אבל הרצון לכתוב היה אדיר. להרבה אנשים קשה מאוד לבצע שינויים בחיים בגלל שהם יודעים את מה הם רוצים לעזוב, אבל הם לא יודעים מה הם רוצים לעשות במקום זה. רגע שידעתי לאן אני רוצה ללכת, כשהבנתי שאני רוצה לכתוב ספרים, התהליך היה פשוט מאוד".

בשני הספרים שלך את חוזרת ומדגישה שכדי למצוא אושר, אנחנו קודם כל צריכים לדעת מי אנחנו, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים, מה משמח אותנו, מה מרגיז אותנו, מה משעמם אותנו…  נדמה לי שזאת חוכמה שמגיעה עם הגיל. האם פירוש הדבר שאפשר להיות מאושרים רק כשמתבגרים?

"זאת שאלה טובה. אני יודעת על עצמי שככל שאני מתבגרת יותר קל לי להיות מרוצה מהחיים שלי, ויותר קל לי להיות מאושרת. לעומת זאת, אחותי הייתה כזו תמיד. אני מקנאה באנשים כמוה. אנשים שתמיד ידעו מה הם רוצים להיות, שהבינו מגיל צעיר מאוד מה עושה להם טוב ומה עושה להם רע. יש אנשים כאלה. אצל רובנו ההבנה וההשלמה עם האופי שלנו, עם הצרכים שלנו, עם ההעדפות שלנו מגיעות בגיל מבוגר יותר".

רובין נותנת בספרה רשימה של הוראות "עשו ואל תעשו" שכוללת בין השאר הפגנות חיבה מכוונות ומתוכננות כלפי שאר בני הבית – היא למשל מקפידה לנשק את בעלה כאות לכך שהיא אוהבת אותו; בחינה חסרת רחמים של חפצים ורכוש בבית, כדי לשמור רק את מה שדרוש ואהוב באמת; התחייבות למלא את היום בדברים שאנחנו אוהבים באמת; לסלוח לעצמנו על דברים שחשבנו שנוכל לעשות אבל הפכו מעיקים (היא קוראת לזה 'לנטוש פרויקט שבו התחלנו'); ולהכין בבית פינות אישיות, שהיא מכנה "מקדשים", עם תמונות או חפצים שיש לנו אליהם קשר רגשי. למי שרגילה להתרוצץ בין אינספור מטלות, אפילו ההוראות הלכאורה פשוטות האלה נשמעות מתישות.

נדמה לי שכדי להצליח למלא את העצות שלך, צריך המון משמעת עצמית…

"אני שמחה שאת מעלה את הנושא, כי הספר הבא שלי, שאותו אני כותבת בימים אלה, עוסק בהרגלים, ובקשר בין הרגלים טובים ורעים לבין האושר. אחרי שכתבתי שני ספרים וקיבלתי המון תגובות מקוראים, הבנתי שאני אדם שיש לו משמעת עצמית ברמה גבוה בהרבה משל הרבה אחרים, ושקל לו מאוד לשנות הרגלים רעים ולאמץ הרגלים טובים ולקבוע לעצמו יעדים ולעמוד בהם. אני מתארת בספר איזה הרגלים עושים אותי מאושרת אבל אני לא מתיימרת לטעון שזאת הדרך היחידה לאושר. כל אחד צריך להכיר את עצמו, ולדעת מהי הדרך שתסב לו אושר, ולנסות להגשים אותה".

מה קורה אם את מגלה את אורח החיים שיגרום לך אושר גדול, אבל לבני הבית האחרים יש הרגלים שונים לגמרי, וצרכים אחרים לגמרי

"זה קורה. הרי יש אנשים שבכלל לא רואים שהם משאירים אחריהם בלגן ואם הם חיים עם מישהו שצריך סביבה נקייה ומסודרת בבית, עלול להיווצר קונפליקט. זה יקרה גם אם את למשל לא רוצה פיתויים בבית, כמו גלידה או אלכוהול, ובני המשפחה שלך דווקא צריכים את זה. לי יש מזל, כי בעלי ואני דומים מאוד ויכולים לתפעל ביחד בית באותה צורה. אני בהחלט מסוגלת לדמיין זוג שנישא בגיל צעיר, ואז אחד מהם חשב שהשני נור מדליק ומרגש כי הוא מעז להשאיר כלים בכיור ובגדים מלוכלכים על הרצפה כשהוא יוצא מהבית ולא אכפת לו כלום – ואחרי שנים, זאת תהיה בעיה שתפריע להם להיות מאושרים. בעיני חשוב מאוד לזכור שהאושר שלנו מבוסס גם על שמירה על מערכת יחסים יציבה בבית, ואנחנו צריכים למצוא דרכים לפתור את השוני הזה, לוותר זה לזה, להבין במה אנחנו שונים אלה מאלה, ולמצוא אמצע שבו כולנו נוכל להיות מאושרים ".

את מספרת על המון קוראים שכותבים לך בעקבות קריאת הספר. מותר לי לנחש שמדובר בעיקר בנשים?

"את טועה. אני מקבלת מכתבים מנשים וגם מגברים, וההפתעה הגדולה מבחינתי הייתה לקבל הרבה מאוד מכתבים מבני נוער. לא דמיינתי שהם קוראים את הספרים שלי, אבל מסתבר שגיל הנעורים הוא גיל מלא בלבול, ובני 15 או 17 מתחבטים בשאלות שנוגעות לאושר שלהם, והם מחפשים עצות והדרכה".

כשאת מדברת על "בית", הנטייה הכמעט אוטומטית היא לדמיין בתוכו משפחה. האם גם אנשים שחיים לבד יכולים למצוא אצלך עצות שיעזרו להם להיות מאושרים בבית?

"בטח. הספר נכתב בהתבסס על הניסיון האישי שלי, אבל יש לי המון חברים שחיים לבד, ובהרבה מובנים אני חושבת שלהם יהיה אפילו יותר קל ליישם את העצות שלי, כי להם יש שליטה מלאה במה שמרחש בבית שלהם. הם לא צריכים להתפשר כדי להכיל צרכים של מישהו אחר, והם באמת יכולים להפוך את המקום שבו הם גרים למקום שבו ירגישו הכי נוח בעולם. בית זה מצב נפשי, לא פחות משזה מקום פיסי".

את עובדת בבית?

"לפעמים. יש לי בבית משרדון קטן-קטן. בדרך כלל אני עובדת בספרייה מקומית כי כשאני יוצאת מהבית קל לי יותר להתמקד בעבודה ולא ללכת לאיבוד באינטרנט. אני קמה מוקדם, עובדת כמה שעות, מעירה את הבנות ומכינה להן ארוחת בוקר, וכשהן יוצאות מהבית גם אני יוצאת כדי לעבוד בחוץ. לפעמים אני עובדת בקפה של חדר הכושר שלי, כדי שכשלא אוכל יותר לשבת מול המחשב תהיה לי אפשרות לחלץ עצמות ולעשות כושר. את רואה? יש לי הרגלים מאוד קשיחים, שאנשים אחרים היו מתקשים לקיים, אבל אותי הם הופכים למאושרת".

ובסוף הם לא התחתנו

1980 הייתה השנה שבה ארה"ב הכריזה חרם על אולימפיאדת מוסקבה, סעודיה הוציאה להורג 63 איש בגלל התפרעויות במסגד במכה, הסרט "האחים בלוז" הוקרן לראשונה בקולנוע וספר ילדים קטן עם איורים נהדרים ראה אור כשבעמוד האחרון שלו מתנוססת השורה החתרנית "ובסוף הם לא התחתנו". "הנסיכה שלבשה שקית נייר" , אגדה מהפכנית לילדים נמכר מאז במיליוני עותקים, תורגם לעשרות שפות ושימש מודל להרבה מאוד ילדות שעד לספר הזה איש לא סיפר להן שהן יכולות להיות אמיצות ובטוחות בעצמן, לנצח דרקונים ולתכנן לעצמן חיים גם בלי נסיך.

בימים אלה רואה אור (ב"ידיעות ספרים") תרגום מחודש של "הנסיכה שלבשה שקית נייר". רוברט מאנץ' כתב, מייקל מרצ'נקו אייר. העלילה היא היפוך כמעט מלא של סיפורי אגדה קלאסיים: הנסיך והנסיכה עומדים להתחתן ואת הרגע המאושר מחרב דרקון, שיורק אש ובולע חתונה שלמה. אלא שכאן הדרקון חוטף את הנסיך, והנסיכה המסורה והאוהבת יוצת לדרך על מנת להציל אותו. משום ששמלת הכלה שלה נהרסה במתקפת האש, היא לובשת שקית נייר חומה ומשום שהיא אישה, היא לא מנסה להרוג את הדרקון אלא רותמת את היוהרה הטבעית, שהמפלצת מטבעה ניחנה בה, ומביאה לכך שהדרקון מתיש את עצמו וכל שנותר לה הוא לדלג מעליו אל תוך המערה ולשחרר את הנסיך משביו. זה מצדו מתגלה כילדותי, נרקיסיסטי, כפוי טובה ומפונק עד בחילה כשהוא נוזף בה על כך שהיא מוזנחת ולא נראית כמו נסיכה אמתית. הנסיכה, אליזבת, במקום לעשות מה שדורות של נשות פרברים נשואות עשו לפניה, כלומר להשתכר, לאכול עד קהות חושים או להתמכר לקניות, פשוט מעיפה אותו, כאילו גם בארמון שלה הרדיו היה פתוח על התוכנית של ורדה רזיאל.

הרעיון שלנשים יש אפשרות לחיים מצוינים גם בלי שיבוא הנסיך שיציל אותן, יעיר אותן או סתם יאפשר להן קיום באמצעות התואר "אשתו של" כמעט לא קיים באגדות, ויותר מזה – ספרות הילדים, שהיא אחד הקולות הבולטים בשילוב הצאצאים שלנו בחברה, גם כמעט לא גילתה לנו שבנות יכולות להיות הרפתקניות, נועזות, חכמות, אמיצות. גם אחרי שבמאה העשרים ספרות הילדים השתחררה מהצורך לחנך את הדור הבא להיות צייתן, שקט וכנוע ונולדו גיבורים צעירים שהעזו למתוח ביקורת על עולם המבוגרים ולקחת את העניינים לידיים, הבנות היו תמיד העזר כנגדם, יפות, נוגות, מסורות ומוכנות להקריב את עצמן לטובת הגיבור או האגו שלו. כך בחסמב"ה, כך בספרי חבורות הילדים של אניד בלייטון (ג'ורג' שלה, מהחמישייה הסודית, הייתה ילדה מנהיגה, אבל זה עלה לה במחיר אובדן כל סממן נשי, כולל הסיומת של שמה, והפיכתה למין בן), ואפילו בסדרת הארי פוטר: הרמיוני היא דמות חכמה מאוד, אבל שקולה, צנועה ואין בה שמץ ולו זעיר של פורענות.

ביום ההולדת ה – 25 של "הנסיכה שלבשה שקית נייר", כשהודפסה מהדורה מיוחדת של הספר שכללה סיפורים של נשים מכל העולם שהושפעו ממנו, רוברט מאנץ' כבר לא היה לבד. על המדף שלידו כבר ישבו לא מעט ספרי ילדים שבהן אפשר למצוא ילדות שחיות את חייהן בלי לחכות לאישור מאף אחד. ב"רשימות קריאה בלי נסיכות" שמופיעות בהמון בלוגים של אימהות פמיניסטיות, מככבת "הנסיכה חוכמולוגה" של בבט קול (שתורגמה לעברית בהוצאת כנרת זמורה ביתן), הנסיכה שלא רוצה להתחתן כי טוב לה לרכוב על אופנוע או לשבת בחדרה ולקרוא ספרים ולגדל המון חיות פרא, כולל דרקון מחמד (ספר שהיו לו אר כך המשכים מסעירים לא פחות); לידה יושבת בילבי של אסטריד לינדגרן, הוותיקה מדור המייסדות, שהצליחה איכשהו להגיע אלינו בספרים ובסדרת טלוויזיה ובסרט המסכת "הילדה הרעה" ולומר בקול שגם ילדות יכולות לגדל סוסים וקופים ולהיות חזקות נורא ולחיות לבד; וחבורה גדולה שטרם תורגמה לעברית: הארייט הבלשית, גיבורת ספרי ההרפתקאות של לואיז פיציו, אמנדה בת השמונה שרוצה להגיע לבית הלבן ולנהל את המדינה, ב"תקראו לי גברתי הנשיאה" של סו פאייט; שודדת הים של קורנליה פונקה, שבה מולי הקטנה נחטפת על ידי פיראטים, ואימא שלה בעלת השם הנפלא ברטה ברברוס יוצאת להציל אותה, מכניעה את כולם ומכריחה את השודדים הנאלחים לצחצח לה את הנעליים 14 פעמים בשבוע ואפילו כלבה קטנה אחת, שיודעת משהו על הגבולות הלא ברורים של המגדר, בספר הילדים הנפלא PUGDOG  מאת אנדריאה או-רן, כלבה שבעליה חושב בטעות שהיא כלב וכשהוא מגלה שהיא נקבה מנסה ללמד אותה איך היא צריכה להתנהג ולהיראות.

אפילו בארץ ראתה אור "אגדה חדשה" של גיל הראבן (עם עובד, 1994, איורים נפלאים של איציק רנרט) שבה הנסיכה רוזמרין נדהמת לשמוע שאביה הבטיח את ידה כפרס לנסיך שיהרוג את הדרקון המאיים על הממלכה, ויוצאת לצוד אותו בעצמה. היא מגלה נסיכים שלא רוצים להילחם ודרקון שלא אוהב להפחיד בני אדם ובקיצור את מה שהפמיניזם מנסה לומר לנו כבר עשרות שנים, שאם נתנער מתפקידי המגדר הקלאסיים שאנחנו כופים על עצמנו, נוכל לשאוף למימוש עצמי אמתי. כולנו: נסיכות, נסיכים ודרקונים.

היו בשואה גם מלאכים – ראיון עם אהרון אפלפלד

"מים אדירים" הוא הרומן הארבעים של אהרון אפלפלד. קובץ הסיפורים הראשון שלו "עשן" ראה אור לפני כמעט חמישים שנה, ומאז הוא כותב בלי הפסקה. הוא בן 79, באמתחתו פרס ישראל לספרות, פרס ברנר, פרס מילוא, פרסים ספרותיים מאיטליה וצרפת ושורה של תארי דוקטור לשם כבוד, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. למרות זאת, הוא אומר בביטחון מלא, שהוא בתחילת הדרך. שרק עכשיו, אחרי כל העבודה הזו, הוא מרגיש שהוא משכלל לעצמו את צורת הביטוי שמתאימה לו, שהוא מצליח לחצוב מתוך גושי המילים שבראשו את הצורות המדויקות שמאפשרות לו לדייק בכתיבה, להיות – כמו שהוא חוזר ומגדיר את עצמו – מינימליסט.

המינימיליזם הזה ניכר מאוד ב"מים אדירים" (כנרת, זמורה ביתן), ספרו החדש של אפלפלד, שכל מילה בו מדודה. לאורך 206 עמודים בלבד, פורש אפלפלד את מסעו המפותל והמיוסר של יששכר, יהודי ערירי שאשתו נחמה נפטרה אחרי מחלה קשה, אל ביתו של אחיו, אורי צבי, שעל פי השמועה נרצח עם כל משפחתו על ידי פורעים. תוצאותיו של המסע קבועות מראש. מרגע שיצא לנקום את מות אחיו, ברור שיששכר לא יוכל לשוב לחייו הקודמים. אלא שבין שתי נקודות הקצה של הסיפור הזה, אפלפלד מלווה את הגיבור שלו במהלך ניסיונותיו לבחון את חייו האישיים, למצוא את המקום שבו יוכל להתחבר לאדמה ולבעלי החיים אך גם למצוא מחדש את התפילה, להאזין לקולות של אבותיו שכבר מתו ולנהל אינטראקציות עם הגויים, שרובן הופכות אלימות אך חלקן מצליחות להאיר את ההשפעה ההדדית של התרבות יהודית והאירופאית בימים שלפני מלחמת העולם השנייה.

 

אפלפלד, שנולד ברומניה, בן יחיד במשפחה משכילה, מתבוללת ודוברת בעיקר גרמנית, נשלח כילד בן שמונה בלבד למחנה עבודה לאחר שאמו נרצחה ואביו נשלח לגטו. הוא ברח מהמחנה ובילה שנתיים בנדודים ביערות, לבדו, עד שמצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. הוא עלה ארצה ב – 1946, אחרי שהגיע עם קבוצה של חיילי הצבא האדום לבולגריה וחבר לקבוצת ילדים שנדדה משם לאיטליה ומצאה מחסה במנזר. הוא למד בבתי ספר חקלאיים בעין כרם ובנהלל, שירת בצה"ל, נישא, הוליד שלושה ילדים וסיים תואר שני בספרות עברית ואידיש באוניברסיטה העברית. מרבית כתיבתו עוסקת בחוויותיו אלה, ובחיים היהודיים באירופה שלפני המלחמה. את אלה זכה להכיר בביתם של סביו שומרי המסורת, שהתגוררו בסביבה כפרית וקיימו את אותו חיבור בין הטבע לאומנה המתקיים גם בעוצמה רבה ב"מים אדירים".

אפלפלד עצמו קרוב ליהדות הרבה יותר מהוריו החילוניים המוחלטים. זוועות השואה, החיים החדשים שבנה בארץ, המלחמות שנלחם כאן – כל אלה קרבו אותו באופן הכי טבעי לחיים היהודיים, לסבים שלו שנרצחו גם הם, ליהודים אחרים שחלקו עמו את אותו גורל. הוא חש את זה בעוצמה רבה כשהחל לכתוב בעברית, בגיל עשרים וקצת "ניסיונות שהיו מגומגמים ביותר", הוא אומר, "והובילו לשנים ארוכות מאוד של חיפוש הקול המדויק שלי".

משום שיששכר הגיבור שלך מתייסר כל הזמן מכך שאבדה לו התפילה, מתבקש לשאול אם הכתיבה משמשת אותך במקום תפילה

"בהחלט. הכתיבה היא סוג מסוים של אקט דתי. גם בספר הארבעים. כשאדם מתפלל, או כביכול מתפלל, אתה לא קם פתאום בפסח ואומר עכשיו אני לא מתפלל אלא רק בפורים. ישנם מאורעות בחיים שבהם התפילה מסתלקת לכאורה, אבל היא מקננת בתוכך. התפילה היא הרי הרצון להתחבר אל הגדול, אל המשמעותי, אל משהו פנימי. אנחנו בדרך כלל מייחסים את זה לבית כנסת שראינו בילדותנו ועייפנו מלהסתכל בו, לממסד הדתי שמעורר בנו אי נחת או תחושה של מלאכותיות, אבל התפילה היא משהו אישי מאוד ובמובן הזה היא דומה לכתיבה, שנועדה להתחבר למשהו שהוא מעבר לעצמך".

הכתיבה כרוכה אצלך באותה התרגשות כמו דתית?

"אני מקדיש את רוב שעותיי לכתיבה, כמו שמוסיקאי מקדיש את עצמו לנגינה. כשאתה כותב, אתה חייב להשתפר כל הזמן. המשפט שלך צריך להיות צלול ביותר, מבחר המילים נכון יותר, מילים שמרמזות על תמונה, שמאפשרות לקורא ללכת אתך."

יששכר הגיבור שלך נשען לאורך כל הדרך על זיכרונות הילדות שלו, על אבא וסבא, על אימא, על הקהילה היהודית שהייתה סביבם – ממך כל זה נלקח בגיל צעיר מאוד

"געגועים גם הם בונים מציאות. אני בא ממשפחה מתבוללת, אבל היו לי סבים שהתגוררו בקרפטים והיו חוואים, בעלי אחוזות, ובחופשות היינו מבקרים אותם. זו השכבה היהודית שלי. השבועות שעשיתי אצל הסבים שלי, שם הונחו היסודות שלי".

ובכל הכתיבה שלך, אתה שב וחוזר לאותם מחוזות

"תראי, אני הבאתי אתי לכתבה עולם שהוא גדול הרבה יותר ממני. ישנם כותבים שכל מה שהם חוו בחייהם אלה קצת אכזבות וקצת אהבות, קצת כאבים מסוג כזה או אחר. אני הבאתי אתי קרונות עמוסים".

אבל הגעת לכאן, לחברה שלפחות בראשית דרכה דרשה להתעלם מהמטען הזה, מכל העבר ולבנות אדם חדש

"באתי הנה בגיל 13 וחצי בלי השכלה, בלי הורים, עד אז למדתי רק כיתה א' אבל היו לי המון התנסויות בחיים. מה לא ראיתי עד אז ומה לא עשיתי. כאן הייתה חברה אחרת, הרואית, תמימה, תפוסה באידיאולוגיות לאומיות או סוציאליסטיות, ואני באתי מהחיים. ישר מתוך הרפש. ומה קרה לבני דורי, לחברים שלי? הם באו ארצה, פיזרו אותם בקיבוצים ושיננו להם בוקר, צהריים וערב: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". זה כלל למעשה את ההוראה: שכח שהיו לך הורים, שכח שהייתה לך עיר, ורחובות וסבים ודודים ונוף וחוויות, איומות אבל גם גדולות. את כל זה היינו אמורים למחוק. וזה פעל. בני דורי הדחיקו את החוויות שלהם ובנו על גבי המרתף תודעה אחרת, שאינה קשורה לקודמת. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שהתוצאה הייתה חמורה ביותר. אם אתה לא מחובר לעצמך, להורים שלך, לאבות שלך, לנוף ולשפה שלך, אתה יוצר אישיות מלאכותית וגם שטוחה מאוד. זה אירע לכל מי שבא לכאן וקטע את העבר."

דן בן אמוץ הוא אולי הדוגמא המובהקת לבן דורך שהמציא את עצמו מחדש

"ואת יכולה לראות את הטיפוס. פרברטי, מוחצן, חיצוני, בדחן. "

אולי קל יותר לשרוד ככה, מלהתמודד כל הזמן עם השדים האלה

"את קוראת לזה שדים, אבל יש שם גם הרבה מלאכים. ההורים שלי היו מלאכים, הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך ועזרו לי, חלקם פושעים שפגשתי ביערות, אבל נתנו לי פרוסת לחם".

ובכל זאת אימצת לך את העברית

"כשבאתי ארצה לא הייתה לי השכלה. היו לי זיכרונות, אבל לא היו לי המילים שיגלו אותם ויתנו להם ממשות. היו לי מילים בסיסיות כמו "לאן אתה הולך" או "תן לי פרוסת לחם". דיברתי מבחר שפות ברמה נמוכה. ואז למדתי בשדה ואחר הצהריים את מה שלמדו בעליית הנוער. הכשירו אותנו להיות חקלאים. שמחתי. גם אני רציתי להשתנות. לדהור על סוס, לנהוג בטרקטור. זה הקסים אותי. אבל משהו בי אמר לי שאם אני אכחיד את העולם שלי הפנימי, אהיה יתום עולמי ולא תהיה לי אחיזה. יום אחד ישבתי בחדר האוכל ועשיתי רשימה: "אבא מיכאל, אימא בוניה, סבא מאיר. נולדתי בעיר צ'רנוביץ' ברחוב שליד הפארק", פתאום האינוונטר הזה הראה לי שיש לי קרקע, עולם משלי ואדם שיש לו בית יכול גם לצאת לבתים אחרים. אחר כך התברר לי שלא כל כך קל לקחת את העברית ולנטוע אותה בקרפטים, בעולם שבו דיברו בגרמנית עם הרבה אידיש".

כל הזיכרונות האלה נאגרו בך עוד לפני גיל שמונה?

"השקעתי מאמץ של שנים בלשחזר, לקרוא, להוסיף, לתעד ולהמציא".

 

יששכר שלך הוא יהודי אחר. מחובר לבעלי חיים, הוא יודע לנקום כשצריך, הוא מנהל יחסים עם האצולה הנוצרית. איך קורה שהוא לא מתבולל?

"הוא אמנם מצר על כך שאין בו את הפשטות שהייתה באבותיו, אבל הוא קשור אליהם מאוד. הוא חי מוקף גויים, אבל הוא מכיר בערך עצמו. הוא מורכב ומסובך יותר מהדורות הקודמים במשפחתו, בגלל הנסיבות. היו רבים כאלה בקרב האצולה היהודית. בעיר שלי היו שתי גימנסיות שהבסיס שלהם היה לטינית, צרפתית, איטלקית ועוד שפות – יהודים למדו שם מוסיקה, דרמה, ציור. אלה היו אנשים עם עיניים חכמות, היו בהם טקסטים עתיקים. הם היו לא דתיים, הייתה בהם אצילות אירופאית. והיו גם תלמידי חכמים. לא כאלה שרצים עם פיאות אלא כאלה שיכולת לשוחח איתם כי היו סקרנים לא רק בענייני תורה. גם החילוניים שביהודים התחתנו בתוך עצמם, כי הסביבה הייתה ברמה נמוכה בהרבה מהם".

קראתי ראיון שעשה אותך פיליפ רות. שניכם בני אותו גיל, סופרים כל כך יהודיים, אבל כל כך נבדלים. נדמה שהיהודי שלו מעולם לא פגש את היהודי שלך, ובכל זאת יש בינכם קשר עמוק…

"אני מאוד אוהב את הכתיבה שלו,. הביוגרפיה שלנו שונה מאוד. הוא לא נולד באירופה, הוא לא היה במחנות, הוא לא נדד ביערות, הוא לא הגיע כנער לישראל. בשבילו אני איזה חוליה חסרה. הוא לא כזה בשבילי, ובכל זאת אני מעריך אותו מאוד כסופר בעל יכולת גבוהה מאוד".

החיבור העמוק שלו ושל קוראים מכל העולם לכתיבה שלך מפתיע אותך?

"בעשרים השנה האחרונות אני מקבל מכתבים רבים בערך בנוסח הזה: "ההורים שלי היו בשואה, עלו ארצה , אני נולדתי בארץ. הם לא סיפרו לי ואני לא שאלתי. עכשיו הם הסתלקו והספרים שלך הם ההורים שלי". זה דפוס שחוזר על עצמו. בכל פעם זה מזעזע אותי, אבל זה מראה עד כמה עמוק היה פה הניסיון להכחיד את הזיכרון. אנשים לא סיפרו לילדים שלהם כמה רדפו אותם והיכו אותם ואיך נמלטו בקושי, אבל הילדים רוצים לדעת. אלה ילדים שגדלו בלי פנימיות. נתנו להם פוליטיקה, אידיאולוגיה, במקום קול אישי לא מזויף שממנו אפשר לשאוב חיים".

ואתה מרגיש שאתה רק בתחילת הדרך של השמעת הקול הזה?

"בוודאי שאני רק בהתחלה, כי רק עכשיו יש לי ראייה רחבה מספיק שמקיפה די דברים. זה לא אומר שעכשיו אני כותב יותר טוב – אם כי אני חושב שכן – אבל ברור שאני רואה יותר מכפי שראיתי בגיל שלושים או ארבעים או חמישים".

מהמרת על הגדולים ביותר

 

את הביטוי החביב עלי, לפיו הספר  הוא ידידו הטוב של האדם, טבע גראוצ'ו מארקס. למען הדיוק, המשפט המלא של מארקס היה: "מחוץ לכלב, הספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. בתוך הכלב, חשוך מדי מכדי לקרוא". רחל פן שייכת לקומץ האנשים שלא רק יחייכו למשמע האמרה הזו אלא גם יבינו אותה לעומק, מתחת לעור. כמו"לית עצמאית, מן המצליחות בארץ אם לא המצליחה שבהן, היא אחראית לרבי מכר כמו "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ו"הטיגריס הלבן" של ארווינד אגידה, אלא גם לתרגום המחודש של כל כתבי ארנסט המינגווי וקלאסיקות כמו "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ווילד, "אורלנדו", "בין המערכות" ו"אל המגדלור" (ועוד) של וירג'יניה וולף, יצירות בלתי נשכחות כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר תומפסון  ויצירות מופת מסוג "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון. ואם הייתה תחרות כזו, פן הייתה מתמודדת נחשבת על תואר המטפחת המסורה של הידיד הזה שלנו, נו, הספר.

 

רחל פן, האישה שמאחורי הוצאת "פן" , בת 58, ייסדה את ההוצאה הקטנה והעצמאית שלה לפני כ – 15 שנים. היא למדה ספרות השוואתית, ילדה שלושה ילדים ורק לאחר מכן חזרה לאוניברסיטה כדי להשלים תואר שני ולהתחיל לעבוד בעולם הספרות. היא החלה כמתרגמת ועורכת, בדרך שלדבריה אפשרה לה לא להינתק מהילדים. אחר כך עסקה בהפקת ספרים ופרויקטים בתחום הספרות ואף צעדה מספר צעדים בתחום המולטימדיה, במיזמים שהקדימו את זמנם וגוועו. כל אלה הביאו להיכרות מעמיקה עם עולם המו"לות "ואז החלטתי ללכת עלזה עד הסוף",היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת את ההוצאה ביחד עם אילן, בעלה, איש עסקים ובעל דוקטורט בכלכלה ומנהל עסקים, המופקד על הפן הזה של ההוצאה.  

 

בשוק הספרים הישראלים צריך הרבה אומץ כדי להקים הוצאה עצמאית

"נכון. לי היה גב כלכלי. בעלי לא עבד איתי אז, כך שלא הייתי צריכה לפרנס אף אחד והאומץ בא, בין היתר מזה. יכולתי לקחת סיכונים. בעולם המולטימדיה היו אנשים שהפסידו הון, ולמזלי אני לא. לא סיכנתי הרבה כסף, אבל היה לי נוח לדעת שאני לא צריכה להרוויח מההוצאה את הכסף שבו נקנה מצרכים במכולת".

 

די מהר רכשת לך שם של הוצאה איכותית

"אנחנו מוציאים פרוזה איכותית, אבל אנחנו מוציאים גם ספרי מתנה וספרי בישול ואני מאוד גאה בזה. להוציא לאור את המינגווי ווירג'יניה וולף, זה נובע מאהבת הספרות הבסיסית שלי, אבל אני לא בוחלת בספרים אחרים ונעזרת במומחים כדי להפיק אותם, בתחומים שבהם אני לא מבינה. מאז שבעלי הצטרף אלי אנחנו גם מיצרים ספרים לשוק האמריקאי, ונמצאים בשותפות עם ידיעות ספרים, שמאפשרת לנו להשתמש ביכולת ההפצה והשיווק שלהם, כדי להתקיים בעולם הזה, שנשלט על ידי שני הקונגלומראטים שיש להם גם רשת חנויות…"

 

למה בעצם אתם מתמקדים רק בספרות מתורגמת?

"היום אני בסוג של קשר עם סופר ישראלי, אז יכול להיות שנוציא גם ספר מקורי. כשהתחלתי, רוב הסופרים לא פנו אלי, ומי שכן פנה אלי – לא רציתי אותו. חיפשתי דברים איכותיים מאוד, ולא הגיעו לידי כאלה. זה דחף אותי לספרות העולמית, שאינה זרה לי. בתואר השני שלי עסקתי בתרגומים של שאנסונים צרפתיים, שהשפיעו כל כך על הפזמונאות הישראלית. גרתי חמש שנים באנגליה. תמיד אהבתי לקרוא -וכל זה ביחד הוליד את הרצון לתרגם מחדש חלק מהיצירות הגדולות שלטעמי תורגמו רע בשנים קודמות. בחרתי דברים שאני אוהבת, לא התפשרתי".

 

כשאני שומעת על תרגום מחדש, קצת נחמץ לי הלב. נדמה לי שאנחנו מוותרים לקוראים העתידיים על היכרות עם העברית שהם לא יכירו מהרחוב ולא יפגשו לעולם…

 

"ישנם תרגומים ישנים שהעברית שלהם כבר לא מובנת לצעירים שרוצים לקרוא אותם היום, וגם אין לה הצדקה. אם בתרגום של וירג'יניה וולף המילה room   מתורגמת ל"קיטון" במקום לסתם חדר, אין סיבה לא לשנות את זה, כי וולף עצמה כתבה באנגלית שאינה נשמעת היום ארכאית. היא אמנם הייתה מאוד לירית, אבל היא נחשבה מאוד חדשנית ומודרנית. בשבוע הספר מגיעות אלי נערות צעירות ומגיעים חיילים והם רוצים לקרוא את המינגווי ואת וולף ואני רוצה שזה יהיה להם נגיש".

 

הקריאה לא אמורה להעשיר את העברית שלנו, לחשוף אותנו למילים חדשות, לשלוח אותנו להתאמץ וללמוד כדי להבין את הספר?

"בעברית, יש עדיין פערים גדולים בין השפה המדוברת לכתובה והספרות עדיין יכולה לעזור לקוראים לרכוש שפה. זה לא המצב באנגלית, וזה בלט מאוד בתרגומים של המינגווי. הוא הצהיר על עצמו שהוא כותב בדרך הפשוטה ביותר את הדבר האמיתי ביותר יכול לומר, וכולנו יודעים שהוא כתב משפטים קצרים, הצהרתיים, בלי שימוש מסובך מדי בלשון. הוא היה מתוחכם מאוד, אבל היה חן בשפה לא מאוד ציורית ומילונאית שבה הוא השתמש. הנוער שמנסה לקרוא היום את התרגומים הישנים שלו חושבים שהמינגווי עצמו לא רלוונטי. מצד שני,  לאנשים כמוך יש נוסטלגיה לספרות שלא תורגמה היטב ונכון, כי גם המתרגמים לא שלטו מספיק בעברית. תחשבי על כל המשוררים והסופרים הרוסיים שתרגמו את היצירות האלה לעברית בפעם הראשונה".

 

מן הסתם עמדה לרשותם עברית דלה מאוד, שרק החלה אז להתחדש

"והם נאלצו ללכת למקורות ולהשתמש במילים משם, שאין להם מקום היום. באנגלית ובצרפתית שכתבו לפני מאה שנה, לא היו מילים של שייקספיר. העברית שעמדה לרשותו של שלונסקי, למשל, לא הייתה עברית מדוברת עשירה. יכול להיות שהוא היה בוחר להשתמש בשפה יותר מדוברת לו הייתה כזו…"

 

אז אולי יש טעם לעדכן ולכתוב מחדש גם ספרות מקור שנכתבה אי-אז, והיא כבר לא נגישה

"יכול להיות, אבל אני לא רוצה לחטוא ולהתערב לסופר ביצירה. לתרגם מחדש זה בדיוק להפך, זה לקרב את הגרסה העברית לרוח האמיתית שבה נכתבו הספרים במקור".

 

לקחת על עצמך פרויקט ענק – לתרגם מחדש את כל כתבי המינגווי

"זה נכפה עלי. אני רציתי לתרגם ספר אחד, "למי צלצלו הפעמונים", לא מפני שהוא הכי אהוב עלי אלא כי הוא לא היה כבר בחנויות ורציתי לקרוא אותו מחדש. פניתי לנציג העיזבון, והסתבר שהוא החליט שבכל מדינה יהיה לו מו"ל אחד בלבד שיתרגם את כל היצירות באותה חבילה. זה מאוד הגיוני – העריכה תחת גג של הוצאה אחת מבטיחה שתיווצר שפה אחידה, ליריקה אחידה של הכותב, קוהרנטיות בתוך הקורפוס של אותו סופר".

 

את גם לקחת חלק בפרויקט המיתוסים הבינלאומי הענק שבו סופרים כמו מרגרט אטווד, ויקטור פלבין, ג'נט וינטרסון כתבו גרסאות חדשות למיתוסים מוכרים

"זה פרויקט שהפסקתי אחרי שלושה ארבעה כרכים, פשוט כי הוא לא היה מספיק טוב ולא ממש הצליח. הכרך שהיה הכי מוצלח בעיני היה "דבש אריות" שדוד גרוסמן כתב על שמשון הגיבור."

 

אחד הלהיטים הענקיים שלך הוא "לבד בברלין", ספר קשה מאוד, שמתרחש בגרמניה הנאצית, וכתוב מנקודת מבט של אזרחים גרמנים…

"לא היה לי מושג שהוא יצליח כל כך. זה היה הימור של בעלי. הוא ראה אותו בחלון של חנות באנגליה, קרא ואמר שמוכרחים להוציא אותו לאור. התרגום שלנו היה טוב בהרבה מהתרגום לאנגלית, וההצלחה בארץ הייתה גדולה בהרבה מהצלחת הספר במדינות אחרות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת".

 

ישנם ספרים שאת חולמת לתרגם מחדש?

"את הספרות הצרפתית הקלאסית, שאי אפשר למצוא בחנויות ואין לי מושג לאן הם נעלמו. זה עתה גמרנו לתרגם את "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. מעולם קודם לא היה תרגום מלא, רק גרסאות מקוצרות לילדים. הוגו הוא הקלאסיקה של הקלאסיקה. ברגע שמוציאים לאור ספר כזה, יוצרים מודעות לקיומו אצל אנשים שמעולם לא שמעו עליו, וכתוצאה מזה החנויות פותחות את השערים מחדש לקלאסיקה שנעלמה משם."

 

ויתנו לספר קלאסי להיות פה על המדפים יותר משבועיים?

"אנחנו באמת לא יודעים לשמר, אבל יימצאו החנויות והספריות שיציגו את הספרים. הלוואי שיום אחד נהיה כמו האנגלים, שבכל רגע נתון את יכולה למצוא את כל הקלאסיקות בחנויות הספרים, באיזושהי מהדורה ולו הפשוטה ביותר".

 

*** הראיון פורסם במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

* צילום: יחצ. 

בלי פשרות, בלי ממוצעים

 

 

 

 

"מרתון" הוא ספר קצר ומפתיע. בפחות מ-130 עמודים עורכת בו זהר פרידמן מסע מורכב, מפרך ומפותל לא פחות מאלה שעוברים אצני מרתון אמיתיים כשגופם מטלטל לאורך 42 קילומטרים. אלא שפרידמן, וגם הגיבורה שלה, עוברות את רוב הדרך הזו בתוך עצמן, בניסיון לפענח את הדחף הפנימי לרוץ, להתמודד עם מגבלות ולנצל יכולות ובעיקר לצאת מתבניות ולמצוא את הנתיב שבאמת מתאים להן. ההפתעה היא שהן מצליחות. שתיהן. הגיבורה שבסיפור, ופרידמן, שכתבה נובלה יפה, סוחפת, מצחיקה, מתוחכמת וגם נוגעת ללב.

 

למרות שאנשי השיווק של "מרתון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד") כינו אותו "רומן רוחני", לא מדובר בספר ניו אייג'י פטפטני, אלא בסיפור מהודק ונקי מקלישאות. פרידמן כותבת בלשון מרוכזת, מצמצמת משפטים ואירועים כאילו שהיא מכינה ציר למרק משובח. הגיבורה שלה, נערה מעיירה קטנה שמפתחת לעצמה שיטת אימון ייחודית ומקדישה את כל כולה לכיבוש היעד: להיות אצנית המרתון המהירה בכל הזמנים מכונה אטלנטה, על שמה של התינוקת הנטושה מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לציידת נודעת ואצנית בלתי מנוצחת. היא מוצאת איך ומתי להתאמן בעיירה הצפופה והחטטנית שבה היא גדלה, היא אוזרת אומץ לנדוד בעולם כדי למצוא לעצמה תנאי אימון נוחים יותר, היא מקדישה את עצמה ללימודים בכל תחום, אפילו רפואה, כדי לחדד את חושיה ולשפר את ההבנה של כל תהלך פיזיולוגי ונפשי הקשור לריצה, ואפילו רותמת את מערכת היחסים הרומנטית של חייה לאותה מטרה. ובתוך כל זה, היא מתקשה לזוז. להתחרות, להוציא לפועל את כל הפוטנציאל האדיר הזה שנצבר בתוכה.

 

לא מפתיע, לכן, לגלות שפרידמן מעולם לא הייתה אצנית, ולא חלמה לנצח במרתון. המטאפורה התאימה לה: התנועה, השיתוק, יחסיות הזמן, המרחק, התהייה על כוחות הגוף מול אלה של הנפש, והמחיר שנדרשת אישה לשלם כדי להיות מי שהיא באמת רוצה להיות. פרידמן, בת 42, מכירה את כל אלה מסיפור חייה שלה, המורכב והמפתיע לא פחות מהנובלה המוצלחת שכתבה.

 

צילום: דן בללטי

נקודת הזינוק של פרידמן (וסליחה על השימוש במטפורה הכה צפויה) הייתה בירושלים. היא נולדה למשפחה דתית לאומית, בגיל 14 עזבה את הדת, למדה רפואה באוניברסיטה העברית אבל העדיפה לסיים תואר במשפטים, נישאה למוזיקאי ונדדה עמו בחצי תבל ובסופו של מסלול ארוך ורב תהפוכות, התמקמה בכפר שמריהו, שם היא מתגוררת עם שני ילדיה (גייל בת 8, ואיתמר בן שנתיים), בעוד בן זוגה חולק את זמנו בין הארץ לאירופה. הניסיון לדחוס את כל זה לתוך ראיון ספרותי אחד חייב את שתינו לשיחה תזזיתית, שחלקים נבחרים ממנה יובאו להלן.

 

פרידמן היא האמצעית מבין שלושה אחים. אחיה המבוגר ממנה בשנה הוא אוטיסט, והקשר העמוק עמו הוא אחת הסיבות לכך שחזרה ארצה למרות שהיא מעידה שכל עוד חיה בחו"ל היה לה קל יותר להקדיש את עצמה לכתיבה. לפני "מרתון" היא פרסמה שירים בכתבי עת וגם ספר אחד ("מזוודות ואנשים", 1998), אבל רק בשלב מאוחר יחסית העזה לרצות וגם להגשים את ההתמסרות הזו ליצירה. הספר שלה מתאר במידה רבה תהליך דומה לזה שהיא עברה "העולם שלו הוא אמנם עולם הריצה", היא מסבירה. "אבל הוא עוסק באישה שלא רצה, שגם לה לוקח המון זמן להתגבש, שיש בתוכה זירת התגוששות בין שני ניגודים,תבונה ופעילות, תכנון ומעשה, והיא מנסה לעשות את שני הדברים יחד:לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות תוך כדי ריצה".

 

נדמה לי שהרבה רצים למרחקים ארוכים מדווחים בדיוק על מצב כזה

"זה מאוד הפתיע אותי כשהתחלתי לתחקר את העולם הזה של רצי המרתון. תהליך הגיבוש של הספר ארך לפחות שנתיים, ונולד מתוך סיפורים קודמים שכתבתי וגנזתי. כשהבנתי שאטלנטה היא הדמות שמעניינת אותי מבחינה פסיכולוגית, ושהיא תכתב בגוף ראשון, התחלתי לחפש ידע על העולם הזה, שקודם לא הכרתי. אומרים שיש היום 10 מיליון איש שרצים מרתון בעולם, אז גם אם רק 10% מהם מדברים או כותבים על זה, את יכולה לתאר לעצמך כמה הרבה חומר אפשר לאסוף. הופתעתי מאוד לגלות עד כמה היכולת המנטלית חשובה בעולם הספורט ובעיקר בריצה. יש רצי מרתון שמנהלים טבלאות מצב רוח, שהם ממלאים בכול בוקר והם עוקבים באדיקות אחרי מה שקורה להם, כי זה אירוע קשה ואולי הכי אינדיבידואליסטי שיש, ואדם צריך לדעת איך להעסיק את עצמו תוך כדי".

 

גיבורת הספר גדלה, כאמור, בעיירה קטנה ונידחת. פרידמן, שגדלה בירושלים של שנות השמונים מדווחת על תחושה דומה. "בגיל 20 כשהכרתי את בן זוגי לחיים סימון בללטי, היה לנו ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לעזוב את ירושלים. רצינו ניו יורק, אבל לא יכולנו לעמוד בזה כלכלית אז עברנו לתל אביב. זה היה מעבר גדול ודרמטי יותר מכל המעברים שבאו אחריו. "

 

בגיל 14 עזבת את הדת, בעודך גרה בבית. זה מעבר לא פשוט

"זה היה צעד שהיה ברור לי שאעשה מרגע שעמדתי על דעתי. זה לא היה קל, אבל זה היה כל כך מזמן . אני קוראת לזה "העת העתיקה של חיי". תמיד אהבתי לקרוא, ומאחר שלא היו לי הרבה ספרי ילדים קראתי מגיל צעיר מאוד את הסופרים היהודיים, עגנון, י.ל. פרץ. בגיל 9 התגלגל לידי ממש בגניבה ספר המיתולוגיה של אדית המילטון. חברה של אימא שלי נתנה לי אותו ומעולם לא ביקשה אותו בחזרה, ושם פתאום מצאתי לעצמי מיתולוגיה חלופית, מקום שמשך אותי אליו בסערה. במובן מסוים אז התייוונתי. מאז, אגב, אני משאילה לאנשים ספרים ואם הם לא מחזירים אני לא מבקשת בחזרה אלא קונה מחדש, כי אני רואה בזה סוג של חסד, של לתת למישהו משהו טוב שחוויתי".

 

אחרי שהכריזה ברבים שהיא כבר לא דתייה, פרידמן סירבה להמשיך ללמוד בבית ספר דתי. "הרגשתי שגם מבחינת רמת הלימודים שם, לא ממש רוצים לתת לבנות השכלה, כי הן צריכות להגיע לגיל 18 ולהתארס. הרגשתי שאני צריכה ללכת משם כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות. הגעתי לתיכון חילוני, אבל באמצע עוד הייתה אפיזודה משונה- חודש בפנימייה צבאית בחיפה… זה מה שקורה כשמנסים למצוא פשרות ולעשות ממוצעים. "

 

פרידמן שירתה כמדריכת חובשים בצה"ל והמשיכה ללימודי רפואה. היעד הזה, בית הספר לרפואה, הציל אותה – לדבריה – מתקופה לא קלה בתיכון, הכריח אותה להתמקד ולהגיע להישגים בלימודים, במקום לתכנן איך לעזוב את הבית בגיל 16 ולנדוד בעולם. אחרי שנה עברה ללמוד משפטים ואפילו עבדה כעורכת דין, וברקע זימזמה כל הזמן השאיפה לכתוב. קודם סיפורים קצרים, אחר כך שירה ואז, אחרי דרך ארוכה מאוד, בחזרה לפרוזה. "היו לי כל מיני רעיונות איך סופרת צריכה לבנות את עצמה. היה לי ברור שזה לא דרך לימודי ספרות, אלא דרך החיים, דרך חוויות".

 

כשהייתה בת 20 התרחשו שני אירועים דרמטיים נוספים בחייה: היא הראתה יצירות שכתבה לאהרון אפלפלד שהתלהב ועודד אותה להמשיך לכתוב, והיא פגשה את בן זוגה,מוזיקאי ג'אז, שהחיבור עימו, היא אומרת, היה מיידי ועוצמתי. הם עברו להתגורר בברלין. בללטי ניגן עם להקתו ברחבי אירופה, ויחד עבדו במכירת כובעים. הם גרו בדירת מרתף קפואה ברובע קרויצברג הבוהמי, ומשכימה קום כדי להתקשר לארץ לכתבי עת שבהם פורסמו שיריה. מברלין הובילה אותם הקריירה המוזיקלית שלו לז'נבה "שם היה לי חדר עם חלון לאגם וכלב לברדור שישב על הספסל ושנינו היינו הוגים ומסתכלים במים, ואני כתבתי מחזור שירים נוסף. "

 

למרות שהיא אומרת שהיה בה צד שאהב את המעברים החדים האלה ואת איסוף החוויות, היא חזרה ארצה כדי לעשות סטז' ולנסות לבנות קריירה כעורכת דין והוא נשאר שם והחל לבנות את עצמו כאיש עסקים. מאחר שחיו בשתי יבשות, דואר אלקטרוני טרם היה והטלפונים יקרים מאוד – הם התכתבו בפקס. התוצאה: אסופה של כאלף פקסים רומנטיים שפיצו על שנה שלמה של פרידה. "

 

לא קשה לקיים זוגיות מרחוק?

"היה לנו חשוב שכל אחד יצליח לעשות את הדברים שלו, וקיווינו שבסופו של דבר נמצא פתרון".

 

הפתרון הזה כלל עוד תקופה של משותפת בלונדון, מגורים בפריז, שם הם ניהלו ביחד מלון דירות, ההבנה שלה שהיא צריכה להתמסר לכתיבה, ובסופו של דבר חזרה שלה ארצה, ודילוגים שלו מפה לשם, או כפי שהיא מנסחת זאת "היום המרחקים התקצרו מאוד".

 

משום שפרידמן מדברת על כל התהפוכות האלה בסוג של שלווה בטוחה מאוד בעצמה, מפתה מאוד לחפש בה את המרכיבים הנפשיים של גיבורת "מרתון". עליה היא אומרת שכשקשיי החיים, ההתלבטויות והמכשולים שבהם נתקלה איימו לסגור עליה, היא הבינה שאת הכוחות המנטאליים שלה איש לא יכול לקחת ממנה. בימים אלה היא עסוקה כבר בכתיבת ספרה הבא. מנסה לתמרן בין התקופות שבהם הכתיבה מפריעה לחיים לאלה שבהן החיים מפריעים לכתיבה, כהגדרתה. "מה שהתחיל בתוכה כסוג של בריחה או הימלטות", היא אומרת ספק על אטלנטה וספק על עצמה, "הפך לכוח שמריץ אותה קדימה, ועוזר לה להתגבר על פחדים ולהאמין שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה".

 

לפרוץ את גבולות השכונה

צילום: גל חרמוני

השכונה שעליה כותב עדי ברק בספרו "אל ארץ אחרת מאוד" (זמורה ביתן) היא מקום שקשה מאוד לחיות בו. בניינים מוזנחים, שיכונים שנוצקו באותה תבנית, עזובה ברחובות, אנשים שהקושי היומיומי ניכר בפניהם, בהליכתם, בדיבורם, זימזום קל של אלימות וחרדה באוויר. והיא לא באמת נמצאת בארץ אחרת. כל מי שגדל בפריפריה, בדרום, בצפון, בשולי הערים הגדולות מכיר אותה. היא נמצאת פה, מעבר לפינה, גם אם ברוב הימים אנחנו חולפים לידה כאילו הייתה שקופה.

עדי ברק מכיר על בשרו את הדמויות והמצבים שעליהם הוא כותב. שלמה המלך, המשוגע של השכונה, ההודי השיכור הנואש המנסה למצוא אהבה, האם העולה החדשה המגדלת לבד את בנה המתבגר, הילד היתום הנטוש שהופך לבריון של הכיתה – כולם מבוססים על דמויות שהכיר בשנים שבהן חי במין שכונה כזו, מורכבים בחלקים מדמויות ומצבים שחווה בעצמו, מודבקים ביחד במין דבק של ייאוש ותקווה שהוא למד לזהות כילד, ושנים אחר כך כששב למקום כמבוגר. הוא לוקח את קוראיו לטיול בארץ שהיא גם אחרת מאוד, כפי שקובע שם הספר, וגם נטועה כולה במציאות שבה אנחנו חיים.

ברק, בן 35, נשוי לרוני ואב לנעמי (4) ואוריאל (שנה וחצי),  כותב בימים אלה דוקטורט בעבודה סוציאלית, ומשלים תואר שני בתיאטרון. הוא מלמד באוניברסיטת תל אביב ומנחה קבוצות תיאטרון. לפני שבע שנים זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" עם הסיפור "אלכס ושלמה המלך", שממנו נבט מאוחר יותר הספר, וכשיגמור להתרגש מצאתו לאור, הוא מבטיח להתמסר לכתיבה של רומן שני. יש לו כבר תוכניות לגביו, אבל הוא לא מוכן לחשוף מהן דבר.  הספר הנוכחי, הראשון שלו, תבע ממנו לארגן את החיים כך שיהיו לו שעות ברורות המוקדשות לכתיבה. משהו בער בו, והמשהו הזה נוכח מאוד בסיפור.

הוא נולד בקריית גת. אבא שלו היה קצין בחיל האוויר, ובהתאם לתפקידיו המשפחה נדדה ברחבי הארץ. חלק מהילדות בילה ברעננה, בהוד השרון, בבסיס חיל אוויר, וחלק אחר שוב בקריית גת. "עד היום אני שואל את עצמי מה בדיוק היה שם", אומר ברק. "אני זוכר סביבה מאוד מלוכלכת, מאוד עזובה, מפחידה. בית הספר היה מוקף במבנים נטושים, חלקם שרופים. בשבילי היה משהו לא צפוי שם. הייתי החדש, שצריך היה להסתגל. אפילו לשפה. אני זוכר שהיו מדברים על כדור בלשון נקבה, "כדור עגולה", "כדור טובה", אני זוכר שאמרתי לעצמי ככה אומרים כאן והתחלתי לדבר ככה. פעם יצאתי החוצה וחבורה של ילדים הקיפה אותי, הרביצו לי. לא היה לי מושג מה עשיתי ולמה".

אלה לא החוויות הבסיסיות של ילדות בכל מקום?

"יכול להיות, אבל לא כזה הארד קור. לא המצאתי, באמת היה לי נורא קשה שם. הייתי ילד נורא רגיש. מאלה שיושבים על הספה וקוראים ספרים. בבית הספר היו ילדים שבכיתה ה', כשהמורה עצבנה אותם, הם הקיפו את המבנה וצעקו "ניתן לה במאנוש". הגדרות שם היו פרוצים ובשטח שלו היו מכורים לסמים שמזריקים ומעשנים, היו הרבה ניירות כסף ובקבוקים שבורים שלא ידעתי מה הם, רק ידעתי שזה מסוכן".

היה לך מקור השוואה? ידעת שבמקומות אחרים ילדים לא גדלים ככה?

"זכרתי את כיתה א' ברעננה ואת השנים בבסיס חיל אוויר. כל הילדים היו בחוגי מחוננים וכאלה, וכשעשו לנו יום כיף הטיסו אותנו במטוס לספארי…זה היה שיא התשומת לב, והחזרה משם לעזובה בקריית גת, למגרש הכדורסל המתפורר, הייתה קשה. בגלל שהייתי שונה, חלק גדול מהזמן עשו עלי חרם. בתוך החרם האינסופי הזה היו כמה חברים שלא עזבו אותי, והם דווקא היו מהחזקים בשכבה. היה שם את הילד הכי מפותח בשכבה, ועוד אחד שהיה שובר עפרונות על היד וכולם היו באים לראות, הם הגנו עלי".

ההורים שלך היו מודעים לזה?

"אני חושב שכן. שניהם יצאו מהמעברות של קריית גת, הסבים והסבתות שלי חיו ממש בבוץ שם, וההורים ניסו כל הזמן לחתור קדימה כדי צאת משם. תראי, היו שם גם אנשים איכותיים מאוד. הייתי בחוג סיירות ולשם הגיעו ילדים מאוד איכותיים, וזה היה מין אי כזה, שמחוץ לו אני זוכר שהייתי הולך ונגעל מהלכלוך בסביבה."

בספר אתה מתאר אנשים שאין להם גבולות, או לפחות הם לא עוצרים במקומות שבהם אנשים נורמטיביים לכאורה היו עוצרים

"הדמויות שלי עושות בחירות שלא תמיד נראות הגיוניות, אבל זה מפני שהן סובלות ממיעוט כרוני של אופציות. ככה זה כשחיים בעוני, יש כל כך מעט אפשרויות, שמי שלא מבין את זה יכול לחשוב שמדובר במעשים הזויים, בזמן שלמעשה האנשים האלה, העניים, מנסים לבחור בטוב מתוך שורה של אפשרויות רעות. הדמויות שלי חיות במצוקה גדולה, ולפעמים כל מה שנשאר להן זה לבחור במעשה אלים, או כזה שנראה מטורף, או בלתי מובן לגמרי, אבל זה מפני שהם חייבים לעשות מעשה. החיים במצוקה לא יכולים פשוט להתנהל, הם מחייבים כל הזמן בחירות ומעשים אחרת יקרה משהו נורא. זו הישרדות. את חייבת למצוא איך לשלם שכר דירה, את חייבת למנוע מהבן שלך לרדת למטה כי בחוץ יש אלימות, את לא יכולה לשבת בנחת ולתכנן איך את חוסכת כסף ואז תחליטי מה לעשות בו".

יש לך בספר מגוון של דמויות נואשות אבל צבעוניות מאוד. הן מבוססות על דמויות אמיתיות?

"הן לגמרי ממוצאות, אבל אני מרגיש שהן עשויות ממין פאזל של אנשים שהכרתי. שלמה המלך הוא דמות דמיונית, אבל היה לנו את המשוגעים שלנו בשכונה. ההודי ששובר בקבוקים על הרצפה, מבוסס על אישה שהכרנו שהייתה באה, צועקת ושוברת בקבוקים".

 

אתה לא מזכיר אלימות מינית בסיפור, מה שכמעט מתבקש בשכונה כזו

"כי אני לא זוכר דבר כזה."

כל הילדים בספר מנותקים לגמרי מההורים. יש אימא מתה, אבא שנטש והורים אחרים, שלא מסוגלים לדבר עם הילדים שלהם

"זה מה שהופך אותם לילדים בסיכון. גם למי שיש אימא, היא לא מדברת את השפה שלו. היא לא רוצה לתת לו לצאת מהבית כי היא פוחדת מהשכונה, זה מצב בלתי אפשרי. למשפחות האלה קשה מאוד לתפקד, המון דברים מוקצנים שם ויחד עם זאת כולם מקווים כל הזמן שיקרה להם משהו טוב. אלה לא המשפחות שאנחנו קוראים להן "נורמטיביות", אין לאנשים האלה את הבעיות של הבורגני הנוירוטי שעליו כותבים הרבה, כי הסופר הצעיר, העירוני, מכיר יותר מקרוב".

באמת מפתיע שבארץ כותבים עליהם מעט יחסית…

"כי הפסיכולוגיה שלהם פחות נגישה. מדובר בשוליים שבשוליים שקשה להבין וקשה לכתוב."

בספרות הילדים דווקא היתומים, הנטושים, אלה שהתעללו בהם בילדות צומחים תמיד להיות הגיבורים האולטימטיביים, עם אמות המידה המוסריות המרהיבות וכוחות הנפש האינסופיים, כמו בילבי או הארי פוטר…

"במציאות זאת לא ממש הדרך לגדל ילדים מוצלחים ומאושרים. הילדים שאני מתאר בוחרים בדמיון כאמצעי להימלט מהמציאות שלהם. אלכס וברוך בספר ממציאים עולמות שלמים שפורצים את גבולות השכונה, יש להם פנטזיות שמעידות על זה שיש בהם גרעין של טוב בכל זאת".

 

למרות הזיכרונות הלא קלים שלך, בחרת לעבוד עם נוער בסיכון, עבריינים, נגמלים מסמים

"תוך כדי עבודה הבנתי שאני מגיע לשכונה זהה לזו שבה גדלתי, אבל הפעם אני בא כמדריך, כמחנך, בלי להסתיר את עצמי, בלי להחביא את הספרים שאני לוקח מהספרייה מתחת לחולצה. יכולתי להיות בתפקיד הכפול של שייך ולא שייך, אבל באופן רשמי"

לא חששת לתת למצוקה הזו לחלחל בחזרה לחייך?

"לא, מפני שאני לא רואה שם רק מצוקה. אני רואה אנשים שגם יוצרים וגם מוצאים דרכי ביטוי אחרות, וזה מאוד אופטימי".

כתבת עוד לפני הספר הזה?

"כתבתי וגנזתי. הרגשתי שאני מתאמן, כמו פסנתרן, ועדיין לא מסוגל לעלות לבמה לנגן קונצרט. ואז הרגשתי שאני פשוט מוכרח לכתוב, שאני לא מסוגל להחניק את זה יותר. וכששלחתי את הסיפור להארץ התפללתי שהוא יזכה – לפעמים יש לי כזה דבר, שאני מתפלל שדברים יקרו. הטלפון שבו בישרו לי על הזכייה העיר אותי משנת צהריים. שאלו אותי אם יש לי עוד דברים ולא היו, אז התיישבתי לכתוב".

סליחה, בתוך כל העיסוקים שלך יש לך זמן לישון בצהריים?

"היום כבר לא, וחבל. אני חושב שממעיטים בערכה של שנת צהריים. למעשה, צריך לשלוח פקחים שיכריחו את כולם לישון בצהריים. תאמיני לי, כל המזרח התיכון היה נראה אחרת".

 

** הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה