מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

היו בשואה גם מלאכים – ראיון עם אהרון אפלפלד

"מים אדירים" הוא הרומן הארבעים של אהרון אפלפלד. קובץ הסיפורים הראשון שלו "עשן" ראה אור לפני כמעט חמישים שנה, ומאז הוא כותב בלי הפסקה. הוא בן 79, באמתחתו פרס ישראל לספרות, פרס ברנר, פרס מילוא, פרסים ספרותיים מאיטליה וצרפת ושורה של תארי דוקטור לשם כבוד, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. למרות זאת, הוא אומר בביטחון מלא, שהוא בתחילת הדרך. שרק עכשיו, אחרי כל העבודה הזו, הוא מרגיש שהוא משכלל לעצמו את צורת הביטוי שמתאימה לו, שהוא מצליח לחצוב מתוך גושי המילים שבראשו את הצורות המדויקות שמאפשרות לו לדייק בכתיבה, להיות – כמו שהוא חוזר ומגדיר את עצמו – מינימליסט.

המינימיליזם הזה ניכר מאוד ב"מים אדירים" (כנרת, זמורה ביתן), ספרו החדש של אפלפלד, שכל מילה בו מדודה. לאורך 206 עמודים בלבד, פורש אפלפלד את מסעו המפותל והמיוסר של יששכר, יהודי ערירי שאשתו נחמה נפטרה אחרי מחלה קשה, אל ביתו של אחיו, אורי צבי, שעל פי השמועה נרצח עם כל משפחתו על ידי פורעים. תוצאותיו של המסע קבועות מראש. מרגע שיצא לנקום את מות אחיו, ברור שיששכר לא יוכל לשוב לחייו הקודמים. אלא שבין שתי נקודות הקצה של הסיפור הזה, אפלפלד מלווה את הגיבור שלו במהלך ניסיונותיו לבחון את חייו האישיים, למצוא את המקום שבו יוכל להתחבר לאדמה ולבעלי החיים אך גם למצוא מחדש את התפילה, להאזין לקולות של אבותיו שכבר מתו ולנהל אינטראקציות עם הגויים, שרובן הופכות אלימות אך חלקן מצליחות להאיר את ההשפעה ההדדית של התרבות יהודית והאירופאית בימים שלפני מלחמת העולם השנייה.

 

אפלפלד, שנולד ברומניה, בן יחיד במשפחה משכילה, מתבוללת ודוברת בעיקר גרמנית, נשלח כילד בן שמונה בלבד למחנה עבודה לאחר שאמו נרצחה ואביו נשלח לגטו. הוא ברח מהמחנה ובילה שנתיים בנדודים ביערות, לבדו, עד שמצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. הוא עלה ארצה ב – 1946, אחרי שהגיע עם קבוצה של חיילי הצבא האדום לבולגריה וחבר לקבוצת ילדים שנדדה משם לאיטליה ומצאה מחסה במנזר. הוא למד בבתי ספר חקלאיים בעין כרם ובנהלל, שירת בצה"ל, נישא, הוליד שלושה ילדים וסיים תואר שני בספרות עברית ואידיש באוניברסיטה העברית. מרבית כתיבתו עוסקת בחוויותיו אלה, ובחיים היהודיים באירופה שלפני המלחמה. את אלה זכה להכיר בביתם של סביו שומרי המסורת, שהתגוררו בסביבה כפרית וקיימו את אותו חיבור בין הטבע לאומנה המתקיים גם בעוצמה רבה ב"מים אדירים".

אפלפלד עצמו קרוב ליהדות הרבה יותר מהוריו החילוניים המוחלטים. זוועות השואה, החיים החדשים שבנה בארץ, המלחמות שנלחם כאן – כל אלה קרבו אותו באופן הכי טבעי לחיים היהודיים, לסבים שלו שנרצחו גם הם, ליהודים אחרים שחלקו עמו את אותו גורל. הוא חש את זה בעוצמה רבה כשהחל לכתוב בעברית, בגיל עשרים וקצת "ניסיונות שהיו מגומגמים ביותר", הוא אומר, "והובילו לשנים ארוכות מאוד של חיפוש הקול המדויק שלי".

משום שיששכר הגיבור שלך מתייסר כל הזמן מכך שאבדה לו התפילה, מתבקש לשאול אם הכתיבה משמשת אותך במקום תפילה

"בהחלט. הכתיבה היא סוג מסוים של אקט דתי. גם בספר הארבעים. כשאדם מתפלל, או כביכול מתפלל, אתה לא קם פתאום בפסח ואומר עכשיו אני לא מתפלל אלא רק בפורים. ישנם מאורעות בחיים שבהם התפילה מסתלקת לכאורה, אבל היא מקננת בתוכך. התפילה היא הרי הרצון להתחבר אל הגדול, אל המשמעותי, אל משהו פנימי. אנחנו בדרך כלל מייחסים את זה לבית כנסת שראינו בילדותנו ועייפנו מלהסתכל בו, לממסד הדתי שמעורר בנו אי נחת או תחושה של מלאכותיות, אבל התפילה היא משהו אישי מאוד ובמובן הזה היא דומה לכתיבה, שנועדה להתחבר למשהו שהוא מעבר לעצמך".

הכתיבה כרוכה אצלך באותה התרגשות כמו דתית?

"אני מקדיש את רוב שעותיי לכתיבה, כמו שמוסיקאי מקדיש את עצמו לנגינה. כשאתה כותב, אתה חייב להשתפר כל הזמן. המשפט שלך צריך להיות צלול ביותר, מבחר המילים נכון יותר, מילים שמרמזות על תמונה, שמאפשרות לקורא ללכת אתך."

יששכר הגיבור שלך נשען לאורך כל הדרך על זיכרונות הילדות שלו, על אבא וסבא, על אימא, על הקהילה היהודית שהייתה סביבם – ממך כל זה נלקח בגיל צעיר מאוד

"געגועים גם הם בונים מציאות. אני בא ממשפחה מתבוללת, אבל היו לי סבים שהתגוררו בקרפטים והיו חוואים, בעלי אחוזות, ובחופשות היינו מבקרים אותם. זו השכבה היהודית שלי. השבועות שעשיתי אצל הסבים שלי, שם הונחו היסודות שלי".

ובכל הכתיבה שלך, אתה שב וחוזר לאותם מחוזות

"תראי, אני הבאתי אתי לכתבה עולם שהוא גדול הרבה יותר ממני. ישנם כותבים שכל מה שהם חוו בחייהם אלה קצת אכזבות וקצת אהבות, קצת כאבים מסוג כזה או אחר. אני הבאתי אתי קרונות עמוסים".

אבל הגעת לכאן, לחברה שלפחות בראשית דרכה דרשה להתעלם מהמטען הזה, מכל העבר ולבנות אדם חדש

"באתי הנה בגיל 13 וחצי בלי השכלה, בלי הורים, עד אז למדתי רק כיתה א' אבל היו לי המון התנסויות בחיים. מה לא ראיתי עד אז ומה לא עשיתי. כאן הייתה חברה אחרת, הרואית, תמימה, תפוסה באידיאולוגיות לאומיות או סוציאליסטיות, ואני באתי מהחיים. ישר מתוך הרפש. ומה קרה לבני דורי, לחברים שלי? הם באו ארצה, פיזרו אותם בקיבוצים ושיננו להם בוקר, צהריים וערב: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". זה כלל למעשה את ההוראה: שכח שהיו לך הורים, שכח שהייתה לך עיר, ורחובות וסבים ודודים ונוף וחוויות, איומות אבל גם גדולות. את כל זה היינו אמורים למחוק. וזה פעל. בני דורי הדחיקו את החוויות שלהם ובנו על גבי המרתף תודעה אחרת, שאינה קשורה לקודמת. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שהתוצאה הייתה חמורה ביותר. אם אתה לא מחובר לעצמך, להורים שלך, לאבות שלך, לנוף ולשפה שלך, אתה יוצר אישיות מלאכותית וגם שטוחה מאוד. זה אירע לכל מי שבא לכאן וקטע את העבר."

דן בן אמוץ הוא אולי הדוגמא המובהקת לבן דורך שהמציא את עצמו מחדש

"ואת יכולה לראות את הטיפוס. פרברטי, מוחצן, חיצוני, בדחן. "

אולי קל יותר לשרוד ככה, מלהתמודד כל הזמן עם השדים האלה

"את קוראת לזה שדים, אבל יש שם גם הרבה מלאכים. ההורים שלי היו מלאכים, הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך ועזרו לי, חלקם פושעים שפגשתי ביערות, אבל נתנו לי פרוסת לחם".

ובכל זאת אימצת לך את העברית

"כשבאתי ארצה לא הייתה לי השכלה. היו לי זיכרונות, אבל לא היו לי המילים שיגלו אותם ויתנו להם ממשות. היו לי מילים בסיסיות כמו "לאן אתה הולך" או "תן לי פרוסת לחם". דיברתי מבחר שפות ברמה נמוכה. ואז למדתי בשדה ואחר הצהריים את מה שלמדו בעליית הנוער. הכשירו אותנו להיות חקלאים. שמחתי. גם אני רציתי להשתנות. לדהור על סוס, לנהוג בטרקטור. זה הקסים אותי. אבל משהו בי אמר לי שאם אני אכחיד את העולם שלי הפנימי, אהיה יתום עולמי ולא תהיה לי אחיזה. יום אחד ישבתי בחדר האוכל ועשיתי רשימה: "אבא מיכאל, אימא בוניה, סבא מאיר. נולדתי בעיר צ'רנוביץ' ברחוב שליד הפארק", פתאום האינוונטר הזה הראה לי שיש לי קרקע, עולם משלי ואדם שיש לו בית יכול גם לצאת לבתים אחרים. אחר כך התברר לי שלא כל כך קל לקחת את העברית ולנטוע אותה בקרפטים, בעולם שבו דיברו בגרמנית עם הרבה אידיש".

כל הזיכרונות האלה נאגרו בך עוד לפני גיל שמונה?

"השקעתי מאמץ של שנים בלשחזר, לקרוא, להוסיף, לתעד ולהמציא".

 

יששכר שלך הוא יהודי אחר. מחובר לבעלי חיים, הוא יודע לנקום כשצריך, הוא מנהל יחסים עם האצולה הנוצרית. איך קורה שהוא לא מתבולל?

"הוא אמנם מצר על כך שאין בו את הפשטות שהייתה באבותיו, אבל הוא קשור אליהם מאוד. הוא חי מוקף גויים, אבל הוא מכיר בערך עצמו. הוא מורכב ומסובך יותר מהדורות הקודמים במשפחתו, בגלל הנסיבות. היו רבים כאלה בקרב האצולה היהודית. בעיר שלי היו שתי גימנסיות שהבסיס שלהם היה לטינית, צרפתית, איטלקית ועוד שפות – יהודים למדו שם מוסיקה, דרמה, ציור. אלה היו אנשים עם עיניים חכמות, היו בהם טקסטים עתיקים. הם היו לא דתיים, הייתה בהם אצילות אירופאית. והיו גם תלמידי חכמים. לא כאלה שרצים עם פיאות אלא כאלה שיכולת לשוחח איתם כי היו סקרנים לא רק בענייני תורה. גם החילוניים שביהודים התחתנו בתוך עצמם, כי הסביבה הייתה ברמה נמוכה בהרבה מהם".

קראתי ראיון שעשה אותך פיליפ רות. שניכם בני אותו גיל, סופרים כל כך יהודיים, אבל כל כך נבדלים. נדמה שהיהודי שלו מעולם לא פגש את היהודי שלך, ובכל זאת יש בינכם קשר עמוק…

"אני מאוד אוהב את הכתיבה שלו,. הביוגרפיה שלנו שונה מאוד. הוא לא נולד באירופה, הוא לא היה במחנות, הוא לא נדד ביערות, הוא לא הגיע כנער לישראל. בשבילו אני איזה חוליה חסרה. הוא לא כזה בשבילי, ובכל זאת אני מעריך אותו מאוד כסופר בעל יכולת גבוהה מאוד".

החיבור העמוק שלו ושל קוראים מכל העולם לכתיבה שלך מפתיע אותך?

"בעשרים השנה האחרונות אני מקבל מכתבים רבים בערך בנוסח הזה: "ההורים שלי היו בשואה, עלו ארצה , אני נולדתי בארץ. הם לא סיפרו לי ואני לא שאלתי. עכשיו הם הסתלקו והספרים שלך הם ההורים שלי". זה דפוס שחוזר על עצמו. בכל פעם זה מזעזע אותי, אבל זה מראה עד כמה עמוק היה פה הניסיון להכחיד את הזיכרון. אנשים לא סיפרו לילדים שלהם כמה רדפו אותם והיכו אותם ואיך נמלטו בקושי, אבל הילדים רוצים לדעת. אלה ילדים שגדלו בלי פנימיות. נתנו להם פוליטיקה, אידיאולוגיה, במקום קול אישי לא מזויף שממנו אפשר לשאוב חיים".

ואתה מרגיש שאתה רק בתחילת הדרך של השמעת הקול הזה?

"בוודאי שאני רק בהתחלה, כי רק עכשיו יש לי ראייה רחבה מספיק שמקיפה די דברים. זה לא אומר שעכשיו אני כותב יותר טוב – אם כי אני חושב שכן – אבל ברור שאני רואה יותר מכפי שראיתי בגיל שלושים או ארבעים או חמישים".

רחוק מתקינות פוליטית ומפמיניזם עדכני (אבל מצחיק!)

צילום: גל חרמוני

עשרים או שלושים עמודים לתוך "בניגוד להוראות היצרן" מצאתי את עצמי מחייכת ומדמיינת שיחות עתידות שאנהל עם גיבורת הרומאן, ליאנה רוט. זה היה מפתיע, כי מדובר בטיפוסה שאני ממש לא מאחלת לעצמי כחברה. היא נוירוטית – שלא לומר נרקסיטית – היא נוטה להתפרצויות, וטיפות חמלה בודדות נסחטות ממנה רק במצבים קיצוניים. ולמרות זאת מדובר באישה מצחיקה, שאחדות משריטותיה המרובות מלאות חן. כעורכת לשונית היא רגישה במיוחד לשפה העברית ולכן מצד אחד היא נתקפת עוויתות כשהיא שומעת שיבושי לשון נפוצים, אבל מצד שני המונולוג שלה – הלא הוא הספר – בנוי כולו משפה מפתיעה, חריפה, קצבית, דחוסה ובעיקר מצחיקה מאוד.

השפה הזו, וגם האומץ של עידית אלנתן לגלוש למחוזות רחוקים מאוד מתקינות פוליטית ופמיניזם עדכני, מונעים מ"בניגוד להוראות היצרן" (זמורה ביתן) להיות עוד רומאן ביכורים קלאסי העוסק בסצנת הדייטים הבלתי אפשרית של רווקה תל אביבית בת שלושים ומשהו. אלנתן מיקמה את הגיבורה שלה ביפו, בדירה קטנה, ברחוב שיש בו בעיקר הומלסים, ריח שתן וחתולים עזובים, והקיפה אותה במגוון גורמים עוינים: זוג שכנים ערבים שעושים סקס קולני ומשתלטים לה על מתלה הכביסה, גור חתולים שמתעקש להירדם במיטתה, גברים צעירים שלא מעוניינים להתחתן איתה, חסר בית ששוכב הלום אלכוהול בחדר המדרגות שלה ומהומות בין ערבים ליהודים. וכולם מטרידים אותה באותה מידה.

אלנתן עצמה בת 41, חיה ביפו, מתפרנסת מעריכה ולא הייתה מתנגדת למצוא חתן. אלא שבניגוד לגיבורת הרומאן שלה, נדמה לי שמדובר במישהי שיכולה לשאת בשלווה את התואר "מבוגר אחראי". מאז הגיעה לעיר הגדולה (מפתח תקווה) היא עסקה שנים בכתיבה ועריכה של מגזיני תיירות וטבע, שימשה עורכת בכירה במהדורה העברית של הנשיונל ג'יאוגרפיק, סיימה תואר שני בלימודים קוגניטיביים של השפה, ערכה ספרים וכיום היא מנהלת תוכן במיזם אינטרנט חדש בתחום התיירות שיעלה לרשת בקרוב. והיא גם כותבת. מלבד הספר, היא כתבה גם שני תסריטים והספר הבא שלה מאיים לפרוץ החוצה בקרוב.

כדי לכתוב היא גם עזבה את העבודה (ב"מאקו") למרות שהיא מעידה על עצמה שהיא אישה שחשוב לה לקום בבוקר וללכת לעבודה. "החלטתי להתמסר לכתיבה וזהו, שיצא לי מזה משהו טוב", אומרת אלנתן. "כתבתי שני תסריטים, האחד קומדיית דייטים מדליקה והשני דרמה, היו מפיקים שהתלהבו ונורא רצו את זה, אבל לא יצא מזה כלום. למדתי שזו תעשייה נוראית ואיומה, ונשבעתי שלעולם לא, לעולם לא. את יודעת מה? אסור להגיד לעולם לא".

לא ידעת שבארץ נורא קשה להתפרנס מכתיבה?

"זה משגע אותי. את מקבלת מחמאות על הכתיבה שלך, את מוסרת תסריט שמתלהבים ממנו, אז איך זה יכול להיות שלא יוצא מזה משהו. בינתיים קיבלתי הצעה לערוך בזמורה ביתן את ספרי ההעשרה לילדים שלהם, שזו נחשבת עבודה קשה אבל אני מאוד אוהבת את הדברים האלה, ופעם ראשונה בחיים עבדתי מהבית ואפילו נהנתי מזה. עברתי ליפו, הייתי באופוריה. קשה לתאר כמה התאהבתי במקום הזה".

זה לא עולה מהספר. יפו שאת מתארת היא מקום קשה ומכוער…

"נכון, זו ממש כפיות טובה מצדי. אני כל כך אוהבת את יפו. בשבילי לגור במרחק כזה מהים, זה נס שקשה לתאר. כשהייתי קטנה הדרך לים מפתח תקווה הייתה בעיני סיוט ותמיד קינאתי במי שגר במרחק הליכה יכול פשוט לרדת מהבית לים. מיום שעברתי לגור פה אני כל יום הולכת לים, צועדת שעות לאורך הטיילת, שוחה בים. זה נפלא. אני נורא אוהבת להכיר את האזור שבו אני חיה, ובראש אני מחלקת את יפו לצד המערבי, שהוא גן עדן, ולצד המזרחי שהוא הגיהנום. התאים לי יותר למקם את ליאנה בגיהנום. לא מתאים לה להתחבר למקום נהדר, היא רואה רק את הדברים השליליים בכל מקום".

אלנתן הגיעה ליפו אחרי שבע שנים בבית יהושע, מושב שבו התגוררה עם מי שהיה בעלה. נישואים קצרים, אחרי חברות ארוכה, "התחתנו כדי להתגרש", כהגדרתה. "לפני שנתיים וחצי, כשהפסקתי לעבוד בתל אביב, היה לי פתאום חשוב נורא לחזור אליה, כי הנתק האמיתי העיר נראה לי בלתי נסבל. המחירים היו בשמים, אז החלטתי לפתוח את הראש ולחשב על פלורנטין והשכונות בדרום. ראיתי מודעה על דירה נורא קטנה ביפו. התלבטתי ובעל הבית אמר לי 'לכי לים ותחזרי'. הלכתי, התלהבתי, וחתמתי. "

יפו השתנתה פראית מאז שהגעת אליה…

"אין מה להשוות. כשהגעתי לכאן, בערב הראשון שישנתי פה באה אלי חברה ושתינו הלכנו ברחוב שלי בלילה והיו שם כל ההומלסים שהשתינו בפתחי הבתים ואמרתי לעצמי 'אלוהים, מה עשיתי'. אבל לא באמת פחדתי, כי ישר התחברתי למקום. האנשים מעניינים והרחובות מדהימים. את הולכת ושומעת דברים שלא שמעת בחיים. בפעם הראשונה שהבנתי כמה אנחנו דפוקים שאנחנו לא יודעים ערבית. בניגוד לגיבורה שלי אני אוהבת לתקשר עם בני אדם, וביפו אני פשוט מתמוגגת".

מה שמביא אותנו לנקודה כאובה. לגיבורה שלך אין בכלל חברות. היתכן?

"זה הקטע שבו ליאנה ואני הכי שונות. היא יודעת להרחיק מעצמה את כל האנשים, ולי יש המון אנשים. בחוויה שלי אני אדם אהוב, ויש לי תרבות שימור חברים. אני יכולה להעביר בזה קורסים. הסוד הוא לא לצפות ליותר מדי במערכות יחסים ולא להתאכזב. אני נותנת לחברות שלי את הזכות להתנהג כמו שהן רוצות".

ואת יודעת להתנהג ככה גם עם בני זוג?

"הלוואי וידעתי. זה היה הופך את החיים להרבה יותר פשוטים. אני כל הזמן בחיפוש אחרי האהבה הזו שמרגישים בה הכול, וכשזה קורה אני מתמסרת עד כלות, כמו בסרטים וכמו בספרים. אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה שאולי זה לא יהיה לכל החיים. זה לא קרה לי הרבה, אבל זה קרה ואני בטוחה שזה עוד יקרה".

הספר שלך מתחיל כספר דייטים קלאסי, אבל תופס תפנית פרועה לגמרי

"התחלתי לכתוב אותו אחרי שהחלטתי לגנוז את התסריטים, ובאופן טבעי חשבתי לכתוב על דייטים ושזה יהיה ספר נורא מצחיק אבל תהליך הכתיבה הוציא ממני גם הרבה דברים נורא כואבים. זה הפתיע גם אותי. העובדה שעדיין יש בספר הרבה הומור, נובעת מכך שאותי פשוט משעמם לכתוב אם אני לא משעשעת לפחות את עצמי".

הגיבורה שלך קרובה אליך באיזה אופן?

"אני מכירה את המצבים שבהם היא חיה. את העבודה מהבית, את החיפוש אחרי האהבה. בואי נגיד שהיא אני, כשאני מאוד מאוד עצבנית. אם אני נכנסת למכונית ויש פקק, אני ישר שומעת את ליאנה בראש שלי. היא מנהלת את החיים שלה כל הזמן בעצבים האלה ובביקורתיות הארסית הזאת, היא לא מפחדת מכלום, אומרת מה שבראש שלה, לא חושבת לרגע צעד קדימה. היא רואה את הכל דרך הצרכים שלה, אפילו את הסכסוך הערבי יהודי. כל מה שקורה לה קורה בהתפרצויות ולכן היא גם מסתבכת בדברים שאי אפשר היה לתאר שיקרו."

 יש לך רגישויות כמו שלה לעברית?

"כן, ומאחר שאני עובדת עכשיו עם המון אנשים צעירים, אני מבינה כמה העברית שלי כבר לא קיימת. מצד אחד אני מתרגזת כל הזמן, מצד שני, אני יודעת שאני נשמעת מיושנת כמו המורות של פעם, שכבר יצאו מהאופנה. לפעמים אני אומרת לעצמי אלוהים ישמור, מה יהיה עם השפה, אבל אני גם נהנית, כי אני נורא אוהבת סלנג ושפת דיבור. רציתי לעשות בזה את הדוקטורט שלי, שמעולם לא היה לי זמן להשלים".

בלי להסתכן בספוילר, אפשר לציין שיש לספר סוף דרמטי. בעיניך זה סוף טוב או רע?

"כשכתבתי חשבתי שמדובר בסוף מר ועצוב, אבל אני מוקפת באנשים אופטימיים שחושבים שמדובר בסוף טוב. זה גרם לי לחשוב שאולי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לליאנה, ושמעכשיו היא תיקח הרבה יותר אחריות על החיים שלה. היו לה שלושה שבועות מטורפים לגמרי, שבהם היא הייתה במצב נפשי מעורער לגמרי, אבל נדמה לי שהיא תפיק הרבה לקחים ואני בטוחה שהיא תשתפר."