ארכיון תג: עוצמה

קראש גורלי

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

תמי גורלי. צילום: עדי אדר

 

 

 

בפעם הראשונה שבה ולנטינו רוסי, אלוף העולם האגדי של מרוצי ה"מוטו ג'י פי", נופף לה בידידות, תמי גורלי הסתובבה לאחור כדי לראות למי בדיוק הוא מתכוון. בשנים שחלפו מאז היא הספיקה להתרגל. היא מבלה בטבעיות רבה בחברתם של רוסי, דני פדרוסה, חורחה לורנסו, מארק מרקז וכוכבים בינלאומיים אחרים מזירת אליפות מרוצי האופנועים היוקרתית בעולם, שהיא משמשת בה לא רק צופה נלהבת אלא גם פרשנית יחידה מסוגה.

גורלי, 41, היא האישה היחידה המשמשת בתפקיד פרשנית בזירה המרוצים הזו – המקבילה הדו גלגלית אבל הלא פחות עוצמתית, נוצצת, מתוקשרת ונוטפת כוחות סוס, נהמות, סלבריטאים וממון – של מרוצי הפורמולה אחת. בעונת המרוצים החדשה המתחילה ממש בימים אלה היא תעשה את זה מהאולפן וגם מהשטח, בנסיעות תכופות למסלולים ברחבי תבל שבהם יתקיימו 18 מרוצי אליפות המוטו ג'י פי ((Grand Prix. המסלולים האלה נמצאים בין השאר בספרד, הולנד, בריטניה, צרפת, ארה"ב, יפן, אוסטרליה וגם במקומות שאליהם אין לה גישה, כמו קטאר או מלזיה, וכמובן, היא חולמת להגיע גם לשם יום אחד.

גורלי מכורה לנושא. אם העזתי לפקפק בזה, בעיקר משום שהיא מציירת, מעצבת תכשיטים ובגדים ומתעניינת מאוד בכול מה שקשור באופנה – ההבעות הדרוכות על פניה במהלך השיחה, בכל פעם שאי שם בעיר חלף אופנוע, והסיפוק העצום שלה מכך שעל פי רעש המנוע ידעה לזהות בקלות באיזה דגם ונפח מדובר, הבהירו לי שמדובר באהבת אמת. גורלי גדלה בבית שבו לספורט המוטורי היה תמיד מקום של כבוד, אבל היא לא שיערה שימלא תפקיד כל כך מרכזי בעתיד שלה. אחרי האסון, כשאחיה הבכור אודי נהרג בתאונת דרכים, העניין באופנועים שכל כך אהב שימש לה דרך נוספת להרגיש קרובה אליו ובסופו של דבר, היא אומרת, "החזיר אותי מהתהום לחיים".

לקראת תחילתה של עונת המרוצים היא משקיעה שעות של קריאה, ניתוח, צפייה במרוצים שעברו ושרטוטים שנועדו להבהיר לה ולצופיה מה בדיוק עומד להתרחש על המסלול. היא בקיאה בתולדות חייהם, משטר האימונים שלהם ומצבם הבריאותי של 80 האתלטים הנערצים עליה, שכולם בנויים כמו דוגמני על ומפגינים מהירות תגובה של טייסי קרב. אחרי הכול, האופנועים שעליהם הם דוהרים מגיעים למהירות של 350 קמ"ש והם מסוגלים לשלוט בהם כאילו היו מאלפים של חיות פרא. היא מתמצאת גם בכל העסקאות, השמועות, התככים, החידושים הטכנולוגיים והדרמות הכלכליות המתרחשות לצד המסלול, בנבחרות הרוכבים השייכות ליצרני האופנועים הנודעים בעולם. ואחרי למעלה משש שנים של ריצה בין מסלולים, גם אין לה בעיה להרים טלפון למנהלים, סוכנים ורוכבים מפורסמים כדי לשאול שאלות ולדלות סקופים.

אבל את בעצמך לא רוכבת על אופנוע…

"רכבתי פעם, אבל אחרי מה שקרה החלטתי להפסיק. גם אחי הקטן לא רוכב היום. אפשר להמשיך לאהוב את התחום הזה מאוד גם בלי לרכוב בעצמך".

היא גדלה בחיפה. אמה, שלומית, הייתה אחראית מכרזים בבית החולים "בני ציון", אביה, גיורא, מהנדס מכונות, מרצה לאווירונאוטיקה ובוחן תאונות דרכים והאחים אודי (הגדול ממנה בשלוש שנים) ואמנון (הצעיר ממנה בארבע שנים) הם שסיפקו את הפסקול של הבית: "בית שלא רואים בו כדורגל וכדורסל אלא רק מכוניות ואופנועים, ובגלל שלא שידרו את זה בארץ ראינו את כל המרוצים בערוצים גרמניים והלכנו למסלולים בארץ – כשעוד התקיימו בארץ מרוצים –  לראות את הכוכב, דוד נמרי נוהג בסאאב. אודי לקח את כל זה צעד נוסף קדימה והביא הביתה אופנועים משלו, וכשאח גדול מתעניין במשהו, אין לך ברירה, את חייבת להיכנס לזה".

אהבת האופנועים של אודי, היא מספרת, הובילה אותו לטיולים ארוכים בארץ ובעולם, על אופנוע, והוסיפה קסם ומשיכה להופעה שלו, שגם ככה הייתה מרשימה. "הוא בא לבקר אותי בקורס קצינות על אופנוע, ופתאום המפקדות שלי היו אלי נורא נחמדות". תמי, אגב, הייתה קצינת חילוץ מהריסות בפיקוד העורף – תפקיד שגם אותו מילאה כאישה ראשונה בארץ. אודי, לעומתה, גר אצל משפחה בכרמל כ"אופר" וטיפל בילדים, בזמן שלמד בתכנית הבי איי למצטיינים באוניברסיטת חיפה. כמו רוכבים רבים גם הוא התחרה במרוצים לא רשמיים שנערכו, ואולי עדיין נערכים, עם עלות השחר בכבישים לא מאוד עמוסים בעיר. האופנוע שלו, היא מספרת, גם הובא ללוויה – כי היה חלק בלתי נפרד ממנו.

בימים ההם, אהבת האופנועים שלה הייתה יחסית מתונה. אחרי הצבא נסעה לעבוד ב"אל על" בתאילנד ומשם המשיכה להולנד, כדי ללמוד עיצוב תעשייתי. בהולנד התאהבה, התארסה והחלה לתכנן את חיה בין תעלות מים לטחנות רוח אלא שאז הגיעה שיחת הטלפון שבישרה לה שאודי שהיה אז בן 30, נהרג. לא על אופנוע, אלא בתאונת דרכים בעודו נוהג בכביש החוף, לפני כמעט 14 שנה, בל"ג בעומר, בדרכו חזרה מחתונה. "אחרי הלוויה, שהשתתפו בה אלפי אנשים, חזרתי להולנד כדי לסיים את התואר שלי", היא אומרת. "אחרי שנתיים החלטתי לחזור. היו לי שם חיים שלמים, אבל סגרתי אותם וחזרתי ארצה, כדי לא לפספס יותר חיים של אחרים".

אחרי מותו של אודי, כשהבינה עד כמה חסרות לאח הצעיר, אמנון, השיחות אתו על מרוצי מכוניות, הזמינה אותו לבוא אליה להולנד ויחד הלכו למסלול המרוצים. "ומאותו רגע אני עמוק בפנים. המשכתי לנסוע למרוצים בכול העולם וכשחזרתי ארצה, בראיון קבלה לעבודה כמנהלת השיווק של מיכל נגרין אמרתי חד משמעית, שבימי ראשון יש מרוצי אופנועים אז או שאאחר לעבודה או שאצא הביתה מוקדם, תלוי איפה בעולם המרוץ מתקיים. לא רק שהתקבלתי, בעלה של מיכל הודה שזה סיקרן אותו וגם הוא התמכר".

זה תחביב מסוכן

"זה לא תחביב. זאת אהבה אמתית. אופנוענים הם עם אחר, עם מיוחד שיש בתוכו חברויות עמוקות מאוד. יש לי אליהם כבוד גדול, ולרוכבים המקצועיים אני אפילו מרגישה סוג של הערצה. הם לא בנויים כמוני וכמוך. מבחינה גופנית ומבחינה נפשית אלה אנשים עם כוחות ויכולות יוצאי דופן. הם יושבים על כלי חזק ולא מוגנים בתוך שילדה כמו במכונית, ובכל זאת מסוגלים לעשות דברים שמשאירים אותי המומה".

לפני שש שנים הגיעה כמעט במקרה לערוץ הספורט. בפאב השכונתי שלה, שנבחר אחרי שמזווית העין הבחינה שמונחת בו קסדה ועל אחד המדפים ישנו דגם של אופנוע משובח במיוחד, פגשה את שדרן הכדורגל נדב יעקובי. הוא חיבר בינה לבין בועז קורפל, ששידר מרוצי אופנועים לצד הפרשן טל שביט, שלימים נהרג בתאונת אופנוע. "הגעתי ככוח מסייע", אומרת גורלי. "מוטיב ההפתעה היה שם – אנשים בהחלט לא ציפו לראות אישה עם ידע כזה בתחום – אבל עם הזמן כבשתי לי מקום מכובד בעולם הזה, ואני זוכה להערכה ופרגון מצופים ומקולגות".

יש לך חברות שמתעניינות במרוצי אופנועים?

"לא בארץ, אבל בעולם יש כבר לא מעט נשים שעוסקות בזה. אני הפרשנית היחידה בעולם, אבל יש הרבה עיתונאיות, שדריות קווים (שמדווחות על מה שמתרחש על המסלול), צלמות. במרוצים מליגה יותר נמוכה יש אפילו כבר אופנוענית אישה –הספרדייה מריה הררה. לא פשוט לנשים להתחרות מול בחורים צעירים מלאי טסטוסטרון, אבל אני בטוחה שבעתיד יהיו עוד. אני רואה בקהל לא מעט נשים ומשפחות שמגיעות לראות מרוץ בהרכב של שלושה דורות, כולל ילדות קטנות שמקבלות ליום הולדת שלוש אופנוע קטן ומתחילות להתאמן במסלולים או בשטח."

למרות הוותק, ההתרגשות שלה בכל פעם שהיא מגיעה למסלול עצומה. "אני שומעת את האופנועים ומרגישה את הרטט ברצפה, אני מתמלאת באנרגיות מטורפות שלעתים קרובות מגיעות לבכי מרוב אדרנלין. זה מדהים להיות שם, עם קהל שגם ממנו מגיעות אנרגיות אדירות, ובין האנשים האלה, שאני כל כך מעריכה. להקשיב לשיחות שלהם, לראות אותם מתרסקים התרסקות אדירה וקמים כאילו לא קרה כלום".

כל הרוכבים ברמה הזו עברו תאונות?

"בוודאי. ולרובם יש אצבעות עקומות כי הן נשברו שוב ושוב. חלק מהשרירים שלהם מנופחים בלי פרופורציות כי הם נלחמים בחיה הזו שעליה הם יושבים. לכולם יש צלקות. יש בזה משהו שמפעיל אצלי תחושות מיוחדות בגוף שלא דומות לשום דבר אחר."

גורלי עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שאחד הרוכבים הגדולים משוחח אתה, למרות שעם רובם יש לה מערכות ידידות אישיות לגמרי. היא גם מציירת אותם, ותורמת את הציורים למכירות פומביות של עמותת רוכבים שבין השאר המסייעת לאנשי רפואה להגיע לכפרים מרוחקים ומנותקים באפריקה, ורוסי, לורנסו מרקז וחבריהם חותמים על הציורים על מנת להעלות את ערכם.

יותר מפעם אחת היא מצאה את עצמה חולקת סיפורים אישיים עם הרוכבים. כשאימא שלה חלתה בסרטן, רוסי – הרוכב המבוגר שבחבורה (בן 37, עם תשעה תארי אליפות עולם מאחוריו), שאותו אימא שלה חיבבה מכולם – נרתם בשמחה לצילום משותף עם שלט שנכתב בו "אוהבים אותך אימא" ובמרוץ הבא חיפש אותה במיוחד כדי לשאול מה שלום אימא. מנגד, כשהרוכב האיטלקי מרקו סימונצ'לי נהרג על המסלול, במרוץ ששדרה בשידור חי, הטראומה וההזדהות הובילו אותה לביקור אישי אצל משפחתו ושיחות ניחומים עם אימא שלו ועם החברה שלו. "במרוץ המסיים של אותה עונה היה לי נורא עצוב. התאונה של סימונצ'לי לא יצאה לי מהראש. אני עדיין רואה מולי את התמונות האלה. חיפשתי מה לעשות. הכנתי סיכות דש שעליהן המספר 58 שהיה המספר שלו וחילקתי לכולם על המסלול – ומאות אנשים ענדו אותן".

הם מכירים את ההיסטוריה האישית שלך?

"ברור. אני מסתובבת להם בין הרגליים כבר שבע שנים, ובהתחלה זה היה מוזר, גם בחורה וגם מישראל, אז כולם שאלו איך ולמה הגעתי לזה וסיפרתי להם גם על אודי".

גם כשאימא שלה נפטרה לפני שלוש שנים, היא הייתה על המסלול בספרד. "אימא שלי בעצמה התעקשה שאני חייבת לנסוע, שאסור לי לוותר על זה. היא אמרה לי במפורש שהיא לא רוצה שאוותר על התכניות שלי רק בגלל שהיא חולה".

מפרגנים לך על המסלול?

"ברור. האושר הכי גדול שלי הוא כשמישהו אומר לי שבזכות השידורים שלי הוא גם נדלק על זה. כולם מרגישים שאני באה מתוך אהבה עצומה. אני גם מספרת להם שאני חייבת כל כך הרבה לענף הזה, שהציל אותי בזמן הכי קשה של החיים."

  • הכתבה התפרסמה בגליון השבוע של "לאשה".

 

"גילו אותה" בגיל 90 (ובגיל 100 היא לא מפסיקה לצייר)

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

בגיל מאה, כרמן הררה מתעוררת מדי בוקר בדירתה שבמנהטן, עושה את דרכה אל שולחן העבודה הענק שלה ומציירת. בצהריים היא מרשה לעצמה הפסקה קטנה לכוס וויסקי, שאחריה היא ממשיכה לצייר כל עוד יש לה כוח. שגרת החיים הזו מלווה אותה יותר משבעים שנה, שרובן עברו באלמוניות וללא הכרה מצד הממסד האומנותי. הררה "התגלתה" לפני עשור, ומאז היא להיט מבוקש בקרב אספנים, גלריות ומוזיאונים גדולים בעולם. בשנה הבאה מתוכננת תערוכת יחיד מיצירותיה במוזיאון הוויטני הניו יורקי הנחשב. כרמן הררה, המככבת בסרטה התיעודי של אליסון קליימן "מוכרחה להמשיך לצייר" (שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב – 11.5 וב – 15.5), נולדה בהוואנה, קובה. למען הדיוק יש לציין שהיא תחגוג את יומולדתה המאה רק ב – 31 במאי. המרץ, החיוניות, התשוקה לציור וחוש ההומור המופלא שהיא מפגינה בסרט, וגם בראיונות השונים לתקשורת, מקשים על המתבוננים בה להאמין שהיא אכן קשישה כל כך. "מבחינה גופנית קשה להיות זקנה", אומרת הררה. "אבל ברגע שאני מציירת כל הכאבים הגופניים נעלמים".   carmen 2 carmen 1 הררה, אחת משבעת ילדיהם של עורך עיתון וכתבת, ציירה מגיל צעיר. כילדה למדה ציור בהוואנה, חייתה עם משפחתה מספר שנים בברלין ונשלחה ללמוד בתיכון בפריז. כשחזרה לקובה החלה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה, אבל אז פגשה את בעלה לעתיד, ג'סי לוונטל, מורה לספרות, אמריקאי, ואחרי נישואיהם עברה להתגורר אתו בניו יורק. ביחד אתו המשיכה לנדוד בעולם, ואף התגוררה בפריז בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שנים שהיא מתארת כ"המאושרות והטובות בחיי". הררה, שבגיל צעיר ציירה גם נופים ודמויות, גילתה בפריז "את הקול האומנותי שלי. את מילון המילים הוויזואליות שלי", והחלה לצייר צורות גיאומטריות מינימליסטיות. היא עבדה לצד אמנים נודעים ובהם ז'אן ארפ, פייט מונדריאן וויקטור וסארלי, אבל כשחזרה לארה"ב התברר לה שלסצנת האמנות המקומית קשה "לבלוע" את הסגנון החדש שלה, והיא לא מצאה גלריה שתייצג או תציג את עבודותיה. הררה, כאמור, "התגלתה" לפני כעשור. טוני בשארה, חבר קרוב שלה, ניסה במשך שנים לעניין אוצרים ובעלי גלריות בעבודות שלה, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוא הזדמן לארוחת ערב עם אספן ניו יורקי שסיפר בצער על אמנית שפרשה ברגע האחרון מתערוכה קבוצתית של נשים, שכולן מתמקדות בצורות גיאומטריות. הוא הציע להציג לו את כרמן, שלח לו עבודות שלה ולא שיער איזה באזז אדיר הוא עתיד לעורר. הררה נחשבת לחלוצה בתחומה. העבודות שלה, פשוטות, נקיות ובצבעים בסיסיים בלבד, הקדימו בעשור אמנים אחרים ומפורסמים שאימצו סגנון דומה. בעקבות התערוכה ההיא עבודות ראשונות שלה נקנו על ידי אספנים נחשבים וע"י מוזיאונים כמו ה – MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) האמריקאי וה"טייט" הבריטי  והן נמכרות כעת במחיר ממוצע של 40 אלף דולר.

למעלה משישים שנה ציירת בלי לקבל תגובה מהעולם. זה לא היה מתסכל נורא?

"למזלי, לא הייתי לבד בדרך הזאת. בעלי ג'סי תמך בי לאורך כל הדרך והיה משוכנע שהיצירות שלי חשובות. הוא לא הניח לי לזרוק אותן לפח. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשנאלצנו לעבור לגור בשכונות לא בטוחות, כי נזקקתי לסטודיו גדול כדי להמשיך לעבוד, הוא הסכים ברצון." Carmen young 02   לזוג הררה-לוונטל אין ילדים. כרמן מספרת שמדי בוקר, כשבעלה היה יוצא לעבודה, היא מיהרה לבצע את מטלות הבית כדי להתפנות לציור. "השנתיים היחידות שבהן לא ציירתי היו השנתיים האחרונות בחייו של ג'סי, כשטיפלתי בו, ובתקופת האבל אחרי מותו". ג'סי הלך לעולמו בגיל מאה, ולא זכה לראות ההצלחה המסחרית הבינלאומית שלה. מראיינים שונים העלו בפניה את האפשרות שהוא, אחרי מותו, דאג לתפנית הזו בקריירה שלה, אבל הררה צוחקת. "זה לא משהו שהוא עשה תוך כדי ישיבה על ענן בגן עדן. זה משהו שאני עשיתי בעשרות שנים של עבודה קשה". הצ'ט האינטרנטי שאנחנו מנהלות מתקיים בסיועו של בשארה. להררה יש דלקת פרקים קשה, שמחייבת אותה להתנהל רוב היום בכיסא גלגלים, שהיא שונאת, ומקשה עליה להקליד. אבל היא ממשיכה לרשום, ומכל כמה עשרות איורים כאלה, נולד ציור בשמן. יש לה, היא אומרת, דחף עצום להמשיך לצייר. זה הדחף שגרם לה להמשיך לעבוד במשמעת עצמית גדולה, גם כשאיש לא רצה להביט בציוריה. למעשה, בצעירותה, כשניסתה להציג עבודות בקובה, הקהל לא ידע איך להתייחס לסגנון שלה, והיא ראתה אנשים נכנסים לאולם ומיד מסתובבים ויוצאים.

הררה בעבודה

הררה בעבודה

לא היו רגעים שבהם חשבת שלעולם תישארי אלמונית?

"יש באלמוניות ובחוסר ההכרה משהו מאוד משחרר. זה אפשר לי להתמקד ביצירה שלי, בלי להתחשב בביקורות ובלי לחפש תשבחות ובלי לחשוב מה יימכר ומה לא".

ואיך את מסתדרת היום עם ההצלחה הפתאומית והגדולה?

"הצלחה היא בעיני מימוש של התשוקות שלי, ולא פרסום שמי בעיתון. הצלחה שכרוכה בפרסום לא באמת מביאה סיפוק. אני מאושרת בעיקר מהעובדה שמתוכננים לי פרויקטים ותערוכות לשנתיים הבאות. זה דוחף אותי להמשיך ליצור". לפני ה"גילוי" הגדול של 2014, הררה מכרה פה ושם יצירות קטנות בסכומים קטנים. העובדה שהיום, אחרי תערוכות בארה"ב, בריטניה וגרמניה, היא מרוויחה סכומי כסף גדולים משמחת אותה בעיקר משום שהיא לא צריכה לעבור לבית אבות, ויכולה לממן עזרה ולהישאר בבית. בקומה שביעית בבניין במנהטן שבו היא מציירת כבר 45 שנה. היא משוכנעת שההכרה בה התעכבה כל הזמן הזה משום שהיא מהגרת, משום שלא היו לה מרפקים ובגלל שהיא אישה. למעשה, בסרט, היא מספרת איך בעלת גלריה נחשבת אמרה לה שהיא לעולם לא תקבל תערוכת יחיד, כי היא אישה. היום מבקרים מתארים את עבודותיה כ"דימויים ויזואליים של שירת הייקו", מוצאים בהם רמזים מיניים והרבה הומור. הררה מתעקשת שאין טעם לדבר על הציורים שלה "לו היו לי מילים הייתי כותבת ולא מציירת". הררה מעידה על עצמה שהיא אדם פרטי מאוד. היא לא אוהבת שמטרידים אותה כשהיא מציירת, והיא מגדירה את דרכה המקצועית כ"תהליך של טיהור וצמצום שנמשך כל החיים.". היא מציירת, ולעתים קרובות משליכה את התוצאה לזבל. "הרגישות שלי גברה עם השנים. אני שמה לב לכל קיפול נייר שעשוי להיות צורה מעניינת. כמה ציורים שלי טובים בעיני? לא הרבה". הררה הופיעה בשנים האחרונות על שערי מגזינים נחשבים. "הגעתי לשער של הניו יורק טיימז בלי להרוג אף אחד", היא מתבדחת. "הייתי צריכה רק להזדקן, לחכות 90 שנה והעולם הגיע אלי". AlisonKlayman_©_MonicWollschläger אליסון קליימן הגיעה אל כרמן הררה בעקבות סרט שעשתה על האמן הסיני הנודע אי ווייוויי. הררה מיוצגת ע"י אותה גלריה לונדונית, ואוצריה המליצו לקליימן לפגוש את האמנית יוצאת הדופן שהייתה אז בת 98. קליימן התכוונה לעבור לגור בטוקיו לשנה שלמה, אבל המפגש עם הררה גרם לה לשנות את התכניות ולחזור לניו יורק. "היא מגנטה אותי בחום שלה ובכריזמה", אומרת קליימן. "הסיפורים הנהדרים וחוש ההומור שלה. אני אוהבת את האמנות שלה, ורציתי לדעת מה גרם לה להמשיך ליצור כל השנים ואיזו משמעות יש לכל זה בעיניה.". קליימן, במאית צעירה, שהניו יורק טיימז כלל לאחרונה ברשימת "עשרים הקולנוענים שחייבים לעקוב אחריהם", אומרת ש"הסיפור של כרמן מעורר בי השראה כיוצרת. כל מי שמשקיע הרבה זמן ומאמץ בפרויקטים שאין להם "תשואה" מידית, מכיר את התהיות למה להמשיך? ואיך עושים את זה בלי אישורים מבחוץ? החיים שלה הם דוגמא להתמסרות לאה לתשוקה, לאמנות עצמה, שבלעדיה היא לא חשה שהיא אדם שלם. היה לי מזל גדול לפגוש אישה כמו כרמן".     *** הראיון עם כרמן הררה ועם אליסון קליימן התפרסם ב"חדר משלך" בשבועון "לאשה".

יש להן שמות, ופנים וקול

 

 

 

שני שטלריד לא דמיינה לעצמה שכשתספר, במילים פשוטות וישירות, את סיפור האונס שעברה, זה יעורר אלפי אנשים לקום ולצעוק בקול שהם לא מוכנים לשתוק יותר. שאחרי שנים של הסתתרות ובושה, הם לא רוצים יותר להתבייש – הם, ובעיקר הן, רוצות לספר איך גם הם עברו אונס, תקיפה מינית, הטרדה וכמה כואב להן. האלפים האלה כתבו לשטלריד את סיפוריהם, והיא, שקמפיין האותיות שיזמה בפייסבוק כדי להוכיח לכל אלה שהם לא לבד, ממשיכה להיות אוזן קשבת וליזום עוד ועוד פעילויות שלא יאפשרו לנו לא לשמוע אותם. אוסף סרטונים שהגתה והפיקה עלה בימים אלה לרשת. פשוטים, ישירים, ממש כמו הסיפור האישי של שני. מדברים על אונס במילים שאיש מאתנו לא יוכל לשכוח.

הסרטונים הקצרים האלה מציגים נפגעים אמתיים של תקיפה מינית ואונס, שיושבים מול המצלמה, בפנים גלויות, ומספרים את סיפוריהם האישיים. בלי להסתיר, בלי לטשטש, בלי לעוות את הקול. יש להם שמות, יש להם פנים, יש להם זיכרונות קשים וכאבים גדולים, והם לא מוכנים יותר שהתקשורת תכנה אותם "א" או "ש" ותהפוך אותם למישהו אחר מכולנו. בחלק אחר של אותה סדרה מדברים התוקפים, האנסים, המטרידים. שטלריד שמה בפיהם מילים קשות, אבל נפוצות בחברה הישראלית: "ראית איך היא מסתובבת? זה ברור שהיא רצתה את זה" ; "נשים אוהבות את זה בכוח, הן רק מתביישות להגיד" או "כל היום היא מפלרטטת, אז למה היא ציפתה?" . בהיפוך תפקידים פניהם של אלה –שגולמו בסרטים על ידי שחקנים – מטושטשות. הקול שלהם מסונן ואי אפשר לזהות אותם. הם הופכים להיות ה"לא כמונו", מקום אנונימי, מחוק, שבאופן אבסורדי שמור בדרך כלל לקורבנות.

שטלריד לא רואה בסרטונים תחנה אחרונה בקמפיין שלה. כשכתבה בפייסבוק, בערב יום כיפור האחרון, את סיפורה, תיאור האונס הבורטאלי שעברה כחיילת בת 19, לא תיארה לעצמה כמה תשומת לב הוא יעורר, ואיזו היענות מדהימה תהיה מצד נשים וגברים שנפגעו בעצמם, ורק חיפשו מישהו שיעודד אותם לספר: להורים, לבני זוג, לחברים קרובים, לאנשים שלא העזו לחלוק אתם את מה שעברו במשך שנים ארוכות. שטלריד רוצה שיהיה לזה המשך. עוד יוזמות, עוד טלטלות שיכריחו את הציבור לחשוב ולעצור את התופעה הנפוצה כל כך, גם אונס וגם האשמת הקורבנות.

ביממה הראשונה אחרי הפוסט ההוא שלה, היא לא ישנה, רק קראה מאות סיפורים אישיים שהציפו את תיבת הדואר שלה, התפתלה מכאבי בטן, דפיקות לב ושילשולים, קדחה והמשיכה לקרוא. "איך יכולתי ללכת לישון כשילדה בת 16 כותבת לי שהיא עברה אונס אכזרי ורק עכשיו מצאה את הכוחות לספר על זה לאימא שלה? איך יכולתי להירדם כשאישה בת 65 כותבת לי שאחרי שקראה את הפוסט שלי היא סיפרה לבעלה שנאנסה לפני יותר מארבעים שנה, ומעולם לא העזה לחלוק אתו את זה?"

שטלריד, בת  40, היא האישה שמאחורי הסרטונים ועוד קודם, מאחורי "אות הזדהות", הקמפיין הפייסבוקי שבמהלכו החליפו עשרות אלפי אנשים את תמונת הפרופיל שלהם לאות הראשונה בשמם על מנת לאותת לנפגעות אונס ותקיפה מינית שהן לא לבד. שהעובדה שזהותן מטושטשת כשהתקשורת מדווחת שנאנסו, אין בה כדי לרמוז שהן אשמות.  שטלריד, כמו עשרות אלפי המצטרפים לקמפיין שלה, משוכנעת שאין אישה שלא חוותה משהו משלל החוויות הלא נעימות שבין הטרדה לתקיפה ואונס.

אנחנו נפגשות לשיחה למעלה משבועיים אחרי הלילה ההוא, שבו שטלריד נחשפה, חשיפה לא מתוכננת, ספונטנית, מתוך שילוב של זעם ומיאוס שגאו בה והתפרצו בבת אחת. תשומת הלב התקשורתית האדירה שהריצה אותה מתחנת רדיו אחת לאולפן טלוויזיה שני לא הצליחה לבלבל אותה. שטלריד, מורה ויועצת נדל"ן, אם יחידנית לשני בני עשרה, נראית מפוקסת מאוד, מלאת אנרגיה. "מצאתי את הייעוד שלי", היא אומרת. "זה מה שאני צריכה לעשות בחיים. להציף את הנושא הזה ולפעול כדי שעוד נשים יוכלו לקבל טיפול. "

את לא הראשונה שמשירה מבט למצלמה ומספרת שהיא נאנסה. לינור אברג'יל דיברה על זה. עוד נשים נחשפו. למה את חושבת שהפעם הייתה הענות כזו, והיו תגובות סוערות כל כך?

"כשלינור סיפרה את הסיפור שלה היו כל מיני תגובות ציניות שפקפקו באמינות שלה, וחשבו שזה קשור אולי לתשומת לב ולתחרות מיס תבל. גם עלי אמרו את זה. הייתה מישהי שכתבה לי "זה לא יאמן מה נשים יעשו כדי להתפרסם", מישהו אחר כתב לי "את בטח שונאת גברים ומתוסכלת מינית". אחד הגברים שכתבו לי סיפר שהוא הלך לפני כמה שנים למשטרה לספר שנאנס כילד. הוא הסתובב שעות כדי לאזור אומץ וכשהוא נכנס ואמר שהוא רוצה להתלונן על אונס, המוקדנית שאלה אותו 'אנסת מישהי?'. הוא הסתובב, יצא ולא דיבר עם איש עד היום. מצד שני, מאות קורבנות כתבו לי את הסיפורים שלהם בהודעות שהתחילו ב"תודה על מה שעשית". אני חושבת שבזכות הרשת נוצרה אווירה שאפשרה להמון נשים לספר אלה לאלה, לגלות שכולנו אותו דבר".

היא מתגוררת בבית חנניה, גרושה ואם לעמית בן 17 וחצי וטל בת 12 וחצי, מורה לאנגלית בתיכון אורט בנימינה ויועצת נדל"ן, כרגע בשנת שבתון שאינה משביתה את האקטיביזם שלה ברשת. "ומזל שכל זה קורה כשאני בשבתון, אחרת הייתי קורסת", היא אומרת.  קצת לפני יום הכיפורים היא קראה פוסט שעסק בקציני משטרה שהואשמו בעבירות מין. לתוך הדיון בנושא השתרבבו גם תגובות שהציגו את הנשים, קורבנות העבירה, כאשמות בגלל התנהגות מתגרה ולבוש פרובוקטיבי, ורמזים שהן צריכות להתבייש. "זה כל כך הכעיס אותי שלא יכולתי יותר לשתוק", אומרת שטלריד. "לי עצמי לקח שנים עד שעזתי לספר על האונס שעברתי לקרובים לי ביותר, שנים עד שהבנתי שאני לא אשמה ושאין לי במה להתבייש. הרגשתי סוג של שלחות. קיוויתי שאם אני אצעק בקול רם, משהו ישתנה".

הצעקה שלה נעשתה במשפטים מדודים, חסכוניים, מדויקים, שבהם תיארה איך כרב"טית בת 19 יצאה לבלות עם קצין שהכירה בבסיס וזוג חברים שלו. אחרי הבילוי כולם עלו ביחד לדירה, והזוג האחר הסתגר בחדר השינה. הקצין תקף אותה ואנס אותה באלימות שהותירה את כל גופה מכוסה חבלות. במהלך האירוע, היא אומרת, היא הייתה משוכנעת שלא תצא משם בחיים. "צרחתי, נאבקתי, ניסיתי לשכנע אותו שנצא משם למקום אחר, בכיתי, אפילו אמרתי לו 'אני אשמה, אני אשמה'. בתגובה הוא התנפל עלי כמו מפלצת".

כשחזרה הביתה, טלפנה לחברה טובה שאמרה לה 'ממי, עברת אונס' והתחילה לבכות, והיא, בתגובה אמרה: מה פתאום, זה לא אונס. חבר טוב שאל אותה למה עלתה אתו לדירה. "התקלחתי שעות ובכיתי שעות על איך עשיתי דבר כזה לעצמי.", היא נזכרת. למחרת בבוקר, כשישבה מול אימא שלה בארוחת הבוקר, מקפידה לכסות במדים את הסימנים הכחולים, לא הצליחה להוציא מפיה מילה. "לא יכולתי לשתף את ההורים", היא אומרת. "בבסיס ביקשתי עזרה, אבל הקב"ן והיועצת הארגונית פחות או יותר הבהיר לי שגם אם אני אתלונן לא יקרה לקצין הזה כלום ולכל היותר ינזפו בו, בעוד שאני אעבור תחקור כזה, שיגררו את ההיסטוריה המינית שלי ("את לא בתולה") שישפילו אותי, אז העדפתי לשתוק".

השתיקה הזו החלה כבר כשהייתה ילדה קטנה, ועברה תקיפה מינית והסביבה שידרה לה שמאחר שהיא כל כך יפה, לא מפתיע שנוגעים בה. "אחרי האונס היו 24 שעות, ואז נסתם לי הפה לשנים", היא אומרת. "לי נרצחה הנפש. ההחלמה הגופנית לקחה די הרבה זמן, אבל ההחלמה הנפשית הייתה הרבה יותר ארוכה."

 

 

 

שטלריד, הבת האמצעית בשלושת ילדי המשפחה, עזבה אחרי יומיים את הבית בראשון לציון ועברה להתגורר עם מחזר שלא באמת רצתה בתל אביב, מה שנראה לה כפתרון יחיד למצוקה שלה. "אחרי כמעט שנתיים חשבתי שהחלמתי, שאני סדר, וגיליתי שאני רחוקה מזה. הלכתי לטיפול ורק אז התחלתי לאט לאט להיפתח ולספר לאימא, לאחותי. עם אבא שלי עד היום אני לא מדברת על זה".

היא נישאה ("לגבר הראשון שהסכים שנעשה ילדים ומהר, נורא רציתי"), ילדה, וגם התגרשה. "ככל שנכנסתי יותר להיותי אימא ומורה, כך יותר בער לי לדבר ולשתף. הייתה לי תלמידה שנאנסה בכיתה יב. אז עדיין לא יצאתי מהארון – הקרובים שלי ידעו, אבל לא התלמידים. ליוויתי אותה ודיברנו המון  ושיתפתי אותה אבל העמדתי פנים שאני מספרת סיפור של חברה טובה. כשהיא הבינה שזו אני, היא נורא כעסה. ממש הרגישה מרומה. היום אני מספרת להם. אני רוצה שהם ידעו שאין קשר בין אונס למין. שאונס זה אלימות, כעס, ושבמין צריך רגישות והכלה".

איך הגיבו הילדים שלך לפרסום?

"הם הכירו את הסיפור עוד קודם. אחרי שכתבתי את הפוסט נתתי לבן שלי לקרוא, והוא חיבק אותי ואמר שהוא גאה בי. הוא הראה לי הודעות מחברים שלו 'אימא שלך מלכה'. גם הבת הקטנה חזרה מפגישה עם חברות, וסיפרה שמישהי שאלה אותה אם היא לא מרגישה מושפלת ומתביישת כיי אימא שלה נאנסה, והיא ענתה שאין לה במה להתבייש ואימא שלה עוזרת לאנשים.

גם אחרי שדיברה וכתבה וסיפרה והצטלמה ואפילו שרה על זה –  בשיר "ילדה יפה" שהקליטה ושודר ברדיו לפני מספר שנים – היא חשה היטב בצלקות הפנימיות שהותיר בה אותו אירוע. "הרגעתי אותן", היא אומרת. "אני מרגישה שאני קורבן חזק, שהוא לא הצליח להרוס לי את כל החיים, אבל זה קייים בתוכי וזה יהיה חלק ממני לנצח".

אחת מאלה שקראו את שטלריד והרגישו שנשימתם נעתקת, הייתה דני, בת שש עשרה וחצי. היא כתבה לה על כך, ובמקביל גם סיפרה בבלוג שלה את מה שעבר עליה כשהייתה בסך הכול בת 12. גבר שהטריד אותה מינית במשך שנה שלמה, אנס אותה בחדר השירותים של בית הספר. "הייתי כל כך מבוהלת, הגוף שלי לא הצליח לתפקד בכלל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה, ואז הצלחתי לאסוף את עצמי ולהגיד לו דיי, אני לא רוצה, תעזוב אותי, צעקתי הצילו ואז הוא דפק לי מכות ואמר סתמי ת'פה אני אשבור עליך משהו". דני חזרה הביתה מכוסה דם וסימנים כחולים. היא חתכה את עצמה, כפי שנהגה מאז החלו ההטרדות המיניות. הוריה לקחו אותה לבית החולים, וכעבור זמן, כשגילתה שהיא בהיריון גם עברה הפלה. "המצב שלי לא היה טוב בכלל. ניסיתי להתאבד ואז אישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית ורק שם הצלחתי לדבר על זה".

דני לומדת היום בפנימייה, עובדת ומתכוננת במקביל לבגרויות. היא מטופלת ומעידה שהיא מרגישה חזקה מתמיד. ארבע השנים האחרונות היו לה קשות ביותר, והוא מאמינה שהעובדה שעכשיו הפסיקה לשתוק, היא שלב נוסף בהחלמה. "רציתי לספר את זה מזמן", היא אומרת. "אבל לא היה לי אומץ. כשזה קרה לא שיתפתי אף אחד, והשתיקה מובילה לדיכאון. אני חושבת גם שאם ממשיכים לשתוק, אותם אנשים יכולים לעשות את זה שוב לאנשים אחרים".

בחרת לספר את הסיפור שלך ברשת – לא חששת מתגובות?

"זה לא קל לדבר על זה, ועדיין יש לי פלאשבקים, אבל אני מקבלת תמיכה מאנשים מסביב ושואבת מהם כוחות. ברגע שסיפרתי את הסיפור שלי, קיבלתי עוד הרבה תגובות של הזדהות ותמיכה, גם מבני נוער שעברו דברים דומים, וזה מעודד מאוד לדעת שאני לא לבד".

גלית, בת 35, החליטה גם היא לשבור את השתיקה הממושכת מאז שעברה תקיפה מינית. היא מוזיקאית, שמוצאת נחמה רבה ביצירה ובתמיכה של אמנים אחרים המתמודדים עם מצבי משבר ומצוקה בחייהם האישיים. "הייתי בטיפול", היא מספרת, "והרגשתי שאני בעיקר מדחיקה את מה שקרה לי, שאני חווה סוג של קיפאון ולא מסוגלת לטפל בזה. כשנתקלתי בפוסט של שני וב"אות הזדהות", הרגשתי שאני שוב כואבת את מה שקרה. זה ישמע לך מוזר, אבל זה היה סימן טוב, נזכרתי בכל מה שעברתי, והרגשתי שאני שוב בחיים".

איך מצאת בתוכך כוח לדבר על זה עם אחרים?

"דיברתי עם שלוש נשים שכמוני, הצטרפו ל "אות הזדהות". שלוש נשים שלא הכרתי קודם, ופניתי אליהן שם, בפייסבוק, כי ממה שהן כתבו זיהיתי שהן עברו דברים דומים למה שאני עברתי. דיברנו, שיתפנו. שמחתי להכיר אותן ולהרגיש שאני לא לבד".

לפני כן רצית ולא הצלחת לדבר על זה?

"לפני כן לא הייתי חזקה מספיק. היו תקופות שדיברתי בפורום של "שוברות שתיקה", אבל מעולם לא נחשפתי. כל מה שקרה עכשיו, זה שפייסבוק הוצף אותיות ואפשר היה לראות שפשוט כולן חוו את זה כך או אחרת. קראתי עוד ועוד דברים שאחרות כתבו, וזה העלה בי את הרצון לספר את הסיפור שלי".

לא חששת שזה יזרוק אותך שוב לאחור, למקום שהיית בו מיד אחרי שזה קרה?

"אני מספיק חזקה ויודעת לשמור על עצמי ולהרגיע את עצמי. אני מקווה שבחורות אחרות שכותבות וקוראות שם נמצאות בטיפול ויש להן תמיכה, אחרת זה בהחלט יכול לעורר אצלן תחושות קשות מאוד".

אביה ברוש, בת 32 היא שחקנית. היא פרסמה את סיפור התקיפה שעברה ברשת, ממש כששטלריד פרסמה את סיפורה שלה, וגם היא – כך היא אומרת – עשתה זאת בעקבות דיון בפייסבוק שעסק באב שהורשע באונס בתו, ובכותרת שדיווחה על כך נכתב שהוא "הורשע בעקבות חלום". "המגמתיות והעיוות הזה כל כך הרגיזו אותי, כאילו שכל העולם מלא נשים משוגעות שחולמות על אנסים ורוצות להכניס את כל הגברים שסביבן לכלא, שלא יכולתי יותר לשתוק". היא פרסמה את סיפורה "ובכוונה לא הגבלתי את קהל הקוראים. כל מי שרצה יכול היה לקרוא וגם לשתף. הרגשתי שבאווירה שנוצרה בארץ, אני כבר לא מסוגלת לשתוק".

ברוש, שמשתתפת גם בסרטון שהפיקה שטילרד, אומרת שהסיפור שלה בער בה במהלך 11 השנים שחלפו מאז התרחש. "שנים לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם", היא משחזרת. "חמש שנים אחרי המקרה מצאתי את עצמי מספרת עליו כאילו בדרך אגב, בכל מיני הזדמנויות מוזרות. לא בשיחות מלב אל לב עם חברה טובה, אלא בנסיעה, במושב האחורי של המכונית, פתאום בשיחת אגב חשפתי את עצמי. הרגשתי המון תחושות סותרות ומבלבלות, והבנתי שאני כל הזמן שואלת את עצמי אם אני אשמה במה שקרה, שאני פוחדת לחשוף את הגבר ואולי להזיק לו, כל מיני דברים שלא נשמעים נורא הגיוניים למי שלא עברה את זה בעצמה".

מה אפשר לך עכשיו לדבר על זה בצורה כל כך גלויה?

"בשנתיים האחרונות גיבשתי תודעה פמיניסטית ברורה. הבנתי שאנחנו חיים בתרבות אונס, שבה כל אישה עברה או תעבור הטרדה מינית, תקיפה או אונס. זה כל כך מטורף וכל כך בלתי נסבל בעיני. הפכתי להיות רגישה נורא לחוסר הביטחון האישי שנשים חוות בעולם הזה, והרגשתי שהגבולות שלי מתחדדים יותר ואני מסוגלת להגן עליהם. חלק מההגנה הזו הייתה לספר, לדבר, לא לשתוק".

ברוש קוראת וכותבת בפורומים פמיניסטיים ברשת "זה קשה וכואב ומתיש", היא מודה. "אבל גם נותן כוח, כי העובדה שאנחנו תומכות זו בזו ומשתפות מביאה אותי להיות מסוגלת להגיב להטרדות ברחוב – כאילו שאימנתי את המוח, שבמקום לספוג אגרוף קטן בבטן בכל פעם שגבר אומר לי משהו קשה, אני מצליחה להגיב. זה כרוך בהרבה פחד ודפיקות לב, אבל לפחות אני לא מרגישה ששולטים לי במרחב ומלכלכים לי את האוויר".

בחרת להיחשף בפני ציבור שאת רובו את לא מכירה

"קראתי את הפוסט של שני על האונס שהיא עברה, בצורה כל כך פשוטה, עובדתית, כמעט בלי סנטימנטים,  ואמרתי "וואו, איזה דבר היא עשתה!". פתאום הבנתי שכשמסתירים את הפנים שלנו, נותנים לנו אות במקום שם פרטי ומטשטשים לנו את הקול, אנשים חושבים שהדברים האלה קורים למישהי רחוקה, שאין לה זהות, שלא דומה להם בשום דבר ואולי אפילו יש לה אישיות מפלצתית. היה לי חשוב לצעוק שיצאו מהסרט הזה, שזה קורה לכולם, שזו לא מישהי אחרת, זו אני. הבנתי שאני בשלה להצטרף לחשיפה הזו. "

איך הרגשת אחרי הכתיבה והפרסום?

"תוך כדי כתיבה ממש רעדתי. סיפרתי על מה שהרגשתי כשהמקרה קרה, ושיחזרתי את הטראומה. זה היה קשה מאוד – כי תוך כדי ניסיתי להגיד לו שאני לא רוצה, שזה לא נעים לי, ומצד שני ניסיתי להיות מגניבה וזורמת. כשסיפרתי על זה עלה בי זעם נורא גדול. כל השנים פחדתי שיגידו לי שזה קרה באשמתי, ולכן לא סיפרתי לאימא שלי, לאחותי, לחברים הכי קרובים שלי. עכשיו זה בחוץ, ואני יודעת שאני לא אשמה – שהקושי והבושה והחשש שישפטו אותי הם תחושות שמלוות את השתיקה, כשאני מדברת אני יכולה לומר בקול רם שאני הייתי בסדר, שהוא ניצל אותי, שהוא הזיק לי. "

חששת שיהיו תגובות מאשימות?

"הרגשתי בשלה, הרגשתי שאם מישהו יבחר להכאיב לי בתגובה, אני אדע להתמודד. אם אנחנו רוצות לשבור את מעגל ההשתקה והטשטוש של מה שאנחנו עוברות, של החוויות שלנו, אנחנו חייבות לדבר על זה. לפני שכתבתי את הסיפור שלי, הסתובבתי ברחובות וחשבתי על משפטים שיגרמו לאנשים לשנות את צורה החשיבה שלהם. תבינו, אם הייתם יודעים ש -50% מהתינוקות שנולדים יהיו מעורבים בכל אקט אחר של אלימות קשה, הייתם הופכים את העולם. ובכן, זה המצב. כל תינוקת שנולדת, תעבור מתישהו פגיעה מינית. זה לא מוציא מהדעת?"

 

 

*********************

מקומות שחשוב להכיר:

"אות הזדהות" – עמוד הפייסבוק של קמפיין אותיות :

https://www.facebook.com/ot.hizdahut

שוברות שתיקה – פורום לדיבור ותמיכה הדדית:

http://www.shovrotshtika.co.il/

אחת מתוך אחת – לשיתוף בסיפורים אישיים (בימים אלה נבנה שם מאגר מידע שיאפשר הצלבת שמות של תוקפים ואנסים. המאגר חסוי, אבל יאפשר לנשים לדעת אם מי שפגע בהן פגע בנשים נוספות ואולי לשתף פעולה בתלונה ותביעה):

http://www.oneofone.org.il

 

מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית (כולל קו חירום):

http://tlv.1202.org.il

 

 

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

081010-crazy

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".

בראשית היתה השירה, אח"כ באה המחאה

 

הרבה לפני שהוקם אוהל ראשון בשדרות רוטשילד, צירוף המלים "מחאה חברתית" שנדמה היה שאופסן בנפטלין לפני דורות, חזר והופיע במקומות מפתיעים מאוד: בשיריהן של משוררות, שכתבו פתאום בגלוי על מצוקה כלכלית, על הקושי לגדל ילדים כאימהות יחידניות, על השריטות והסימנים הכחולים שהניסיון לשרוד בארץ הזאת הותיר בהן, על השוליים שאליהן נדחקים מי שהיום, אחרי הפגנות של מאות אלפים אנחנו יודעים לכנות בשם "מעמד הביניים". ואולי מפתיע עוד יותר: השירים האלה זכו לתהודה רבה.

סיגל בן יאיר היא אחת הצעירות והבולטות בין המשוררות הללו. ספר הביכורים שלה "לא מעודן" ראה אור (בהוצאת הליקון) השנה וזיכה אותה בפרס "טבע" לשירה (המוענק למשורר בראשית דרכו). היא גדלה בגבעת נשר וגרה בחיפה, בת 41, גרושה ואם לשתי בנות (הגר בת 15, חמוטל בת 13), למדה אומנות ועובדת לפרנסתה כגרפיקאית וכמזכירה.

בשירה "התראה אחרונה חמורה" היא כותבת על ניתוק החשמל לדירה שלה ועל הפקיד שלמרות התחנונים לא מאפשר לה לשלם בתשלומים כי "אם אין ברשותך כרטיס אשראי אתה חשוב כמת". ב"בחנות הספרים" היא כותבת על עשירי הכרמל המגהצים כרטיס ויזה זהוב בחריץ, בעוד לה אין 69 שקל לרכישת כתב העת שבו התפרסמו שיריה, וב"עין ערך חֲדוֹרית" היא מתארת את עצמה כבעל חיים ממחלקת הפרוקים, הניזון אחת לחודש אך יכול להתקיים חודשים ואף שנים ללא מזונות, מין שניצוד על ידי טורפים ובדרך כלל חי בבדידות. ב"מזכירה" היא קוראת לעצמה "מזכירה דו שולחנית, א-רגלית" וכותבת: "אני אישה שולחן, יש לי אגן מוברג וממנו מועברות פקודות כיפוף, הקלד, הדפס… בחשיכה אני מצמיחה את רגלי מחדש, פרס לעובד המצטיין…" וב"אמי ואני נוברות" היא מתארת חיפוש מציאות "בפח אשפת מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע" ואומרת על אמה ש"על גבה המתכופף נחרצים שני פסי הצנע".

השירים של בן יאיר חשופים מאוד ושורטים, אבל אין בהם מסכנות. יש בהם התקוממות כנגד סדר חברתי המוביל אישה מתגרשת לעוני, ומכניס לחייה של מי שגדלה בבית נורמטיבי מושגים כמו חובות, צווי מעצר, ניתוקים, עיקולים וכונס נכסים. "מאז שהתגרשתי לפני שמונה שנים", היא אומרת, "אני מוצאת את עצמי בהרבה מצבים של המתנה לגזר דין, האם יסכימו לחלק לי את התשלומים, האם הצ'ק יחזור, האם אקבל מזונות החודש, וזה תמיד קורה מול אטימות מוחלטת של פקידים ברשויות כמו העירייה או ביטוח לאומי או חברת החשמל, שחונקים אותך בשפה משפטית רשמית. חוסר האונים מוביל אותי לכתיבת שיר, זו פעולה של הצתה עצמית, ממש כמו של המפגין שהצית את עצמו בייאוש בטוניס".

בן יאיר היא בת להורים ששניהם היו מורים בבית הספר "הריאלי". המשפחה הגיעה מרומניה ומהונגריה, דור שני לשואה, והבית היה תרבותי ומוזיקלי, כהגדרתה. אמא שלה הייתה סגנית המנהלת של חטיבת היסוד, סבתה לימדה פסנתר ואביה היה מורה לכלי נשיפה, אלקטרוניקה ומחשבים. אבא שלה היה קורא לה מאנציקלופדיות לפני השינה. הכסות התרבותית הזו, היא אומרת, לא ייצרה לה שכבת הגנה נגד הקשיים הכלכליים, ולא נגד העובדה שמנגנונים בירוקרטיים אינם רואים בני אדם אלא מספרים סידוריים, ואנשים, ובעיקר נשים שאין להן כסף ובן זוג, הופכות לחסרות מעמד, שקופות.

הופתעת לגלות שהחוויות האישיות שלך והקושי היומיומי שלך נוגע לכל כך הרבה אנשים אחרים?

"לא ממש. כשאת יושבת בתור לפקידה בביטוח הלאומי את פוגשת אנשים אחרים באותו מצב, אב ל – 11 ילדים שגם הוא מתחנן שיתנו לו לשלם את החוב בתשלומים, וגרושות ששוב לא קיבלו מזונות ואין להן ממה לקנות אוכל ואת מבינה שאת לא היחידה שלמרות שיש לה השכלה והיא עובדת, לא מצליחה לסגור את החודש. השירים שלי נכתבו ממצבים אישיים מאוד, אבל הם גם סוג של דו"ח על מצב חברתי שאני לא היחידה שמתמודדת אתו".

האם שירה כזאת מצליחה להשפיע מעבר להתפעמות הקוראים המתבטאת ברכישת ספרים או תגובות בבלוגים? שולמית אפפל, ששיריה המדויקים והחריפים זיכו אותה בפרס ראש הממשלה כבר לפני למעלה מעשרים שנה ואחרי חמישה ספרים היא מפרסמת בלוג שירה פעיל ופורה במיוחד (http://shulamitapfel.wordpress.com) אומרת שכן. אחרי שנים שבהם הייתה משוכנעת ששירה משפיעה רק על אנשים צעירים, הופתעה לגלות שבמופע שלקחה בו חלק לאחרונה וקראה משיריה אנשים צבאו על הדלתות, ולשלוש ההופעות לא נותרו כרטיסים. אפפל, בת 63, אם לשניים וסבתא לשניים, עבדה שנים ארוכות במשרד השיכון. היא מכירה מקרוב את אותו עולם של אוטובוס-משרד-אוטובוס-הביתה שהרבה ממץ מושקע בו בהישרדות. כותרת הבלוג שלה היא "פחות מאמת אין טעם לכתוב", והיא כותבת על "הזרות היא הבית האמיתי" ועל מציאות החיים של בת לפליטים שגדלה בבית צנוע ומגיל צעיר עבדה לפרנסתה; על הזוגות המסתתרים בתוך חייהם הבורגניים על מנת לא להתבונן במראה ("הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם"); על אלימות נגד נשים ("ליד השולחן, מול העיניים של מי שלא תזוז ממקומה ולא תוציא הגה מפיה כשהוא ירים את היד וידפוק לה אגרוף בראש") , על הבדידות במשפחה שהתפרקה ("וכשהתעוררתי  לבד לבכיים של שני ילדים באמצע הלילה,  בחורף, יותר מפעם בלילה  יותר מחורף אחד,  כמה כבר הייתי רחוקה מסילביה פלאת' כשרציתי למות") ועל מה שאנחנו אוהבים לכנות "המצב": "חמש שנים מאז ועוד חמש דקות עד בכלל. המתים באדמה. גלעד בבור. עמיר פרץ רוצה מועד ב'. אולמרט בחזקת נאשם בבית משפט. קצב מקפל גופיות ותחתונים בדרך לכלא . חלוץ עושה אמבטיות שמש. איפה הוא בכלל? איפה אנחנו בכלל…"

אפפל משוכנעת ששירה שנכתבת מתוך הכרח, יש לה השפעה גם אם היא פוליטית, כמו שיריו של אלתרמן בטור השביעי או שירי הזיכרון של ביאליק לטבח בקישינייב. "אני במבוכה כשאני שומעת מדינאים שאני יודעת שהם לא קוראים שירה מקפידים להכניס שורות שיר לנאום שלהם, לצד השורות הלכאורה קדושות מהתנ"ך", היא אומרת.

את עצמך לא מנסה למסור מסר בשירים שאת כותבת?

"לעולם לא. הכתיבה היא מעבר למחשבה. אני כותבת מתוך המצב הקיומי שלי, על מקומות שאותם אני יודעת על בשרי, בצלילות של מים. אני מסכלת לתוכי פנימה, וכותבת מכתב לעולם שאין לי את כתובתו. לא מפתיע אותי לגלות אחר כך שהשירים שלי נוגעים באנשים אחרים".

מסתבר שהם לא רק נוגעים. פתאום מאות אלפי אנשים יוצאים לרחובות וצועקים את מה שאת כותבת כבר שנים…

"אני חושבת שדפני ליף היא משוררת. היא לא כתבה שורה אחת, אבל אני שומעת אותה, ויש לה חזון, זה סוג של שירה. כל זב חוטם יכול היום לפתוח עמוד בפייסבוק ובכל זאת תראי מה היא עשתה ותראי מה קורה בעקבות מעשיה. אני רואה את זה וחושבת לעצמי שברור שהיא, כמו משוררת, שמעה קולות של מלאכים".