(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)
הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.
וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".
כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.
וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי. המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.
מה בברלין הרגיש לך בבית?
"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".
מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?
" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".
סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?
"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".
את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".
בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן – אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.
ילדים הם הגאולה?
"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".
בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".
כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".
השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה
"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".
המדור לאיבוד קרובים 