ארכיון תג: פוליטיקה

"אולי אני לסבית שכלואה בגוף של גבר"

 

ראש העיר, סטו רסמוסן

ראש העיר, סטו רסמוסן

(Photo by Brent Drinkut, Gannett / Statesman Journal)

אירוע היסטורי התרחש לאחרונה בעיר קטנה בהודו. מדהוּ קינאר, בת 35, נבחרה לראשות העיר ריגאר, הסמוכה לגבול בנגלדש, והייתה לטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שנבחרה לתפקיד כזה בתת היבשת. בעוד קינאר (ראו מסגרת) עושה את צעדיה הראשונים בהיכל העירייה, בקצה השני של העולם מתכונן סטו רַסמוּסן לסיים את הקדנציה השלישית שלו כראש עיר בסילברטון שבאורגון, ארה"ב. רסמוסן, גם הוא טרנסג'נדר, נבחר לשתי הקדנציות הראשונות שלו כגבר, ולשלישית כאישה.

האמת היא שהסיפור של רסמוסן קצת יותר מורכב וקצת פחות ניתן להגדרה. הוא בן 56. הוא נולד וחי רוב חייו כגבר, וגם היום, אחרי שעבר ניתוח להשתלת שדיים והוא מתלבש כאישה (מיני, עקבים, ציפורניים, כל הסט הזה) הוא מעדיף שיפנו אליו כגבר. הוא לא לוקח הורמונים נשיים ואין לו כוונה לעבור ניתוח לשינוי מין, והעובדה שכל זה מאוד מבלבל את מי שמחפשים כותרות ברורות משעשעת אותו. אם תלחצו עליו הוא יסביר לכם שהוא לסבית, שכלואה בגוף של גבר. אבל שככה נוח לו, שהוא מאושר בגוף הנוכחי שלו.

רסמוסן חולק את חייו עם ויקטוריה סייג', זוגתו מאז 1974.  רק עשר שנים אחרי שנפגשו הוא העז לצאת מהארון, ולספר לה שהוא אוהב ללבוש בגדי נשים. עד אז הוא היה משוכנע שהוא הגבר היחיד שמרגיש כך, ושמדובר באיזו סטייה נוראה וחולנית. התמיכה של זוגתו, והאינטרנט, הוא אומר, הביאו לו את שלוות הנפש, ואת חדוות הגילוי: יש לזה שם, ויש עוד המון גברים כמוהו. לאט לאט החל לשנות את הופעתו החיצונית, ומתישהו באמצע שנות התשעים החל לצאת לרחוב בבגדי אישה. "חששתי", הוא מודה, "אבל להפתעתי הקהילה לא נידתה אותי אלא קיבלה אותי בזרועות פתוחות. היו לפעמים לחישות מאחורי הגב, אבל מי שהכירו אותי קיבלו את זה באהבה והתברר לי שהפחדים היו בעיקר אצלי בראש".

כשאימץ לעצמו מופע נשי, רסמוסן כבר היה דמות מוכרת בסילברטון, עיר בת כעשרת אלפים תושבים שעיקר פרנסתה היתה אז על מנסרות עצים. הוא כיהן פעמיים כראש עיר, ובין הקדנציות שימש במבחר תפקידים ציבוריים במועצת העיר.  הוא בעלים שותף של בית הקולנוע הוותיק והפופולארי בעיר, ושל עוד מספר עסקים הכוללים בין השאר ערוצי טלוויזיה בכבלים, חומרה ותוכנה. "המהפך שעברתי במראה החיצוני היה הדרגתי מאוד, והקהילה המקומית עקבה אחריו בתערובת של סקרנות עמוקה ואימה", הוא אומר לי בראיון ברשת. "וחברים קרובים הביעו התעניינות אבל תמיד תמכו".

כדי שכולם ירגישו חופשיים לשאול אותו מה בדיוק עובר עליו, הוא החל להסתובב ברחבי סילברטון כשהוא לבוש בטי שירט שכתוב עליה "למה סטו עושה את זה? כי בנות נהנות הרבה יותר". "היו ותמיד יהיו גם אנשים טיפשים שיגיבו בצורה מבולבלת או מלאת שינאה", הוא אומר. "אלה אנשים שאין להם חיים משלהם והם מקנאים במי שמעזים לחיות את החיים במלואם. אחרי הבחירות בשנת 2008 הגיעה לעיר חבורה של אנשי הכנסייה הבפטיסטית "ווסטבורו", גרעין קטן של נוצרים בורים ומלאי שינאה, אבל התושבים גירשו אותם. "

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר (http://www.rethreadzclothing.com/)

רש העיר, בחצאית של Rethreadz, בעיצוב האמנית המקומית פם אלטיר
(http://www.rethreadzclothing.com/)

 

הבחירות ב – 2008 היו הבחירות שבהן רסמוסן נבחר בפעם השלישית לכהונת ראש העיר סילברטון, אלא שהפעם לא בדמות גבר מחוספס בחולצת פלנל משובצת, אלא בדמותו הנשית, עם מחשוף נדיב שממנו ניבטים השדיים שהוא מכנה "התאומים". רסמוסן העלה לרשת תיאור חושפני של הניתוח שעבר להשתלת שדיים וחתם עליו בשם שהוא משתמש בו לעתים "קרלה פונג". הוא מתאר את הכמיהה העמוקה לשדיים משל עצמו, תשוקה שהביאה אותו בשנת 1998 לנסות לראשונה ללבוש שדיים מלאכותיים מתחת לבגדים. "התחושה הייתה משונה. בפעם הראשונה שיצאתי לרחוב מתתי מפחד", הוא אומר. "ניסיתי להסתיר אותן מתחת לחולצה, אבל ידעתי שהם שם ונדמה היה לי שכולם מרוכזים רק בזה. אנשים צחקו בקול רם מאחורי גבי, ילדים רצו אחרי וזרקו אבנים, נשים דתיות צרחו עלי שאני סוטה. לא, האמת היא שכל זה לא קרה, דמיינתי את זה, אבל אנשים רק הסתכלו, היו מי ששאלו את זוגתי מה לעזאזל אני עושה, ואחרי כמה חודשים זה כבר לא עניין אותם והם עברו לדבר על נושא אחר".

 

זוגתו, ויקטוריה סייג', בת 59, היא בעליה של חנות לשכפול והדפסה. "סטו סיפר לי על הרצון שלו ללבוש בגדי נשים לא הרבה אחרי שגיליתי בין החפצים שלו חזייה, וחששתי רגע שיש לו קשרים עם נשים אחרות. הרגשתי פחות מאוימת כשהבנתי שזה הוא שלובש את זה".

לא היית המומה?

"לא… אימא שלי שכחה להזהיר אותי מגברים כאלה".

את הפעם הראשונה שבה הביט בגופו החדש במראה רסמוסן מתאר כ"חמש שניות של הלם מוחלט וחרטה 'אוי מה עשיתי', שהתחלפה מיד באושר עצום". הוא היה רוצה שדיים גדולים יותר, אבל זה מה שהרופא המליץ, ואם אפשר גם פנים אחרות, גבריות פחות.

 

אתה מרגיש שאתה אותו אדם, או שהמראה הפך אותך למישהו אחר?

 

"אני אותו אדם שהייתי, אבל בזכות היכולת לבטא את מהותי בפומבי, אני מרגיש יותר משוחרר. זה תהליך מומלץ ביותר".

 

סייג' ליוותה אותו לניתוח, עזרה לו לרכוש חזייה ראשונה כשחזר הביתה עם שדיים משל עצמו והוא אומר עליה שהיא האישה "הכי זורמת בעולם".

העובדה שבן זוגך נראה כעת כמו אישה משנה לך?

"בסולם של 1 עד 10 אני אבחר מספר שלילי. פחות מאפס. תסתכלי מסביב, אנשים מתלבשים בכל מיני צורות, לפעמים מסיבות תרבותיות לפעמים בגלל זהות אישית, השתייכות קבוצתית, נוחות. למה שזה בכלל ישנה לי? אלוהים אדירים, מראה הוא רק מראה. כשאנשים מתחילים לדבר על מה מתאים לבנות ומה מתאים לבנים זה מוציא אותי מדעתי".

היה לך ברור מראש שתתמכי בו ותישארי אתו בכל מצב?

"ממש לא… את לא יודעת שכל מערכת יחסים היא תהליך שלא נגמר?"

סייג' ורסמוסן נפרדו לפני כ – 12 שנה, בגלל משבר ביחסיהם, ששניהם מקפידים לומר לי שלא היה קשור בשום צורה לזהותו המינית של סטו. סייג' עברה לגור בניו זילנד, אבל אחרי שנה וחצי בערך שניהם הבינו שהגעגועים עזים מדי, ושהם מעדיפים לנסות שוב. מאז הם ביחד, ורסמוסן, כאמור, נבחר פעם נוספת לראש עיר, כהונה המסתיימת ממש בימים אלה.  רסמוסן אומר שאנשי סילברטון הכירו אותו כראש עיר יעיל ומסור, ולכן "התגברו מהר מאוד על האריזה החיצונית, ובחרו באדם שהם ידעו שישרת אותם היטב". סייג' אומרת שמאחר שבעיר הוא מוכר כאדם חכם שהקדיש את עצמו לטובת המקום, השאלה אם הוא גבר או אישה לא עלתה בכלל  "ורוב האנשים התפלאו מתשומת הלב התקשורתית לנושא".

תשומת הלב הזו כללה, אגב, גם מחזמר "סטו מסילברטון" שעלה בתיאטרון בסיאטל לפני שנה. את רסמוסן זה שימח. "אני חושב שלפני שנבחרתי הייתה פחות פתיחות לנושאים של טרנס, ולשמחתי עכשיו העולם הזה משתנה במהירות, יש דמויות טרנס בטלוויזיה, בקולנוע, ויש הרבה יותר קבלה והבנה. אני מקווה שבעתיד הזהות המגדרית של אדם תהיה לא יותר חשובה מצבע עיניו".

 

 

***

 

זכות הראשונים שמורה לג'ורג'ינה באייר, הפוליטיקאית הניו זילנדית, שהייתה לא רק ראש עיר אלא גם חברת פרלמנט טרנסג'נדרית ראשונה בעולם. באייר, עמדה בראש עיריית קרטרטון בין השנים 1995-1999  ומיד אחר כך ייצגה את מפלגת הלייבור המקומית בפרלמנט. היא נולדה כג'ורג', ועברה ניתוח לשינוי מין בגיל 27. הקריירה הטרום פוליטית שלה כללה משחק, שירה, מופעי דראג ועם עבודה בתעשיית המין. עיקר פעילותה הפוליטית היה בתחום זכויות האדם, הזכות להגדרה עצמית ומינית. היא פרשה מהפרלמנט לפני למעלה מעשור, בגלל מחלת כליות חמורה, ועתה שוקלת האם להתמודד מחדש כנציגה של תנועה חברתית התומכת בזכויות הילידים .

מדהו קינאר, הטרנסג'נדרית שנבחרה החודש לעמוד בראש העיר ריגאר בהודו, יכלה לעשות זאת אחרי שהמכשלה הבירוקרטית האחרונה הוסרה מדרכה לפני כשנה, אז הכיר בית המשפט העליון בהודו בטרנסג'נדרים כב"מגדר שלישי", משוחררים מהצורך להצהיר על עצמם כנשים או גברים. קינאר עשתה היסטוריה ביותר ממובן אחד: היא נבחרה כמועמדת עצמאית, ואת מערכת הבחירות מימנה מהופעותיה בשירה וריקוד ברכבת האזורית. קינאר, שלתדהמת כלי התקשורת המערביים שניסו לראיין אותה אינה מחזיקה טלפון סלולארי, היא בת לקסטת הטמאים ההודית, הנחשבת שם נחותה, וגם נודתה ממשפחתה, אחרי שמגיל צעיר אימצה זהות נשית, ומאמציהם של הוריה ואחיה "לשנות אותה" לא עלו יפה. בראיון ל"אינדיאן אקספרס" סיפרו קרובי משפחה כי הוריה חיתנו אותה בגיל צעיר ואף נולדה לה שלושה ילדים, לפני שהחליטה לנטוש את תפקיד אבי המשפחה ולחיות את חייה כאישה.  שלא במפתיע, המצע שעל פיו נבחרה קינאר לתפקיד כולו חברתי ומבטיח תמיכה בקבוצות מוחלשות.

 

(הכתבה פורסמה במדור "חדר משלך" בשבועון "לאשה")

 

ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות, כמו דג שמת על היבשה

יהלי סובול כנראה מעולם לא היה נאיבי. בגיל 11 הוא העניק ראיון לעיתון "במחנה" (למדור שערכתי, והתגאה לבשר אז שמדובר ב"ראיון בלעדי"). הוא היה המגיש הכוכב של פינת הפופ בתוכנית הילדים "שמיניות באוויר" ושלא כצפוי, היה לו מה לומר לא רק על דליק או דוראן דוראן אלא גם על הסחטנות של המפלגות הדתיות, על המצב הפוליטי. את הניסיונות שלו לשכנע מבוגרים הוא תיאר במשפט "כבר נמאס לי להביע את דעותיי הפוליטיות… זה עלה לי בהרבה כאבי גרון אומרים לאבא שלי 'הילד שלך פסימיסט'".

הפגישה שלנו בשבוע שעבר, 29 שנה אחרי הראיון ההוא, התקיימה לרגל צאת ספרו "אצבעות של פסנתרן". עוד לפניה, מקריאה ברומן המתאר ישראל של אחרי מלחמה שבה תל אביב הופגזה ואת המדינה מנהלת מועצת חרום שמנצלת תקנות וחוקים כדי לזרוע אימה ולטהר את הרחובות מכל מי שיש לו מחשבה עצמאית – ברור שהילד האינטליגנטי ההוא הפך את אותה ראייה מפוכחת של אז לכדי תפיסת עולם. לא שסובול אינו איש שיחה חביב. להפך. משום שמדובר בכוכב רוק, מוזיקאי מוכשר וסופר שזהו כבר הרומן השלישי שלו, מפתיע לגלות כמה הוא צנוע. לא אוהב לדבר על עצמו. לא מתלהב מחשיפה אישית מדי. לוקח את השיחה למקומות חברתיים, פוליטיים, ושלא כמו שאמרו אז לאבא שלו – לא כולם מנבאיי שחורות.

סובול, בן 40, הוא בנו של המחזאי יהושוע סובול. הוא נשוי לשחקנית עדי גילת, בתו של העיתונאי מרדכי גילת. יש להם בת (רונה, בת 4) ובן (דוד, בן חצי שנה) והם מתגוררים בלב תל אביב. עד לפני שמונה שנים, אז ראה אור ספרו הראשון "בין דירות", סובל היה מוכר בעיקר כסולן להקת "מוניקה סקס" וגם ככותב ומלחין של מרבית להיטי הלהקה. האלבום הראשון שלהם, "פצעים ונשיקות", יצא בשנת 1995 כלל להיטים כמו "מכה אפורה", "על הרצפה" ו"פצעים ונשיקות", שהוא חיבר ובהמשך הוא כתב והקליט עם מוזיקאים רבים נוספים ובהם פטר רוט, מלאני פרס, אסף אמדורסקי, סיוון שביט, יזהר אשדות, יהודית רביץ, בן ארצי, רע מוכיח והראל סקעת. ההצלחה הגדולה בארץ של "מוניקה סקס" שיגרה אותו לניו יורק ואחר כך ללונדון, אבל אחרי שנים ספורות חזר לעבוד וליצור בארץ. "כתיבת ספרות תמיד עניינה אותי", הוא אומר. "התחלתי לכתוב טקסטים בתור ילד, עוד לפני שהתחלתי לנגן. סיפורים, פה ושם, שחלק פרסמתי במקומונים. תרגמתי כמה ספרים מאנגלית ואז איתמר בן כנען שהיה עורך בספריית מעריב שאל אותי למה שלא אכתוב ספר בעצמי. זהו, משם זה התחיל."

ב"אצבעות של פסנתרן" (זמורה ביתן) הגיבור של סובול הוא פסנתרן, איש עדין למדי שהמוזיקה היא עולמו, והוא מנסה איכשהו לשרוד בתוך מציאות מורכבת ומאוד כוחנית. שלא כמצופה מפזמונאי שנשמע רגשי עד מיוסר בשיריו, הספר של סובול שכלתני מאוד, לא ספוג אמוציות ואפילו לא מתלהם – הוא מתאר מציאות קשה, אבל גם אז התל אביבים שלו לא הופכים לחיות אדם. "אנחנו נוטים לשכוח כשאנחנו מדמיינים מציאות קשה מאוד, בעבר או בעתיד, שגם בדיקטטורות נוראיות קו 161 ממשיך לעבור בארלוזרוב, והנהג יכול להיות מאוד נחמד, בית הקפה יכול להיות סימפטי. הבנתי את זה לראשונה כשאבא שלי כתב את "גטו". הוא כתב את ההצגה אחרי שהוא מצא יומן של הרמן קרוק, שניהל את הספרייה בגטו וילנה, וגילה שם שבגטו ניהלו חיים מאוד עשירים, שמחים לפעמים, עשו תיאטרון שאפילו היה סטירי למשל. אז קמה מהומה, כי איך הוא כותב דברים כאלה על השואה אני הבנתי שהאדם הוא חיה סתגלנית מאוד. קיבלתי תגובות מקוראים שעלו מדרום אמריקה, שחיו שם כשהחונטה בארגנטינה חיסלה עשרות אלפי אנשים, ואמרו לי שהם המשיכו ללכת לכדורגל, שכשמישהו נעלם הם אמרו לעצמם 'הוא בטח עשה משהו'. ככה אנשים מתנהגים בחיים וגם בספר שלי".

אחת הדמויות בספר שלך אפילו אומרת שסבל הוא קטליזטור ליצירה

"כן, זו תאוריה שאני שם בפיו של מין אוליגרך כזה, שעסקים בשבילו חשובים יותר מאומנות. אני לא מציע לענות אנשים כדי שייצרו יצירות יותר גדולות. אומנות לא זקוקה לתקופות חשוכות – גם בתקופות זוהרות מאוד קרו דברים מעניינים מבחינה יצירתית".

סובול מתאר את עצמו ככותב ממושמע, אבל אומר שמדובר בתהליך ארוך. להבדיל משירים ש"הטובים ביותר שלי יצאו בחצי שעה", הוא מסוגל לכתוב פרק, לעזוב, לחזור לסיפור אחרי חצי שנה, לזרוק הכול ולהתחיל מחדש. הספר הזה נולד, הוא אומר, מתוך רצון לעסוק בגיבור שנאלץ לעמוד מול מרות וסמכות.

הגיבור שלך, יואב, כל כך מתקשה להתמודד עם המציאות הפוליטית בארץ שהוא ממציא לעצמו קול שני, קול פנימי, שמדבר אתו על מה שקורה. הוא דומה לך באיזשהו אופן?

"יש בו דברים שדומים לי, אם כי בואי נבהיר באופן חד משמעי שאני לא שומע קולות. אבל הוא איש שלא שש למלחמות, ולא אוהב עימותים ומסוגל להינתק ולעשות את האומנות שלו."

בתוך "אצבעות של פסנתרן" יש אזכורים לתיאטרון, בעיקר פוליטי, בעיקר למחזאים שמאלנים שנמצאים על הכוונת של השלטון. "אני מכיר את עולם התיאטרון טוב גם מאבא שלי, וגם מאשתי השחקנית", הוא אומר. "כך שהייתה לי אפשרות לנזול לכיוון הזה כדי להעמיק את התמונה של מה קורה בארץ שמתנהלת תחת משטר כזה. שניהם לא היו שותפים לכתיבה שלי, נתתי להם לקרוא רק אחרי שסיימתי גרסה ראשונה. "

משטרים כמו זה שאתה מתאר תמיד מפחדים מאמנים יוצרים. אתה מאמין שלאומנות יש בכלל השפעה פוליטית חברתית?

"אני חושב שרוב האומנות שנעשית היום ממלאת תפקיד ריאקציוני. אצל הדור שלי והדורות הצעירים יותר, את יודעת, צעירים מערביים בני מעמד בינוני, ליבראליים, האומנת תפסה את מקום הדת והאידיאולוגיה בתור הסחת הדעת הגדולה. זה מה שמאפשר לנו היום לחיות בשלום עם עצמנו בתוך מערכות שהן לא צודקות, מדכאות מהרבה מאוד בחינות. האומנות יוצרת אשליה של זהות ושל משמעות בחיים שלנו, שלא קיימות באמת. להבדיל מבידור, האומנות מתיימרת לומר משהו על חיינו, אבל היא עבד נרצע של המנגנון הקפיטליסטי, והיא נותנת לאנשים אינטליגנטים אשליה של משמעות, שלא קיימת כי מה שמניע את העולם באמת זה המנגנון הכלכלי."

אתה באמת חושב שמדינת ישראל מתקדמת לעבר עתיד כל כך שחור?

"אף אחד באמת לא יודע. הרי ההיסטוריה לא מתקדמת בקו ישר – כמו שהחוקר וילנר אומר בספר – ההיסטוריה מתקדמת בעוויתות כמו דג שמת על היבשה. הבעיה אצלנו היא שהכיוון הכללי הוא לא נכון ולא טוב, ואז תמיד יכול לבוא איזה אירוע לא צפוי ושכל הרע הזה יואץ פי אלף".

מחשבות כאלה לא גורמות לך לרצות לקחת את הילדים הקטנים שלך ולברוח מהארץ?

"אני לא אדם חרדתי, אז כל המחשבות האלה הן רק משהו קצת מטריד שנמצא בקצה שדה הראייה. מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלקוות לטוב? חייתי חמש שנים בחו"ל, ואני מכיר את החוויה הזו, של להגר – כי כשנסעתי עם מוניקה חשבתי שאשאר שם. אני חושב שאצל רוב האנשים האושר בא מהדברים הכי בסיסיים, החברים שהם גדלו אתם, השפה שלהם, האוכל והאקלים שהם רגילים אליהם, התרבות שהם רגילים לצרוך. זה נותן את תחושת האדמה בעולם הזה. אם נהדר אני אולי לא אפחד מהאיום האיראני, אבל תהיה לי תחושה של זרות. וגם אז אתה יכול כל החיים שלך להיות זר, ואז לעלות על אוטובוס ולהתפוצץ בגלל מישהו ששונא את המקום החדש הזה שהיגרת אליו, כי הרי העולם כולו מלא אי צדק וקונפליקטים, זה לא משהו ייחודי לישראל".

 

איפה אתה מרגיש נוח יותר, בספרות או במוזיקה?

"בספרות אני מרגיש יותר צעיר, אם כי זה מצחיק לומר את זה, כי גם במוזיקה יש לי עדיין הרבה מה ללמוד. אני שמח שיש לי את שני התחומים. אני אוהב לעמוד על במה, תמיד אהבתי את זה, ויש בזה משהו ממכר, אבל אני שמח שבספרות אין את הממד הזה של הכוכבות. יש לי כבר רעיונות גם לתקליט חדש וגם לספר חדש, אבל זה ייקח לי זמן, תמיד בין לבין עוברים עלי חודשים של חוסר מעש.  כרגע אני מנסה להתניע, אבל זה עדיין לא מצליח לי".

 

* צילום: גל חרמוני. הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה.

מה לא בסדר בתמונה הזו?

לפני פחות משבועיים התקיים שוב טקס הענקת פרסי נובל. בתמונה: מגישת חדשות של הבי בי סי משוחחת עם שמונה מחתני הפרס (בהם דן שכטמן) על החיים, המחקר, הכבוד, הלימודים, החלומות, החרדות, העתיד וגם על השאלה עד כמה הם חושבים שהם צריכים או יכולים להשפיע על התנהלותם של מנהיגים פוליטיים. שיחה מרתקת. כל השמונה גברים. האישה היא עיתונאית. גם היא רבת הישגים, אבל הי אינה כלת פרס נובל, היא אינה מספרת פה דבר, רק שואלת ומקשיבה.

מאז 1901 הוענק פרס נובל לפחות מחמישים נשים (מתוך כאלף זוכים). מרי קירי קיבלה אותו ב – 1903 וזלמה לגלרלף ב – 1909. בין לבין יש שנים ארוכות של נוכחות גברית בלבד ברשימות הנובל. אם תהיתם למה, די לזכור שאפילו אוניברסיטת אוקספורד לא קיבלה סטונדטיות רשומות לתואר עד 1920. הרשו להן להיכנס לכתות, אבל לא נתנו להן תעודות. אם חשבתם שהדרת נשים זו המצאה שלנו.

מחאה או-טנטית*

בכל פעם שהייתה נפתחת חקירה פלילית נגד עוד נבחר ציבור ונראה היה שעוד שר-ראש ממשלה-נשיא עומדים לעוף מתפקידם, אבא שלי היה אומר בדאגה: "רק אל תסלקו אותו מהתפקיד. הוא כבר מילא את הכיסים שלו, הוא כבר יושב לו שם בנחת. יבוא מישהו חדש יתחיל לגנוב מהתחלה, ואנחנו מדינה ענייה – אין לנו תקציב לזה". זו האווירה המפוכחת שבה גדלתי, ואולי בגלל זה אני כל כך מחבבת את המהפכנים החדשים, שגם אם היו מבינים שמדובר בציניות יגעה, היו בוודאי נועצים באבא שלי מבט תמים ומסבירים לו למה כל כך חשוב לנקות את הפוליטיקה ממושחתים.

 אי אפשר לא להתרגש מהקול הנאיבי כל כך העולה מהמאהלים. כל כך הרבה שנים לא נשמעו פה מילים כמו שוויון או צדק חברתי ודיבורים על מדינת רווחה לוו באיזה מבט מצועף, נוסטלגי ו-האמת – גם מיואש. השבוע סיפרה לי נערה בת 18 שטיילה בשדרות רוטשילד, שלקח לה זמן להבין שהם לא צועקים "העם רוצה גזר גמדי". האוזן שלה לא מזהה בקלות דיבורים על פערים חברתיים. היא הייתה בצופים, אבל גם שם כבר אף אחד כבר לא מנהל דיונים בעד ונגד דמוקרטיה ישירה או סוציאליזם או חירות הפרט. עד לקריאות המחאה האחרונות, כל אלה היו מושגים שנכלאו בשיעורי ההיסטוריה, בלי תקווה לשחרור מוקדם על התנהגות טובה.

 אני לא מאוד רחוקה מיושבי האוהלים האלה, לפחות לא מבחינת מצבי הכלכלי: רכשתי דירה, אבל אני משועבדת למשכנתא, ואני שכירה, אבל כנהוג בענף העיתונות, גם אני חתומה על חוזה שהוקצה בו רק מקום זעיר לתנאים סוציאליים, אין בו קביעות וכמובן, גם לא הגנה של איגוד מקצועי. לעומת זאת, אני רחוקה מהם מאוד בהלך הרוח. כשאני שומעת אותם מדברים – במושגים הכלליים, האווריריים והכי לא תכליתיים ששמעתי זה שנים – אני מבינה כמו חבוטה, רכונת ראש ומרירה נקודת המבט שלי, ואיך למדתי לסמוך על חוסר האמון כאסטרטגיית הישרדות. יכול להיות שהם לא באמת יטלטלו את המדינה, אבל דבר אחד הם כבר השיגו: הם לימדו אותנו שאפשר לדבר בקול רם ובלי להתבייש גם על חלומות.

*ועל הכותרת, כמובן, תודה לגליה.

לא היה לי ממי ללמוד שפמיניזם זה כזה עניין רציני

שיחה מענגת מאוד שקיימתי עם מרגרט אטווד בביקורה בתל אביב בחודש שעבר:

 

לא רבים זכו לעיין בספרה הגנוז של מרגרט אטווד. הגיבורות הראשיות שלו הן נמלים, והוא עוקב, בפרטנות מייגעת למדי, אחרי פרטי הפרטים של חייהן, בלוויית איורים של המחברת. הסוף – רק שתדעו – טוב. אטווד הייתה בת שש בערך כשכתבה את הספר הזה, הראשון בחייה, זה שמעולם לא ראה אור. "אחריו", היא אומרת, "למדתי לעולם לא לספר סיפור בסדר כרונולוגי אדוק, ואולי גם לבחור גיבורות אחרות, שיש להן עולם פנימי קצת יותר עשיר".

מאז ספר הנמלים ההוא חלפו 65 שנה, למעלה מ-30 ספרים ועשרות פרסים ספרותיים בינלאומיים – קריירה ספרותית מרשימה ביותר, בהתחשב בעובדה שהילדה ההיא, שבגיל שש כבר ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, נאלצה לפלס לעצמה את הדרך לכתיבה ויצירה מבעד לג'ונגל עבות של דעות קדומות, צרות אופקים ואפליית נשים שאפיינו את מולדתה, קנדה. כשאני מתפעלת מהעובדה שהיא כתבה כל כך הרבה ובכל כך הרבה סגנונות (רומאנים, מדע בדיוני, מאמרים, סיפורים קצרים ושירה) אטווד משתדלת להצטנע. "זה נראה הרבה כי אני זקנה", היא אומרת, "אני המון שנים בשטח".

נפגשנו בתל אביב. אטווד הגיעה לכאן על מנת לקבל את פרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל אביב ובהזדמנות זו גם לציין את צאתו לאור של "האוהל" בתרגום לעברית (הוצאת כינרת). היא בת 71, ולמרות המראה השברירי היא מתמסרת לסדרת ראיונות שלהם אני מקשיבה מהצד עד שמגיע תורי. לאטווד יש מוניטין של אקטיביסטית. היא פעילה למען איכות הסביבה, היא כותבת בעד זכויות אדם ונגד דיכוי, היא פמיניסטית. לא מפתיע שכולם שואלים אותה את אותה שאלה: איך זה שהיא מבקרת כאן, בישראל, מקום שרבים מעמיתיה מעקמים לעומתו את האף. לא, היא לא התלבטה. היא מעדיפה דיאלוגים על פני חרמות, ומרגישה אחריות לשימור הקשר עם כותבים ויוצרים, גם אם יש לה טענות כלפי מעשים והחלטות של בעלי השררה.

אטווד נראית עייפה ואני מבטיחה לה שאני מעדיפה שיחה אישית ולא פוליטית. היא צוהלת. ממש. צהלות שמקפיצות גם את גל, הצלם שלנו, שחושד, בצדק, ששוב התאהבתי במרואיינת שלי. אטווד היא אחרי הכל אישה שקל מאוד להתאהב בה. אם זה לא קרה לכם אחרי שקראתם את "לטענת גרייס", "מעשה השיפחה", "האישה האכילה", "עין החתול", "ליידי אורקל" או "אי סדר מוסרי" (כולם ספרים שמפנים הרבה מקום לגיבורות הנשיות, שאף פעם לא נכנעות למוסכמות) זה היה קורה לכם אחרי שתי דקות של שיחה, משום שהיא מאוד מצחיקה וחריפה ויש בה איזו נינוחות מעוררת קינאה ביחס לעצמה.

היא נולדה באונטריו, קנדה, ועד גיל שש בילתה את רוב ימיה ביערות מבודדים בצפון קוויבק לשם נדדה המשפחה בעקבות מחקריו של האב האנטמולוג קארל. "לא היו לנו רדיו או טלוויזיה, וגם לא שכנים. מדי פעם היו מדענים אחרים באים לבקר את הורי, ובמרחק גדול היה כפר של כמה בתים שאליו היינו מגיעים בסירה. לא היו חנויות, לא היה חשמל אבל היה הרבה גשם, ולא הייתה לי ברירה אלא לשקוע בציור ובכתיבה. כתבתי בעיקר ספרי קומיקס, שהתרחשו על כוכבים אחרים והיו בהם סופר-ארנבות מעופפות עם גלימות אדומות ויצורים כאלה".

עד היום את מדי פעם כותבת מדע בדיוני. ב"באז וניאלה", למשל או ב"המתנקש העיוור"

"אני מאוד אוהבת את הקופה השערורייתית של המדע הבדיוני, את שנות השלושים שבאמת מוזכרות ב"המתנקש העיוור", לפני שאורסולה לה גווין החלה לכתוב והז'אנר נעשה יותר רציני.כילדים היינו משוכנעים שבקרוב מאוד נבקר על מאדים, וזה גרם לדמיון להשתולל. "באז וניאלה" מבוסס על המציאות של חיינו כאן, ומזכיר יותר את ספריו של ז'ול וורן, והשתדלתי ליצור בו המשך טבעי, גם אם אפוקליפטי, לחיים שאנחנו מנהלים היום על פני כדור הארץ".

כילדה כתבת, אבל היית משוכנעת שתהיי ציירת

"אחי ואני כתבנו הרבה והוא היה טוב ממני בזה, אבל בחר להיות מדען. אני ציירתי הרבה, ואני עדיין מציירת, ועד גיל 16 הייתי משוכנעת שזה הייעוד שלי, אבל מאחר שאיש לא חשב שאישה יכולה לבחור קריירה של יצירה, תכננתי להיות מעצבת שמלות. בבית הספר יכולתי לבחור בין לימודי כלכלת בית לבין הדפסה.זה מה שהציעו לבנות בשנת 1951. חילקו לנו בתיכון ספר הדרכה שדיבר על קריירות אפשריות: מזכירה, מורה, אחות, דיילת אוויר או כלכלת בית. "

מה בחרת?

"לא רציתי אף אחד מהמקצועות האלה, אבל חשבתי שעוזרת בית מרוויחה יותר. מאחר שעבדתי מגיל 8 והיה לי חשבון בנק משלי, היה לי חשוב להרוויח הרבה. לימדו אותנו כלכלת בית כאילו שזה מדע. בשיעורי בישול הסבירו שעל כל צלחת צריך להיות משהו ירוק ומשהו חום בלי שום קשר לטעם".

ומתי חזרת לכתוב?

"בגיל 16. חשבתי ללמוד ביולוגיה, אבל הכתיבה משכה אותי מאוד ולא יכולתי לסרב. לא הכרתי אז אנשים כותבים ובסביבה שלי חשבו שאני מטורללת. לא אמרו לי מפורשות שבגלל שאני אישה לא אוכל להיות סופרת, אבל שידרו לי שהם מקווים שאני אתגבר על השיגעון הזה ואלמד מקצוע. בקנדה של אז לא הכרתי נשים שהתפרנסו מכתיבה ובעיתונות נתנו להן לכתוב רק עמוד לנשים או את ההספדים".

השיגעון לא ממש עבר לך

"למדתי ספרות אנגלית ולימדתי וכל אותו זמן כתבתי. למזלי, הצלחתי למכור את "האישה האכילה" לחברת הפקות ושילמו לי על כך, ככה התחילה הקריירה שלי. זו הייתה תקופה מאוד זכרית בספרות, לא הכרתי סופרות בנות גילי והאווירה הכללית לא הייתה מעודדת. היום איש לא ידבר כך על אישה כותבת, אבל אז היה מקובל לזלזל בנו, וכשפרסמתי שירה חלקו לי מחמאות שאמרו שהתעליתי מעבר להיות אישה, כי ידוע שנשים מסוגלות להתעניין רק בעצמן. "

את כותבת בשמחה או מתייסרת?

"אני לא מזוכיסטית. אני כותבת רק כשאני נהנית מזה ותמיד נהניתי מזה. בתהליך הכתיבה אני עומדת על המשמר שלא להירדם ולכן אני תמיד כותבת רק מה שמעניין אותי מאוד. כשהתמקדתי בציור, לא אהבתי למלא חוברות צביעה לפי מספרים או לעבוד על פי נוסחא מוכתבת מראש, וכך גם בכתיבה. אני אף פעם לא יודעת איך יסתיים רומאן שאני מתחילה לכתוב, ואם אני יודעת משהו מראש על הכתיבה שלי, אני מיד נרדמת מרוב שעמום".

כמו הרבה סופרים גם את פעילה מאוד בכל מיני ארגונים חברתיים

"באופיי אני בכלל לא אקטיביסטית. סופרים נדחפים לזה כי אין להם משרות מסודרות אז הם לא חוששים, כמו אחרים, שאם יביעו את דעתם יפטרו אותם. מדי שנה פונים אלי ומבקשים מיליוני בקשות שונות, אז אני מגבילה את עצמי לשלושה תחומי פעילות: כתיבה ועבודה בארגון הסופרים הבינלאומי, פעילות למען איכות הסביבה שחשובה לי מאוד וקידום נשים. אני מסייעת בנושאים משפטיים, למשל, ולא כל כך משתתפת בהפגנות. בעיקר לא בנושאי לבוש שעכשיו פופולאריים מאוד. אולי בגלל עברי כמעצבת שמלות, חשוב לי המגוון… יש לי עניין רב בגוף, בלבוש, בתכשיטים – אני חושבת שהם מהותיים מאוד. העולם נראה אחרת מתוך המחוך של סקרלט אוהרה, הנעליים שאת נועלת משפיעים על היכולת שלך לעמוד על שלך".

 

אטווד נשואה (בשנית) לגרהאם גיבסון והיא אם לבת. הם חולקים את זמנם בין טרונטו לבין האי פלי באונטריו,והיא, כצפוי, מרבה בנסיעות סביב העולם. מתי היא מוצאת זמן לכתיבה? לדבריה מדובר במאבק אינסופי. "כבר 40 שנה שאני אומרת שאני חייבת לשנות את חיי, אבל רק לעתים נדירות אני סוגרת את הדלת ומתמסרת כולי ליצירה. אני ישנה שמונה שעות בלילה, אחרת אני לא מסוגלת לתפקד. לכולם נדמה שאני נורא פוריה, אבל הספרים שלי פשוט הצטברו כי אני כבר זקנה מאוד".

כשאת כותבת, את רואה בדמיונך את הקוראים?

"אני כותבת אל הבלתי נודע הגדול שהוא קוראיי. בשום אופן לא לאקדמיה ולמבקרים, למרות שקיבלתי מהם הרבה מאוד פרסים".

אם כבר הזכרת את האקדמיה, איך זה שהתחלת ולא סיימת את הדוקטורט שלך הספרות בהארוורד?

"כתבתי על "הרומן האנגלי המטפיזי" ובשלב מסוים זה הפסיק לעניין אותי והעדפתי לכתוב. אומרים לי שלספרות יש השפעה גדולה על החיים, אבל אין לי מושג איך זה קורה. כשאני בוחנת ספרים שקראתי אני לא יודעת באיזה אופן הם שינו את חיי, אם כי אין לי ספק שבזכות הקריאה הפכתי לסקרנית יותר, מוכנה להקשיב לדעות אחרות. את רואה שיש לי עגילים בצורת אוזניים? זה מפני שאני רוצה לא רק לדבר אלא גם להקשיב. כשאני קוראת וגם כשאני כותבת, אני מרגישה שאני בעיקר מעוררת שאלות, ושאלות פותחות דלת לדברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם".

ב"פנלופאה", הגרסה שלך למיתוס של אודיסיאוס ופנלופי, את נותנת את רשות הדיבור לנשים. פנלופי והמשרתות מספרות את כל מה שהמיתוס המקורי לא סיפר לנו…

"פנלופי חיכתה לאודיסיאוס 20 שנה, והייתה צריכה לעשות משהו בכל הזמן הזה, לא? במקור מספרים לנו שהיא הייתה רעיה נאמנה, שהתפללה ובכתה כל השנים האלה. זה לא נראה לי הגיוני, וגם לא מעניין. לאישה חזקה כמוה בטח היו עניינים יותר בוערים מלבכות ולהתפלל…"

 

את פמיניסטית פעילה. איך קרה שפרסמת סיפורים ב"פלייבוי"?

"נשים תמיד התלוננו שלא הרשו להן לכתוב שם, ואז הגיעה עורכת אישה וחשבתי שלא בא בחשבון שאוותר על ההזדמנות הזו, על האפשרות שגברים יקשיבו למה שאישה אומרת, בתוך סביבה שנוח להם להיות בה. כפמיניסטית יכולתי להחרים את פלייבוי, לא ללכלך את ידי הנקיות בתוך עיתון כזה, אבל זו בעיני גישה שופטנית מאוד כלפי הנשים שמצטלמות שם".

בספרים שלך יש הרבה הומור. גם זה לא ממש אופייני לפמיניסטיות…

"אני זקנה, אמרתי לך. אני פמיניסטית מהדור השני שהחל בשנות השבעים, כך שגיבשתי את העמדות שלי לבד, ולא היה לי ממי ללמוד כמה פמיניזם זה עניין רציני…אני נצר של אימהות וסבתות שעבדו קשה ומאז ומתמיד חשבתי שנשים הן חזקות ועצמאיות ומסוגלות.בקנדה כתבו על הנושאים האלה לפני האמריקאים, ובמשפחה שלי מעולם לא אמרו לי שכילדה יש דברים שאני לא יכולה לעשות. ידעתי שאני יורה ברובה פחות טוב מאחי ומאבא שלי,כי תמיד פספסתי, אבל התברר שזה בגלל בעיית ראייה…"

האמת היא שאני חושבת שאת מושלמת לא רק בגלל הכתיבה, אלא גם משום שאת מגדלת המון חתולים…

"כבר לא, כבר לא…משך שנים היו לי המון חתולים וכלבים וסוסים ופרות וטווסים ואווזים וברווזים ותרנגולות. גרהאם לא יכול היה לעמוד בפני חיות והיה מביא הביתה כל מה שמצא או קנה. הכל חוץ מחזירים ועזים, שחשבנו שהם חכמים מדי וידעו איך לברוח מהחווה שלנו. היום אנחנו מרגישים מבוגרים מדי לזה אבל אני עדיין יכולה לספר לך על החתול החכם, הנוירוטי, המתחנחן, הטיפש, הנאמן וזה שהיה צד סנאים…"

זה לא בודד לחיות בבית גדול, בלי בעלי חיים?

"הבית שלנו ישן מאוד, ועשינו כל מה שיכולנו כדי להפוך אותו לידידותי לסביבה. אין מזגן, יש חלונות בתקרה והוא מאוד יעיל אנרגטי, אם כי קריר מדי לטעמם של רוב בני האדם. אין לי חיות, אבל יש לי גינה קטנה שאני מטפחת בעצמי, אני מאוד אוהבת לצפות בציפורים ואני יוצאת לטיולים ברגל ביערות שסביב הבית. אני גם כותבת בימים אלה ספר חדש, אבל על זה אני לא מתכוונת לגלות לך אף מילה". 

 

** הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח שלנו, בלאישה