"מים אדירים" הוא הרומן הארבעים של אהרון אפלפלד. קובץ הסיפורים הראשון שלו "עשן" ראה אור לפני כמעט חמישים שנה, ומאז הוא כותב בלי הפסקה. הוא בן 79, באמתחתו פרס ישראל לספרות, פרס ברנר, פרס מילוא, פרסים ספרותיים מאיטליה וצרפת ושורה של תארי דוקטור לשם כבוד, וספריו תורגמו ליותר משלושים שפות. למרות זאת, הוא אומר בביטחון מלא, שהוא בתחילת הדרך. שרק עכשיו, אחרי כל העבודה הזו, הוא מרגיש שהוא משכלל לעצמו את צורת הביטוי שמתאימה לו, שהוא מצליח לחצוב מתוך גושי המילים שבראשו את הצורות המדויקות שמאפשרות לו לדייק בכתיבה, להיות – כמו שהוא חוזר ומגדיר את עצמו – מינימליסט.
המינימיליזם הזה ניכר מאוד ב"מים אדירים" (כנרת, זמורה ביתן), ספרו החדש של אפלפלד, שכל מילה בו מדודה. לאורך 206 עמודים בלבד, פורש אפלפלד את מסעו המפותל והמיוסר של יששכר, יהודי ערירי שאשתו נחמה נפטרה אחרי מחלה קשה, אל ביתו של אחיו, אורי צבי, שעל פי השמועה נרצח עם כל משפחתו על ידי פורעים. תוצאותיו של המסע קבועות מראש. מרגע שיצא לנקום את מות אחיו, ברור שיששכר לא יוכל לשוב לחייו הקודמים. אלא שבין שתי נקודות הקצה של הסיפור הזה, אפלפלד מלווה את הגיבור שלו במהלך ניסיונותיו לבחון את חייו האישיים, למצוא את המקום שבו יוכל להתחבר לאדמה ולבעלי החיים אך גם למצוא מחדש את התפילה, להאזין לקולות של אבותיו שכבר מתו ולנהל אינטראקציות עם הגויים, שרובן הופכות אלימות אך חלקן מצליחות להאיר את ההשפעה ההדדית של התרבות יהודית והאירופאית בימים שלפני מלחמת העולם השנייה.
אפלפלד, שנולד ברומניה, בן יחיד במשפחה משכילה, מתבוללת ודוברת בעיקר גרמנית, נשלח כילד בן שמונה בלבד למחנה עבודה לאחר שאמו נרצחה ואביו נשלח לגטו. הוא ברח מהמחנה ובילה שנתיים בנדודים ביערות, לבדו, עד שמצא מחסה בביתה של אישה אוקראינית. הוא עלה ארצה ב – 1946, אחרי שהגיע עם קבוצה של חיילי הצבא האדום לבולגריה וחבר לקבוצת ילדים שנדדה משם לאיטליה ומצאה מחסה במנזר. הוא למד בבתי ספר חקלאיים בעין כרם ובנהלל, שירת בצה"ל, נישא, הוליד שלושה ילדים וסיים תואר שני בספרות עברית ואידיש באוניברסיטה העברית. מרבית כתיבתו עוסקת בחוויותיו אלה, ובחיים היהודיים באירופה שלפני המלחמה. את אלה זכה להכיר בביתם של סביו שומרי המסורת, שהתגוררו בסביבה כפרית וקיימו את אותו חיבור בין הטבע לאומנה המתקיים גם בעוצמה רבה ב"מים אדירים".
אפלפלד עצמו קרוב ליהדות הרבה יותר מהוריו החילוניים המוחלטים. זוועות השואה, החיים החדשים שבנה בארץ, המלחמות שנלחם כאן – כל אלה קרבו אותו באופן הכי טבעי לחיים היהודיים, לסבים שלו שנרצחו גם הם, ליהודים אחרים שחלקו עמו את אותו גורל. הוא חש את זה בעוצמה רבה כשהחל לכתוב בעברית, בגיל עשרים וקצת "ניסיונות שהיו מגומגמים ביותר", הוא אומר, "והובילו לשנים ארוכות מאוד של חיפוש הקול המדויק שלי".
משום שיששכר הגיבור שלך מתייסר כל הזמן מכך שאבדה לו התפילה, מתבקש לשאול אם הכתיבה משמשת אותך במקום תפילה
"בהחלט. הכתיבה היא סוג מסוים של אקט דתי. גם בספר הארבעים. כשאדם מתפלל, או כביכול מתפלל, אתה לא קם פתאום בפסח ואומר עכשיו אני לא מתפלל אלא רק בפורים. ישנם מאורעות בחיים שבהם התפילה מסתלקת לכאורה, אבל היא מקננת בתוכך. התפילה היא הרי הרצון להתחבר אל הגדול, אל המשמעותי, אל משהו פנימי. אנחנו בדרך כלל מייחסים את זה לבית כנסת שראינו בילדותנו ועייפנו מלהסתכל בו, לממסד הדתי שמעורר בנו אי נחת או תחושה של מלאכותיות, אבל התפילה היא משהו אישי מאוד ובמובן הזה היא דומה לכתיבה, שנועדה להתחבר למשהו שהוא מעבר לעצמך".
הכתיבה כרוכה אצלך באותה התרגשות כמו דתית?
"אני מקדיש את רוב שעותיי לכתיבה, כמו שמוסיקאי מקדיש את עצמו לנגינה. כשאתה כותב, אתה חייב להשתפר כל הזמן. המשפט שלך צריך להיות צלול ביותר, מבחר המילים נכון יותר, מילים שמרמזות על תמונה, שמאפשרות לקורא ללכת אתך."
יששכר הגיבור שלך נשען לאורך כל הדרך על זיכרונות הילדות שלו, על אבא וסבא, על אימא, על הקהילה היהודית שהייתה סביבם – ממך כל זה נלקח בגיל צעיר מאוד
"געגועים גם הם בונים מציאות. אני בא ממשפחה מתבוללת, אבל היו לי סבים שהתגוררו בקרפטים והיו חוואים, בעלי אחוזות, ובחופשות היינו מבקרים אותם. זו השכבה היהודית שלי. השבועות שעשיתי אצל הסבים שלי, שם הונחו היסודות שלי".
ובכל הכתיבה שלך, אתה שב וחוזר לאותם מחוזות
"תראי, אני הבאתי אתי לכתבה עולם שהוא גדול הרבה יותר ממני. ישנם כותבים שכל מה שהם חוו בחייהם אלה קצת אכזבות וקצת אהבות, קצת כאבים מסוג כזה או אחר. אני הבאתי אתי קרונות עמוסים".
אבל הגעת לכאן, לחברה שלפחות בראשית דרכה דרשה להתעלם מהמטען הזה, מכל העבר ולבנות אדם חדש
"באתי הנה בגיל 13 וחצי בלי השכלה, בלי הורים, עד אז למדתי רק כיתה א' אבל היו לי המון התנסויות בחיים. מה לא ראיתי עד אז ומה לא עשיתי. כאן הייתה חברה אחרת, הרואית, תמימה, תפוסה באידיאולוגיות לאומיות או סוציאליסטיות, ואני באתי מהחיים. ישר מתוך הרפש. ומה קרה לבני דורי, לחברים שלי? הם באו ארצה, פיזרו אותם בקיבוצים ושיננו להם בוקר, צהריים וערב: "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". זה כלל למעשה את ההוראה: שכח שהיו לך הורים, שכח שהייתה לך עיר, ורחובות וסבים ודודים ונוף וחוויות, איומות אבל גם גדולות. את כל זה היינו אמורים למחוק. וזה פעל. בני דורי הדחיקו את החוויות שלהם ובנו על גבי המרתף תודעה אחרת, שאינה קשורה לקודמת. לא צריך להיות פרויד כדי להבין שהתוצאה הייתה חמורה ביותר. אם אתה לא מחובר לעצמך, להורים שלך, לאבות שלך, לנוף ולשפה שלך, אתה יוצר אישיות מלאכותית וגם שטוחה מאוד. זה אירע לכל מי שבא לכאן וקטע את העבר."
דן בן אמוץ הוא אולי הדוגמא המובהקת לבן דורך שהמציא את עצמו מחדש
"ואת יכולה לראות את הטיפוס. פרברטי, מוחצן, חיצוני, בדחן. "
אולי קל יותר לשרוד ככה, מלהתמודד כל הזמן עם השדים האלה
"את קוראת לזה שדים, אבל יש שם גם הרבה מלאכים. ההורים שלי היו מלאכים, הרבה אנשים טובים שפגשתי בדרך ועזרו לי, חלקם פושעים שפגשתי ביערות, אבל נתנו לי פרוסת לחם".
ובכל זאת אימצת לך את העברית
"כשבאתי ארצה לא הייתה לי השכלה. היו לי זיכרונות, אבל לא היו לי המילים שיגלו אותם ויתנו להם ממשות. היו לי מילים בסיסיות כמו "לאן אתה הולך" או "תן לי פרוסת לחם". דיברתי מבחר שפות ברמה נמוכה. ואז למדתי בשדה ואחר הצהריים את מה שלמדו בעליית הנוער. הכשירו אותנו להיות חקלאים. שמחתי. גם אני רציתי להשתנות. לדהור על סוס, לנהוג בטרקטור. זה הקסים אותי. אבל משהו בי אמר לי שאם אני אכחיד את העולם שלי הפנימי, אהיה יתום עולמי ולא תהיה לי אחיזה. יום אחד ישבתי בחדר האוכל ועשיתי רשימה: "אבא מיכאל, אימא בוניה, סבא מאיר. נולדתי בעיר צ'רנוביץ' ברחוב שליד הפארק", פתאום האינוונטר הזה הראה לי שיש לי קרקע, עולם משלי ואדם שיש לו בית יכול גם לצאת לבתים אחרים. אחר כך התברר לי שלא כל כך קל לקחת את העברית ולנטוע אותה בקרפטים, בעולם שבו דיברו בגרמנית עם הרבה אידיש".
כל הזיכרונות האלה נאגרו בך עוד לפני גיל שמונה?
"השקעתי מאמץ של שנים בלשחזר, לקרוא, להוסיף, לתעד ולהמציא".
יששכר שלך הוא יהודי אחר. מחובר לבעלי חיים, הוא יודע לנקום כשצריך, הוא מנהל יחסים עם האצולה הנוצרית. איך קורה שהוא לא מתבולל?
"הוא אמנם מצר על כך שאין בו את הפשטות שהייתה באבותיו, אבל הוא קשור אליהם מאוד. הוא חי מוקף גויים, אבל הוא מכיר בערך עצמו. הוא מורכב ומסובך יותר מהדורות הקודמים במשפחתו, בגלל הנסיבות. היו רבים כאלה בקרב האצולה היהודית. בעיר שלי היו שתי גימנסיות שהבסיס שלהם היה לטינית, צרפתית, איטלקית ועוד שפות – יהודים למדו שם מוסיקה, דרמה, ציור. אלה היו אנשים עם עיניים חכמות, היו בהם טקסטים עתיקים. הם היו לא דתיים, הייתה בהם אצילות אירופאית. והיו גם תלמידי חכמים. לא כאלה שרצים עם פיאות אלא כאלה שיכולת לשוחח איתם כי היו סקרנים לא רק בענייני תורה. גם החילוניים שביהודים התחתנו בתוך עצמם, כי הסביבה הייתה ברמה נמוכה בהרבה מהם".
קראתי ראיון שעשה אותך פיליפ רות. שניכם בני אותו גיל, סופרים כל כך יהודיים, אבל כל כך נבדלים. נדמה שהיהודי שלו מעולם לא פגש את היהודי שלך, ובכל זאת יש בינכם קשר עמוק…
"אני מאוד אוהב את הכתיבה שלו,. הביוגרפיה שלנו שונה מאוד. הוא לא נולד באירופה, הוא לא היה במחנות, הוא לא נדד ביערות, הוא לא הגיע כנער לישראל. בשבילו אני איזה חוליה חסרה. הוא לא כזה בשבילי, ובכל זאת אני מעריך אותו מאוד כסופר בעל יכולת גבוהה מאוד".
החיבור העמוק שלו ושל קוראים מכל העולם לכתיבה שלך מפתיע אותך?
"בעשרים השנה האחרונות אני מקבל מכתבים רבים בערך בנוסח הזה: "ההורים שלי היו בשואה, עלו ארצה , אני נולדתי בארץ. הם לא סיפרו לי ואני לא שאלתי. עכשיו הם הסתלקו והספרים שלך הם ההורים שלי". זה דפוס שחוזר על עצמו. בכל פעם זה מזעזע אותי, אבל זה מראה עד כמה עמוק היה פה הניסיון להכחיד את הזיכרון. אנשים לא סיפרו לילדים שלהם כמה רדפו אותם והיכו אותם ואיך נמלטו בקושי, אבל הילדים רוצים לדעת. אלה ילדים שגדלו בלי פנימיות. נתנו להם פוליטיקה, אידיאולוגיה, במקום קול אישי לא מזויף שממנו אפשר לשאוב חיים".
ואתה מרגיש שאתה רק בתחילת הדרך של השמעת הקול הזה?
"בוודאי שאני רק בהתחלה, כי רק עכשיו יש לי ראייה רחבה מספיק שמקיפה די דברים. זה לא אומר שעכשיו אני כותב יותר טוב – אם כי אני חושב שכן – אבל ברור שאני רואה יותר מכפי שראיתי בגיל שלושים או ארבעים או חמישים".
המדור לאיבוד קרובים 