מדלין טיין. אושר ובטחון הם לעולם לא דברים ממשיים
בחייה החדשים של ג'ייני – חוקרת בתחום הנוירולוגיה, נשואה ואם לבת החיה חיים מלאי עניין במונטריאול קנדה, קמבודיה נראתה רחוקה כמו כוכב אחר. אלא שחייה הקודמים, אלה שהיא ניסתה מרבית חייה לקבור מתחת לשכבת הגנה אטומה, מחלחלים פנימה. כל מה שנדרש לכך היה סדק זעיר, עמית לעבודה שנסע בחזרה לקמבודיה כדי לחפש את אחיו שנעלם שם, ומתוך הסדק הזה פרצו הזיכרונות, באה ההתמוטטות ואחריה חוסר היכולת להדחיק את מה שחוותה שלושים שנה קודם לכן, כילדה, תחת משטר האיימים של החְמֶר-רוּז'.
"כלבי הזיכרון", ספרה הרביעי של הסופרת הקנדית מדלין טיין והראשון המתורגם לעברית (מאנגלית: ברוריה בן ברוך, "כתר") עוסק בשאלות של זהות וזיכרון, שיכחה וזיכרונות, מציאות והזיה, והיכולת למחוק את מי שהיית כדי ליצור אני חדש. טיין עוסקת בכל המורכבויות האלה באמצעות סיפור טבח העם ואימת החיים תחת משטר דורסני בקמבודיה. במרכז ספרה עומדים סיפורים אישיים, שאותם היא מספרת בפשטות לירית: זה של ג'ייני שהייתה בת עשר, כשעוד קראו לה מיי, כשהקומוניסטים נכנסו לבירה פנום פן, אסרו את אביה, גרשו אותה, את אחיה הקטן ואת אמה לכפר שם אמורים היו להתחיל חיים חדשים; וזה של הירוג'י, שאחיו ג'יימס, שפעם קראו לו ג'וניצ'ירו ואחר כך קוואן, נעלם. שניהם חוקרי מוח, שניהם מנסים לעזור לחולים להיזכר, שניהם מנסים לשכוח.
טיאן, בת 39, נולדה בוונקובר, בת למשפחה מלזית ממוצא סיני. הקריירה הספרותית שלה כוללת מגוון פרסים ספרותיים בינלאומיים, השתתפות בתוכנית הבינלאומית המפורסמת לכותבים של אוניברסיטת איוואה (שבין היתר לקחו בה חלק ג'ון בנוויל, דוברבקה אוגרשיץ', אתגר קרת ואנטואן שאמס) ותרגום ליותר מתריסר שפות. היא מספרת שבשנות השמונים, כשהמוני פליטים מקמבודיה, ויאטנם ולאוס החלו להגיע לצפון אמריקה, היא לא ידעה הרבה על מה שהתרחש שם, אבל התחושה שהילדים שפגשה, בני גילה, חוו ילדות אחרת לגמרי מזו שלה, המוגנת, עוררה בה אי נחת. "רק בשנות השלושים שלי הגעתי לקמבודיה והתחלתי לבקר שם שוב ושוב. הייתה שם המון היסטוריה נוכחת, אבל לא לגמרי נראית. זאת מדינה יפה באופן יוצא דופן, מקסימה, מקום שבו נפגשות התרבויות של הודו וסין, מקום שחודר אל מתחת לעור, שמעורר הרבה שאלות על מה שאנחנו זוכרים, על מה ששכחנו כיחידים וגם כחברה, והאופן שבו אלה מעצבים את הווה".
וידעת שתכתבי רומן על מה שקרה בקמבודיה?
"בהתחלה לא היה לי ברור שאני כותבת משהו שגם יפורסם. לא חשבתי שאפשר יהיה לפרסם את זה. אבל השנים חלפו ומצאתי את עצמי חוזרת לקמבודיה שוב. פתאום חשבתי שיש משהו שרומן או סיפור יוכלו לומר ושום צורה אחרת של דיווח לא יכולה, משהו שנשאר קבור בכל העדויות והתיעודים ההיסטוריים".
על מה רק הספרות יכולה לדבר?
"אני חושבת לא מעט על איך אנשים שורדים אירועים נוראיים כאלה. מה קרה לפליטים האלה לפני שלושים או ארבעים שנה? למי הם הפכו? איך הם למדו לחיות לצדו של עבר שאי אפשר לשכוח, אבל גם אי אפשר בשום צורה לשלב אותו באני הנוכחי שלהם? בעדויות של ניצולים ישנה תמיד גם אשמה, לא ממש מנוסחת בחדות, אבל מלאה כאב. כולם נאלצו לעזוב אנשים שהם אהבה. היה ברור שתחת שלטון החמר-רוז' אתה לא יכול להציל את הוריך, את הילדים שלך, את הסבים, הבעל או האישה. חוסר האונים הקיצוני הזה, והיומיומיות של האימה והאלימות, והשתיקה שבאה בעקבותיהם, גרמו לאנשים להשתנות לתמיד. ולמרות זאת, אנשים המשיכו לחיות, הם יצרו חיים חדשים בקמבודיה או במדינות אחרות, חלקם אפילו שינו את שמותיהם, הם ניסוי להיות יותר ממה שההיסטוריה הפרטית שלהם קבעה שהם צריכים להיות".
בחרת מילים מאוד עדינות ועקיפות כדי לתאר את הזוועה והכאב, כאילו שמילים לא מספיקות כדי לתאר את מה שקרה שם
"הרגשתי שיש דברים שמילים פשוט לא מסוגלות להביע. אפשר לתאר אלימות, אפשר לתאר אשמה וכאב ופחד, ולמרות זאת אני תוהה עד כמה מילים מצליחות לשחזר את מה שעבר על האנשים האלה? הייתה עוד שאלה ששאלתי את עצמי: עד לאן הקוראים יהיו מוכנים ללכת בעקבותיי? ידעתי שהספר הזה יהיה קשה, אבל גם לא רציתי לאבד את הקוראים, לא רציתי שהם יסגרו את הספר וירחיקו את עצמם מהסיפור. כסופרת, אני יודעת שמילים לא יכולות לעשות הכול, אז נאלצתי לשאול את עצמי עד כמה השפה יכולה להתקרב ועד כמה אנחנו בכלל מסוגלים להתקרב לסיפור כזה? ועוד משהו: מה מתגלה פתאום ברווח הזה, שבין מה שאפשר לומר ומה שאי אפשר לומר? אני חושבת שהפער הזה, והחשיכה, הם גם חשובים מאוד, וגם הם משקפים בדייקנות ובכנות את החוויות שעברו אותם אנשים".
אנחנו בישראל מכירים סיפורים כאלה מהשואה, ומכירים ניצולים שלא יכלו לדבר ושהילדים והנכדים שלהם כמעט מכריחים אותם לספר הכול, לתעד, כחובה שלהם לדורות הבאים. נתקלת במשהו דומה בקרב קהילת הפליטים מקמבודיה?
"לא באותה צורה. אני חושבת שבמשך שנים רבות, הקמבודים שנותרו שם ואלה שעזבו התמודדו עם הצורך פשוט לשרוד. מה שזעזע אנשים היה לדעת שלמרות שהם שלטו במדינה רק בין 1975-1979, החמר-רוז' המשיכו לייצג את קמבודיה באו"ם עד שנת התשעים, ואין ספק שזה היה בזכות תמיכה של מדינות המערב. מחוץ לקמבודיה אנשים ניהלו מאבק לחיים כמו שפליטים נאלצים לעשות: הם ניסו להמשיך לחיות למרות הזיכרונות, ובאותו זמן להמציא לעצמם חיים חדשים בשפה שונה, בעולם שונה.
"מעט אנשים מודעים לטבח העם שהתרחש בקמבודיה. 1.7 מיליון איש מתו שם, וכמעט כל מי שנותר בחיים גורש מביתו. דור שלם של ידע ותרבות נמחק. לילדים שגדלו בצל הטבח הזה, לקח למעלה מעשרים שנה עד שהם גייסו את האומץ והיכולת לספר את סיפוריהם ולזכור את המשפחות והקרובים שאבדו. נכתבו על התקופה הזו מעט מאוד ספרים, אבל כל אחד מהם מרשים בעוצמתו. נדמה לי שבעשור האחרון קורה משהו בקמבודיה, אבל עדיין קשה לדעת אם זאת התחלה של דיבור על הנושא, או סוג של סיכום. אני חושבת שלנו, האנשים שמסתכלים על מה שקרה שם מבחוץ, אסור להפסיק לדבר על זה. ההיסטוריות שלנו קשורות להתרחשויות שם באופן עמוק מאוד".
גיבורי הסיפור שלך נאלצו להמציא את עצמם מחדש. את חשבת שזה אפשרי? שאפשר להמשיך הלאה ולהשאיר חוויות כאלה גדולות מאחור?
"אני חושבת שזה קורה, שזה נחוץ, שלאנשים שעברו חוויות כאלה יש צורך ותשוקה להיות מישהו אחר. אני מכירה אנשים שבנו לעצמם חיים יוצאים מהכלל, והצליחו להגיע למין איזון. נדמה לי שעבורם ההסתכלות לאחור חיונית, אבל הם מצאו דרך לעשות את זה בלי להיחשף בכל פעם לאימה ולזיכרונות הכואבים. יש אחרים שניסו להתכחש לעבר, להתרחק ממנו בכל דרך אפשרית. כשהעבר שלהם צף וחוזר בלי שהם התכוונו לפגוש בו, אנשים כאלה עלולים להתמוטט. אני חושבת שזה דבר אישי – כל אחד מוצא לעצמו את הדרך לזכור ולשכוח, שני דברים שלמרות שהם נשמעים מנוגדים, חיוניים באותה מידה".
ג'ייני, הגיבורה שלך, חוזרת להתמודד עם העבר בגלל מה שקרה לחבר שלה. את חושבת שאלמלא הטלטלה הזו היא הייתה יכולה לחיות כל החיים מתוך הדחקה מוחלטת?
"לא, אני חושת שהזיכרונות היו מציפים אותה בסופו של דבר. אושר ותחושת בטחון הם שני דברים שלעולם לא היו עבורה ממשיים, אמיתיים. היא גם לא לגמרי בוטחת בעצמה. היא לא בוטחת במה שאצר בתוכה, במה שהיא נאלצה לשמור בפנים כדי לשרוד. החברות שלה עם הירוג'י רק מדגישה כמה היא בודדה, כמה מעט אנשים בעולם יכולים להבין מה היא עברה בשנות השבעים בקמבודיה, וכמה חזקה היא נאלצה להיות. בגלל שההיסטוריה של קמבודיה לא מוכרת כל כך, היא נושאת בנטל הזיכרון, שמכביד עליה בזמן שהיא מנסה להמשיך בחייה. הדמות שלה מגלמת את מה שרציתי לכתוב עליו: על ההתרסקות הזו של העצמי, על הצורך של מי שניצלו מזוועות לקיים בתוכם מספר זהויות, ועל סוג החיים שצורך כזה מכתיב".
המדור לאיבוד קרובים 