ארכיון תג: פמיניזם

הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם

אורית שחם גובר

אורית שחם גובר

הן נולדו במרחק של כמעט מאה שלמה, למציאות שלכאורה נראית שונה לגמרי: האחת סופרת שעלתה ארצה לבדה, חייתה בצלם של גברים ששלטו בזירה התרבותית והלאומית בשנות השלושים, ומתה בגיל צעיר, משאירה אחריה מעט כתבים ועוד פחות זיכרונות; השנייה תסריטאית תל אביבית דעתנית, משוחררת, גרושה ואם, שרצה יותר מהר מהגברים בחייה ומשוכנעת שהיא מנהלת את גופה, זמנה וחייה בעצמה. ועדיין – הדמיון ביניהן רב. בעיקר משום ששתיהן משלמות מחיר גבוה על התשוקה העמוקה שלהן ליצור. התשוקה לכתוב, להתבטא, לזכות בהכרה, שגם היום, בתקופה שיש בה יוצרות לרוב ואיש לא רואה בהן תופעה תמוהה, מלווה ברגשות אשם מהסוג ששמור לנשים.

"האחרת" הוא הרומן הרביעי של אורית שחם-גובר. במרכזו קרין, תסריטאית, המתבקשת על ידי מפיקת-על ברַקוּדית להכין סרט תיעודי על אסתר חיות, סופרת נשכחת, שחייתה וכתבה בשולי הסצנה הספרותית של תל אביב בשנות השלושים והותירה אחריה שני רומנים ויומן שנכתב במספר מחברות. כצפוי, התחקיר מעלה בה שאלות הנוגעות גם לחייה שלה, כמי שגדלה בצלו של אב אינטלקטואל אך שתלטן שנטש אותה ואת אמה, ומעניק לשחם-גובר הזדמנות לזמן מגוון של דמויות נשיות, ולתהות האם המאבק הפמיניסטי רב השנים הביא עמו שינויים מהותיים, ולאן קשורות אותן שלשלאות שטרם הספקנו לנפץ. עלילה מקבילה העוקבת אחרי מותו המסתורי של איש עסקים עשיר ודורסני, שאותו חוקר יריב, שוטר ובן זוגה של קרין, מאפשרת לשחם-גובר להעלות שאלות מעניינות לא פחות, על מקומן של האמת והבדיה בין השורות ובחיים, על ההבדל בין חקירה בלשית המנסה לכבוש חלקים מהמציאות לעומת תחקיר ספרותי שמנסה לומר משהו חדש על אותה מציאות עצמה.

שחם-גובר, בת 60, היא האוצרת של מוזיאון בית התפוצות. היא נולדה בקיבוץ בית אלפא, למדה היסטוריה כללית (בתל אביב) ועשתה את כל הדרך עד לדוקטורט במוזיאולוגיה (דרך וושינגטון וחיפה). הרזומה שלה כולל את מוזיאון הרצל, מוזיאון הפלמ"ח, אתר מצדה, מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, הבית השרוף ברובע היהודי בירושלים ועוד, ולא מפתיע שגם ארבעת הרומנים שכתבה עד כה עוסקים כולם באספקטים של הזיכרון הישראלי. היא כתבה על מלחמת יום הכיפורים ("איפה היית בשישה באוקטובר"), על השואה ("ובאתי על החתום") על ההתבגרות בקיבוץ ("טיסת יום") וכעת גם על מקומן של נשים יוצרות בתקופה שבה החזון הציוני לא השאיר מקום ליצירה אישית, או כמו שהיא מנסחת זאת ב"האחרת": "הרסטורציה של הכבוד היהודי נועדה רק לגברים".

היא בת למשפחה ספרותית מכובדת. סבה, אליעזר שטיינמן היה חתן פרס ישראל לספרות (1963) וכך גם אביה, נתן שחם (שהפרס הוענק לו ב – 2012). הסופר דוד שחם הוא דודה. את הדמויות שעליהן כתבה ב"האחרת" ואת השיחות שניהלו היא פגשה ושמעה בבית, אלא שכילדה לא התעניינה בהם במיוחד. "למרות שידעתי שיום אחד גם אני אכתוב", היא אומרת. "אבל יכולתי לממש את זה רק אחרי שהוכחתי לעצמי שעשיתי דרך ארוכה ומוצלחת משלי". כשהספר הראשון שלה ראה אור לפני 12 שנה, היא קיבלה טלפון מהמבקרת אריאנה מלמד, שכתבה עליו שהוא "הישג אומנותי נדיר, בוגר וחכם" וחזרה באוזניה על המחמאות. "עניתי לטלפון ממנה במכונית, והייתי בטוחה שאני לא שומעת נכון, שאני הוזה. הידיים התחילו לרעוד לי, עצרתי בצעד וכשהשיחה הסתיימה צלצלתי לבעלי ואמרתי לו תשמע, כנראה לא הבנתי מה היא אמרה לי". היום היא כותבת כמעט בלי יכולת להפסיק, מתוך אותו צורך ששתי הדמויות הראשיות בספרה מתארות אותו כבלתי ניתן לשליטה. ולא בגלל שהקריירה האחרת שלה הסתיימה. בימים אלה היא עסוקה ביצירת המוזיאון החדש ההולך ומוקם בבית התפוצות, עבודה שמשחררת אותה לעצמה רק בשעות מאוחרות. ומאחר שאנחנו מדברות גם על הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יוצרות מתמלאות רגשי אשם זה המקום לציין שהיא נשואה כבר כמעט 40 שנה (לדורון), אמא (לעופר, 39, שעוסק בביולוגיה מולקולרית של צמחים; לאסף, 35, מוזיקאי ומנהל, בין השאר את שב"ק ס' ואת "מרצדס בנד"; ולנועה, 24, סטודנטית "ונסיכה לא תיאורטית", שאני מקווה שיום אחד תכתוב), וסבתא (לרותם, 12, וניתאי, 7).

משום שהוא עוסק בתסריטאית שכותבת על סופרת, "האחרת" מכיל רומן בתוך רומן. זה שלכאורה נכתב על ידי אסתר חיות נקרא "חזון העלמה בכרך", ומתגלה כרומן מפתח, שבתוכו רמזים לחלומות, למאבק ולטרגדיה בחייה של הסופרת הנשכחת. מפתה לקרוא כך גם את סיפור המסגרת, שיש בו מערכת יחסים קשה, כואב ומלאת נתקים בין הגיבורה לאביה. אני שואלת, ושחם-גובר ממהרת לפנות את השטח מספקולציות: לא, היחסים שלה עם אביה, הסופר המוערך מאוד נתן שחם, מצוינים, והוא גם אחד הקוראים והמבקרים הראשונים שלהם היא מגישה כל כתב יד חדש. "אבא שלי היה אימא פולניה, איש רך ועדין שטען והתנהג כאילו אני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים. יש לי שני אחים, וגדלתי בקיבוץ, אז גדלתי כנסיכה תאורטית. ביני ובין אבא שלי היו יחסים קרובים מאוד, הוא האדם הראשון שסיפרתי לו כשקיבלתי ווסת. מיום שנולדתי הוא דיבר אתי כאדם מבוגר והיו לנו שיחות נהדרות על נושאים שברומו של עולם. קרין, בספר, כל חייה נשאה את עיניה לאבא שלה והוא לא הסתכל למטה. זה בדיוק הפוך מהיחסים שלי עם אבא שלי".

הגיבורה שלך אומרת בספר שאם היא לא תכתוב את הדבר שלה לעולם לא יכירו בה, וללא הכרה אין לשום דבר משמעות. גם את מרגישה ככה?

"זאת תחושה שיש להרבה אמנים, והקצנתי אותה כאן כי קרין היא דמות שהכל בחייה מוקצן. אני לא ממש מרגישה ככה, אולי בגלל שהתחלתי לכתוב בגיל יחסית מבוגר, בגיל 45, וכבר הייתה לי פרופורציה. הכתיבה בערה בעצמותיי, אבל קשה להגיד שהייתי מתה אם הספר היה מקבל ביקורות רעות. זה בטח היה כואב, אבל הייתי מתאוששת.  אני חושבת המון על מה שהוביל אותי לכתיבה, ואין לי תשובה חד משמעית. זה קשור להבשלה, להצטברות. את הספר הראשון כתבתי אחרי שנפתח בית הפלמ"ח, הפרויקט הגדול המוצלח מאוד הראשון שלי – ויכולתי לסמן "וי" על משהו שהגעתי אליו לגמרי לבד."

התחלת לכתוב ומעולם לא הפסקת

"הכתיבה גורמת לי שמחה גדולה. זה צורך שהוא גדול ממני, ואני פחות מאושרת בתקופות שאני לא כותבת. עכשיו למשל אין לי זמן, אבל הספר הבא כבר מתבשל לי בראש וכשהדמויות שבו יכעסו עלי מספיק, לא תהיה לי ברירה אלא להתיישב ולכתוב אותו".

השאלה מה מקומה של האמת בספרות מטרידה אותה לא אחת. "סיפור צריך להיות יותר אמין מהמציאות", היא אומרת. "הרי במציאות יש סיפורים שאם אני אכניס אותם לספר הוא יהפוך לטלנובלה. למציאות מותר להיות משוגעת לגמרי ולספרות צריכה להיות אמת פנימית, משהו שאת רוצה להגיד".

סיפורה של הנשכחת מבוסס על סיפור אמתי?

"כולו בדיה שלי, אבל ניהלתי פה דיאלוג שהתחיל בלי ששמתי לב אליו, והחלטתי ללכת עם זה. רציתי לכתוב על סופרת משנות השלושים, כדי לבחון מה השתנה מאז בעולמה של האישה היוצרת. החלטתי לכתוב בשפה של אז, כי לסופרת עצמה לא יהיה קול – פרט לספרים שלה וליומנים שלה. כדי להבין את העברית ההיא קראתי ברנר וגנסין ואמרתי אוקיי, ננסה את סבא, למרות שהוא לא קריא בעליל.  פתחתי את ספרו "אסתר חיות", שזכרתי שהיה נסבל, ונכבשתי. גיליתי שסבא שלי כתב בוורדה ב-1923, שש שנים לפני "חדר משלך",  ספר נורא פמיניסטי, שקובל על מר גורלה של האישה העברייה וכמה החברה לא שוויונית, על אישה שעוזבת בעל ושני ילדים כדי לחפש באודסה חיי רוח אבל אין לה שום סיכוי והיא מתאבדת. "

היא השתמשה בשמות הרוסיים, בתיאורים של אודסה, בשפה הגבוהה של סבא שלה ובקטע שירה שכתב,  "ולאט לאט סבא ואני התחלנו לנהל יחסי גומלין. היה לי ברור שאכניס את שמו לספר, כי הוא גם סופר נשכח, שאפילו האנשים שגרים ברחוב שטיינמן לא יודעים מי היה". "האחרת" הוא הספר הראשון בו הרשתה לעצמה להיכנס לשדה שלהם, של הסופרים האחרים במשפחה "אחרי שהעזתי לקרוא לעצמי סופרת, כי לא בטוח שעם שלושה ספרים זה מגיע לי, כשאבא שלי כתב 60 וסבא כתב 120 ספרים".

לסבא שלה, שהיה עילוי, ידע תשע שפות, הוסמך לרבנות בגיל 16 ומיד אחר כך התפקר, הייתה אמנם תודעה פמיניסטית, אבל סבתה, שלמדה ברוסיה שירה אופראית  אבל בארץ לא הייתה לה הזדמנות לעסוק בזה. גם אימא שלה, קטינה פניץ' (בת 86 וחצי) עבדה בבתי הילדים, ניהלה את המתפרה "ובזבזה חלק ניכר מכישרונותיה על העניין הקיבוצי" . כמעט כמתבקש, הספר הבא שלה יעסוק בארבעה דורות של נשים במשפחה אחת, וגם בקשיים ובמרירות שנולדה מתוכם. לעומת  הנשים הללו, לאבא שלה (בן ה-89) היה חדר כתיבה, בנפרד מחדר המגורים של ההורים "בקומה שנייה, עם מדרגות חורקות שתמיד בקיץ נח עליהן נחש שבגללו פחדתי לעלות".

וכשאת נותנת לו לקרוא טקסט שלך, הוא מסוגל להיות מבקר אובייקטיבי למרות שאת הנסיכה שלו?

"אין דבר כזה מבקר אובייקטיבי. הוא מעיר הערות, פעם יותר ועכשיו פחות. אל תשכחי שהוא לא רק אבא שלי אלא גם שמוצניק ופלמחניק והוא נורא מודאג מה יגידו. "

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

עם אביה, נתן שחם, בחנוכה 1958

לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי – עד שיכולתי לטפל ברעיון מסודר, שונה לגמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

כתבה ומחקה עד שיצא לה ספר. אביבית משמרי

העתיד מעולם לא נראה עגום יותר. ביום שאחרי נאומו של הזקן – ובמקרה של ספר הביכורים של אביבית משמרי לא מדובר בדוד בן גוריון אלא בזקן אחר, ראש ממשלה שהתעורר אחרי שנים בתרדמת – העם נמלא שנאה. החילונים, שעד לאותו רגע הודרו אט אט מכל חלקה טובה ומכל עמדת כוח במדינת ישראל, יצאו לרחובות על מנת לשבור את העצמות לדתיים. אלה הרגו באלה, אלה חבטו באלה, אלה פלשו לבתיהם של אלה, ואלה נשבעו לנקום באלה. והרחובות נמלאו עלטה, עזובה, אלימות ומחסור.

משמרי אינה הראשונה לתאר בספרות העברית חזון אפוקליפטי אפל כל כך. "הזקן השתגע" שלה (הוצאת חרגול) מצטרף לשורה של חזיונות זוועה קודמים, שהבולטים בהם היו "פונדקו של ירמיהו" של בנימין תמוז (שראה אור, כמה סמלי, ב – 1984) וכלל שורות כמו "היו בירושלים גם חילונים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס, היו קורעים אותו כדג"; "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן (שראה אור באותה שנה סימבולית עצמה) שתיאר השתלטות של חונטה צבאית על המדינה, גירוש של כל ערביי הארץ ומצר מוחלט על תל אביב, שהותיר רק אזור זעיר שהתנהל בידי מורדים חופשיים; "פרגוד הבדולח" הנושן (1969) של יהושע גרנות החוזה מדינה אנטי דמוקרטית, גזענית, שמחתרת שמאל קיצוני מנסה להפיל בה את השלטון באלימות; ו"אנרכיה מותק" של דניאל דותן (משנת 1999), קובץ סיפורים שאחד מהם מתאר מדינה הנשלטת על ידי חרדים קיצוניים חסרי רחמים, שרק מחתרת פמיניסטית מעזה להתקומם מולם.

אצל משמרי, כמה מפתיע, אין פמיניסטיות. אין כמעט דמויות נשיות משמעותיות – למעט חיה-לאה, זקנה דתית מבולבלת, שנקלעת ללב המאורעות בעל כורחה, אישה מאמינה עם נטיות מיסטיות, שמוצאת את עצמה נערצת ונסגדת, דמות שאלמלא נכתבה בהרבה חמלה עלולה הייתה להיות מגוחכת. הדמויות הראשיות שאחריהן היא עוקבת מתחברות אלה לאלה רק בנגיעות קלות, כשהעובדה שאנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים, מביאה את דרכיהם להצטלב. צעיר חילוני שלרגע נדמה שעם הצטרפותו למורדים יתגלו בו תכונות של גיבור, אבל מובן שהוא אינו מסוגל להשתנות באמת; זוג דתיים שאוספים צעיר פצוע לביתם, ומתחבטים בשאלות של מצפון ומוסר; קיבוצניקים וקיבוצניקית לשעבר; פוליטיקאים; אנשי תקשורת; נשות פוליטיקאים; מתנחלים, אנשי שב"כ – תערובת של כמעט כל מה שיש פה, בחברה הישראלית. כמעט.

את אם לשני ילדים קטנים. הפתיע אותי לגלות שבתוך חזון האימים הזה, לא ניסית לדמיין מה היה קורה לאימא שצריכה איכשהו לדאוג לילדים שלה כשאין חשמל, כשעשרים איש נהגרים פתאום ברחוב, הטלפונים קורסים, חנויות נבזזות, לא נשאר אוכל…

"יכול להיות שדווקא בגלל שאני אימא לא כתבתי על זה, כי זה תסריט מחריד. המחשבה לקום בבוקר למציאות כזו, ואת צריכה לדאוג למישהו אחר היא נוראית. במלחמת לבנון השנייה ממש דמיינתי בחרדה מה יהיה אם נצטרך להיות פליטים ולנדוד למקום אחר. היה לי תינוק וכל דבר הכי קטן נראה לי פשוט מזוויע. זה מקום כואב נורא. הסיפור הבא שהתחלתי לכתוב עוסק מאוד באימהות. שם יש אימא עם כל רגשות האשם והפשלות והרצון הטוב שהולך לעזאזל".

משמרי, בת 45, אם יחידנית לשניים (שני בנים, בני 8 וחצי ו-4 וחצי), עורכת תוכן ובלוגרית ותיקה ופופולארית ("כותבת מוחקת") עסקה בעבר בעיתונות, בעיקר בתחום מדעי החיים וההיי טק, ושימשה אנליסטית של חברות סטרט-אפ. היא מתחזקת נוכחות בולטת ורציפה בפייסבוק, רציפה כל כך שגם המפגש לצורך כתבה זו דווח מיד, והיא כותבת ומוחקת בבלוג שלה. לפני קצת יותר משנה היא שינתה את שמה מ"אביבה" ל"אביבית", מטעמי חיבה ושמחת חיים בלבד.

היא נולדה בשכונת פלורנטין בתל אביב, אבל מגיל חמש גדלה בחולון. יש לה אח אחד, והבית שבו גדלו היה מסורתי-דתי. מיד אחרי הצבא היא חזרה לתל אביב ו"כמעט שלא עזבתי אותה למעט כמה שנים באמסטרדם, שם חקרתי את העולם. עשיתי אומנות, למדתי הולנדית, לימדתי עברית, הכרתי אנשים, חייתי באווירה קוסמופוליטית נהדרת".  היא זוכרת את עצמה כותבת מגיל צעיר "הייתי הכתבת הראשית והעורכת של העיתון, בכיתה, בתנועה ובבסיס בצבא. דברים בלתי רשמיים שכנראה הייתי חייבת לעשות". במשך מספר שנים כתבה שירה ואפילו השתתפה בסדנה של אילן שיינפלד. "חשבתי שספרות לא מעניינת אותי", היא אומרת. "השירה הייתה מפלט נוח, כי לא צריך להגיד המון רק לתפוס איזה רגע או לתפוס דימוי מדויק, ואני חושבת בדימויים אז זה קל לי".

הדרך של משמרי מכתיבת שירים בעיקר למגרה, לכתיבה לקהל גדול, עברה דרך כתיבה ב"גלובס" ובהמשך כתיבה בבלוג, שהיא מקפידה לעדכן בכל שבוע. "ובשנתיים האחרונות", היא אומרת, "הייתה לי מין קפיצה יצירתית. הרגשתי שאני רוצה שהבלוג יהיה יותר מסתם מקום להביא בו כל מיני אנקדוטות ודעות, אלא חלק מתהליך יצירה. לשמחתי, התגבש שם גם קהל קוראים קטן אבל נאמן, שזה מאוד חשוב. "

הכתיבה שלך בבלוג התמקדה בעיקר בחיי האהבה שלך, בילדים שלך – נושאים קלאסיים של ספרי ביכורים. הבחירה שלך לכתוב על חזון מלחמת החרדים-חילונים מפתיע מאוד

"במשך שנתיים לעסתי וטחנתי וקיצצתי ובישלתי ומיציתי את הפופיק של עצמי, עם משוב מדהים של קוראים, ובחינה ברמה של מצבי הרוח היומיומיים ולאט לאט זה התפתח לסיפורונים קטנים של 300-אלף מילה, ומזה נולד הרצון שלי לכתוב סיפור. זה נתן לי תנופה, קפיצה לכיון אחר. הרעיון לספר צץ בשיחה עם חברים. דיברנו פוליטיקה. יש לי חבר טוב שמאוד מודאג מהפער הדמוגרפי שהולך ומתפתח מול החרדים. ישבתי ושתיתי את דבריו וחשבתי מה היה קורה אילו קם איזה פוליטיקאי שהיה משסה חילונים בדתיים בנאום אחד, בגפרור מוצת אחד. הלכתי הביתה וכתבתי 2500 מילה של הפרק הראשון. אני שמחה שהכתיבה האישית נגרסה מכל הכיוונים ויכולתי לטפל ברעיון מסודר שונה לגמרי".

בספר נשארת בתמונה בתור קול של מספר יודע כל…

"הקול הזה הוא מעין מקהלה יוונית מקוננת והיא לא עקבית. הדעות שהיא מביעה הן לא בהכרח הדעות שלי. המספר פעם מקונן על אלוהים, אחר כך אומר שאין אלוהים, מחפש את אלוהים, שמח ששברו למישהו את העצמות ואחר כך אומר כמה זה טראגי ונורא. יש לו, כמו שיש לי, יחס של משיכה דחייה לעניין הזה המהפכני, ההתפרצות האלימה, שיש בה משהו מדליק, אבל מצד שני את לא רוצה להיות חלק מזה. בחרתי קול שמשקף את כל הצדדים האלה, הסוחף והמרתיע בו זמנית".

היא כתבה בלילה, אבל חשבה על הספר כל היום. זה לקח פחות מחצי שנה. "את הפרק הראשון כתבתי כסיפור קצר, וחשבתי שבזה זה ייגמר. שלחתי אותו לתחרות סיפורים ולשמחתי לא זכיתי, כי בתקופה שחיכיתי וכססתי ציפורניים אמרתי לעצמי 'רגע, אבל מה היה בבוקר שאחרי?' והמשכתי לכתוב. "

כאמור, משמרי כבר עובדת על הספר השני שלה.

נכנסת לרוטינת עבודה של סופרת?

"זה כנראה כמו השמיכות. כשהייתי בסוף ההיריון עם הילד הקטן חשבתי שיהיה נחמד לתפור שמיכות טלאים, שזה יעזור לי להעביר את הזמן. קניתי בדים והתחלתי לתפור ועכשיו כל הבית מלא שמיכות. בקיצור, זו אובססיה נחמדה מאוד. אני מתעלת את האובססיביות שלי למשהו יצירתי. עדיף לכתוב מאשר לאכול ציפורניים, ואולי אפילו לגרום לאחרים הנאה".

את טיפוס חרדתי במיוחד?

"לא, בדיוק להפך, אני אישה אופטימית מאוד. האמת היא שכתבתי ספר שאולי לא הייתי מסכימה לקרוא, אני לא רוצה לשמוע על הדברים הרעים, תעזבו אותי, אני רוצה לקרוא משהו נחמד. "

מאיפה אישה אופטימית מוציאה חזון נורא כל כך כמו "הזקן השתגע"?

"אולי זה הגיל. הגיל וניסיון החיים נותנים לך מספיק חבטות ואת מתחילה להבין שלא תמיד יהיה טוב בסוף, שלפעמים היה טוב ולפעמים יהיה נורא ואיום ולפעמים בינוני – ושיש ריבוי נקודות מבט, זה חלק מההתבגרות".

משמרי מתארת בספר, בלשון ביקורתית מאוד, את הישראלים של האמצע. אלא שלא רוצים לבחור עמדה. נאחזים בסממני בורגנות של מעמד בינוני שאפתני, ומנהלים חיים חילוניים אבל עושים קידוש וחגים ובר מצווה בכותל, בשביל הילדים. מקיימים מנהגים סתם, לא בגלל שמשהו בא מבפנים. היא משוכנעת שזה רוב העם, ושמאחר שגם היא מוקפת בהם, אין ספק שיהיה מכרים שישנאו אותה.

את התנתקת לגמרי מהמסורת שעליה גדלת?

"גדלתי בבית מסורתי מזרחי. שבו כילדה הלכתי המון עם אבא לבית כנסת. הייתה האמונה, אבל זה נורא גמיש. אם מישהו מחליט שהוא מתחזק ומפסיק לנסוע בשבת, מוחאים לו כפיים. מישהו אחר כן נוסע, וזה גם סבבה. היה משא ומתן פנימי של כל אחד עם עצמו על כמה מקפידים על הרגלים ומנהגים. אין חרמות ואיסורים, הכל יותר מחובר לחיים וזורם – אלה היו החיים לפני ש"ס, עם פחות הקפדה ופחות השפעות אשכנזיות. אני איבדתי את שארית הקשר לזה כשיצאתי מהבית, אבל שנים חשבתי שאני מאמינה באלוהים, ואפילו התפללתי תפילות אישיות. שירי גוספל ודבקות דתית הקסימו אותי, שמעתי מוזיקה חסידית בהנאה. בשנה האחרונה, ותוך כדי כתיבה, הלכתי והתחלנתי. ממש אמרתי לעצמי 'עזבי, זה כבר לא נכון', בדקתי את ההרגלים הישנים שלי, וגיליתי שכבר אין בי אמונה, אז הפסקתי להעמיד פנים."

יש בספר לא מעט הזדמנויות להתחבט בשאלה אם יש או אין אלוהים

"זה כנראה העיבוד שלי, הכאב הזה על כך שחתכתי ואני לא מסתכלת יותר על השאלה אם יש או אין מישהו שברא את העולם".

והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

081010-crazy

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".

עצות ידידותיות למזדקנת המתחילה

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

לא חייבות להרים ידיים באמצע הדרך. שו ראדוק

באמצע שנות הארבעים לחייה, ג'יל שו ראדוק החלה לתהות מי זאת האישה הזרה הזאת שמתגוררת בגופה. היא לא העלתה בדעתה שמדובר במנופאוזה. "חשבתי שזה קורה רק לנשים זקנות", היא אומרת, "ואני לא הייתי זקנה". היא ניסתה לשוחח עם חברות על מה שקורה לה. על גלי חום ודפיקות לב ומצבי רוח רעים וגילתה לתדהמתה שאף אחת מהן לא ממש יודעת מה לומר. היא מצאה בחנויות ספרים טובים, היא אומרת, כאלה שמייעצים איך להתגבר על המנופאוזה, איך להישאר יפה למרות המנופאוזה, ובעיקר איך לא להרגיש זקנה בגיל 50. "כאילו שמדובר בגיל מאגי – חמישים ", היא מסבירה. "ומה עם גיל שישים ושבעים ושמונים?… פתאום הבנתי שכשאנחנו גדלות מדברים אתנו על הווסת, על השינוי שהגוף שלנו עתיד לעבור ואיש לא מספר לנו שמצפה לנו בהמשך עוד שינוי גדול, ושנצטרף לחיות אתו את כל המחצית השנייה של חיינו, ושאין לנו סיכוי להישאר כמו שהיינו, רק קצת יותר זקנות. המנופאוזה משנה אותנו לגמרי, גופנית ונפשית, ואנחנו צריכות להתכונן לקראתה באופן מעשי, משום שמדובר בשארית חיינו".

הספר ששו ראדוק כתבה בעקבות התובנה הזו הוא מדריך מעשי מאוד לכל תחומי החיים. "לחיות נכון במחצית השנייה שלך חייך" ("כתר", מאנגלית: ניצן לפידות) הוא כבר להיט באנגליה, שם היא מתגוררת, והכנסותיו מוקדשות לעמותה שהקימה ונועדה לסייע לנשים מבוגרות באמצעות הקמת מרכזים לנשים שיציעו חוגים, הרצאות, מפגשי הדרכה, מפגים חברתיים, ייעוץ עסקי, ייעוץ כלכלי, הפניות רפואיות ועוד. שו ראדוק אומרת שכתיבת הספר והקמת המרכז הראשון (במה שהיא מקווה שתהיה רשת שלמה של מרכזים כאלה) עשתה בשבילה בדיוק את מה שהיא מייעצת לנשים לעשות במחצית השנייה של חייהן: לצאת להגשים חלומות, למצוא תכלית, לא להסתגר בבית כפי שעשו אמא שלה ובנות דורה כשהגיעו לגיל 60, ולא להתמכר לקשיים הגופניים. ההצלחה שלה, אגב, נשענה על כישורים ששו ראדוק טיפחה כל חייה. היא אמריקאית שהגיעה ללונדון בעקבות עסקי ועסקי בעלה – שניהם באו מתחום הבנקאות והפיננסים ושניהם היום פעילים מאוד בדירקטוריונים של מוסדות תרבות (היא בתיאטרון הנחשב "דונמאר וורהאוס" והוא במוזיאון "ויקטוריה ואלברט"). האנרגיה שלהם, ואין ספק שגם הסטטוס, גייסו לפרויקט שלה מבחר סלבריטאים בריטים וגם המון תשומת לב תקשורתית.

אבל הספר שלה לא נשען רק על ניסיונה האישי. לצורך כתיבתו, שו ראדוק ראיינה 150 נשים בגילים 50-92, מכל שכבות האוכלוסייה בבריטניה ובארה"ב, וגם עשרות רופאים, סוציולוגים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים. בתום הראיונות האלה היא הגיעה למסקנה המעודדת הבאה: ככל שאנחנו מתבגרות, וההורמונים ששלטו במחצית הראשונה של חיינו, האסטרוגן והפרוגסטרון, הולכים ונעלמים הם מפנים את מקומם לטסטוסטרון, שהוא כידוע ההורמון הדומיננטי אצל עמיתנו הגברים. כתוצאה מכך, דווקא נשים מבוגרות יותר הופכות אסרטיביות יותר, נחושות ומלאות בטחון עצמי, ואם הן רק יהיו מודעות לכך, הן יוכלו להפוך את המחצית השנייה של חייהן לטובה ומספקת. "אנחנו לא צריכות לנסות להישאר צעירות", היא אומרת. "אנחנו צריכות להבין שאנחנו כבר לא יכולות ללדת, אבל אנחנו יכולות להגשים חלומות, ללדת את עצמנו".

לדברי שו ראדוק,  כל עוד אנחנו נשלטות על ידי האסטרוגן, אנחנו מתוכנתות להעדיף את צרכיהם של אחרים על פני הצרכים שלנו. "אנחנו אימהיות, אנחנו מגדלות אחרים ומטפלות באחרים. כשהאסטרוגן מדלדל, הטסטוסטרון הופך להיות ההורמון הדומיננטי, ואנחנו רוצות לצאת מהבית, לעשות דברים בעולם, לדאוג לעצמנו ולמה שאנחנו רוצות".

רובנו מעדיפות לקחת תחליפי הורמונים ולא לחוות את זה, כי זה קורה במחיר של עור מדלדל וגלי חום ושיער פחות מלא וקמטים…

"במקום לקחת תחליפי הרומונים, שעל פי ארגון הבריאות העולמי חשודים בהעלאת הסיכוי שלנו לחלות בסרטן, אני ממליצה לקדם את השינוי הזה בברכה. ברור שאם כל החיים את מתמקדת רק באיך את נראית ואם את אובססיבית לגבי המראה החיצוני שלך ואין לך קשרים חברתיים ואין בחיים שלך תוכן אמיתי, את תצטערי על כל שערה אפורה וכל קמט ותרגישי שכשאת מתבגרת את הופכת לבלתי נראית. אם אין בחיים שלך שום דבר חוץ מהגזרה שלך ומצב עור הפנים שלך, תהיי אומללה, אין ספק. הנשים הכי מדהימות הן אלה שמסוגלות להתייחס לאובדן הזה של המראה החיצוני, ולהבין שהן חוות סוג של לידה מחדש – אני לא מנסה לומר שגיל חמישים שהוא השלושים החדש. אני מנסה להגדיר אותו כגיל חמישים החדש, להעלות למודעות את העובדה שהמוח שלנו משתנה ופותח לנו אפשרויות חדשות".

איזה למשל?

"זה עניין מאוד אישי ותלוי בחלומות של כל אישה. זה גיל שבו אנחנו משתחררות מהרבה מגבלות, ויכולות להשקיע בעצמנו. כל זה אפשרי בתנאי שאנחנו דואגות לעצמנו באמת: לתזונה, לקשרים עם בני משפחה וחברים, ליציבות הכלכלית שלנו. אני ממליצה על חמישה דברים שאנחנו חייבות לתחזק מדי יום: תזונה בריאה, פעילות גופנית ששומרת על הגוף וגם על תפקוד המוח שלנו, קשרים בקהילה – כי בדידות זה משהו שמעורר המון מחלות גופניות ונפשיות וגם הורג בסופו של דבר, תשוקה – ואני לא מדברת על ליבידו ומין אלא על כל מה שגורם לנו להתלהבות, כל מה שמעניין אותנו, ותכלית – משהו שאנחנו רוצות להגשים ופועלות למענו".

ראדוק מדגישה שכדי ליהנות מהמחצית השנייה של החיים, נשים צריכות להחליף את הפריון הביולוגי, שנגמר, בפריון אחר: יצירה של מחשבות חדשות, גילוי תחביבים, שינוי הרגלים ישנים שמקבעים אותנו ומונעים מאתנו להתפתח. "אנחנו מזדקנות אבל זה לא אומר שאנחנו מוכרחות להיות זקנות", היא מדגישה. "אנחנו צריכות לקבל בהבנה ובאהבה את השינויים שאין לנו ברירה אלא לחוות – את העובדה שהעצמות שלנו הופכות לשבריריות ושהגוף יתפקד אחרת ופחות בקלות – ולהשקיע עבודה בשימור ופיתוח שלה מה שבידינו.". למשל? לדבריה אסור לקחת שום דבר כמובן מאליו. כשאנחנו מתבגרות אנחנו צריכות להשקיע הרבה בפיתוח קשרים חברתיים כדי שיהיה לנו את מי לשתף, במי להיוועץ, במי לתמוך ולהיתמך הדדית; אנחנו צריכות לקרוא את הספרים שמעניינים אותנו, או ללמוד שפה זרה, או לטייל בעולם או לשחק טניס – כל מה שמעורר את הגוף ואת המוח ומשפר לנו את מצב הרוח; אנחנו צריכות להתחייב למטרה שיקרה ללבנו כמו התנדבות באגודה למען בעלי חיים, או הצטרפות לפוליטיקה מקומית או חזרה לאוניברסיטה או הקמת עסק. משהו שיגרום לנו להרגיש מועילות; אסור להפסיק לזוז ולהתעמל, כי חצי שעה שבשבוע של פעילות תגרום לנו להרגיש צעירות בעשור; וחשוב לאכול היטב – אוכל בריא יתן לגוף את רוב הסיכויים להיאבק בצרות שהגיל מניח לרגליו. "

את רוב הדברים האלה צריך להתחיל לתכנן הרבה שנים לפני המנופאוזה…

"ברור שקשרים חברתיים, ובסיס כלכלי יציב שיאפשר לך לעשות מה שאת באמת רוצה בגיל מבוגר צריך להתחיל לטפח קודם, וגם תחזוקת הגוף והמוח לא מתחילה עם המנופאוזה, אבל מעולם לא מאוחר לשנות דברים. בגיל מבוגר את יכולה לראות את הטעויות שעשית ולתקן אותן – אם את במערכת זוגית שלא מתאימה לך, את יכולה לפרק אותה. אם את עושה טעויות ביחסי אנוש, את יכולה לתקן אותן ואת גם יודעת כבר כמה חשוב לא לריב. את כבר מכירה את עצמך  – ואם תביטי קדימה באופטימיות, לא תבזבזי זמן באבל על האובדנים שכרוכים בהתבגרות, אלא תתמקדי באפשרויות החדשות, האפשרות להגשים את עצמך, למלא את חייך בעניין ולמלא חללים רגשיים בדברים שבאמת משמחים אותך ולא רק בטיפול באחרים".

מבחר עצות של ג'יל שו ראדוק למזדקנות מתחילות:

  • עברי את כל הבדיקות הגופניות הנדרשות: רמת הורמונים בדם, צפיפות עצם, ממוגרפיה, בדיקת עור, שמיעה, בדיקת עיניים. הפסיקי לעשן והיכנסי לשגרת שינה שמתאימה לצרכיך. טפלי בעצמך וחפשי את הפתרונות שמתאימים לכל בעיה שתתגלה. נשים בריאות וחזקות אינן שורדות, הן פורחות.
  • שמרי על המשקל שלך – עודף משקל יכול לחולל שמות בפעילות ההורמונאלית בגופך ולסכן את בריאותן.
  • בדקי האם הדיכאון שאת חשה הוא יותר מסתם דכדוך – רשימת הדאגות בגיל הזה ארוכה מאוד (הורים מזדקנים, חששות כלכליים, אובדן החשק המיני, אובדן חלק מהתפקידים שהעניקו לחייך משמעות) – נשים פגיעות מאוד לדיכאון. זו מחלה שיש איך לטפל בה.
  • שמרי על לבך – מחלות לב הן גורם מוות מספר אחת בנשים לאחר המנופאוזה. צמצמי את צריכת האלכוהול ואכלי נכון והתייעצי עם רופא להערכת מידת הסיכון שלך.
  • התעמלי לפחות חצי שה בכל יום – עשי משהו שמחבר אותך לגופך. התעמלות שומרת על חילוף חומרים, מטיבה את השינה, משפרת את טונוס השרירים ומקלה על מפרקים מודלקים שעלולים לגרום לך לאי נוחות וכאבים, משפרת את תפקוד המוח, כולל את הזיכרון, ומקטינה את הסיכון לחלות מחלות ניווניות, סוכרת, שבץ ועוד. היא אפילו משפרת את גוון העור וגמישותו.
  • מצאי לך תשוקה – שאלי את עצמך מה גורם לך לחייך, מה מרגש אותך, במה את טובה, האם יש לך זמן ללכת בעקבות התשוקה שלך ואם לא, איך תוכלי לפנות לעצמך זמן?
  • מצאי את האישה שהשארת מאחור – האם יש לך חלום ישן שמעולם לא הגשמת? הצתה מחדש של התשוקה הנושנה הזו תעניק לך מרץ ורצון להמשיך לחיות.
  • הפעילי את המוח – חשוב להמשיך להפעיל את המוח על ידי התנסויות חדשות וגירוי כל החושים במהלך היום. אפילו פעילויות פשוטות כמו לשבת על ספסל ציבורי, להתבונן ולנסות לשחזר מה ראית – שומרות על מוח פעיל.
  • למדי לנגן, שחקי ברידג', למדי שפה חדשה, טיילי, הצטרפי לחוג צפרות, רכבי על אופניים, הצטרפי לקבוצת אנשים שעוסקת יחד בתחביב משותף, הישארי מחוברת לעולם: קראי מגזינים, קראי ספרים בתחום שאינו מוכר לך כמו מכונאות רכב או תולדות האומנות, כתבי מכתב למערכת המקומון, למדי להשתמש במחשבים או מכשירים חדשניים, תכנני חופשה למקום שמעולם לא היית בו, רכשי מנוי לחדש כושר, למדי לבשל מנות שמעולם לא ניסית.
  • למדי את עצמך ליהנות מהזמן שאת מבלה לבד. בילוי זמן ביחידות הוא חלק מחוויית ההזדקנות ולכן חשוב להתכונן אליו; עם זאת חשוב ליצור קשרים חברתיים חדשים. ראי בזה עבודה שנייה, הצורך בחברת אנשים הוא צורך פיזי ולכן למדי ליהנות מרגעי הלבד, אבל אל תניחי לעצמך להתבודד מהעולם.
  • תכנני קדימה: חשוב שיהיו פעילויות שאת מצפה להן בעתיד.
  • קחי פיקוד על חיי המין שלך. אם אין לך חשק מיני בכלל וזה מפריע לך, אל תחששי להתייעץ עם רופא. אם את מעדיפה לבלות עם הוויברטור שלך במקום לעשות דברים אחרים – הרשי לעצך לעשות את זה. אם יש לך בן זוג שאת אוהבת, אל תחששו לדבר על כל דבר שמפריע לך בתחום – הוא עשוי להפתיע ולעזור לך למצוא פתרונות שישמרו את האינטימיות שלכם.
  • אם את מחליטה לפרק את מערכת היחסים שבתוכה את חיה, כדאי שתעשי את זה בשיקול דעת ותוך תכנון מראש. שאלי את עצמך האם אתם באמת צריכים להתגרש, הם יכול להיות שאת סובלת מדיכאון וכדאי לטפל בזה לפני קבלת החלטות כאלה, האם יש לך סיבות להישאר נשואה לבעלך והאם אתם יכולים לשנות את מערכת היחסים שלכם. בכל מקרי פני לייעוץ כלכלי ומשפטי, כי תהליכים כאלה מוציאים את הרע באנשים ופרידות מלוות בדרך כלל במלחמות.
  • למדי לנהל את כספיך: דעי איפה הכסף שלך נמצא ובמה הוא מושקע, קבלי ייעוץ בנושאי השקעות והון, דעי כמה עולה לך לנהל את חיי היומיום שלך וקבעי סדרי עדיפויות, בדקי מה תהיה הכנסתך לאחר שתפרשי מעבודה, אל תסכני כסף שאינך יכולה להרשות לעצמך להפסיד, בדקי  איך להטיב את התנאים שאת מקבלת מחברת הטלפון, המשכנתא, השכירות וכו'.
  • כשאת עוזרת לחברות שחולות או חוות אובדן, את מחזקת גם את עצמך. היי נוכחת, הקשיבי, בואי לבקר, עזרי לסדר את הבית ולנקות, היי חיובית – לעולם לא מאוחר מדי לבלות עם האנשים שיקרים ללבך ולמצוא דרכים חדשות לתקשר אתם.
  • כתבי יומן, התחילי להעלות זיכרונות ילדות, זיכרונות מהוריך, מחברייך, עצות שאת חושבת שיוכלו לעזור לדור הבא.

אנחנו גברים רכים מאוד

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

לאבא היה ארנב שנקרא על שמי. ג'ייקובסון

דורות גדלנו על ההנחה לפיה גברים רצים לספר לחבר'ה, אבל רק בתנאי שמה שיש להם לספר מפאר ומרומם את מעמדם, בעיקר בכל מה שקשור לביצועים במיטה ולכסף. עכשיו מתברר שהם יודעים גם לנהל שיחות אינטימיות, ואפילו לבכות זה על כתפו של זה, כשהם מרגישים בדידות, מתוסכלים מהיחסים שלהם עם הילדים ומחפשים אהבה. זה לפחות מה שטוען האוורד ג'ייקובסון, הסופר הבריטי המוערך וזוכה פרס ה"בוּקֵר" בספרו "מה זה פינקלר?". ברב המכר שלו, שתורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת "כתר") מוצגים שלושה גברים, שניים מהם יהודים ושלישי שהיה רוצה להיות, והם מנהלים מערכות יחסים חושפניות להפתיע. האמנם גברים מסוגלים לנהל שיחות כאלה? בראיון אתו ג'ייקבוסון מופתע מכך שאני מופתעת. מצד שני, הוא בריטי, ואת הגברים שהוא מכיר גידלו אמנם בעצירות רגשית מסוימת, אבל במציאות דלה מאוד במאצ'ואיזם.

"מה זה פינקלר?" הוא ספר מבריק, חכם, נוגע ללב, עצוב ומשעשע באותה מידה. הוא עוסק בשאלה היהודית של ימינו, ובעיקר ביחס של אינטלקטואלים חילונים החיים בין הגויים, למשל באנגליה, למוצא ולמסורת שלהם וכמובן למדינת ישראל; ובשאלה נוספת – איזה אינטימיות יכולה לצמוח בין גברים שאינם הומוסקסואלים. הסוגיה הראשונה זוכה לתשובות רבות ומורכבות. הדמויות המופלאות של ג'ייקובסון: פינקלר (פילוסוף פופוליסט, כוכב טלוויזיה ומי שמשתייך לקבוצה של יהודים שמתביישים בציונות), ליבור (עיתונאי קולנוע לשעבר, ופרופסור להיסטוריה בגימלאות) וג'וליאן (כפיל של מפורסמים, בעיקר של בראד פיט, שמקרה שוד ברחוב מצית בו תהיות עמוקות על זהותו) מוצאות כל אחת דרך משלה להתמודד עם האנטישמיות מבפנים ומבחוץ, תיאורטית ומעשית. הסוגיה השנייה, סוגיית האינטימיות בין הגברים זוכה למענה פשוט: הגברים מנהלים שיחות ללא העמדת פנים, כמעט מתפשטים אבל רק במילים, ואת הממד האירוטי של יחסיהם הם מממשים דרך הנשים בחייהם.

ג'ייקובסון, סופר ועיתונאי אנגלי, בן 70.  "מה זה פינקלר?" אינו הרומן הראשון שלו. למעשה, "לילות קאלוקי", שעוסק גם הוא בשאלות של זהות גברית והיסטוריה יהודית, כבר זיכה אותו במועמדות ל"בוקר", אבל רק עכשיו, משזכה, זכה גם להכרה הציבורית הראויה ("גילו אותי בגיל 68" הוא אומר). בעולם הדובר אנגלית, הוא משווה לא אחת לפיליפ רות', אלא שהוא פחות אובססיבי ממנו, ומצחיק בהרבה ואם כבר השוואות, הוא מעדיף את התואר "ג'ין אוסטן היהודייה". הוא נולד במנצ'סטר, למד ספרות בקיימברידג', לימד שלוש שנים באוניברסיטה באוסטרליה ומאז שחזר מלמד באוניברסיטאות אנגליות. הוא מעולם לא למד בבית כנסת, כדרכם של יהודים אנגלים מסורתיים, אבל מרגיש יהודי בנפש, במחשבה, באינטלקט – בקשר ההדוק למוחות יהודיים בעבר. יש בספר, הוא מודה, אלמנטיים ביוגרפיים רבים, אם כי שניים מהגיבורים שלו אלמנים והוא עצמו נשוי בשלישית.

ג'ייקובסון הוא מרואיין ממתקי. מהסוג שגורם למראיינ(ת) ללקק את השפתיים משום שהוא אוהב לדבר, ועושה זאת במשפטים נהדרים. הוא אומר, למשל, שהוא כותב קומדיות מעורבבות בטרגדיות משום שבעיניו זה אותו דבר, ושלצחוק צריך תמיד להיות טעם של דם וריח של מוות; שמלנכוליה גורמת לו לכתוב, ואנשים שמחים לא עושים אומנות אלא ספורט; שאחרי קבלת הפרס היוקרתי שוחח עם אימא שלו והתברר שהיא לא שמעה את הנאום שלו בטקס. הדיווח קוצץ בגלל שידור חי של חילוץ הכורים מצ'ילה, והוא לא מבין מה היה קורה אם אנשים שהיו לכודים מתחת לאדמה שלושה חודשים היו מחכים עוד חמש דקות.

החלק הכי מפתיע בספר שלך הוא הנוכחות החזקה של חברות גברית, לא תחת אש ולא במצבי חירום, אלא סתם, בחיים…

"אני אוהב חברת גברים ואני אוהב לכתוב על זה. היו לי בחיים הרבה חברים גברים. יש שם טאבו – תמיד מעורבת בחברות הזו גם יריבות וקנאה. גברים תמיד מקנאים אלה באלה במרירות גדולה. קשה מאוד להתמודד עם זה כשחבר טוב שלך מצליח. הגברים בסיפור שלי אוהבים אחד את השני, ובמקביל מעזים להודות שהם גם כל הזמן במלחמה".

בספרות מקובל יותר לתאר את היריבות הזאת, ופחות את הקרבה

"זה היה פעם. אבא שלי היה גבר שמעולם לא נישק או חיבק את החברים שלו. גברים אז רק נתנו אחד לשני מין אגרוף קטן. אבל הדור שלי ובטח הדור הצעיר – אנחנו גברים ששמחים בקרבתם של החברים שלנו, ומדברים אתם על ההתאהבויות שלנו, על הכמיהה שלנו לנשים, על צער הפרידה כשיש כזאת".

למרות שאחד הגיבורים שלך אומר שהוא "לא מדבר על חיי המין שלו עם מי שאתו הוא לא מקים יחסי מין"

"כן, זה מאוד אנגלי מצדו. כתבתי את זה וצחקתי…"

במציאות הישראלית לרוב הגברים יש חבר'ה מהצבא

"באנגליה זה אחרת לגמרי, בעיקר בקרב יהודים. אנחנו לא חיילים. אנחנו מורים, סופרים, מטפחי הרגשות. אנחנו רכים מאוד ומתפארים בזה שאנחנו לא סובלים ספורט ולא שותים אלכוהול. באוסטרליה הכרתי גברים שנראו מצ'ואיסטים, אבל למעשה היו סנטימנטליים מאוד. הגברים האוסטרלים בוכים בקלות . כשמישהו שם קורא לך "בן זונה" זאת מחמאה ובילוי בפאב תמיד נגמר בזה שמתחבקים ובוכים זה בחיקו של זה. זאת סוג החברות שאני מכיר מקרוב, וממנה נולד הספר. שלושה חברים שלי מתו בתוך חודש, זה דבר שקורה בגילי, ורציתי לכתוב על החברות בינינו. המצאתי את הדמויות, אבל לא את מערכת היחסים ביניהם".

"אותי גידלו נשים", אומר ג'ייקובסון. הייתי הבן הראשון במשפחה, אבא שלי היה מגויס למלחמה ולא היו הרבה גברים מסביב. אימא שלי, אחותה וסבתא שלי הקיפו אותי כל הזמן. אני כנראה גבר שעבר חניכה נשית מאוד וחי חיי רגש מאוד מפותחים. יש בי מספיק שמאלץ כדי לנהל רומנים עם נשים וכדי להיות רך מאוד עם חברים שלי."

אבא שלך לא לימד אותך שככה לא מתנהג גבר אמתי?

"אבא שלי היה הגבר האמתי של הבית. הוא מעולם לא קרא ספר, אבל ידע איך לטפל בדברים ומה לעשות במצבי חירום. איש מגונן מאוד. הוא נכנס פעם לבית בוער והציל אנשים אבל הסתיר לי את העיניים כדי שלא אראה את הגופות. הוא לא רצה שאראה את החיים, ולכן למרות אהבתי העמוקה, אני יודע שמותו הציל את חיי.  כשהוא מת, לפני 15 שנה, התמוטטה חומת המגן, נשארתי לבד, כמו שסופר צריך להיות. ידעתי שעכשיו אני פגיע ובזכות זה אני יכול לכתוב".

ג'ייקבוסון מתאר ילדות עמוסת רגשות סותרים, שבמהלכה חשב שאין לו סיכוי להיות סופר, עד שהבין איזה חומרים נפלאים מצויים סביבו. אבא שלו, למשל, היה נהג מונית וקוסם במסיבות של ילדים. "התביישתי בו, כי חשבתי שהוא עושה להטוטים לא מוצלחים ומטרידים מאוד. באחד התעלולים הוא השתמש בארנבת שלי, שקראו לה כמוני "האוורד", אבל מאחר שהוא שכח אותה בכיס שלושה ימים, כשהוא שלף אותה משם היא הייתה מתה." אחרי הטראומה הזו, בא הניסיון של אבא להרים את אימא באוויר. "היא לא התאימה לזה. רק שכבה על הקרש ולא התרוממה, אז הוא לקח בובה מתנפחת והלביש אותה בבגדים של אימא, וכשהוא ניסה לנפח אותה היא התרוממה לתקרה, נתקלה במנורה והתפוצצה, והתחתונים של אימא עפו באוויר בעולם לעיני כל הילדים.

"היינו משפחה פוריטנית ומוזרה, שאסור היה לקלל בה ואסור היה להזכיר אברי גוף. בכל פעם שמישהו הלך לשירותים, כל האחרים נדרשו לרדת לקומה הראשונה כדי לא לשמוע את הקולות משם. אבא היה מעיר אותנו בשלוש בבוקר, שולח אותנו למטה כי אימא צריכה פיפי, ומחייב אותנו לשיר, כדי שאיש לא ישמע את הקולות. השכנים אף פעם לא הבינו איך זה ששלושה ילדים עומדים בסלון ושרים באמצע הלילה".

הצלחת לתרגם את כל זה לשורה של ספרים מפתיעים, בעיקר בעוצמה שבה הם מתארים את ההתמודדויות הרגשיות של גברים מול המשפחה שלהם, הילדים, האבא…

"זו טעות לחשוב שנשים תמיד מתחבטות בעניינים רגשיים ולגברים הכול קל וברור. אני חושב שלעתים קרובות אנחנו לא יודעים איך לבטא את זה, אבל אתן יכולות לישון בשקט – לא פחות קשה לנו".

סיפורים בשריים מאוד

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

גל חרמוני המוכשר (בגבו למצלמה) מצלם את ענבר אשכנזי (לכתבה במוסף הספרים של לאישה)

ענבר אשכנזי היא אדריכלית נוף, ובחייה המקצועיים היא מתכננת ובונה קונסטרוקציות של יופי ונוחות. בחיים האחרים שלה, ככותבת, היא עושה את ההפך בדיוק: היא חורצת ומכרסמת ושורטת. לא נוח לחיות בתוך הסיפורים שלה: האנשים בוטים, המצבים מעיקים ויש הרבה לכלוך ואלימות ומחנק. "אין טעם לכתוב על מה שלא כואב", היא אומרת על אסופת הסיפורים, שראו אור בספר הביכורים שלה "בגוף הדברים" (הוצאת "גוונים").

"בגוף הדברים" מקבץ עשרה סיפורים ונובלה גראפית אחת. מגוון מצבי המצוקה שבהם רחב: יתמות, מחלת נפש, שברון לב, בדידות. אבל אלה אינם שם סתם ככה, כדי להטריד את הקוראים. הם שם משום שאשכנזי מתעניינת דווקא בחדירה אל מתחת לעור, אל מעבר להדחקות, אל בין החריצים בציפויים שרובנו משתמשים בהם כדי לכאוב פחות, ושם, באפלולית, היא רוצה לגלות את אמיתות שלא תמיד אנחנו מעזים לנסח במילים. איזה? ב"תהילת נצח והאמת בסלון" היא מתארת אם ובנה שנושמים לרווחה אחרי שאבי המשפחה, המתעלל, נהרג בצבא; ב"ליצ'י" הגיבורה מתארת איך זיכרונות האונס שעברה מעוררים בה התרגשות מינית וב"ערב קיץ" היא מתארת קנאות, עוינות וניסיון נואש של אם צעירה לרצות את בני משפחתה.

אשכנזי, בת 42, ילדת תל אביב, למדה תואר ראשון בביולוגיה בת"א, ותואר שני באדריכלות נוף בטכניון, היא רכזת בכירה של פרויקטים הנדסיים במשרד החקלאות, נשואה כבר 19 שנה למדען, אם לשני בנים ומתגוררת בנס ציונה. התקציר הביוגרפי הזה מזכיר לי שיר של המשוררת שולמית אפפל, שכותרתו "הבורגנות לא מצילה זאבים מעצמם", ואכן, אשכנזי, שמעידה על עצמה שהיא אדם "מאוד אינטנסיבי", אומרת "לכל הסיפורים יש ממשק ברור לחיים שלי. אני מכירה את כל המצבים והרגשות האלה, גם את הקיצוניים ביותר."

ולא פחדת לכתוב עליהם ככה, בגלוי, כשכל קרוביך ומוקירי זכרך יכולים לקרוא?

"אני אדם מאוד פתוח, כך שמי שמכירים אותי יודעים, ולא ישנו את דעתם כשהם יקראו את הסיפורים. ההורים שלי קראו. לאחד האחים שלי היה קשה עם תיאורי הגוף ועם מילים כמו זין וכוס, אבל זאת אני, מין מעניין אותי והחיים הם בעיני מאוד בשריים. יש בהם גם פצעים והפרשות וגם לנשים יש תשוקות מיניות מאוד חזקות. אין לי עניין לכתוב רק על דברים אסתטיים וזהירים. כתבתי ספר שאמנם לא יצא מהשוכנות ולא הגיע מהביבים, אבל הוא בהחלט מאיים על השקט הבורגני".

זה אמיץ מאוד

"אל תעשי ממני איזה גיבורה. לקח לי המון שנים למצוא את האומץ הזה. הרבה דברים הדחקתי. את סיפור האונס, למשל, סיפרתי רק לבן זוגי ולחברה מאד קרובה והמון שנים הדחקתי, כאילו שזה לא קרה. ואז גיליתי שיותר קל לי לכתוב על זה מאשר לדבר. כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שאני לא רוצה להתחמק מלספר שיש במחשבות על המקרה גם משהו שמעורר מינית, למרות שאני יודעת שאני אעורר עלי זעם של רבים, כמו שבטח יהיו מי שיכעסו על זה שאני כותבת על המסר הלא מילולי הרועם שאנחנו מוסרים לאלמנות צה"ל ועל זה שלא כל המתים שלנו הם תמיד קדושים".

הממד האישי המודגש בסיפורים שלה, לא מחייב את אשכנזי לדבר בגוף ראשון. בחלק מהסיפורים היא מדברת מתוך עיניהם של גברים. בנובלה המצוירת שלה מספר צעיר המתקשה לישון בלילות איך רצח את האישה שאהב. ב"עלם וצילו" מנהל צעיר אחר שיחה כנה ופתוחה עם היצר שלו על חוויות המין הראשונות. "אגם ויער", סיפור שהיא בחרה למקם בנוף דומה לזה שבתוכו חיה שנה, בגרמניה, כשהתלוותה לבעלה שהשלים פוסט דוקטורט, מלא באותה אווירת בדידות שחשה כשהייתה שם, אם צעירה כמעט מנותקת לגמרי מסביבתה. הגיבורים שלה, מצאו כמוה נחמה מהעיר המנוכרת בתוך יער ירוק, חושני, עוטף ומקבל מאוד. הסיפור כתוב מפיו של נער צעיר, שביחד עם אביו מחפש את האם שנטשה אותם. "נורא מעניין אותי איך גברים חושבים", היא אומרת. "זה נראה לי לא טבעי, כל כך שונה מאיך שנשים חושבות. היחסים שלהם עם האבא כל כך דומיננטי. נדמה לי שלילד יש בשלבים המעצבים של חייו צורך מאוד עמוק להזדהות עם אבא שלו ולהתקבל על ידו, מה שלא קיים אצל נשים. דווקא בגיל ההתבגרות יש ניתוק וכמעט מלחמה עם האם, בנות מבדילות את עצמן מאימא שלהן כדי לקבל מקום בעולם הזה, ובנים מנסים בכל כוחם להיות כמו אבא. נדמה לי שאבא נשאר מודל החיקוי שלהם כל החיים".

 כצפוי מאוסף סיפורים שמנסים להותיר כמה שיותר עצבים חשופים, ומלאים בדמויות שהיא מגדירה בתואר "עזובות בצורה זו או אחרת", גם הסיפורים ב"בגוף הדברים" יונקים מילדות לא פשוטה. בת בכורה, ואחריה שני אחים. "בית ימני קיצוני, אח אחד מתנחל אפילו ואני הכבשה השחורה השמאלנית", היא אומרת. "לא הייתי מה שציפו לו וקיוו לו. הייתי ילדה לא לגמרי נורמלית", היא אומרת, "אבל השתדלתי לרצות. לפני הצבא עשיתי קד"צ סייעות שיניים, כדי שיהיה לי מקצוע, כי במשפחה פולנייה טובה לימדו אותי שנשים מתדרדרות לעוני נורא מהר. עזבתי את הבית בגיל צעיר, והמקצוע באמת פרנס אותי בזמן הלימודים".

אפילו הוצאת ממנו סיפור…

"נורא מעניין לעבוד במרפאת שיניים. זה מקום שאנשים מוצאים את עצמם בו פגיעים נורא. במהלך הטיפול הם לא יכולים לדבר, אבל יש המון זמנים בין לבין, כשיושבים בתור, כשעוברים צילומי שיניים, כשמחכים שהזריקה תתחיל להשפיע. אנשים מגיעים לשם כל כך מבוהלים וחסרי אונים שהם מספרים על עצמם המון דברים ומחפשים עם מי לדבר".

מבחוץ את נראית האישה שממלאת את כל דרישות התקן הישראליות: קריירה, נישואין, משפחה, בית…

"אל תטעי, אני מעולם לא הייתי הבת שעושה להוריה נחת. על פני השטח הכול נראה טוב, ובפנים הכול סוער ומלא התרחשויות. הם רגילים לזה. מילדותי המוקדמת הייתי סוג של מפלץ. ילדה עם המון פגמים חיצוניים, שיניים עקומות, משקפיים עבים כאלה, רטייה שכיסתה על ניתוחים שעברתי בעיניים, ילדה זועמת ואלימה, שלא מאמינה בעצמה ומכניסה מכות רצח לילדים אחרים. "

יש לך מושג למה?  

"במשך תקופה ארוכה נאבקתי בהורי. אימא שלי ספרנית ואבא שלי חוקר גבישים. אני בשום אופן לא רציתי ללמוד, הייתי לא מובנת להם ושניהם היו ביקורתיים כלפי.  זה מאוד מתסכל להיות ילדה לא מובנת ולא מקובלת. פירקתי את הגן, הרבצתי לכולם, היו לי התקפי זעם איומים, נשכתי את הילדים האחרים עד זוב דם ואני זוכרת את הטעם החמוץ מתוק של הדם, זה משהו חזק נורא, הייתי אימת השכונה, שילדים ברחו ממנה בצרחות".

ואת כל זה את מתעלת עכשיו לכתיבה?

"הרבה זמן התלבטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רציתי להיות שחקנית, אחר כך חשבתי לעסוק במחקר רפואי. כשהתקבלתי לטכניון הבנתי פתאום שאני יכולה גם לצייר, וכל השנים האלה כתבתי אבל רק למגרה. כתבתי הרבה מאוד כל הזמן, ולא העזתי להראות לאיש. בגיל ארבעים, בעקבות משבר בחיי האישיים, דיברתי עם ליאת, חברת הנפש שלי, והיא שכנעה אותי לכתוב. היא הייתה המאמנת הקשוחה שלי. פעם בעשרה ימים הייתי צריכה לשלוח לה סיפור קצר. זה מטורף, אבל זה עבד. אחרי שנה היו לי עשרים סיפורים קצרים, ואז התחיל תהליך שאני לא מאחלת לאיש – המתח והציפייה והלחץ הנפשי. הציפייה לאישורים, הפחד הגדול שיגידו לי שאני לא שווה כלום. זה תהליך ארוך מאוד עד שספר יוצא לאור".

לחץ? מתח? הרי בעבודה את מנהלת פרויקטים גדולים מול המון אנשים…

"בעבודה אני באמת מאוד כוחנית. זאת עבודה תובענית, שדורשת ממני לנהל משאים ומתנים, רבה עם קבלנים על כספים. את הרכות שלי, את הנשיות, את החלקים ההומאניים ובכלל זה את הכתיבה ואת הציור הדחקתי במשך שנים. רק עכשיו הם פרצו החוצה, בבת אחת. יש לי בצד עשרה סיפורים שלא נכנסו לקובץ, אבל הנחתי להם והתחלתי משהו שצומח לאט לאט לרומן. הוא לא יהיה ספר קל כלל, אבל אני כבר יכולה להגיד לך שאני מאוד אוהבת את הגיבורה".

רק השבוע – חמישה סיפורים קצרים של הלן סימפסון

 

אם היא הייתה כותבת בעברית, הלן סימפסון הייתה בטח משלמת לריקי כהן כדי להשתמש בכותרת הנהדרת שריקי נתנה לבלוג שלה – קורות האם האובדת –  כי על זה בדיוק סימפסון כותבת. על אימהות, על משפחה, על מה שאלה עושים לזוגיות ועל מה שהם עושים לנשים – כי הגיבורות שלה הן תמיד נשים שמדברות בכנות או מגלות את מה שדורות של נשים ניסו להדחיק. השבוע הועלו באתר המצוין של רדיו 4 הבריטי חמישה סיפורים קצרים של סימפסון. כולם מצחיקים-כואבים-אירוטיים-מפוכחים כדרכה, ומצוינים, פשוט מצוינים. הקריינות גם טובה מאוד – רק הצרה היא שהם יהיו שם, באתר, רק לשבוע. הנה לינק לאחד מהם. כדי למצוא את האחרים הקליקו את שמה של סימפסון בתיבת החיפוש שלמעלה מימין.  רק לשבוע – אני מדגישה שוב, כי חבל להחמיץ. וחוצמזה הנה ראיון שראיינתי אותה לפני שנה וחצי, כשאוסף סיפורים שלה – "כן, בטח, מה שתגידי" – ראה אור בעברית:

 

אם ישנו מקום כזה, החצר האחורית של האימהות, הלן סימפסון לקחה על עצמה לדווח לעולם על המתרחש שם. היא כותבת סיפורים קצרים, חלקם דחוסים עד קוצר נשימה, שנוגעים בכאב. כאב הכרסום בזוגיות, הניכור הפתאומי מן הגוף, מן החיים שלפני האימהות, הניסיונות הנואשים לשמר איזו שפיות בתוך המרוץ הזה של קריירה-הורות-אהבה-שלא-להזכיר-תשוקה, ולמרות זאת היא שומרת על הומור. כאילו היא הצליחה להתכופף ותת לגלים העכורים של המרירות להתנפץ מעליה, והיא נאחזת בכל כוחה במצוף האירוניה העצמית. "טוב", אומרת לי סימפסון בראיון שקיימנו השבוע. "להיאנח ולקטר בלבד זה לא ממש מקדם אותך, וזה משעמם את הקוראים. אני מעדיפה קומדיה. הומור מכל סוג. הומור שחור, שנינות, פארסה. לא אכפת לי איזה, כל עוד אני ממשיכה לכתוב את האמת שלי".

סימפסון, בת 51, אחת מכותבות הסיפורים הקצרים הפופולאריות בבריטניה, נולדה בבריסטול, גדלה וחיה בלונדון. היא למדה ספרות אנגלית באוקספורד ועבדה כעיתונאית ב"ווג", פרסמה שני ספרי בישול ומאז 1990 אז התפרסם הקובץ הראשון שלה "4 רגליים ערומות במיטה וסיפורים אחרים" גרפה שלל פרסים ספרותיים, בהם פרס הסופר הצעיר של הסאנדיי טיימז, פרס סומרסט מוהם, פרס א.מ.פורסטר ובחירה מכובדת מאוד של כתב העת "גרנטה" לאחת מעשרים הכותבים הצעירים המבטיחים בבריטניה. היא גם כתבה ליברית לאופרת הג'אז "יום שישי הטוב, 1661" שהוקרנה בערוץ 4 הבריטי. היא נשואה, ואם לשני ילדים. ב-17  השנים האחרונות היא גידלה גם חתול, אבל הוא מת לאחרונה. ככותבת היא לא רק שנונה, היא גם סוערת, ויש לה שפה עשירה ומלאה המצאות. היא משתמשת הרבה בסלנג וממציאה מיני המצאות לשוניות, שמן הסתם היוו אתגר בתרגום "כן, בטח, מה שתגידי" שראה אור לאחרונה בעברית (ידיעות אחרונות, ספרי חמד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך). אין לה בעיה לתאר ילד כ"צוחק כמו רודן משושלת טיודור" או את החיוך "נושר מפניה אל אורחת כמו חביתה המחליקה ממחבת".

האימהות שעליהן היא כותבת "תשושות כמו מתאגרף בזירה שמנסה לקום במהלך הספירה לאחור", ולעתים קרובות גם דהומות, מבולבלות ומבוהלות מהמטלה הענקית שעומדת בפניהן: גידול ילדים. באחד מסיפוריה מנסה יולדת לעטות מסיכה מעיסת נייר כדי לחסוך מעצמה את המבוכה בכל פעם שתלמידי רפואה פוערים את רגליה כדי לבדוק אותה. אחד מסיפוריה הוא מחזה שבו מככבים גם הרחם וצוואר הרחם, ובסיפור אחר מנסות הגיבורות להיכנס לחנות בגדים כל כך סודית שהן נזקקות לסיסמא. מתחת לשנינות הזו, סימפסון חוזרת ואומרת שאימהות היא עניין מתיש, כואב, תובעני ולעתים קרובות מלוכלך מאוד. ושיש לה מזל שהיא חיה וכותבת בתקופה שבה מותר להגיד את הכול בגלוי.

כמה מכל זה מבוסס על ניסיונך האישי?

"אני שומרת על אוזניים זקורות, מקשיבה הרבה לנשים אחרות, אני קוראת הרבה ואני משתמשת בדמיון שלי. אני לא כותבת רק על דברים שחוויתי בעצמי. הרבה מהרעיונות לסיפורים שלי מגיעים דווקא מחלומות".

נדמה שלמרות שאנחנו, הנשים, עברנו דרך ארוכה מאוד מאז ראשית המהפכה הפמיניסטית, אנחנו עדיין נתקלו בהרבה שובניזם, אפליה, הטרדה ומעל הכול הצורך לתמרן בין ביטוי עצמי לחיי משפחה…את אופטימית?

"שאלתי את בעלי מה הוא חושב עלי, והוא אמר שכן, שאני ריאליסטית ואופטימית. אני חושבת שכולנו צריכות להתמודד עם בריונות ועם אי יושר, במיוחד כשמקורם של אלה באנשים שאנחנו אוהבות, אבל אנחנו גם חייבות להמשיך להאמין שיש סיכוי לשינוי בחיים האלה".

 

את אחת הכותבות הבודדות שמגבילות את עצמן לסיפורים קצרים בלבד ולא מנסות לכתוב רומאן…

"אני מאוד אוהבת סיפורים קצרים ומאוד אוהבת לכתוב בז'אנר. זה מאפשר לי לכתוב דברים עוצמתיים מאוד עם מגע קליל. סיפור קצר הוא לא בהכרח סיפור קטן או קלוש. האתגר הוא לבטא מקסימום כוח באורך מינימאלי".

סופרת בריטית אחרת, אלי סמית, אמרה פעם שנשים מתמקדות מדי בכתיבה על דברים קטנים, עניינים ביתיים. מה דעתך?

"אני חוששת שאלי לא ממש התכוונה לזה כמו שזה צוטט, אבל כן, בבריטניה (להבדיל מארצות הברית דווקא) יש נטייה להתנגד לכתיבה בדיונית על נושאים בייתיים יומיומיים. לעתים קרובות ההתנגדות הזו היא פוליטית ולא ספרותית. התנגדות לסוג החיים שמתואר בספרות, לא לעצם הכתיבה עליו. זה יצר מצב אבסורדי שבו כתיבה על מצבים יומיומיים שמהווים את מציאות החיים של רוב הנשים בעולם נחשבת לא חשובה ולא רלוונטית".

את לא מתחמקת מלכתוב על דברים כואבים מאוד הקשורים לאימהות ואת לא עושה אידיאליזציה של הקשר בין הורים לילדים. בעיני זה אמיץ…

"לפעמים גם אני מרגישה אמיצה. היום לכאורה אפשר כבר לדבר על הכול, אבל כשאני קוראת מסיפורי בפני קהל, באות אלי נשים שמודות שחלק מהסיפורים גרמו להן לבכות, ושיש סיפורים שהן לא מעזות להראות לבני הזוג שלהן. אז יכול להיות שעדיין יש עניינים שהם טאבו. אני חושבת שחייבים לנסות להיות אמיצים וכנים אם רוצים לכתוב משהו ששווה קריאה."

 

המעבדה שבתוכה שני אנשים נשארים ללא עור

שמונה עשרה שנה שענת לויט אוספת חומרים לרומן הזה. בראיון היא טוענת ש"יומנה של אישה מודרנית" איננו ספר אוטוביוגרפי, ואני מאמינה לה –  כי מדובר ביצירה ספרותית שנולדה אחרי שנעשה העיבוד האומנותי הנדרש, ממרחק הצעדים המתבקשים מהמציאות – אבל ברור לגמרי שמדובר בטקסט שחלקיו, ובעיקר הניואנסים שביניהם, לוקטו בפינצטה והונחו על משטח לבחינה תחת מיקרוסקופ. התוצאה היא דו"ח מעבדה פיוטי ורגיש על זוגיות, נשיות וכמיהה סודקת לב לחום והגנה.

"יומנה של אישה מודרנית" (כנרת זמורה ביתן) כתוב בשפה עולה ויורדת בהתאם למצבי הרוח והנפש של הגיבורה – במין משחקיות לשונית שמאפשרת ללויט לפעמים להיכנס לתוך הסיפור בהזדהות שלמה עם נוגה, ולפעמים להביט מהצד, להטביע את הקורא בשלוליות רגשניות מצד אחד ולחייך אליו באירוניה מתוחכמת מצד שני. התוצאה, אם תהיתם, סוחפת, מהנה ומעוררת מחשבה.

נוגה, המספרת, מתאהבת בדוב, גבר שפגשה באתר הכרויות באינטרנט, ומשליכה את עצמה מיד על פסי הרכבת הרגשיים, נכונה להידרס. הציפייה שלה מגשימה את עצמה די מהר – בזכות זיכרונות הילדות שלה, המורכבים מאינספור דחיות בעיקר מצדו של אב מתנכר, בזכות הפנטזיות הקולקטיביות על אהבה טוטלית ונשיות כנועה שהיא מכירה מסביבתה ובשל היכולת של דוב, המאהב הכרסתן והשכלתני, לזהות את כל אלה ולשחק בהם להנאתו. מערכת היחסים ביניהם מובילה את נוגה לאינספור רגעים של רעב רגשי, אבל גם להיכרות עם יכולות נפשיות שלא ידעה שיש לה – בעיקר כשנכנסת לתמונה נטשה, האישה האחרת. לויט כותבת את כל זה בכנות מכאיבה אבל גם בהומור עצמי.

לויט, בת 53, גרושה ואם לתמר (23) ודנה (21), היא משוררת, סופרת ועורכת ותיקה. היא בעלת תואר שני בספרות, עבדה כעורכת לשון בשלל עיתונים וגם בספריית ידיעות אחרונות ושמונה ספרי השירה והפרוזה שפרסמה עד "יומנה של אישה מודרנית" זיכו אותה בפרס ברנשטיין (1987) ובפרס ראש הממשלה (1988). גם הביקורות על ספריה היו משובחות, מה שלא מקטין את התסכול מכך שהפריצה הגדולה, זו שמבטיחה לכותבת קהל מיידי, טרם הגיעה.

 

"אני כל פעם חושבת שאני אפרוץ", אומרת לויט. "יורם קניוק כתב פעם ביקורת נהדרת על "ניקול ופייר" וחשבתי שאז זה בטח יקרה. זה לא קל וזאת שאלת השאלות. אני מוציאה ספר, אחרי שהשקעתי בו את דם לבי ואין לי שום מושג מה קורה אתו. שלושים שנה אני יוצרת ואני עדיין מופתעת כשאנשים אומרים לי שהם קראו אותי. לסופר שלא מגיע לרבי המכר, אין מגע עם הקהל. אני כותבת מתוך ייעוד, יש לי מסרים, אני אדם תקשורתי במהות שלי והיצירה היא תקשורת עילית, רק שהיא לא דו צדדית – אני מאוד זקוקה לקהל שמגיב, ואני ממשיכה ליצור כנגד כל סיכוי".

הדחף להמשיך לכתוב, שלויט מעידה כי הוא גדול מכל תחושה אחרת, הוא שהוליד את "יומנה של אישה מודרנית". "הספר נוצר מהחומרים הכי כואבים בנשמתי", היא אומרת. "כל האנשים שמוזכרים בו גרמו לי ועדיין גורמים לי יותר כאב מכפי שכתוב בספר. כשהתגרשתי, ממש זעקתי לאלוהים והתחננתי שיוציא אותי למסע, שיניח לי להגיע לעצמי האמיתי שלי שאני מרגישה אותו קבור מאחורי חומות ומוקף בעשבים שוטים. מאותו רגע הוא שלח לי שליחים, בזה אחר זה והשליח האחרון הוא זה שמבחינתי הביא אותו לסוף המסע".

את מתכוונת למעורבויות רומנטיות? לגברים שנכנסו לחייך?

"אני מתכוונת לגברים וגם לנשים. היו לי מערכות יחסים גם עם נשים אם כי אני לא לסבית, יש לי נפש שפתוחה לנשמה אחרת ולא מבחינה בין גברים לנשים. אני מתכוונת לכל האנשים שהיו לי אתם קשרים, שעוררו בי רגשות עזים מאוד. בערוב ימי אני שונאת את המילה רומנטיקה, שהיא בעיני עלה תאנה לפגיעות נפש חמורות שאנחנו פוגעים אלה באלה. זו המעבדה שבתוכה שני אנשים מתחברים ונשארים חשופים, בלי עור. "

זה רע? זאת הזדמנות לחוות את עצמך בקיצוניות…

"הצרה היא שמאז שהושלכנו מגן עדן, הרומנטיקה מכילה כל כך הרבה התמודדויות ופגיעות וכאבים. כל החיים נמנעתי מרגשות עמוקים כל כך, אבל במסע הזה משהו בי נפתח כמו שלא קרה קודם, וכל אחד מהאנשים האלה, השליחים, חיבר אותי למקום שלא הכרתי קודם. הייתה לי ילדות בעייתית מאוד. נולדתי להורים שלא היו טובים זה לזה וגם לא כלפי, ולאט לאט נוצרו בי שיבושים, משהו השתנה בחומר הגלם הצרוף הראשוני שנקרא 'ענת'. אני, כמו רובנו, לא זוכרים איך היינו בראשית הדרך, לפני השיבושים האלה. מערכות היחסים החשופות שעברתי בשנים האחרונות החזירו אותי למקומות שזיהיתי באינטואיציה שהם המקומות הפגועים שלי, אלא שהפעם, כבוגרת, עשיתי את אותה דרך בעיניים פקוחות. יכולתי לשחזר את החוויה, בלי פסיכולוגים ובלי כלום, רק אני ואלוהים, ולא להשתגע ממנה אלא לצמוח. עכשיו אני מבינה מה זאת גאולה דרך הביבים".

במובן הזה את דומה מאוד לגיבורת הספר. היא מזהה מהר מאוד שדוב, הגבר הבלתי מושג שהיא כמעט נובלת בקשר אתו, משחזר את הפגיעות שאבא שלה פגע בה

"אני דומה לה מאוד. עד נישואי לגבר שמבוגר ממני רק בשבע שנים, מעולם לא היו לי קשרים עם גברים צעירים. בגיל 26 היה לי קשר זוגי עם המלחין בן ציון אורגד עליו השלום, שהיה מבוגר ממני ב – 32 שנה. היה לי ברור שחסר לי אבא. בעשר השנים אחרי גירושי התנזרתי מגברים. לקח לי שנים להשתחרר מהמקום שלו בנשמה שלי. לקחתי את הזמן להכשיר את עצמי למערכת יחסים עם גבר שאתו ארגיש אחרת, שלא ישתבשו בי דברים כמו שתמיד קרה ברגע שהתאהבתי. נוגה היא כמוני, היא דעתנית, היא קרייריסטית, היא מפרנסת ובכל זאת כשהיא פוגשת גבר, משהו בה משתבש. היא אישה מודרנית, היא קורבן של המהפכה הפמיניסטית שדפקה לנו את החיים. אנחנו עושות הכול, אבל עדיין מחפשות את החיבוק ולא יודעות איך לבנות זוגיות".

היא מחפשת את החיבוק אצל גברים שממש כמו אבא שלה, מענישים אותה בהתעלמות. בעלה אפילו לובש תחתונים, מסרב להסיר אותם במיטה ומעניש אותה על ידי מניעת מין

"לכל החוויות האלה יש רגליים במציאות. כשפגשתי את הדוב, זיהיתי מיד שהוא בן דמותו של אבא שלי וקיוויתי שהדמיון הזה יאפשר לי לעשות תיקון לאבא, שלתחושתי לא אהב אותי. גדלתי בבית שואתי, פה בתל אביב, אצל אבא מכונאי ואימא עקרת בית. הם רבו והתפייסו כל הזמן, וכבת בכורה הייתי כל הזמן ביניהם ובעיקר מצדדת באימא ומגיל אפס קיבלתי מכות ואבא שלי – שלפני מותו אמר שהייתי ילדה טובה – היה עושה אתי ברוגזים. ימים הוא לא היה מדבר אתי. כשעושים את זה למישהו מאיינים אותו. הוא היה אדם אכזרי ביותר שגם הכה אותי ואת אמא שלי. הדוב האמיתי בחיי קלט את זה בשנייה הראשונה שנפגשנו. הסיפור האמיתי שלנו היה יותר מסויט מזה שבספר. אני אולי לא אראה אותו לעולם אבל יש לו מקום נצחי בנשמה שלי".

נדמה לי שבסוף הספר נוגה מצליחה לעשות תיקון, אבל במחיר נפשי כבד מאוד. את הצלחת?

"הגעתי למקום שבו אין לדובים ולאריות ולנמרים בעולם הזה שום סיכוי להתקרב אלי אם יש באוויר ריח קל של סכנת פגיעה. כל זה לא מונע ממני לשמור בתוך נפשי את האנשים האלה. אני סוג של בית קברות לאנשים חיים, אבל אני לאדם שיכול לפגוע בי אפילו להתקרב".

התחספסת? צימחת שריון?

"השתחררתי מהתפישה המוטעית שנשים הן חלשות. לא נולדנו חלשות, רק לימדו אותנו להיות כאלה. אני בת 53 ואני מרגישה שאני רק עכשיו מתחילה את החיים. עברתי את כל הדרך, בדם, יזע ודמעות, עד שהגעתי לייאוש העמוק, למקום שממנו אין ברירה ואי אפשר לסבול יותר. בסוף המסע הזה הייתי כל כך מותשת, שידעתי שאם אפול עוד פעם כבר לא אוכל לקום. הרי יש לנו מכסה של אנרגיות, זה לא אין סופי. זה המקום שבו אני מתחילה להיות תמימה עם עצמי, עם הרצונות והצרכים האמיתיים שלי, שבו אני הופכת לאדם עם עור".

ויתרת על זוגיות?

"ויתרתי על ההתניה שהייתה לי להיות קשובה לצרכים של אחרים. אני לומדת לאט לאט את קצב הנשימה שלי ומקווה שהמשיכה הקמאית הלא בריאה שלי הגיעה לסופה. יהיה לי קשר אם אמצא מישהו שישמח אותי, שיפריח אותי. רק זה ולא פחות מזה".

 

 

מה לא בסדר בתמונה הזו?

לפני פחות משבועיים התקיים שוב טקס הענקת פרסי נובל. בתמונה: מגישת חדשות של הבי בי סי משוחחת עם שמונה מחתני הפרס (בהם דן שכטמן) על החיים, המחקר, הכבוד, הלימודים, החלומות, החרדות, העתיד וגם על השאלה עד כמה הם חושבים שהם צריכים או יכולים להשפיע על התנהלותם של מנהיגים פוליטיים. שיחה מרתקת. כל השמונה גברים. האישה היא עיתונאית. גם היא רבת הישגים, אבל הי אינה כלת פרס נובל, היא אינה מספרת פה דבר, רק שואלת ומקשיבה.

מאז 1901 הוענק פרס נובל לפחות מחמישים נשים (מתוך כאלף זוכים). מרי קירי קיבלה אותו ב – 1903 וזלמה לגלרלף ב – 1909. בין לבין יש שנים ארוכות של נוכחות גברית בלבד ברשימות הנובל. אם תהיתם למה, די לזכור שאפילו אוניברסיטת אוקספורד לא קיבלה סטונדטיות רשומות לתואר עד 1920. הרשו להן להיכנס לכתות, אבל לא נתנו להן תעודות. אם חשבתם שהדרת נשים זו המצאה שלנו.

חבורה שלמה של נפשות צעירות מחפשות מחברת

 

אלינור קטון

הדרמה שעליה היא כותבת התרחשה באינספור בתי ספר, אינספור פעמים: מורה מנהל רומן עם תלמידה, וכשזה מתגלה, פורצת מהומה אימתנית. אלא שאלינור קטון יודעת לנהל את הדרמות שלה אחרת לגמרי. "החזרה", ספר הביכורים שכתבה בהיותה בת 22 בלבד, זיכה אותה בתשעה (!) פרסים ספרותיים ובהם פרס אורנג' הבריטי היוקרתי מאוד, בזכות כתיבתה יוצאת הדופן. קטון לא הסתפקה בלספר סיפור. לצד העלילה היא העמידה מחזה שתלמידי בית ספר לדרמה כותבים ומעלים על אותה פרשה ממש, מה שאפשר לה לשחק ולערבב מציאויות, ללוות את האירועים בפסקול מוזיקלי ולנוע קדימה ואחורה בין קטעי שיחות ומחשבות שלא ברור איזה מהם מונולוגים כתובים ואיזה מדוברים על ידי הדמויות האותנטיות. העיתונות הבריטית שכינתה אותה "מתפוצצת מכשרון" סימנה אותה, ונדמה לי שבמידה רבה של צדק, ככותבת יוצאת דופן שכדאי מאוד לחכות לספריה הבאים.

קטון, בת 26, סיימה בימים אלה שלוש שנים בתוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איווה. היא ניו זילנדית במקור, אבל נולדה בקנדה, כשאביה השלים שם את הדוקטורט שלו. עד גיל 13 חייתה ביורקשייר, אנגליה, ואז שבה למולדת. ספרות היא למדה באוניברסיטת קנטרברי ותואר שני השלימה בוולינגטון, ניו זילנד, במסגרתו כתבה את ספר הביכורים שלה. "החזרה" (עם עובד, מאנגלית: מיכל אלפון) עוסק, כאמור, בתגובות לרומן שניהל אחד המורים עם התלמידה, ויקטוריה. קטון מדברת מפיהן של מבחר דמויות, החל במורה לסקסופון, דרך איסולד, אחותה הצעירה של ויקטוריה, ג'וליה, חברתה הבוגרת ומלאת התשוקה ועד להוריהן של התלמידות. מבעד לעיניהן, קטון מתעמתת עם מחשבות על מיניות, על מערכות יחסים, על שליטה ואובדן שליטה, על פחדים ועל ההתבגרות שהיא חזרה לקראת מה שעוד עתיד לקרות בחיים. היא מתארת בדייקנות כמעט עוצרת נשימה את הדינמיקה בין הנערות ואת ניסיונות ההצצה של מבוגרים לתוך עולמן, את העיסוק שלהן בדימוי העצמי ואת המעברים החדים שבין עדינות לרשעות ובין חיים למוות (אכן, יש בסיפור גם תלמידה אחת מתה, וכל מילה נוספת תהיה בגדר ספוילר).

"החזרה" נולד כמעט במקרה. קטון שחלקה בזמן הלימודים דירה עם בחורה שלמדה תיאטרון וניגנה בסקסופון התבקשה לכתוב לה מונולוגים שינועו מדמות לדמות באמצעות נגינת הסקסופון, ונשבתה במבנה המוזיקלי. היא כתבה וכתבה וכתבה, בניגוד גמור לתלמידים אחרים שהעדיפו להתחיל מסיפורים קצרים. באחד הראיונות הרבים שהעניקה לעיתונות באירופה, היא תיארה את תהליך לימודי הכתיבה ככניסה לבית חרושת לנקניקיות, שמצד אחד נדחסים חומרי גלם ומצד שני מופק תוצר קבוע מראש. עבורה, היא מדגישה, הכתיבה היא תהליך הרבה יותר אנושי, כזה שבאמצעותו היא מנסה להבין את ההתפתחות הרגשית שלה ושל אחרים. ב"החזרה" היא אכן מבצעת חקירה יסודית של מהלכים רגשיים. הפרוזה שלה מאוד לירית, אבל גם אם נדמה לעתים שהיא רכה, קטיפתית כמעט, קטון אינה חוששת לחשוף טפרים ולנשוך כשצריך – היא כותבת על יחסים מורכבים בין אחיות, על הניסיונות הכואבים של בנות צעירות להבין מי הן ועל הרצון העז להיות לפעמים מישהי אחרת. את כל החוויות האלה, היא אומרת, היא מכירה אישית: "בתיכון היו לי תקופות, הייתי יצור שכל הזמן חיפש איך להגדיר את עצמו באמצעות הקבוצות שאיתן ביליתי, וכל הזמן נעתי מקבוצה לקבוצה, מהספורטאים למוזיקאים, מהתיאטרון לאומנות. אני לא חושבת שידעתי מי אני רוצה להיות או מי אני אמורה להיות, הייתי רעבה לשינוי וחידושים ומצד שני רציתי נורא להיטמע. וכמובן רציתי להיות סופרת, אבל זאת הייתה שאיפה פרטית, סוד ממש, שלא העזתי לגלות לאיש".

חיפוש הזהות הוא עניין מרכזי מאוד בגיל ההתבגרות

"נדמה לי שרב המתבגרים מוצאים את זהותם בין "הדמות", התפקיד שהוטל עליהם לשחק, לבין "השחקן", הגוף האמיתי המציאותי עם הרגשות והצרכים והכישלונות שמהמגבלות הגופניות שלו הם לא יכולים להימלט. בתקופה שלנו, רבים חווים משבר זהות בגלל שהם לא מצליחים למצוא את הפשרה בין הזהות האישית לבין ההשתייכות הקבוצתית שלהם".

איזה מין ילדה את היית?

"אני הכי צעירה במשפחה, וכילדה כתבתי המון, אבל שמרתי את זה לעצמי. ביליתי המון זמן לבד. הייתי ילדה שמחה מאוד וידעתי להעסיק את עמי. בית הספר היסודי היה ליד האוניברסיטה שבה אבא שלי לימד, ואחרי בית הספר הייתי הולכת למשרד שלו ומחכה לו עד שייקח אותי הביתה. כתבתי שם, על המחשב שלו, והחבאתי את המסמכים שלי תחת שמות בדויים. בדרך כלל קראתי להם "שעורי בית" או משהו כזה, כדי שאבא שלי לא יקרא".

רוב הכותבים המתחילים מנסים את כוחם קודם כל בסיפורים קצרים. את קפצת מיד לרומן מורכב מאוד

"תמיד רציתי לכתוב רומן, וכל התחלות הכתיבה של ילדותי, הפרויקטים שלא השלמתי, היו התחלות של סיפורים ארוכים ולא סיפורים קצרים".

איזה חלק ב"החזרה" מבוסס על סיפורים אוטוביוגרפיים?

"החזרה" בכלל לא התחיל מהסיפור עצמו, והעלילה לא אוטוביוגרפית. אני לא מנגנת בסקסופון ומעולם לא למדתי בבית ספר לדרמה, למרות שלמדתי פסנתר והייתי בשיעורי תיאטרון בבית הספר. הדבר היחיד בספר שמזכיר את תקופת בית הספר שלי, הוא הדגש העצום על מוזיקה. רוב החברים שלי למדו לנגן בבית הספר, אבל ככל הידוע לי לאף אחת מהבנות לא היה רומן עם מישהו מהמורים. אני משערת שהעניין שלי הגיל ההתבגרות היה יותר תיאורטי. בני נוער כל כך מרוכזים בעצמם, והם מנהלים דינמיקות שבהן מוקדי הכוח נעים כל כך בקלות, והרגשות בגיל הזה כל כך עמוקים ויש בהם כל כך הרבה כמיהה וייאוש. כל זה סיפק לי פלטפורמה מצוינת להעלאת שאלות פילוסופיות שרציתי לבדוק בספר – מופע האני שלנו, מופעי המיגדר, משחקי כוח. הרעיונות – החלק התיאורטי שבלבו של הספר – קדמו מבחינתי לעלילה".

איזה מין תחקיר עשית לפני הכתיבה?

"קראתי הרבה מחזות, ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה וספרים על תיאטרון ורשמתי לי מאות רשימות תוך כדי קריאה. כשאני כותבת, אני מקפידה לקרוא המון, ובעיקר ספרים שאין להם קשר לז'אנר שבו אני כותבת. אני מבצעת המון גניבות מודעות מספרים כאלה. אם נזקקתי למטאפורה מסעירה חרשתי מילונים משך שעות בכפייתיות. "

יצרת בספר עולם שבו למבוגרים אין שמות פרטיים, רק תפקידים ("המורה לסקסופון"), כאילו שהנוכחות האישית שלהם לא חשובה כמו זו של הצעירים…

"המבוגרת היחידה שיש לה שם פרטי ושם משפחה היא המורה שמגיעה כדי להחזיר את הסדר לבית הספר. העובדה שיש לה שם מרגיעה והופכת אותה לאמתית יותר מהדמויות הפחות מפותחות של המבוגרים, שהשארתי אותן חצי בצל, כדי ליצור תחושה מסוימת של אי נוחות. רציתי לשחק עם תפקידיהם של המבוגרים – לא לאפשר לנו להכיר את כל האישיות שלהם, להשאיר חלק מהם כמייצגים דמויות ותפקידים ולא כאנשים אמתיים".

הדמויות הצעירות אמתיות, אבל לא תמיד ברור מי הן

"לאנשים בגילי יש המון אפשרות לבחור בין המון מופעים. לי היו המון תסרוקות שונות ודרמטיות בחיים, ומדהים היה לגלות איך היחס אלי השתנה בהתאם למראה. כשהתחלתי לכתוב את הספר היו לי תלתלים אדומים בוהקים ובכל מקום שהייתי נחשבתי נורא מצחיקה, בלי קשר למה שאמרתי. ואני לא אישה מצחיקה במיוחד. אחר כך נראיתי כמו גרופית של גולשים, למרות שאני לא יודעת לגלוש. אנשים היו נינוחים כי ההופעה שלי אפשרה את זה. כשגידלתי שיער ארוך ומשעמם לא כל כך שמו לב אלי ובקיץ קיצרתי אותו, ולזמן מה היה לי מוהוק, ואנשים חשבו שאני יותר עמוקה ממה שאני. מצאתי את עצמי מגלמת תפקידים. זה מטורף. יש לנו היום דימויים כל כך ברורים של כל צורת התנהגות אפשרית, אנחנו יודעים איך היא נראית לפני שאנחנו חווים אותה. עכשיו אני ממלאת את תפקיד הסופרת, וזה מדהים אבל עדיין לא מרגיש אמיתי".

אמרת לא פעם שהמוזיקה, מקצב השפה המדויק, חשובים לך מאוד. איך התמודדת עם העובדה שהספר תורגם לכל כך הרבה שפות שבהן את לא שולטת, ושאין לך מושג איך הן נשמעות?

"זאת הייתה חוויה מורכבת. היו מתרגמים ששאלו אותי המן שאלות ואחרים לא היו בקשר בכלל. השאלות היו מרתקות מאוד, והיה לי נחמד לענות – כמעט כולן עסקו בבחירה של מילה מסוימת, והכריחו אותי לבחור בין הצליל לבין המשמעות, או לבחור בין משמעויות שונות. השפה היחידה שבה אני ממש שולטת היא אנגלית, ואני מכבדת מאוד את אומנות התרגום. כשאני פוגשת מתרגמים טובים, אני מתפעלת ממש כמו כשאני פוגשת אנשים עם שמיעה אבסולוטית".

 

קטון אומרת שמאז פרסום הספר מצאה את עצמה מוקפת כותבים, עד שכמעט שכחה שלא כל העולם עוסק בספרות וכשחזרה הביתה לחופשות נדמה לשמוע מאנשים שהם סתם נוהגים במשאית או עובדים בבית חרושת. היא עצמה נהנית מכל רגע של כתיבה, היא לא מהסופרים המיוסרים.

הופתעת מהתגובות הכל כך אוהדות לספר?

"כמעט כל מה שקרה מאז ש"החזרה" ראה אור הדהים אותי. אני מרגישה כל כך בת מזל שהתאפשר לי לנסוע בכל העולם ולהיות בכל הפסטיבלים והכנסים, לפגוש מו"לים וקוראים וכל כך הרבה אנשים נהדרים שעבדו בשביל הספר והאמינו בו. אני מאוד מעריכה את תגובות הקוראים – את החיוביות ואת השליליות, למרות שתגובות שליליות ברשת מתסכלות אותי בגלל שאני רוצה להגיב, או למחות, או להגיד לבעלי הבלוג, נניח, שאני קוראת את מה שהם כותבים. כל התרבות הזו של ביקורות או "הערות" ברשת מאוד מוזרה בעיני ועם הרבה מאוד תובנות שלי לגבי הספר הגיעו מדברים שאנשים אחרים אמרו לי אחרי הקריאה או התבהרו לי בעקבות ביקורות שקיבלתי".

 

ההצלחה הגדולה של "החזרה" משפיעה עליך ככותבת?

"כתבתי את הספר בלי לדעת, או יותר נכון בלי להאמין, שמישהו אי פעם יקרא אותו. אני יודעת שהמון אנשים יקראו את הרומן הבא שלי (שיקרא The Luminaries) וזה בהחלט משפיע על הדרך שבה אני חושבת על הכתיבה שלו. אני יודעת שישוו בין הספרים. אני משתדלת לא לתת לזה להלחיץ אותי, ומעדיפה להתייחס לזה כאל אתגר. לא תמיד קל לאזן בין תחושת הערך העצמית לבין התגובות והחיזוקים שאת מקבלת מבחוץ, בין הספקות שבפנים לבין הביקורת שבאה מבחוץ, אבל אני משתדלת להתמודד עם זה. אני חוזרת עכשיו לגור בניו זילנד, קיבלתי משרה באוניברסיטת קנטרברי בקרייסטצ'רץ' לשנה. אני מקווה לסיים את כתיבת הרומן השני שלי, שהוא זה סוג של "פרשת רצח אסטרולוגית" שמתרחשת בניו זילנד בתקופת בהלת הזהב ב – 1860, ויש בה אלמנטים על טבעיים. כשאשלים אותו אעבור לגור במונטריאול, קנדה, ואחר כך? נראה…"