ארכיון תג: פסיכולוגיה

הגבול שנחצה בעדינות, כאילו מעולם לא היה קיים

 

 

 

עליזה אוקטובר 2013 075

 

 

 

כמה תמים זה יכול להישמע מרחוק. "מה בסך הכול ביקשתי?" שאלה-טענה-דרישה שלרובנו יצא להפנות מתישהו כלפי מישהו קרוב. אלא שארבע המילים הקטנות האלה אינן תמימות כל כך, וכפי שעליזה גולדשטיין, פסיכולוגית קלינית, מזהירה, הן עלולות להוביל לעתים קרובות מדי למערכות יחסים מעוותות, מערכות של שליטה, השפלה, הקטנה, מערכות מעוותות שבהן טוב ורע מתערבבים וגבולות מטשטשים.

"מה בסך הכל ביקשתי?" הוא גם שם ספרה החדש של עליזה גולדשטיין. זהו ספרה השלישי, וכותרת המשנה שלו "סיפורי נפש" מעידה על מקורותיו: בספר 14 סיפורים המבוססים על מפגשים של גולדשטיין עם מטופליה. הסיפורים, כמובן, אינם חושפים מטופלים אמתיים, והם נרקמו ממאות מפגשים שהתקיימו במרפאה של גולדשטיין במהלך שנות עבודותיה הרבות. הדמויות נולדו מסינתזה של אנשים ומקרים שגולדשטיין הכירה במהלך השנים, וחשבה שכדאי לשתף את קוראיה בנושאים שחזרו ועלו בשיחות עמם. "זאת הדרך שלי לעשות טוב בעולם", היא אומרת.

הסיפור הנושא את שם הספר "מה בסך הכל ביקשתי?" (הוצאת מטר) עוסק באישה שופעת חרדות, שהולכת ומסתגרת בתוך עולמה הבועתי הצר, מצמצמת את מגעה עם העולם החיצון – ומגיעה לטיפול כשהיא מחליטה לעשות מעשה ולהשיל מעליה את עול החרדות שללו, בעקבות רצון לבנות קשר משמעותי עם נכדה שנולדה לה, ולא לכלוא את אותה נכדה בבית שבו היא עצמה מסתגרת.

האישה בסיפור לא הייתה תמיד חרדתית כל כך. היא התאהבה בצעירותה בגבר מבוגר ממנה, מלא קסם אישי וחשבה שנישאה לבן הזוג המושלם. הסיפור הרומנטי כל כך נתקל במהמורות: אותו גבר היה שמרן, נוקשה ובעל תפיסת עולם שונה משלה, לא אהב לבלות כמוה ומצד שני גם לא רצה שהיא תבלה בלעדיו. כאן נשמעה לראשונה אותה שאלה תמימה "מה בסך הכל ביקשתי?", שבמערכת היחסים הזו, כמו במערכות יחסים רבות מאוד, לא באה לבטא רצון להתחשבות, אלא סוג של כפייה על האחר – אני מעדיף לשבת אתך בבית, ואם לא תסכימי לבלות כך אתי, אני אכעס, אתעצב, אתאכזב ובכל מקרה תהיה בינינו אי נעימות גדולה. גולדשטיין אומרת שלכאורה מדובר בדרישה לוויתורים קטנים, אבל באמצעות הדרישות האלה אנחנו למעשה תובעים מהאחר לוותר על מי שהוא, לשנות באופן מהותי את חייו, לחצות גבולות שלא נוחים לו ועוד ועוד.

ונחזור לרגע לסיפור – משום שהוא מדגים בצורה כל כך בהירה את ההבדל בין בקשה תמימה, בקשה להתחשבות, לבין דרישה, תביעה לוויתור ולמעשה שליטה באחר. בן הזוג של אותה אישה לא הכריח אותה לעשות דבר. הוא רק שאל. ביקש. בשביל מה לך להמשיך ללמוד? למה ך להתלבש כל כך צמוד? למה לך לצאת בערב עם חברות? והכול נעשה בקול סמכותי, תוך הבהרה שאם לא יענה, אם היא לא תנהג כמו שהוא מבקש, זה יפריע לו, יעליב אותו, יכאיב לו ויציק לו.

לדברי גולדשטיין, במערכות יחסים רבות הכפייה לא נעשית באלימות פיסית ואפילו לא בצעקות. לעתים קרובות כשהתובע לא נענה הוא שותק. מפגין כעס, אכזבה, גורם קושי גדול לבן או בת הזוג שאוהבים אותו ומאוד לא רוצים להכאיב לו או לאכזב אותו. ואלה, לרוב, מוותרים, כדי לשמור על אווירה נעימה, כדי לשמור על הזוגיות, כדי להימנע ממריבות.

בסיפור שהבאת בספר ה"דרישות" האלה מגיעות למצב קיצוני שבו היא לא רק עושה כל מה שהוא מבקש, היא אפילו שוכבת אתו נגד רצונה.

"זה לא קיצוני בכלל. זה נפוץ מאוד וקורה במערכות זוגיות רבות. היא שוכבת אתו כדי לא לריב, כי אמנם אין לה חשק אבל הדרישה שלו למין לא נראית לה מוגזמת. היא לא יכולה לסרב לו כי הבקשה שלו נראית לה סבירה. מה הוא בסך הכול ביקש?"

אבל היא מרגישה ממש כאילו היא נאנסת

"כי כשמישהי שוכבת עם גבר, גם אם היא אוהבת אותו, כשהיא לא רוצה, זה עלול להרגיש כמו אונס. הוא לא מודע לזה בכלל. למעשה, אם היא תגיד לו שככה היא מרגישה הוא יהיה בהלם. היא מתעוררת מבועתת בלילה, לא מבינה איך החיים שלה הפכו לסיוט, אבל גם מרגישה אשמה ולא מעזה לומר לו, כי מה הוא ביקש בסך הכול?"

התחשבות, ויתור, ראיית הצרכים של האחר – אלה הרי אבני יסוד של מערכת זוגית. איפה עובר הגבול בין זה לבין מערכת מעוותת שבה אחד שולט באחר?

"מערכת יחסים היא תמיד סוג של שדה קרב. לא תמיד הקרב גלוי, אבל בכל מקום שבו יש שני אנשים ושני רצונות יכולים להתעורר קונפליקטים, מאבקים ופשרות. בני הזוג תמיד נלחמים על הרצונות שלהם, על הביטוי העצמי שלהם, על המרחב שלהם. איש מאתנו לא נולד כחלק מזוג, ולקוח לנו זמן להסתגל. אנחנו נותנים ומקבלים, משלמים מחיר ודורשים תמורה, ולעתים אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר מוגזם, כזה שמצמית אותנו".

"מה בסך הכל ביקשתי?" נשמעת שאלה מאוד תמימה ולגיטימית…

"לגיטימי לגמרי שנבקש מאחרים להתחשב בצרכים וברגשות שלנו. לא לגיטימי להרחיב את הבקשה הזו לתחומים שבהם אין לה מקום. גבר שמבקש לקבוע איך אשתו מתלבשת, עם מי היא נפגשת, על מה היא מציאה כסף, איך היא מתבטאת בכל מיני מקומות – מצמצם את חופש הבחירה והביטוי שלה. לזה קוראים שליטה. "

שליטה כזו נוצרת גם כשלא מופעלת אלימות פיסית?

"מאחורי כל התביעות האלה יש איום סמוי או איום גלוי – בן הזוג היותר חלש מרגיש מיד את האיום הזה. האיום מבוסס על מניפולציות רגשיות – שתיקה, כעס, ביטויי אכזבה או אפילו איום לפרק את המשפחה, את הנישואין. לעתים קרובות הקורבן מוותר בכלל בלי קרב – הוא מראש נמצא בעמדה רגשית שלא מאפשרת לו להילחם. הוא מאויים, הוא מפחד מהתגובה, והוא מעדיף לוותר ולהיכנע".

סוג כזה של שליטה קיים לא רק בזוגיות

"זה מאפיין גם מערכות יחסים בין הורים וילדים. הורים מניפולטיביים ששולטים בילדים שלהם. זה קיים ביחסי עבודה –  כשאחד העובדים יש לו נטייה לוותר או שהוא מפחד מעימותים ומחפש אישורים, קל להפעיל עליו את המניפולציה של "מה בסך הכל ביקשתי?" ולבקש ממנו בקשות לא סבירות".

זו מלכודת שנופלים לתוכה כי פשט לא רואים אותה?

"נכנסים לתוכה מלאים בכוונות טובות – בהדרגה, ומבלי לדעת לאן כל זה יוביל. בן זוג אחד מוותר, מרגיע, מפשר. האחר סמכותי יותר, תובעני יותר. קשה לראות איך מאבדים את העצמיות בתוך הקשר. וברגע שזה הדפוס שנקבע ביחסים, קשה מאוד לשנות אותו".

הצד ה"שולט" לא מאמין שהוא עושה את זה מתוך דאגה ואכפתיות?

"כשהורים דורשים שהילדים לא יעדרו משיעורים וילמדו היטב, זה מתוך אהבה ודאגה. כשבעל דורש שאשתו לא תרקוד או תבלה, הוא דואג לעצמו ובכלל לא רואה את צרכיה".

ולמה כל כך קשה להתקומם נגד זה?

"כי הצד הנשלט מאמץ כקול פנימי את השאלה "מה הוא בסך הכל ביקש?" ומתמלא אשמה לכן ממשיך לוותר. בסיפור שלנו, אין רע בזה שהבעל רוצה לבלות בבית עם אשתו, או לשכב אתה, אבל לא ראוי שהוא ידרוש ממנה לוותר על הקשרים החברתיים שלה או יהפוך את המין ביניהם למטלה וחובה שתגרום לה לתחושות נוראיות".

את כותבת שיש במקרה כזה אונס, גם אם אין אנס

"היא מרגישה כמו חפץ, היא מרגישה נאנסת אבל הוא לא אנס, הוא גבר אטום וחסר רגישות שלא רואה שהאישה שלו לא מסוגלת להגיד לו מה היא רוצה או לא רוצה בגלל שהיא חוששת להתבטא".

היא לא מציבה גבולות ברורים

"זאת התרומה שלה לקשר הלא בריא הזה. היא בחרה להיכנע ולוותר, אחרי שהפכה מייצור חופשי ועצמאי לייצור מבוהל וחרד. זו האחריות שלה. הוא מצדו לא הבין, לא ראה ואולי היה לו נוח ככה. היה לו קל יותר לבקש ממנה לוותר כל הזמן ולא להתחשב בה".

אמרת שכשדפוס יחסים כזה נקבע בזוגיות קשה מאוד לשנות אותו. קשה או בלתי אפשרי?

"קשה. יהיו אנשים שבטיפול מתאים ילמדו לבטא את עצמם, ויזכו להקשבה מבני הזוג. יהיו גם מקרים שההתעקשות על הצבת גבולות במקום ויתור אוטומטי יעלה במחיר של ניתוק קשר.  זה מחיר לא פשוט, אבל הוא פחות כבד מכתישה איטית ומתמשכת".

 

חשפו אותי כחולה בדיכאון בטעות – אז כבר עשיתי מזה קריירה

 

"אחד מכל חמישה אנשים סובל מקשקשים. אחד מכל ארבעה, סובל ממחלת נפש. יצא שלי יש את שניהם". רובי ווקס, קומיקאית, מראיינת-על, תסריטאית, ואשת טלוויזיה מן המצליחות ביותר בבריטניה ובארה"ב, מעולם לא תכננה לספר לעולם על מחלת הנפש שלה. הבושה, החרדה, הפחד שמא תאבד את הקריירה שלה – ווקס העדיפה לשתוק ולהמשיך לסבול לבדה. אלא שלפני שבע שנים הוא "הוּצאה מהארון" בטעות על ידי אנשים עם כוונות טובות. ארגון צדקה שווקס הסכימה לתמוך בפעילות שלו לטובת פגועי נפש הפך אותה לדמות המובילה על הפוסטרים שלו, והיא גילתה לתדהמתה שפניה מחייכות מכל קיר ברכבת התחתית של לונדון, ומבשרות לאומה שהיא סובלת מדיכאון קליני.

במבט לאחור, ווקס יודעת שזה היה סוג של נס. מאחר שהיא אישה שאפתנית, נחושה ויצירתית מאוד – היא לא נמלטה בחזרה לתוך הארון, ולא הסתרה באיימה מהעיתונות הצהובה. ווקס החליטה לרתום את החשיפה הלא מתוכננת לטובתה. היא כתבה מחזה על הדיכאון שלה, ואחר כך ספר, ויצאה לסיבוב הופעות. הקריירה שלה – שלדבריה הייתה כבר בדעיכה – הובערה מחדש. ווקס הופיעה במוסדות של פגועי נפש, ללא תשלום, תמורת הזכות להישאר ללון שם. "כדי לשוחח עם בני השבט שלי", היא מסבירה. "כשאני פוגשת חולים אחרים אני מרגישה קרבה רגשית עצומה. אלא אנשים שחוו את הדברים שאני חוויתי ומבינים אותי בצורה העמוקה ביותר. השיחות שלנו הן החוויות הכי מרגשות והכי אמתיות שאי פעם היו לי".

בסוף החודש ישודר בערוץ 8 הסרט "רובי ווקס חולת נפש", שבו ווקס מספרת בכנות רבה על ההתמודדות שלה עם הדיכאון הקליני, בעלה וילדיה חושפים את הקושי ואת ההערצה שלהם אליה, והיא מלווה שלושה חולים אחרים בדרכם לספר את הסוד האישי שלהם לאנשים במקום העבודה שלהם. לדבריה של ווקס בחברה שלנו קל לעבריינים קל יותר להתקבל לעבודה מלפגועי נפש. "הבושה עדיין עצומה", היא אומרת. "מחלת נפש היא משהו שאין לו סימנים חיצוניים. אין צלקות, אין גידולים. אנשים לא רואים מה לא בסדר אתך וזה מפחיד אותם, אז הם אומרים לך 'לתפוס את עצמך בידיים' ו'לצאת מזה' כשלמעשה מדובר בתהום אפלה ונוראית שאין אפשרות ככה סתם 'לצאת ממנה', והקושי לספר עליה לאחרים נובע בין השאר מחששות לאבד את החברים, לאבד את מקור הפרנסה".

ווקס עוד מעט בת 63. היא גדלה באילינוי, ארה"ב, בת להורים יהודים שנמלטו מאוסטריה בשנת 1939. אבא שלה, אדוארד, התעשר מייצור נקניקיות (למעשה, מייצור השקיקים שלתוכם נדחס בשר הנקניקיות) ואימא שלה, ברברה, הייתה רואת חשבון. רובי, בתם היחידה, מספרת על ילדות לא מאושרת בבית כמעט הזוי, שבו הווילונות היו תמיד סגורים, הרהיטים כוסו בניילון, אימא שלה נהגה לנקות באובססיביות ולצווח ש"בני תרבות לא מכניסים עקבות הביתה" או כמו שווקס אומרת "היא רצתה שאני אתקלח במקום אחר לפני שאני נכנסת הביתה", ואבא שלה היכה אותה לעתים במברשת שיער או בחגורה. לא מפתיע לכן שבהזדמנות הראשונה היא נמלטה משם, חצתה את האוקינוס והתיישבה באנגליה, למדה משחק, התקבלה ל"רויאל שייקספיר קומפני", החלה לכתוב מחזות משלה, הופיעה כסטנד אפיסטית, כתבה תסריטים לטלוויזיה ודי מהר הפכה לכוכבת. "האנגלים לא מעריכים במיוחד את האמריקאים", אני מעירה במהלך שיחתנו השבוע. "די מדהים שאותך קיבלו ככה, בזרועות פתוחות." ווקס, שחיה כבר יותר משלושים שנה בלונדון, מהרהרת לשנייה: "אנגליה זה בדיוק כמו אמריקה", היא אומרת לי.  "רק עם מבטא משונה ועם תרבות".

ווקס נשואה למפיק הטלוויזיה האנגלי אד ביי, יש להם שלושה ילדים (מדלין, מרינה ומקס) והם גרים בנוטינג היל. היא עדיין זעירת גוף, אדומת שיער, בוהקת ליפסטיק, תזזיתית וקולנית, ולא פחות ממוקדת מטרה מכפי שהייתה בראיונות הגדולים שבזכותם התפרסמה: הריאיון עם אימלדה מרקוס בינות לאלפי זוגות הנעליים שלה, הריאיון שבמהלכו חיטטה בארון הבגדים של שרה פרגוסון, השיחה המרתקת שניהלה עם רוזאן באר בעוד שתיהן שרועות (בבגדים) באמבטיה, הריאיון המרתק עם בוריס ילצין ועשרות רבות של מפגשים בלתי נשכחים שלה עם סלבס, כולם אישיים, כמעט אינטימיים, למרות נוכחות המצלמה ועיניהם של עשרות מיליוני צופים. האמביציה והנחישות שלה הטיסו אותה סביב רוב חלקי כדור הארץ, גם כשהייתה בחודש תשיעי, כדי לא לפספס ראיונות נדירים, והביאו אותה לבלות לפעמים שלושה ימים ברציפות עם מרואיין, לצורך תוכנית שארכה חצי שעה בלבד. שלא מאחורי המצלמה היא הייתה מעורבת באחת ההצלחות הגדולות של הבי בי סי, כעורכת התסריט של "פשוט נהדרת", סדרת הקאלט הקומית של ג'ניפר סונדרס, ובין שאר עיסוקיה היא גם מייעצת בנושאים של תקשורת עסקית ללקוחות כמו חברת "סקייפ", הבנק הגרמני "דויטשה בנק" ומשרד הפנים הבריטי.

אה, כן, והיא גם למדה לא מעט. ועדיין לומדת. היא סיימה תואר בפסיכולוגיה קלינית, המשיכה לתואר שני (באוקספורד, כמובן) בחקר המוח, ובימים אלה עתידה לבלות תקופה ביו-סי-אל-איי (האוניברסיטה הנודעת של לוס אנג'לס) בלימודי המשך בתחומים אלה. המוח ומה שקורה בו עניינו אותה עוד הרבה לפני שהבינה שמשהו שם בפנים גורם לה להתקפי הדיכאון המשתקים שלה. אלה החלו, כנראה, בגיל 15 בערך, לא לעתים תכופות, אבל בעוצמה שמנעה ממנה לקום מהמיטה ולתפקד. "אז לא היה לזה שם", היא אומרת, "אז עשו לי המון בדיקות וחשבו שיש לי כל מיני מחלות, ואף אחד לא חשב שאולי זה קשור לזה שאימא שלי צורחת או רודפת אחרי ברחוב בשלג בכותונת לילה, כי גם אצלה לא קראו לזה מחלת נפש אלא ייחסו את זה לגיל המעבר, שכנראה נמשך משהו כמו שמונים שנה".

ווקס חוותה פעם התמוטטות בלתי צפויה במהלך יום ספורט בבית הספר של אחת מבנותיה. בהרצאתה ב – Ted (www.ted.com) שהיו לה יותר מ – 700 אלף צופים, היא משתמשת באותו הומור-עד-הקצה שלה כדי לתאר את אכזבתה העמוקה, מכך שהמשבר הנפשי העמוק שלה לא התרחש בנוסח קפקאי, מהורהר ועמוק במהלך התחבטות על משמעות החיים, אלא ביום ספורט בבית הספר של בתה, כשמסביב נשות חברה אנגליות צורחות קריאות עידוד כמו "קדימה, יבלת, רוצי מהר יותר" ו"פטרת, את אלופה", מה שחיסל את האפשרות שקייט בלנשט תשחק את דמותה הנוגה בסרט שיעשה על האירוע. ווקס התעוררה למחרת ב"פריורי", בית חולים פסיכיאטרי יוקרתי, לשם היא חוזרת בסרט התיעודי שלה, מלאת הכרת תודה על הטיפול, ובעיקר על התרופות.

איך את מצליחה לקחת תרופות פסיכיאטריות ולהמשיך להיות כל כך מצחיקה?

"אין לשני הדברים האלה שום קשר. התרופות הן מה שמציל אותי מלשכב ערה, עם עיניים מתות לגמרי, ולשקוע בסבל נורא ואיום שאי אפשר אפילו למצוא מילים לתאר אותו. שמעתי על שחקנים ויוצרים שמצהירים שהם לא מוכנים לקחת תרופות כי זה מטשטש את האישיות שלהם, וזה נשמע לי טיפשי ושערורייתי כמו לא לקחת תרופה נגד סוכרת או מחלת כליות או כמו לא לעבור טיפולים כימותרפיים כשיש לך סרטן. יותר מדי פעמים שאלו אותי אם הדיכאון זה לא מה שהופך אותי למצחיקה, אם זה לא חלק מהיצירתיות שלי…. זה נורא מכעיס אותי, כי לא, כשאת בדיכאון קליני את מרגישה כאילו את ישנה ולא מצליחה להתעורר, כל מה שעושה אותך למי שאת נמחק ונעלם. את לא יצירתית, את לא מצחקה, את לא מיוחדת, את שוכבת שם כמו שק מלט ושום דבר לא חשוב לך".

 ווקס, כאמור, מדברת על הדיכאון הקליני שלה בחופשיות רק בשבע השנים האחרונות. לפני כן היא חלקה את הסוד רק עם בעלה, שחיפה עליה בחזית המקצועית והמשפחתית כאחד. כשהייתה לה תכנית אירוח שצולמה בביתה, בעלה היה מסע אותה מהמוסד שבו הייתה מאושפזת הביתה, שם הייתה מתאפרת, מתלבשת, מראיינת ומצטלמת כרגיל, ובתום התוכנית מחזיר אותה לאשפוז.

איך הצלחת להסתיר את המחלה מהילדים המאוד פיקחים שלך?

"הם ידעו שאימא נוסעת הרבה בעולם ונעדרת הרבה מהבית, אז בכל פעם שאושפזתי, סיפרנו להם שאני מראיינת מישהו בארץ אחרת. כשהם הגיעו לגילאי העשרה, כבר לא יכולנו לשקר וסיפרתי להם."

איך הם הגיבו?

"הם באו לבקר אותי בבית החולים וכשהם ראו שאני מוקפת אנשים חכמים ומעניינים, באמת מעניינים, ולא מפלצות שצורחות בקולי קולות ומנסות להצית לעצמן את השערות, הם לא נבהלו. נדמה לי שהם מכבדים את העובדה שאני עוסקת בזה, והם לא מתייחסים לזה יותר מדי, אנחנו כבר לא מדברים על זה יותר".

ואם כבר מדברים על ילדים, ווקס אומרת שהתהיה העולה אצל כל הורה שיש לו מחלת נפש היא, כמובן, האם הילדים ירשו אותה. "זאת רולטה רוסית", היא אומרת. "את יכולה להיות אימא נפלאה והבן שלך יכול לחלות, ובמקרה כזה העצה היחידה שלי היא למצוא תרופות מתאימות, וכמה שיותר מהר".

אף אחד מהאנשים סביבך לא ידע?

"זה היה תוקף אותי אחת לכמה שנים, כך שזה לא מאוד פגע בעבודה שלי. כשהייתי ברויאל שייקספיר קומפני, מדי פעם הייתי לוקחת חדר במלון וישנה כמה ימים עד שזה עבר. אני זוכרת את עצמי כייצור נואש, קולני מאוד, שמשתלט על כל אירוע שבו הוא נוכח ותוקע מונולוגים בכל הזדמנות. רק אחרי שילדתי עם שלישית איבחנו אותי כסובלת מדיכאון קליני. זה היה רגע נפלא, כי הייתי בטוחה שעכשיו שיש לזה שם ויודעים מה יש לי, יוכלו לרפא אותי. "

זה לא מפחיד נורא להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי?

"זה נהדר. עד לאותו רגע חשבתי שאני מדמיינת. שאין לי שום דבר. לא הבנתי למה אני לא מצליחה לצאת מזה, כמו שכולם יעצו לי. כשאת מתעוררת במחלקה פסיכיאטרית וסביבך יש אנשים שסובלים מאותה מחלה, את יודעת שלא המצאת את זה, שזה קיים. זה רגע נפלא".

בהצגה ובספר החדש ("עולם חדש ושפוי", שתרגם תורגם) ווקס כבר לא מדברת על ההורים שלה. "כילדה לא ידעתי שאני גדלה בבית מטורף", היא אומרת. "חשבתי שככה זה אצל כולם. הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר כשחברות היו באות אלי ואומרות לי שאימא שלי ממש מפחידה.". בכל פעם שחזרה לאנגליה מביקור הורים, היא מהירה לביתו של חברה הקרוב אלן ריקמן, שם התיישבה על הספה, נתנה מונולוג של 25 דקות "כדי להקיא את כל המטען הרגשי", ורק אז נרגעה והרשתה לריקמן ורעייתו להשכיב אותה לישון על הספה. בראיון לטלוויזיה האוסטרלית היא אמרה פעם "שאלתי את הורי בגיל מבוגר מאוד איפה שאר המשפחה שהייתה לנו באוסטריה, והם אמרו 'כולם נשרפו', רק אז הבנתי שהם היו בעצם ניצולי שואה, ושאני ניצולת השואה שלהם".

היום ווקס מרכזת את עיקר הסקרנות האינטלקטואלית שלה בלימודים על המוח והאפשרויות לשנות את התגובות האוטומטיות שמייצרות אצלנו מצבים כמו דיכאון. "ההורים שלי היו חומר נהדר לקומדיה", היא אומרת, "אבל מיציתי את זה. אני מתעניינת מאוד במה שמתרחש במוח, בחומרים שעושים שם נזק, בסוגים שונים של טיפול קוגניטיבי ובגישה שנקראת "מינדפולנס" (Mindfulness ) שמאפשרת לי למקד את תשומת הלב ולהתכוון לרגע שבו אני נמצאת. זאת גישה טיפולית שעוזרת מאוד לסלק את הקולות הפנימיים שיש לכולנו בראש, גם לאנשים שאינם פגועי נפש, הקולות של הביקורת המתמדת שאומרים לנו שאנחנו לא מספיק טובים או צריכים לעשות עוד. " ווקס אומרת שהתיאוריות שאליהם נחשפה המדברות על גמישות מסוימת של המוח, המאפשרת שינוי של צורת החשיבה וההרגלים אפשרו לה למנוע  מעצמה התקפי דיכאון לפני שנחתו עליה במלוא העוצמה. היא למדה לזהות את הקצה, את ההתחלה, לתת לדברים לחלוף ורק להתבונן בהם,  לפני שהצונאמי הגדול והמשתק מגיע.

כשאת מרגישה את הדיכאון מגיע את פשוט מורידה הילוך? מפסיקה לעבוד? הולכת לנוח?

"לא, זה לא משהו חיצוני. למדתי לראות את הדברים ולא לקבור או להדחיק אותם, כי אם מייצרים רעש אינסופי כדי לא לשמוע את הדיכאון, הוא חוזר בגדול. אני מאמנת את עצמי להרגיש כל רגע במלואו וזה מוריד את רמות החרדה והמתח שלי.  אני יכולה עדיין לבחור לעבוד 24 שעות ביממה, אבל אני כבר לא נשרפת מזה".

את קוראת לחולי נפש אחרים "השבט שלי"

"כל החיים הייתי אאוטסיידרית. פתאום פגשתי אנשים שלא ענו 'הכל בסדר' כששאלו אותם מה שלומם, אנשים שיש בתוכם משהו אפל. הקשר שנוצר הוא מיידי, אנחנו מדלגים על כל שיחות הסתם ומתחברים מיד למהות העמוקה שלנו".

אחרי שנים שבהן את מופיעה ומדברת על מחלות נפש, את עדיין מרגישה שמדובר בנושא שמעורר בושה?

"יכול להיות שהיחס למחלות נפש משתנה לטובה, בשלושה או ארבעה רחובות בערים הגדולות בעולם שיש בהם אנשים משכילים. אבל זה עדיין נושא שלאנשים קשה לחשוף. הופעת בלונדון ובלוס אנג'לס ובמלבורן ובכל מקום היו לאנשים אותן שאלות" האם הכדורים מזיקים? האם המחלות מולדות? האם הסביבה משפיעה עליהן? נדמה לי שאנשים נורא רוצים לדבר על הנושא ואין להם עם מי. באחת ההופעות שלי קם גבר והתוודה שהוא לוקח כדורים פסיכיאטרים כבר עשרים שנה ואין לו אומץ לספר לאשתו, ואשתו עמדה שם לידו נדהמת. אנשים מחכים להזדמנות להתוודות. הם יכולים לדבר אתי כי אני לא מתנשאת, אני אחת מהן, אני אמנם עושה מהסיפורים האלה משהו מצחיק, אבל אני לא מתיימרת לדעת יותר מהם, רק לעורר בהם את היכולת והרצון לדבר ולשאול".

את דוגמא טובה למישהי שקרו לה המון דברים טובים אחרי שהמחלה שלה נחשפה

"אני עשיתי מזה קריירה. כתבתי, הופעתי, אני עדיין מופיעה בכל העולם. הלכתי ללמוד באוקספורד רק מפני שהתחלתי להתמודד עם הנושא בגלוי – כל הדברים הטובים קרו אחרי שהסכמתי להיפרד מהדמות הלא אמתית שלי, זו שהתחזתה למישהי שאין לה דיכאון. אם לא הייתי מרפה ממנה, הייתי תקועה עדיין באותו מקום מלא חששות ובושה".