נמים בציבור. ברלין
האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.
הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".
הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד, במרחב הציבורי.
ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים, והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."
מרינה נמה (כמעט)
כריס נם
הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו, גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.
טילדה נמה גם
האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה. "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "
המדור לאיבוד קרובים 