Tag Archives: פרטיות

ישבני העולם מתכווצים בפחד

אני מתנצלת מראש, אבל לא יכולתי להתאפק. כמה מאמרים קראתם שנפתחו במשפט "ישבני העולם מתכווצים בפחד". למען האמת בכתבה המקורית כתוב "פי הטבעת", אבל ישבן נשמע לי פחות אגרסיבי למשפט פתיחה של מאמר, אבל אז גברה עלי יד המשמעת הפנימית והחלטתי להיות נאמנה למקור. והמקור הוא ג'ובאני מליני, מומחה לאבטחת מחשבים, שלפני שבוע פרסם בבלוג שלו רשימה על בדיקה שגרתית לכאורה שביצע, אלא שהמכשיר המדובר, הידוע בשם Hush  אינו אלא באט-פלג, והוא מיועד לעינוגים אנאליים. ותרשו לי להתפעל מהעובדה שגם לשם כבר הגיעו טכנולוגיות אלחוטיות – במקרה הזה Bluetooth – ועמן האפשרויות להתחבר לרשת, לקיים יחסי מין מכל סוג ועוצמה ממרחק רב או לסנכרן בין הנאות הגוף (רטט) להנאות הנפש (מוזיקה, למשל).

החשוד העיקרי

הבאט-פלאג האמור אינו בודד בשטח. הוא רק אחד מרבים בתחום הקרוי Teledildonics רק שעל פי ג'ובאני מליני, התרחשויות הללו, באזורים הכי רגישים בגופינו, אינן חסינות מפני האקרים, ובכל פעם שאחד המכשירים האלה מופעל יש גם מי שיכול להשתלט עליו מרחוק, לפרוץ לאפליקציה שמפעילה אותו, ולעשות בו כרצונו. לפני שנה, למשל, דיווחו שני האקרים מניו זילנד שפרצו לאתר שאוגר מידע המתקבל מוויברטורים המחוברים לאינטרנט. ההאקרים, Follower ו-goldfisk נברו בקרביים של ויברטור כזה בשם We-Vibe וגילו שהמכשיר מעביר אחת לדקה נתונים של משתמשים כמו מהירות ועוצמת השימוש, חום המכשיר ועוד. היצרנים טענו שמדובר בנתונים שדרושים להם כדי לעקוב אחרי תקינות המכשירים, אך מאחר שהמידע הזה לא ממש שימח את המוני המשתמשים, הם פתחו בפעילות מקוונת שנועד להכריח את החברה לא לאגור מידע על הרגליהם המיניים המקוונים. ראו כאן.

מתוך אופטימיות מולדת, תרשו לי להניח שבעיות האבטחה הללו ייפתרו. החברות שמנסות להמציא מחדש צעצועי מין משקיעות כל כך הרבה מחקר וכסף בפיתוח, ויש לי הרגשה שהאקרים שלא יוכלו (בינתיים) לחדור לחשבונות הבנק שלנו אלא רק למקומות אפלים בהרבה, ישתעממו די מהר.

מוזיקת לילה זהירה

נמים בציבור. ברלין

נמים בציבור. ברלין

 

 

האפשרות להירדם בהופעות וקונצרטים הולכת והופכת נוחה יותר. אצל המוזיקאי הבריטי מקס ריכטר היא משתלבת ביצירה, ולא רק באמצעות נחירות המנסרות את תקרת האולם בנוסח איורי התזמורת של ג'רארד הופנונג.

הקונספט של ריכטר מרתק, ולמען האמת משותף לאמנים לא מעטים. השינה, בעיניו, איננה פרק הזמן שבו אנחנו מושבתים מכל יצירה, אלא להפך. במהלך השינה המוח שלנו חופשי לעבד מידע והרהורים, לעצב אותם מחדש וליצור מתוכם דברים שרובנו היינו מסננים ולא מקדישים להם תשומת לב בשעות הערוּת. היצירה של ריכטר, "שינה", נמשכת שמונה שעות ומוגדרת רשמית כשיר ערש. בגלל מגבלות טכניות, גרסת התקליט (ויניל, ממש) כללה רק קטע של שעה מהיצירה, אבל הרדיו של הבי בי סי הרהיב עוז לשדר את "שינה" במלואה. בספטמבר האחרון "שינה" שודרה ב"רדיו 3" של רשות השידור הבריטית, בהשמעת בכורה עולמית. היצירה, שנרכשה לאוסף האומנות הלונדוני הנחשב The Wellcome Collection בוצעה באמצע מרץ לראשונה בהופעה חיה בברלין, במהלך שלושה לילות רצופים במסגרת פסטיבל מוזיקלי המוקדש כולו ל"זמן וזמניות".

הקונצרטים בברלין החלו בתשע בערב, על מנת לאפשר לבאים למצוא לעצמם מיטה – כן, האולם היה ערוך כולו לשינה – ואילו הנגינה החלה בחצות ונגמרה בשמונה בבוקר. הברלינאים, כדרכם, מצאו דרכים משלהם לתרום לאירוע, וחלקם הגיעו בפיג'מות, כולל מצנפות שינה מסורתיות, אחרים הגיעו עם כריות ועזרים אחרים מהבית, הביאו את הילדים (כולל הדובי שאתו הם ישנים), היו מי שאחרי שעה של האזנה שלפו קינדל, או ספר וגם הדליקו פנס קריאה זעיר וכולם התמסרו בשלמות לשיר הערש הזה, אירוע שלכאורה אמור להיות אינטימי מאוד,  במרחב הציבורי.

ריכטר, המגדיר את עצמו כ"מלחין פוסט מינימליסטי" מבצע את "שינה" בעצמו, על פסנתר, מלווה באנסמבל זעיר וזמרת, ששרה חלקים מהקונצרט ללא מילים,  והם יושבים באולם חשוך יחסית, מואר בתאורה כחלחלה עדינה בלבד. ריכטר משוכנע שישנו קשר עמוק בין מוזיקה לשינה, קשר שהוליד את שירי הערש, כמובן, במרבית התרבויות בעולם. בראיון לבי בי סי לפני שידור "שינה" ברדיו, האמן יליד גרמניה שגדל ולמד מוזיקה בבריטניה וגם – כמה לא מפתיע – באיטליה, אצל לוצ'נו בריו – אמר שהוא מנסה להעניק לקהל שחרור זמני מעומס המידע המציף את חיינו. "ההתמקדות ביצירה אחת גדולה כל כך, נועדה לאפשר למאזינים לשקוע בהרהורים עמוקים, החוויה שהם עוברים בעת ההאזנה היא למעשה נושא היצירה והיא מתקשרת לעניין המחודש בטכניקות של Mindfulness (קשיבות)."

מרינה נמה (כמעט)

מרינה נמה (כמעט)

 

כריס נם

כריס נם

 

הניסיון הזה לפענח את השינה, קרבתה למוות (כמובן) וקרבתה ללידה מחודשת (מדי התעוררות) אינו חדש, כמובן. מאות שנים של אומנות פלסטית הניבו אינספור דימויים של שינה ובשנים האחרונות גם מיצגים, כמו זה של כריס ברדן, האמן הקליפורני שהעלה ב – 1972 יצירה בשם Bed Piece  במסגרתה הציג מיטה בגלריה, התפשט וישן. המופע שלו נמשך 22 יום וכצפוי, משך עשרות אלפי צופים שהמראה – הלכאורה שגרתי, ועם זאת תלוש כל כך מהקשר – ריתק אותם וגם הפחיד אותם מאוד. מרינה אברמוביץ', נועזת כמו בכול עבודותיה, הציגה בשנת 2002 את "בית עם נוף לאוקיאנוס" – היא בילתה 12 ימים רצופים בתוך תפאורה פתוחה וחשופה, בגלריה בניו יורק, לא אכלה, לא דיברה אבל גם ויתרה לגמרי על הפרטיות שלה והקהל יכול היה להציק לה כרצונו,  גם בעת שישנה. כמו אצל ברדן, גם הצופים של אברמוביץ נרתעו. שעות השינה שלה היו השעות שנראו בעיניהם אינטימיות אפילו יותר מהרחצה באמבטיה. השחקנית הבריטית טילדה סווינטון עשתה משהו דומה לפני כשלוש שנים במוזיאון היוקרתי לאומנות מודרנית בניו יורק (Moma), כשנכנסה לתיבת זכוכית ונמה על מזרון, כאילו היא מונחת במוזוליאום, בלבוש מלא. במקרה שלה, הקהל הסתפק בצילומים לטובת רשתות חברתיות ונדמה שהיצירה לא ממש הובילה איש למחשבות חדשות על שינה.

 

 

טילדה נמה גם

טילדה נמה גם

האמת היא שבברלין, מרבית המאזינים של ריכטר פשוט נרדמו. זה קרה כנראה גם למאזיני הרדיו, שהחלו להאזין לו בחצות ובוודאי התעוררו ושתו כוס תה של שחרית כש"שינה" עדיין התנגנה ברקע. אבל לריכטר לא אכפת. במהלך הכתיבה, הוא נועץ עם חוקר המוח דיוויד אנגלמן על האופן שבו המוזיקה משפיעה על השינה שלנו, ושילב את התובנות שלו משיחות אלה ביצירה.  "זה ניסוי שנועד לבחון את ההשפעה של המוזיקה על המוח במצב של מודעות שונה לגמרי מהרגיל", אמר, "מצב שבו אנחנו מבלים חלק גדול מהחיים ולמרות מחקרים, מבינים רק חלק קטנטן ממנו. "

  • פורסם ב"אלכסון".