Tag Archives: פרשנות

המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

  • הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן: