ארכיון תג: צהלות שמחה

כולנו נמשכות לנשים. מתברר.

 

עד לפני עשור או שניים עוד היו מי שהעזו לנסות לומר לנשים שהן אמורות לא לפרגן זו לזו, לחשוף שיניים ולנשוך אישה את רעותה נשיכה רעה מכל נשיכה שמציעה להן הפטריארכיה (על בסיס יומיומי). קריסטל ואלקסיס מ"שושלת" היו הפרזנטוריות של הגישה הזו – נשים מעוצבות, גופנית ונפשית, בהתאם לכללי העולם הגברי, המצר את צעדיהן בחצאיות מיני וכופה עליהן למרוט כל שערה מכל מילימטר בגופן – וכל אינטראקציה ביניהן הייתה מסתיימת במשפטי תרעלה איומים שהידרדרו במהירות ותכיפות למשיכות שיער והתגוששות על הרצפה.

לא עוד. מה שנותר מהתיאוריה הזו – אחרי גילוי האוקסיטוצין, ההורמון שעושה לנו שמח בלב בכל פעם שאנחנו מבלות עם החברות שלנו; ואחרי אינספור מפעלים פמיניסטיים שגרמו לנו להבין שמאחורי כל אישה מאושרת עומד גדוד של חברות שמספרות לה כמה היא נהדרת (וכמה הוא לא שווה את הדמעות) – מגיע תור המחקר המבשר שכולנו, בעצם, נמשכות לנשים. מינית. בגוף. לא רק בשכל, בחוש ההומור, בנפש ובאמפטיה.

ממחקר שנעשה על ידי חוקרים מהמחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת אסקס הבריטית נטען כי כולנו נמשכות לנשים. שלא במפתיע, לסביות מגלות משיכה ותשוקה עזות יותר לנשים, אבל גם נשים המגדירות את עצמן סטרייטיות נמשכות מינית לנשים אחרות ומתגרות כשהן צופות בסרטים שבהם נראות נשים ערומות.

החוקר העומד בראש המחקר, הנושא את השם הנפלא ד"ר גרלוף ריגר, הקרין סרטים ובהם דמויות נשיות וגבריות ערומות בפני 235 נשים ותיעד את תגובותיהן באמצעות מדידה של שורת תגובות גופניות ובהן התרחבות האישונים. התוצאה? 82% מהנשים הפגינו עוררות מינית בתגובה למראות עירום גבריים ונשיים כאחד. 74% מקרב הנשים שהגדירו את עצמן כסטרייטיות הפגינו עוררות מינית גדולה ושווה בעוצמתה מול סרטים של נשים וגברים כאחד. נשים שהגדירו עצמן כלסביות הפגינו תגובות עוררות חזקות בהרבה כשראו סרטים של נשים ערומות.

 

מסקנותיו של ד"ר ריגר הן כי למרות שמרבית הנשים מגדירות את עצמן כסטרייטיות ומציינות שהן נמשכות מינית לגברים בלבד, רובן, אם לא כולן, ביסקסואליות או לסביות, ולעולם אינן נמשכות לגברים בלבד. המסקנות האלה יכולות היו להיות מרעישות אלמלא התברר עוד קודם, מסקר שנערך גם הוא בבריטניה, כי 49% מהצעירים בני 18-24 שם הגדירו את עצמם כ"לא לגמרי הטרוסקסואלים". בכלל האוכלוסייה עמד שיעור המגדירים את עצמם כך על 23% בלבד, ומותר להניח כי בקרב מבוגרים יותר קיימת פחות פתיחות, וכי הדור הצעיר בבריטניה מייחס יותר גמישות למיניות ולהגדרה עצמית.

הסקלה הרציפה שאינה מכריחה בני אדם להגדיר את עצמם בשחור לבן כ"הומו" או "הטרו" סקסואליים הומצאה כבר בשנות הארבעים. האיש שהגה אותה, היה אלפרד קינסי, החוקר האמריקאי שנחשב אבי הסקסולוגיה למרות שהכשרתו המקורית הייתה דווקא כחוקר חרקים. אי אז בשנות הארבעים קינסי טלטל את אמריקה השמרנית והקפוצה במחקריו ומאמריו על המיניות האנושית, בראיונות עומק שכללו שאלות על הרגלים מיניים ופנטזיות ובחשיפת סיפורים מחיי המין הפתוחים שלו ושל אשתו – שכללו, מצדו, גם יחסים עם גברים ואפילו עם תלמידיו.  הדו"ח שלו על "ההתנהגות המינית בנקבת האדם", שפורסם ב – 1953, סלל את הדרך להכרה בכך שגם לנו יש תשוקה וגם אנחנו יצורות מיניות, שאפילו מאוננות. עובדות אלה, כמו העובדה שרובנו נמצאים במקום כלשהו על הסקלה, בכל הקשור למיניות שלנו (גם אם לא בפועל) הודחקו מאז על ידי החברה המערבית במאמצים משותפים של פוליטיקאים, מטיפים ומחנכים.

המחקר האמור של אוניברסיטת אסקס אינו מסתפק בציון העובדה שכולנו, נשים מכל גזע, מין ודת, נמשכות גם לנשים – אלא מציין גם שללסביות, כמו לגברים, יש תגובה יותר מובחנת וחד משמעית. אלה ואלה נמשכים רק לסוג אחד של מושא תשוקה, ובין הגברים – מתברר – מעטים מאוד הביסקסואלים.

האם פירוש הדבר שרובנו מדחיקות את המיניות האמתית שלנו? שאנחנו מבטאות אותה אולי באמפטיה, אהבה וחום לנשים אחרות, אבל לא מעזות להודות בפני עצמנו שהיינו רוצות לשכב אתן? ואולי אנחנו נתונות להתניה חברתית הקובעת שעלינו להמשך לזכרים, חזקים, גדולים, אינטלקטואלים, עשירים, גם אם לא נקבל מהם את החיבה והקרבה שנשים יכולות לתת לנו? ד"ר ריגר טוען כי התשובה מסובכת בהרבה. "המיניות הנשית מאוד מורכבת", הוא אמר בראיון לבי בי סי. "בכל הקשור למיניות יש פער עצום בין מה שנשים אומרות לבין מה שהגוף שלהן אומר ואני מסיק מזה שאנחנו עדיין לא מבינים הרבה בכל מה שקשור למיניות נשית".

 

 

*פורסם ב"אלכסון".

 

 

 

 

לא היה לי ממי ללמוד שפמיניזם זה כזה עניין רציני

שיחה מענגת מאוד שקיימתי עם מרגרט אטווד בביקורה בתל אביב בחודש שעבר:

 

לא רבים זכו לעיין בספרה הגנוז של מרגרט אטווד. הגיבורות הראשיות שלו הן נמלים, והוא עוקב, בפרטנות מייגעת למדי, אחרי פרטי הפרטים של חייהן, בלוויית איורים של המחברת. הסוף – רק שתדעו – טוב. אטווד הייתה בת שש בערך כשכתבה את הספר הזה, הראשון בחייה, זה שמעולם לא ראה אור. "אחריו", היא אומרת, "למדתי לעולם לא לספר סיפור בסדר כרונולוגי אדוק, ואולי גם לבחור גיבורות אחרות, שיש להן עולם פנימי קצת יותר עשיר".

מאז ספר הנמלים ההוא חלפו 65 שנה, למעלה מ-30 ספרים ועשרות פרסים ספרותיים בינלאומיים – קריירה ספרותית מרשימה ביותר, בהתחשב בעובדה שהילדה ההיא, שבגיל שש כבר ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, נאלצה לפלס לעצמה את הדרך לכתיבה ויצירה מבעד לג'ונגל עבות של דעות קדומות, צרות אופקים ואפליית נשים שאפיינו את מולדתה, קנדה. כשאני מתפעלת מהעובדה שהיא כתבה כל כך הרבה ובכל כך הרבה סגנונות (רומאנים, מדע בדיוני, מאמרים, סיפורים קצרים ושירה) אטווד משתדלת להצטנע. "זה נראה הרבה כי אני זקנה", היא אומרת, "אני המון שנים בשטח".

נפגשנו בתל אביב. אטווד הגיעה לכאן על מנת לקבל את פרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל אביב ובהזדמנות זו גם לציין את צאתו לאור של "האוהל" בתרגום לעברית (הוצאת כינרת). היא בת 71, ולמרות המראה השברירי היא מתמסרת לסדרת ראיונות שלהם אני מקשיבה מהצד עד שמגיע תורי. לאטווד יש מוניטין של אקטיביסטית. היא פעילה למען איכות הסביבה, היא כותבת בעד זכויות אדם ונגד דיכוי, היא פמיניסטית. לא מפתיע שכולם שואלים אותה את אותה שאלה: איך זה שהיא מבקרת כאן, בישראל, מקום שרבים מעמיתיה מעקמים לעומתו את האף. לא, היא לא התלבטה. היא מעדיפה דיאלוגים על פני חרמות, ומרגישה אחריות לשימור הקשר עם כותבים ויוצרים, גם אם יש לה טענות כלפי מעשים והחלטות של בעלי השררה.

אטווד נראית עייפה ואני מבטיחה לה שאני מעדיפה שיחה אישית ולא פוליטית. היא צוהלת. ממש. צהלות שמקפיצות גם את גל, הצלם שלנו, שחושד, בצדק, ששוב התאהבתי במרואיינת שלי. אטווד היא אחרי הכל אישה שקל מאוד להתאהב בה. אם זה לא קרה לכם אחרי שקראתם את "לטענת גרייס", "מעשה השיפחה", "האישה האכילה", "עין החתול", "ליידי אורקל" או "אי סדר מוסרי" (כולם ספרים שמפנים הרבה מקום לגיבורות הנשיות, שאף פעם לא נכנעות למוסכמות) זה היה קורה לכם אחרי שתי דקות של שיחה, משום שהיא מאוד מצחיקה וחריפה ויש בה איזו נינוחות מעוררת קינאה ביחס לעצמה.

היא נולדה באונטריו, קנדה, ועד גיל שש בילתה את רוב ימיה ביערות מבודדים בצפון קוויבק לשם נדדה המשפחה בעקבות מחקריו של האב האנטמולוג קארל. "לא היו לנו רדיו או טלוויזיה, וגם לא שכנים. מדי פעם היו מדענים אחרים באים לבקר את הורי, ובמרחק גדול היה כפר של כמה בתים שאליו היינו מגיעים בסירה. לא היו חנויות, לא היה חשמל אבל היה הרבה גשם, ולא הייתה לי ברירה אלא לשקוע בציור ובכתיבה. כתבתי בעיקר ספרי קומיקס, שהתרחשו על כוכבים אחרים והיו בהם סופר-ארנבות מעופפות עם גלימות אדומות ויצורים כאלה".

עד היום את מדי פעם כותבת מדע בדיוני. ב"באז וניאלה", למשל או ב"המתנקש העיוור"

"אני מאוד אוהבת את הקופה השערורייתית של המדע הבדיוני, את שנות השלושים שבאמת מוזכרות ב"המתנקש העיוור", לפני שאורסולה לה גווין החלה לכתוב והז'אנר נעשה יותר רציני.כילדים היינו משוכנעים שבקרוב מאוד נבקר על מאדים, וזה גרם לדמיון להשתולל. "באז וניאלה" מבוסס על המציאות של חיינו כאן, ומזכיר יותר את ספריו של ז'ול וורן, והשתדלתי ליצור בו המשך טבעי, גם אם אפוקליפטי, לחיים שאנחנו מנהלים היום על פני כדור הארץ".

כילדה כתבת, אבל היית משוכנעת שתהיי ציירת

"אחי ואני כתבנו הרבה והוא היה טוב ממני בזה, אבל בחר להיות מדען. אני ציירתי הרבה, ואני עדיין מציירת, ועד גיל 16 הייתי משוכנעת שזה הייעוד שלי, אבל מאחר שאיש לא חשב שאישה יכולה לבחור קריירה של יצירה, תכננתי להיות מעצבת שמלות. בבית הספר יכולתי לבחור בין לימודי כלכלת בית לבין הדפסה.זה מה שהציעו לבנות בשנת 1951. חילקו לנו בתיכון ספר הדרכה שדיבר על קריירות אפשריות: מזכירה, מורה, אחות, דיילת אוויר או כלכלת בית. "

מה בחרת?

"לא רציתי אף אחד מהמקצועות האלה, אבל חשבתי שעוזרת בית מרוויחה יותר. מאחר שעבדתי מגיל 8 והיה לי חשבון בנק משלי, היה לי חשוב להרוויח הרבה. לימדו אותנו כלכלת בית כאילו שזה מדע. בשיעורי בישול הסבירו שעל כל צלחת צריך להיות משהו ירוק ומשהו חום בלי שום קשר לטעם".

ומתי חזרת לכתוב?

"בגיל 16. חשבתי ללמוד ביולוגיה, אבל הכתיבה משכה אותי מאוד ולא יכולתי לסרב. לא הכרתי אז אנשים כותבים ובסביבה שלי חשבו שאני מטורללת. לא אמרו לי מפורשות שבגלל שאני אישה לא אוכל להיות סופרת, אבל שידרו לי שהם מקווים שאני אתגבר על השיגעון הזה ואלמד מקצוע. בקנדה של אז לא הכרתי נשים שהתפרנסו מכתיבה ובעיתונות נתנו להן לכתוב רק עמוד לנשים או את ההספדים".

השיגעון לא ממש עבר לך

"למדתי ספרות אנגלית ולימדתי וכל אותו זמן כתבתי. למזלי, הצלחתי למכור את "האישה האכילה" לחברת הפקות ושילמו לי על כך, ככה התחילה הקריירה שלי. זו הייתה תקופה מאוד זכרית בספרות, לא הכרתי סופרות בנות גילי והאווירה הכללית לא הייתה מעודדת. היום איש לא ידבר כך על אישה כותבת, אבל אז היה מקובל לזלזל בנו, וכשפרסמתי שירה חלקו לי מחמאות שאמרו שהתעליתי מעבר להיות אישה, כי ידוע שנשים מסוגלות להתעניין רק בעצמן. "

את כותבת בשמחה או מתייסרת?

"אני לא מזוכיסטית. אני כותבת רק כשאני נהנית מזה ותמיד נהניתי מזה. בתהליך הכתיבה אני עומדת על המשמר שלא להירדם ולכן אני תמיד כותבת רק מה שמעניין אותי מאוד. כשהתמקדתי בציור, לא אהבתי למלא חוברות צביעה לפי מספרים או לעבוד על פי נוסחא מוכתבת מראש, וכך גם בכתיבה. אני אף פעם לא יודעת איך יסתיים רומאן שאני מתחילה לכתוב, ואם אני יודעת משהו מראש על הכתיבה שלי, אני מיד נרדמת מרוב שעמום".

כמו הרבה סופרים גם את פעילה מאוד בכל מיני ארגונים חברתיים

"באופיי אני בכלל לא אקטיביסטית. סופרים נדחפים לזה כי אין להם משרות מסודרות אז הם לא חוששים, כמו אחרים, שאם יביעו את דעתם יפטרו אותם. מדי שנה פונים אלי ומבקשים מיליוני בקשות שונות, אז אני מגבילה את עצמי לשלושה תחומי פעילות: כתיבה ועבודה בארגון הסופרים הבינלאומי, פעילות למען איכות הסביבה שחשובה לי מאוד וקידום נשים. אני מסייעת בנושאים משפטיים, למשל, ולא כל כך משתתפת בהפגנות. בעיקר לא בנושאי לבוש שעכשיו פופולאריים מאוד. אולי בגלל עברי כמעצבת שמלות, חשוב לי המגוון… יש לי עניין רב בגוף, בלבוש, בתכשיטים – אני חושבת שהם מהותיים מאוד. העולם נראה אחרת מתוך המחוך של סקרלט אוהרה, הנעליים שאת נועלת משפיעים על היכולת שלך לעמוד על שלך".

 

אטווד נשואה (בשנית) לגרהאם גיבסון והיא אם לבת. הם חולקים את זמנם בין טרונטו לבין האי פלי באונטריו,והיא, כצפוי, מרבה בנסיעות סביב העולם. מתי היא מוצאת זמן לכתיבה? לדבריה מדובר במאבק אינסופי. "כבר 40 שנה שאני אומרת שאני חייבת לשנות את חיי, אבל רק לעתים נדירות אני סוגרת את הדלת ומתמסרת כולי ליצירה. אני ישנה שמונה שעות בלילה, אחרת אני לא מסוגלת לתפקד. לכולם נדמה שאני נורא פוריה, אבל הספרים שלי פשוט הצטברו כי אני כבר זקנה מאוד".

כשאת כותבת, את רואה בדמיונך את הקוראים?

"אני כותבת אל הבלתי נודע הגדול שהוא קוראיי. בשום אופן לא לאקדמיה ולמבקרים, למרות שקיבלתי מהם הרבה מאוד פרסים".

אם כבר הזכרת את האקדמיה, איך זה שהתחלת ולא סיימת את הדוקטורט שלך הספרות בהארוורד?

"כתבתי על "הרומן האנגלי המטפיזי" ובשלב מסוים זה הפסיק לעניין אותי והעדפתי לכתוב. אומרים לי שלספרות יש השפעה גדולה על החיים, אבל אין לי מושג איך זה קורה. כשאני בוחנת ספרים שקראתי אני לא יודעת באיזה אופן הם שינו את חיי, אם כי אין לי ספק שבזכות הקריאה הפכתי לסקרנית יותר, מוכנה להקשיב לדעות אחרות. את רואה שיש לי עגילים בצורת אוזניים? זה מפני שאני רוצה לא רק לדבר אלא גם להקשיב. כשאני קוראת וגם כשאני כותבת, אני מרגישה שאני בעיקר מעוררת שאלות, ושאלות פותחות דלת לדברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם".

ב"פנלופאה", הגרסה שלך למיתוס של אודיסיאוס ופנלופי, את נותנת את רשות הדיבור לנשים. פנלופי והמשרתות מספרות את כל מה שהמיתוס המקורי לא סיפר לנו…

"פנלופי חיכתה לאודיסיאוס 20 שנה, והייתה צריכה לעשות משהו בכל הזמן הזה, לא? במקור מספרים לנו שהיא הייתה רעיה נאמנה, שהתפללה ובכתה כל השנים האלה. זה לא נראה לי הגיוני, וגם לא מעניין. לאישה חזקה כמוה בטח היו עניינים יותר בוערים מלבכות ולהתפלל…"

 

את פמיניסטית פעילה. איך קרה שפרסמת סיפורים ב"פלייבוי"?

"נשים תמיד התלוננו שלא הרשו להן לכתוב שם, ואז הגיעה עורכת אישה וחשבתי שלא בא בחשבון שאוותר על ההזדמנות הזו, על האפשרות שגברים יקשיבו למה שאישה אומרת, בתוך סביבה שנוח להם להיות בה. כפמיניסטית יכולתי להחרים את פלייבוי, לא ללכלך את ידי הנקיות בתוך עיתון כזה, אבל זו בעיני גישה שופטנית מאוד כלפי הנשים שמצטלמות שם".

בספרים שלך יש הרבה הומור. גם זה לא ממש אופייני לפמיניסטיות…

"אני זקנה, אמרתי לך. אני פמיניסטית מהדור השני שהחל בשנות השבעים, כך שגיבשתי את העמדות שלי לבד, ולא היה לי ממי ללמוד כמה פמיניזם זה עניין רציני…אני נצר של אימהות וסבתות שעבדו קשה ומאז ומתמיד חשבתי שנשים הן חזקות ועצמאיות ומסוגלות.בקנדה כתבו על הנושאים האלה לפני האמריקאים, ובמשפחה שלי מעולם לא אמרו לי שכילדה יש דברים שאני לא יכולה לעשות. ידעתי שאני יורה ברובה פחות טוב מאחי ומאבא שלי,כי תמיד פספסתי, אבל התברר שזה בגלל בעיית ראייה…"

האמת היא שאני חושבת שאת מושלמת לא רק בגלל הכתיבה, אלא גם משום שאת מגדלת המון חתולים…

"כבר לא, כבר לא…משך שנים היו לי המון חתולים וכלבים וסוסים ופרות וטווסים ואווזים וברווזים ותרנגולות. גרהאם לא יכול היה לעמוד בפני חיות והיה מביא הביתה כל מה שמצא או קנה. הכל חוץ מחזירים ועזים, שחשבנו שהם חכמים מדי וידעו איך לברוח מהחווה שלנו. היום אנחנו מרגישים מבוגרים מדי לזה אבל אני עדיין יכולה לספר לך על החתול החכם, הנוירוטי, המתחנחן, הטיפש, הנאמן וזה שהיה צד סנאים…"

זה לא בודד לחיות בבית גדול, בלי בעלי חיים?

"הבית שלנו ישן מאוד, ועשינו כל מה שיכולנו כדי להפוך אותו לידידותי לסביבה. אין מזגן, יש חלונות בתקרה והוא מאוד יעיל אנרגטי, אם כי קריר מדי לטעמם של רוב בני האדם. אין לי חיות, אבל יש לי גינה קטנה שאני מטפחת בעצמי, אני מאוד אוהבת לצפות בציפורים ואני יוצאת לטיולים ברגל ביערות שסביב הבית. אני גם כותבת בימים אלה ספר חדש, אבל על זה אני לא מתכוונת לגלות לך אף מילה". 

 

** הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח שלנו, בלאישה