ארכיון תג: ציור

"גילו אותה" בגיל 90 (ובגיל 100 היא לא מפסיקה לצייר)

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

בגיל מאה, כרמן הררה מתעוררת מדי בוקר בדירתה שבמנהטן, עושה את דרכה אל שולחן העבודה הענק שלה ומציירת. בצהריים היא מרשה לעצמה הפסקה קטנה לכוס וויסקי, שאחריה היא ממשיכה לצייר כל עוד יש לה כוח. שגרת החיים הזו מלווה אותה יותר משבעים שנה, שרובן עברו באלמוניות וללא הכרה מצד הממסד האומנותי. הררה "התגלתה" לפני עשור, ומאז היא להיט מבוקש בקרב אספנים, גלריות ומוזיאונים גדולים בעולם. בשנה הבאה מתוכננת תערוכת יחיד מיצירותיה במוזיאון הוויטני הניו יורקי הנחשב. כרמן הררה, המככבת בסרטה התיעודי של אליסון קליימן "מוכרחה להמשיך לצייר" (שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב – 11.5 וב – 15.5), נולדה בהוואנה, קובה. למען הדיוק יש לציין שהיא תחגוג את יומולדתה המאה רק ב – 31 במאי. המרץ, החיוניות, התשוקה לציור וחוש ההומור המופלא שהיא מפגינה בסרט, וגם בראיונות השונים לתקשורת, מקשים על המתבוננים בה להאמין שהיא אכן קשישה כל כך. "מבחינה גופנית קשה להיות זקנה", אומרת הררה. "אבל ברגע שאני מציירת כל הכאבים הגופניים נעלמים".   carmen 2 carmen 1 הררה, אחת משבעת ילדיהם של עורך עיתון וכתבת, ציירה מגיל צעיר. כילדה למדה ציור בהוואנה, חייתה עם משפחתה מספר שנים בברלין ונשלחה ללמוד בתיכון בפריז. כשחזרה לקובה החלה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה, אבל אז פגשה את בעלה לעתיד, ג'סי לוונטל, מורה לספרות, אמריקאי, ואחרי נישואיהם עברה להתגורר אתו בניו יורק. ביחד אתו המשיכה לנדוד בעולם, ואף התגוררה בפריז בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שנים שהיא מתארת כ"המאושרות והטובות בחיי". הררה, שבגיל צעיר ציירה גם נופים ודמויות, גילתה בפריז "את הקול האומנותי שלי. את מילון המילים הוויזואליות שלי", והחלה לצייר צורות גיאומטריות מינימליסטיות. היא עבדה לצד אמנים נודעים ובהם ז'אן ארפ, פייט מונדריאן וויקטור וסארלי, אבל כשחזרה לארה"ב התברר לה שלסצנת האמנות המקומית קשה "לבלוע" את הסגנון החדש שלה, והיא לא מצאה גלריה שתייצג או תציג את עבודותיה. הררה, כאמור, "התגלתה" לפני כעשור. טוני בשארה, חבר קרוב שלה, ניסה במשך שנים לעניין אוצרים ובעלי גלריות בעבודות שלה, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוא הזדמן לארוחת ערב עם אספן ניו יורקי שסיפר בצער על אמנית שפרשה ברגע האחרון מתערוכה קבוצתית של נשים, שכולן מתמקדות בצורות גיאומטריות. הוא הציע להציג לו את כרמן, שלח לו עבודות שלה ולא שיער איזה באזז אדיר הוא עתיד לעורר. הררה נחשבת לחלוצה בתחומה. העבודות שלה, פשוטות, נקיות ובצבעים בסיסיים בלבד, הקדימו בעשור אמנים אחרים ומפורסמים שאימצו סגנון דומה. בעקבות התערוכה ההיא עבודות ראשונות שלה נקנו על ידי אספנים נחשבים וע"י מוזיאונים כמו ה – MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) האמריקאי וה"טייט" הבריטי  והן נמכרות כעת במחיר ממוצע של 40 אלף דולר.

למעלה משישים שנה ציירת בלי לקבל תגובה מהעולם. זה לא היה מתסכל נורא?

"למזלי, לא הייתי לבד בדרך הזאת. בעלי ג'סי תמך בי לאורך כל הדרך והיה משוכנע שהיצירות שלי חשובות. הוא לא הניח לי לזרוק אותן לפח. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשנאלצנו לעבור לגור בשכונות לא בטוחות, כי נזקקתי לסטודיו גדול כדי להמשיך לעבוד, הוא הסכים ברצון." Carmen young 02   לזוג הררה-לוונטל אין ילדים. כרמן מספרת שמדי בוקר, כשבעלה היה יוצא לעבודה, היא מיהרה לבצע את מטלות הבית כדי להתפנות לציור. "השנתיים היחידות שבהן לא ציירתי היו השנתיים האחרונות בחייו של ג'סי, כשטיפלתי בו, ובתקופת האבל אחרי מותו". ג'סי הלך לעולמו בגיל מאה, ולא זכה לראות ההצלחה המסחרית הבינלאומית שלה. מראיינים שונים העלו בפניה את האפשרות שהוא, אחרי מותו, דאג לתפנית הזו בקריירה שלה, אבל הררה צוחקת. "זה לא משהו שהוא עשה תוך כדי ישיבה על ענן בגן עדן. זה משהו שאני עשיתי בעשרות שנים של עבודה קשה". הצ'ט האינטרנטי שאנחנו מנהלות מתקיים בסיועו של בשארה. להררה יש דלקת פרקים קשה, שמחייבת אותה להתנהל רוב היום בכיסא גלגלים, שהיא שונאת, ומקשה עליה להקליד. אבל היא ממשיכה לרשום, ומכל כמה עשרות איורים כאלה, נולד ציור בשמן. יש לה, היא אומרת, דחף עצום להמשיך לצייר. זה הדחף שגרם לה להמשיך לעבוד במשמעת עצמית גדולה, גם כשאיש לא רצה להביט בציוריה. למעשה, בצעירותה, כשניסתה להציג עבודות בקובה, הקהל לא ידע איך להתייחס לסגנון שלה, והיא ראתה אנשים נכנסים לאולם ומיד מסתובבים ויוצאים.

הררה בעבודה

הררה בעבודה

לא היו רגעים שבהם חשבת שלעולם תישארי אלמונית?

"יש באלמוניות ובחוסר ההכרה משהו מאוד משחרר. זה אפשר לי להתמקד ביצירה שלי, בלי להתחשב בביקורות ובלי לחפש תשבחות ובלי לחשוב מה יימכר ומה לא".

ואיך את מסתדרת היום עם ההצלחה הפתאומית והגדולה?

"הצלחה היא בעיני מימוש של התשוקות שלי, ולא פרסום שמי בעיתון. הצלחה שכרוכה בפרסום לא באמת מביאה סיפוק. אני מאושרת בעיקר מהעובדה שמתוכננים לי פרויקטים ותערוכות לשנתיים הבאות. זה דוחף אותי להמשיך ליצור". לפני ה"גילוי" הגדול של 2014, הררה מכרה פה ושם יצירות קטנות בסכומים קטנים. העובדה שהיום, אחרי תערוכות בארה"ב, בריטניה וגרמניה, היא מרוויחה סכומי כסף גדולים משמחת אותה בעיקר משום שהיא לא צריכה לעבור לבית אבות, ויכולה לממן עזרה ולהישאר בבית. בקומה שביעית בבניין במנהטן שבו היא מציירת כבר 45 שנה. היא משוכנעת שההכרה בה התעכבה כל הזמן הזה משום שהיא מהגרת, משום שלא היו לה מרפקים ובגלל שהיא אישה. למעשה, בסרט, היא מספרת איך בעלת גלריה נחשבת אמרה לה שהיא לעולם לא תקבל תערוכת יחיד, כי היא אישה. היום מבקרים מתארים את עבודותיה כ"דימויים ויזואליים של שירת הייקו", מוצאים בהם רמזים מיניים והרבה הומור. הררה מתעקשת שאין טעם לדבר על הציורים שלה "לו היו לי מילים הייתי כותבת ולא מציירת". הררה מעידה על עצמה שהיא אדם פרטי מאוד. היא לא אוהבת שמטרידים אותה כשהיא מציירת, והיא מגדירה את דרכה המקצועית כ"תהליך של טיהור וצמצום שנמשך כל החיים.". היא מציירת, ולעתים קרובות משליכה את התוצאה לזבל. "הרגישות שלי גברה עם השנים. אני שמה לב לכל קיפול נייר שעשוי להיות צורה מעניינת. כמה ציורים שלי טובים בעיני? לא הרבה". הררה הופיעה בשנים האחרונות על שערי מגזינים נחשבים. "הגעתי לשער של הניו יורק טיימז בלי להרוג אף אחד", היא מתבדחת. "הייתי צריכה רק להזדקן, לחכות 90 שנה והעולם הגיע אלי". AlisonKlayman_©_MonicWollschläger אליסון קליימן הגיעה אל כרמן הררה בעקבות סרט שעשתה על האמן הסיני הנודע אי ווייוויי. הררה מיוצגת ע"י אותה גלריה לונדונית, ואוצריה המליצו לקליימן לפגוש את האמנית יוצאת הדופן שהייתה אז בת 98. קליימן התכוונה לעבור לגור בטוקיו לשנה שלמה, אבל המפגש עם הררה גרם לה לשנות את התכניות ולחזור לניו יורק. "היא מגנטה אותי בחום שלה ובכריזמה", אומרת קליימן. "הסיפורים הנהדרים וחוש ההומור שלה. אני אוהבת את האמנות שלה, ורציתי לדעת מה גרם לה להמשיך ליצור כל השנים ואיזו משמעות יש לכל זה בעיניה.". קליימן, במאית צעירה, שהניו יורק טיימז כלל לאחרונה ברשימת "עשרים הקולנוענים שחייבים לעקוב אחריהם", אומרת ש"הסיפור של כרמן מעורר בי השראה כיוצרת. כל מי שמשקיע הרבה זמן ומאמץ בפרויקטים שאין להם "תשואה" מידית, מכיר את התהיות למה להמשיך? ואיך עושים את זה בלי אישורים מבחוץ? החיים שלה הם דוגמא להתמסרות לאה לתשוקה, לאמנות עצמה, שבלעדיה היא לא חשה שהיא אדם שלם. היה לי מזל גדול לפגוש אישה כמו כרמן".     *** הראיון עם כרמן הררה ועם אליסון קליימן התפרסם ב"חדר משלך" בשבועון "לאשה".

לא היה לי ממי ללמוד שפמיניזם זה כזה עניין רציני

שיחה מענגת מאוד שקיימתי עם מרגרט אטווד בביקורה בתל אביב בחודש שעבר:

 

לא רבים זכו לעיין בספרה הגנוז של מרגרט אטווד. הגיבורות הראשיות שלו הן נמלים, והוא עוקב, בפרטנות מייגעת למדי, אחרי פרטי הפרטים של חייהן, בלוויית איורים של המחברת. הסוף – רק שתדעו – טוב. אטווד הייתה בת שש בערך כשכתבה את הספר הזה, הראשון בחייה, זה שמעולם לא ראה אור. "אחריו", היא אומרת, "למדתי לעולם לא לספר סיפור בסדר כרונולוגי אדוק, ואולי גם לבחור גיבורות אחרות, שיש להן עולם פנימי קצת יותר עשיר".

מאז ספר הנמלים ההוא חלפו 65 שנה, למעלה מ-30 ספרים ועשרות פרסים ספרותיים בינלאומיים – קריירה ספרותית מרשימה ביותר, בהתחשב בעובדה שהילדה ההיא, שבגיל שש כבר ידעה שהיא רוצה להיות סופרת, נאלצה לפלס לעצמה את הדרך לכתיבה ויצירה מבעד לג'ונגל עבות של דעות קדומות, צרות אופקים ואפליית נשים שאפיינו את מולדתה, קנדה. כשאני מתפעלת מהעובדה שהיא כתבה כל כך הרבה ובכל כך הרבה סגנונות (רומאנים, מדע בדיוני, מאמרים, סיפורים קצרים ושירה) אטווד משתדלת להצטנע. "זה נראה הרבה כי אני זקנה", היא אומרת, "אני המון שנים בשטח".

נפגשנו בתל אביב. אטווד הגיעה לכאן על מנת לקבל את פרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל אביב ובהזדמנות זו גם לציין את צאתו לאור של "האוהל" בתרגום לעברית (הוצאת כינרת). היא בת 71, ולמרות המראה השברירי היא מתמסרת לסדרת ראיונות שלהם אני מקשיבה מהצד עד שמגיע תורי. לאטווד יש מוניטין של אקטיביסטית. היא פעילה למען איכות הסביבה, היא כותבת בעד זכויות אדם ונגד דיכוי, היא פמיניסטית. לא מפתיע שכולם שואלים אותה את אותה שאלה: איך זה שהיא מבקרת כאן, בישראל, מקום שרבים מעמיתיה מעקמים לעומתו את האף. לא, היא לא התלבטה. היא מעדיפה דיאלוגים על פני חרמות, ומרגישה אחריות לשימור הקשר עם כותבים ויוצרים, גם אם יש לה טענות כלפי מעשים והחלטות של בעלי השררה.

אטווד נראית עייפה ואני מבטיחה לה שאני מעדיפה שיחה אישית ולא פוליטית. היא צוהלת. ממש. צהלות שמקפיצות גם את גל, הצלם שלנו, שחושד, בצדק, ששוב התאהבתי במרואיינת שלי. אטווד היא אחרי הכל אישה שקל מאוד להתאהב בה. אם זה לא קרה לכם אחרי שקראתם את "לטענת גרייס", "מעשה השיפחה", "האישה האכילה", "עין החתול", "ליידי אורקל" או "אי סדר מוסרי" (כולם ספרים שמפנים הרבה מקום לגיבורות הנשיות, שאף פעם לא נכנעות למוסכמות) זה היה קורה לכם אחרי שתי דקות של שיחה, משום שהיא מאוד מצחיקה וחריפה ויש בה איזו נינוחות מעוררת קינאה ביחס לעצמה.

היא נולדה באונטריו, קנדה, ועד גיל שש בילתה את רוב ימיה ביערות מבודדים בצפון קוויבק לשם נדדה המשפחה בעקבות מחקריו של האב האנטמולוג קארל. "לא היו לנו רדיו או טלוויזיה, וגם לא שכנים. מדי פעם היו מדענים אחרים באים לבקר את הורי, ובמרחק גדול היה כפר של כמה בתים שאליו היינו מגיעים בסירה. לא היו חנויות, לא היה חשמל אבל היה הרבה גשם, ולא הייתה לי ברירה אלא לשקוע בציור ובכתיבה. כתבתי בעיקר ספרי קומיקס, שהתרחשו על כוכבים אחרים והיו בהם סופר-ארנבות מעופפות עם גלימות אדומות ויצורים כאלה".

עד היום את מדי פעם כותבת מדע בדיוני. ב"באז וניאלה", למשל או ב"המתנקש העיוור"

"אני מאוד אוהבת את הקופה השערורייתית של המדע הבדיוני, את שנות השלושים שבאמת מוזכרות ב"המתנקש העיוור", לפני שאורסולה לה גווין החלה לכתוב והז'אנר נעשה יותר רציני.כילדים היינו משוכנעים שבקרוב מאוד נבקר על מאדים, וזה גרם לדמיון להשתולל. "באז וניאלה" מבוסס על המציאות של חיינו כאן, ומזכיר יותר את ספריו של ז'ול וורן, והשתדלתי ליצור בו המשך טבעי, גם אם אפוקליפטי, לחיים שאנחנו מנהלים היום על פני כדור הארץ".

כילדה כתבת, אבל היית משוכנעת שתהיי ציירת

"אחי ואני כתבנו הרבה והוא היה טוב ממני בזה, אבל בחר להיות מדען. אני ציירתי הרבה, ואני עדיין מציירת, ועד גיל 16 הייתי משוכנעת שזה הייעוד שלי, אבל מאחר שאיש לא חשב שאישה יכולה לבחור קריירה של יצירה, תכננתי להיות מעצבת שמלות. בבית הספר יכולתי לבחור בין לימודי כלכלת בית לבין הדפסה.זה מה שהציעו לבנות בשנת 1951. חילקו לנו בתיכון ספר הדרכה שדיבר על קריירות אפשריות: מזכירה, מורה, אחות, דיילת אוויר או כלכלת בית. "

מה בחרת?

"לא רציתי אף אחד מהמקצועות האלה, אבל חשבתי שעוזרת בית מרוויחה יותר. מאחר שעבדתי מגיל 8 והיה לי חשבון בנק משלי, היה לי חשוב להרוויח הרבה. לימדו אותנו כלכלת בית כאילו שזה מדע. בשיעורי בישול הסבירו שעל כל צלחת צריך להיות משהו ירוק ומשהו חום בלי שום קשר לטעם".

ומתי חזרת לכתוב?

"בגיל 16. חשבתי ללמוד ביולוגיה, אבל הכתיבה משכה אותי מאוד ולא יכולתי לסרב. לא הכרתי אז אנשים כותבים ובסביבה שלי חשבו שאני מטורללת. לא אמרו לי מפורשות שבגלל שאני אישה לא אוכל להיות סופרת, אבל שידרו לי שהם מקווים שאני אתגבר על השיגעון הזה ואלמד מקצוע. בקנדה של אז לא הכרתי נשים שהתפרנסו מכתיבה ובעיתונות נתנו להן לכתוב רק עמוד לנשים או את ההספדים".

השיגעון לא ממש עבר לך

"למדתי ספרות אנגלית ולימדתי וכל אותו זמן כתבתי. למזלי, הצלחתי למכור את "האישה האכילה" לחברת הפקות ושילמו לי על כך, ככה התחילה הקריירה שלי. זו הייתה תקופה מאוד זכרית בספרות, לא הכרתי סופרות בנות גילי והאווירה הכללית לא הייתה מעודדת. היום איש לא ידבר כך על אישה כותבת, אבל אז היה מקובל לזלזל בנו, וכשפרסמתי שירה חלקו לי מחמאות שאמרו שהתעליתי מעבר להיות אישה, כי ידוע שנשים מסוגלות להתעניין רק בעצמן. "

את כותבת בשמחה או מתייסרת?

"אני לא מזוכיסטית. אני כותבת רק כשאני נהנית מזה ותמיד נהניתי מזה. בתהליך הכתיבה אני עומדת על המשמר שלא להירדם ולכן אני תמיד כותבת רק מה שמעניין אותי מאוד. כשהתמקדתי בציור, לא אהבתי למלא חוברות צביעה לפי מספרים או לעבוד על פי נוסחא מוכתבת מראש, וכך גם בכתיבה. אני אף פעם לא יודעת איך יסתיים רומאן שאני מתחילה לכתוב, ואם אני יודעת משהו מראש על הכתיבה שלי, אני מיד נרדמת מרוב שעמום".

כמו הרבה סופרים גם את פעילה מאוד בכל מיני ארגונים חברתיים

"באופיי אני בכלל לא אקטיביסטית. סופרים נדחפים לזה כי אין להם משרות מסודרות אז הם לא חוששים, כמו אחרים, שאם יביעו את דעתם יפטרו אותם. מדי שנה פונים אלי ומבקשים מיליוני בקשות שונות, אז אני מגבילה את עצמי לשלושה תחומי פעילות: כתיבה ועבודה בארגון הסופרים הבינלאומי, פעילות למען איכות הסביבה שחשובה לי מאוד וקידום נשים. אני מסייעת בנושאים משפטיים, למשל, ולא כל כך משתתפת בהפגנות. בעיקר לא בנושאי לבוש שעכשיו פופולאריים מאוד. אולי בגלל עברי כמעצבת שמלות, חשוב לי המגוון… יש לי עניין רב בגוף, בלבוש, בתכשיטים – אני חושבת שהם מהותיים מאוד. העולם נראה אחרת מתוך המחוך של סקרלט אוהרה, הנעליים שאת נועלת משפיעים על היכולת שלך לעמוד על שלך".

 

אטווד נשואה (בשנית) לגרהאם גיבסון והיא אם לבת. הם חולקים את זמנם בין טרונטו לבין האי פלי באונטריו,והיא, כצפוי, מרבה בנסיעות סביב העולם. מתי היא מוצאת זמן לכתיבה? לדבריה מדובר במאבק אינסופי. "כבר 40 שנה שאני אומרת שאני חייבת לשנות את חיי, אבל רק לעתים נדירות אני סוגרת את הדלת ומתמסרת כולי ליצירה. אני ישנה שמונה שעות בלילה, אחרת אני לא מסוגלת לתפקד. לכולם נדמה שאני נורא פוריה, אבל הספרים שלי פשוט הצטברו כי אני כבר זקנה מאוד".

כשאת כותבת, את רואה בדמיונך את הקוראים?

"אני כותבת אל הבלתי נודע הגדול שהוא קוראיי. בשום אופן לא לאקדמיה ולמבקרים, למרות שקיבלתי מהם הרבה מאוד פרסים".

אם כבר הזכרת את האקדמיה, איך זה שהתחלת ולא סיימת את הדוקטורט שלך הספרות בהארוורד?

"כתבתי על "הרומן האנגלי המטפיזי" ובשלב מסוים זה הפסיק לעניין אותי והעדפתי לכתוב. אומרים לי שלספרות יש השפעה גדולה על החיים, אבל אין לי מושג איך זה קורה. כשאני בוחנת ספרים שקראתי אני לא יודעת באיזה אופן הם שינו את חיי, אם כי אין לי ספק שבזכות הקריאה הפכתי לסקרנית יותר, מוכנה להקשיב לדעות אחרות. את רואה שיש לי עגילים בצורת אוזניים? זה מפני שאני רוצה לא רק לדבר אלא גם להקשיב. כשאני קוראת וגם כשאני כותבת, אני מרגישה שאני בעיקר מעוררת שאלות, ושאלות פותחות דלת לדברים חדשים שלא חשבתי עליהם קודם".

ב"פנלופאה", הגרסה שלך למיתוס של אודיסיאוס ופנלופי, את נותנת את רשות הדיבור לנשים. פנלופי והמשרתות מספרות את כל מה שהמיתוס המקורי לא סיפר לנו…

"פנלופי חיכתה לאודיסיאוס 20 שנה, והייתה צריכה לעשות משהו בכל הזמן הזה, לא? במקור מספרים לנו שהיא הייתה רעיה נאמנה, שהתפללה ובכתה כל השנים האלה. זה לא נראה לי הגיוני, וגם לא מעניין. לאישה חזקה כמוה בטח היו עניינים יותר בוערים מלבכות ולהתפלל…"

 

את פמיניסטית פעילה. איך קרה שפרסמת סיפורים ב"פלייבוי"?

"נשים תמיד התלוננו שלא הרשו להן לכתוב שם, ואז הגיעה עורכת אישה וחשבתי שלא בא בחשבון שאוותר על ההזדמנות הזו, על האפשרות שגברים יקשיבו למה שאישה אומרת, בתוך סביבה שנוח להם להיות בה. כפמיניסטית יכולתי להחרים את פלייבוי, לא ללכלך את ידי הנקיות בתוך עיתון כזה, אבל זו בעיני גישה שופטנית מאוד כלפי הנשים שמצטלמות שם".

בספרים שלך יש הרבה הומור. גם זה לא ממש אופייני לפמיניסטיות…

"אני זקנה, אמרתי לך. אני פמיניסטית מהדור השני שהחל בשנות השבעים, כך שגיבשתי את העמדות שלי לבד, ולא היה לי ממי ללמוד כמה פמיניזם זה עניין רציני…אני נצר של אימהות וסבתות שעבדו קשה ומאז ומתמיד חשבתי שנשים הן חזקות ועצמאיות ומסוגלות.בקנדה כתבו על הנושאים האלה לפני האמריקאים, ובמשפחה שלי מעולם לא אמרו לי שכילדה יש דברים שאני לא יכולה לעשות. ידעתי שאני יורה ברובה פחות טוב מאחי ומאבא שלי,כי תמיד פספסתי, אבל התברר שזה בגלל בעיית ראייה…"

האמת היא שאני חושבת שאת מושלמת לא רק בגלל הכתיבה, אלא גם משום שאת מגדלת המון חתולים…

"כבר לא, כבר לא…משך שנים היו לי המון חתולים וכלבים וסוסים ופרות וטווסים ואווזים וברווזים ותרנגולות. גרהאם לא יכול היה לעמוד בפני חיות והיה מביא הביתה כל מה שמצא או קנה. הכל חוץ מחזירים ועזים, שחשבנו שהם חכמים מדי וידעו איך לברוח מהחווה שלנו. היום אנחנו מרגישים מבוגרים מדי לזה אבל אני עדיין יכולה לספר לך על החתול החכם, הנוירוטי, המתחנחן, הטיפש, הנאמן וזה שהיה צד סנאים…"

זה לא בודד לחיות בבית גדול, בלי בעלי חיים?

"הבית שלנו ישן מאוד, ועשינו כל מה שיכולנו כדי להפוך אותו לידידותי לסביבה. אין מזגן, יש חלונות בתקרה והוא מאוד יעיל אנרגטי, אם כי קריר מדי לטעמם של רוב בני האדם. אין לי חיות, אבל יש לי גינה קטנה שאני מטפחת בעצמי, אני מאוד אוהבת לצפות בציפורים ואני יוצאת לטיולים ברגל ביערות שסביב הבית. אני גם כותבת בימים אלה ספר חדש, אבל על זה אני לא מתכוונת לגלות לך אף מילה". 

 

** הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח שלנו, בלאישה