Tag Archives: צילום

עשר שעות עם אבא

סיון אלירזי עם אביה, בקייב

ברגעים האחרונים לפני שהמטוס נחת בקייב, סיון אלירזי הרגישה איך המתח משתלט על כל מילימטר בגופה. היא לא הייתה בטוחה שאבא שלה באמת יחכה לה שם, בשדה התעופה, בעיר שהותירה מאחור, ממש כמו את אביה, כשעלתה עם אמהּ ארצה בגיל חצי שנה. אבל הוא היה שם, ואת עשר השעות שבין טיסה לטיסה הם בילו ביחד. ואולי "ביחד" היא מילה חזקה מדי לתיאור המפגש המהוסס הזה, בין אב ובתו שאינם מכירים זה את זה, שמנסים להתקרב ומיד לאחר מכן חוזר ומפריד ביניהם מרחק של אלפי קילומטרים.

סדרת הצילומים של אלירזי "עשר שעות בקייב" לוכדת בדיוק את המתח הזה: סיון ואבא שלה, אנטולי, עומדים בשלג, בקייב הקפואה של פברואר 2016 ומנסים לכרות מתוך הפצע הפתוח של פרידתם לפני יותר מעשרים וחמש שנה רסיסים של חום, קרבה, דמיון, אהבה אפילו. אלירזי, בת 27, לומדת לתואר שני בצילום ב'בצלאל', ואת המפגש הזה עם אביה היא תיעדה כחלק מעבודתה שם. אלירזי יוצרת מתוך הפצעים הכי עמוקים שלה: ההגירה, הניכור, המשפחה שרצתה ומעולם לא הייתה לה, הפרידה הכפויה מאביה, מאחיה שנפטר מסרטן והאאוטסיידריות. למרות שאלירזי נוכחת כמעט בכל הצילומים שלה, היא תמיד מביטה מבחוץ. אפילו השם שלה, אינו השם שבו היא נולדה אלא שם – פרטי ומשפחה – שבחרה לעצמה לפני פחות מעשר שנים. "אחרי שאחי, יבגני, נפטר מסרטן, אימא שלי הייתה במצב מאוד קשה, והיא קצת פנתה למיסטיקה, והלכה למישהו שמשנה שמות בנומרולוגיה. היא שינתה את השם שלה ואני נכנסתי איכשהו לתהליך הזה".

היא נולדה, כאמור, בקייב, בדירת שיכון קטנה שאינה שונה מאוד במראה מזו שאליה הגיעה בגיל חצי שנה, במרכז הקליטה בקרית ים, אבל רחוקה ממנה מרחק כוכבים וגלקסיות. הוריה, שניהם מהנדסי תוכנה, נפרדו עוד קודם, ואימא שלה, דניאלה, החליטה במאי 1990  "לממש את החלום הציוני" ועלתה ארצה עם בן בן 14 ותינוקת. האב, מצדו, ניתק כל קשר. לדבריה, למעט ביקור קצר בארץ, שנולד אחרי אינספור שכנועים כשסיון הייתה כבר בת 20, הוא לא ענה לטלפונים, לא כתב מכתבים ושקע בחזרה לשגרת חייו בקייב. "אני לא יודעת למה", מודה אלירזי. "לא שאלתי ולא דיברנו על זה." בקורות החיים הקצרים והפיוטיים להפליא שהעלתה לאתר שלה, אלירזי כותבת: "גדלתי כילדה נטולת אב ורציתי לדעת הכול. 'איך עשית אותי, מאמה?' הייתי מתכרבלת על ברכיה כמו פרעוש בצנצנת. 'רציתי מאוד חזק וביקשתי מאלוהים ואז הגעת'".

אלירזי ואמהּ. מתוך הסדרה Skvaznak

"אימא שלי אומרת שהיא הייתה נורא נאיבית", היא מודה. "היא אומרת שבגיל 36 היא הייתה צריכה לדעת כמה קשה יהיה לה לבוא לכאן ולגדל שני ילדים לבד, כי ההורים שלה ואחותה נשארו באוקראינה. אבל בקייב הייתה אנטישמיות רבה, ולא נתנו לה ללמוד שם אלא הכריחו אותה לנסוע לליטא, וסיפרו להם על ישראל שפה כולם חברים, כולם עוזרים לכולם, חם ויש ים ולא קוראים לאף אחד 'יהודי מסריח'". המציאות התגלתה, כמובן, כשונה לגמרי מהחלום. איש אמנם לא קרא להם 'יהודים מסריחים', אבל בגיל עשר, כשגרו ברעננה, הילדים ועוד איך קראו לסיון 'רוסיה מסריחה'.

רעננה הייתה אחת מתחנות רבות שבהן עברו בארץ: ממרכז הקליטה הם עברו לקצרין, שאותה היא מכנה "גולאג קטן ליד הכנרת", שם היא התחילה ללכת לגן ולמדה עברית, אבל גם נשאלה אם השיער שלה לבן כי היא זקנה. מקצרין נדדו לאריאל "המקום הכי קרוב לתל אביב שיכולנו להרשות לעצמנו לגור בו", כהגדרתה. אחיה כבר יצא מהבית, לצבא ובהמשך לצבא קבע, ואמהּ "עבדה בכל יום בשלוש עבודות מזדמנות נורא קשות, כולל חלוקת עיתונים בלילה שהשאירה לה בערך שעתיים שינה". שמונה שנים חלפו עד שאימא שלה הצליחה למצוא עבודה במקצוע שלה, והתוצאה המידית הייתה שסיון החלה לבלות שעות רבות וארוכות לבדה, בבית, בחוץ, בימים מטיילת ברחובות ובשדות ובתוך ראשה משוחחת עם אלוהים ומספרת לו איך עבר עליה היום, ובלילות "סוגרת את החלונות כשהיה מחשיך כדי לא להניח לרוח הפרצים להיכנס הביתה ומחכה לאימא שתחזור מהעבודה." היא מספרת שחברה ל'ילדים משוטטים' אחרים בשכונה, וביחד הם היו מושא קנאתם של 'הילדים המבויתים', שהוריהם חיכו להם בבית כשחזרו מבית הספר.

סיון אלירזי. דיוקן עצמי

הילדוּת הזו, בבית כמעט ריק, הביאה לכך שהקשר בין סיון לאימא שלה הוא הדוק, אינטימי וחם במיוחד. אימא שלה גם מככבת ברבים מתצלומיה, וברור שהיא מתמסרת לעדשה בשלמות. בסדרת צילומים מרגשת במיוחד, אלירזי מביימת סצנות שבהן היא מציבה את עצמה ואת אימא שלה, בפוזות שונות בנופים ברחבי הארץ. "זה הפך להיות חלק מהבילוי שלנו, תענוג כזה. אני גרה בירושלים ואימא גרה היום בכפר סבא, אז בכל סופשבוע שבו חזרתי הביתה, היינו יוצאות ביחד למקום חדש ומצטלמות". בסדרת צילומים אחרת "בתים שבהם לא גרתי מעולם", היא מנסה לעומת זאת לבנות לעצמה ביוגרפיה חלופית – כזו שבה יש לה משפחה גדולה, שחיה ברווחה ובאושר. הצילומים האלה, שבהם היא נראית לצד גברים, נשים, ילדים ואפילו חיות מחמד, במה שנראה כמו תמונות שגרתיות מאלבומי משפחה, צולמו בוושינגטון, והמצולמים בהם הם אנשים זרים. זרים שהסכימו לדגמן עבורה את המשפחה שמעולם לא הייתה לה. היא עצמה נראית בהם אוחזת בכבל המפעיל את המצלמה – הסימן הברור שהיא בשליטה, שהסצנות האלה הן יצירה שלה, ולא התרחשו מעצמן.

אלירזי החלה לצלם בגיל הנעורים. כשאחיה חלה בסרטן היא הייתה בת 16. האם והאח נסעו לארה"ב לסדרה של טיפולים אלטרנטיביים, במסגרת הקרב, שלא צלח, במחלה. הם הביאו לה משם מצלמת 'ניקון' קטנה שבבת אחת חיברה אותה לעולם. עד אז, היא מעידה, היא לא בדיוק הבינה את הסביבה, והייתה בטוחה שאיש לא יהיה מסוגל לעולם להבין אותה. "את מסמנת את עצמך מראש כשונה, כי עברת דברים קיצוניים וקשים ואת לא חושבת שאי פעם יהיה מישהו שיהיה מסוגל להכיל אותך", היא אומרת. "זאת נטייה שיש לי גם היום, אבל אני נלחמת בה".

כילדה רגישה, אינטליגנטית, שבילתה את רוב השעות בבית הספר בקריאה חשאית של ספרים מתחת לשולחן, היא התקשתה להתמודד עם הלעג והאלימות שחבורות הילדים הצברים חילקו במנות נדיבות כל כך לכל עולה חדש, כמוה. לפני שהחלה לצלם היא כתבה, והיא עדיין כותבת (וגם עובדת כעורכת תוכן ב-Xnet) ומקווה לפרסם יום אחד את סיפוריה. באתר שלה היא חולקת סיפור קצרצר וקורע לב על היום שבו כנופיית בנים מבית הספר ברעננה כיתרו אותה, ובוז'י השמן שלף לעומתה את האיבר. "הרגשתי את רוח הפרצים נושבת בשיערי, מחדדת את הסכין באישוניי, והסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שיש לו קטן. זו הייתה הפעם האחרונה שהציקו לי בחיי".

מתוך סדרת 'בתים שמעולם לא גרתי בהם'

לא מפתיע לכן שהיא בחרה להסתגר, ובשלב מאוחר יותר גם הפסיקה לאכול. כשהגיעה למשקל של 43 קילו, כשהמחזור החודשי שלה נפסק והרופאה איימה עליה באשפוז, היא חזרה יום אחד הביתה ומצאה את אימא שלה בוכה. כך התברר לה שאחיה, שנפטר כעבור שלוש שנים, חולה, והיא עצמה חזרה לחיים אף שהיא מגדירה את התקופה כ"קיום מבוהל". "כל החיים הרגשתי נורא זקנה", היא מודה. "אנשים תמיד לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלהם, את הזמינות של ההורים שלהם, את האחים שלהם. אני ידעתי תמיד שכל זה לא מובן מאליו בכלל, והרגשתי שאני הרבה יותר מבוגרת מאחרים".

ניסית במהלך השנים ליצור קשר עם אבא שלך?

"אימא שלי ניסתה אבל הוא כנראה סינן אותה, לא ענה לה, התחמק. כשהייתי בת עשרים הוא פתאום כן ענה לה, והם התחילו להתכתב במייל ולדבר בסקייפ. אני חושבת שזה קשור לזה שהילדים הבוגרים שלו, מנישואים קודמים התבגרו. אימא שאלה אותי אם אני רוצה לדבר אתו ואמרתי כן, כי בדיוק התקבלתי לבצלאל והרגשתי פתאום מלאת כוח וחיים. בפעם הראשונה הרגשתי שייכת, פגשתי אנשים שדומים לי. אז ביקשתי ממנו שיבוא להכיר אותי. הוא הסכים ואז אימא איימה עליו שהוא חייב לעמוד בהבטחה שלו ולא להיעלם שוב. הייתה שתיקה רועמת והבנתי שהוא מרגיש מחויב".

והוא בא?

"כן. עשינו לו סיור בארץ הקודש ואז הוא שוב נעלם והייתה שתיקה של שנים."

השתיקה הזו נשברה כשאליזרי, המתגוררת כיום בירושלים עם בן זוגה אוהד בן משה (הלומד תקשורת חזותית) תכננה חופשה באמסטרדם. "כתבתי לאבא שלי שתהיה לי חניית ביניים של עשר שעות בקייב ושאני רוצה להיפגש. לא הייתי בטוחה שהוא יגיע. אוהד נורא גונן עליי, ואמר לי שאם אבא שלי לא יבוא, ניסע בעיר ונצלם את המקום שבו נולדת".

אימא שלה מעולם לא חזרה לקייב, ולה זה היה גם ביקור ראשון. האם העיר דמתה לזו שבדמיונה? לא לגמרי, למרות שהיא גדלה אפופה בסיפורים, אגדות, תיאורים, חלומות, והיא אוהבת מאוד את האור הרך, הלא צורב, האירופאי של המקום.

מתוך הסדרה 'עשר שעות בקייב'

מפגש כזה לא מייצר עומס רגשי עצום?

"ברור. לפני הנחיתה בקושי יכולתי לנשום. כשנפגשנו הוא לקח אותנו לטייל בשיא השלג והקור באיזה מוזיאון מטוסים גדול, והיה איזה מרחק כזה שהיה קשה להתגבר עליו. זה לא פשוט. אני נראית בתמונות מאופקת, אבל בפנים הכול השתולל. לא ככה דמיינתי. הוא חיבק אותי, אבל הרגשתי שהוא נכנס לדמות ומתפקד כמו שמצפים ממנו".

את לא מלאה כעס עליו?

"לא, כי אם יש לך אבא לא מתפקד, הוא מזיק פחות כשהוא רחוק. אם הוא היה עולה אתנו בעל כורחו לכי תדעי איזה פיצוצים היו יכולים להיות ואיזה נזק, יותר גדול, הוא היה עושה לי בחיים. אני מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אני מתרגשת מזה שפגשתי באותה הזדמנות את שני הילדים האחרים שלו, ששמחו לגלות אותי פתאום, ואני חולמת לעשות פרויקט צילום גם אתם, בכל זאת – יש לי פתאום עוד מישהו בעולם,  ואני בוחרת לא לכעוס על זה שמיד אחרי הפגישה בקייב הייתה שוב שנה שלמה של שתיקה מצדו".

 (הכתבה פורסמה בשבועון 'לאשה'. האתר של אלירזי נמצא כאן)

תסתכלו עליה ותראו את עצמכם מתסכלים

AnonymityIsntforEveryone Blondie

את התמונות של היילי מוריס קאפיירו מצאתי את עצמי בוחנת מקרוב, מנסה להפעיל את הזום העוצמתי שהיה לי בעיניים לו הייתי גיבורת-על. מה היא בסך הכל מראה שם? את עצמה, בחורה גדולה בהרבה מהממוצע, עומדת ברחוב, יושבת בבית קפה, מסתכלת על בגדים בחנויות, הולכת לים. ובזמן שהיא עושה את כל הפעולות היומיומיות האלה, עוברים ושבים נועצים בה מבטים. מבטים מסוקרנים, מבטים ביקורתיים, משועשעים, נגעלים והכי הרבה – מבטים מלאי בוז. כאילו בעצם היותה שמנה היא נחותה מהם, וכבודה הפקר – היא ראויה לביקורת גם אם היא מעליבה.

העיתונות האמריקאית כינתה את התמונות האלה עוצמתיות, מהפנטות ושוברות לב. אין ספק שכדי לצלם את סדרת התמונות הזו, בפרויקט שנקרא Wait Watchers  (משחק מילים על "שומרי משקל" ועל מי שנועצים מבט) מוריס-קאפיירו נדרשה לאומץ לב שלרובנו אין. בעיקר אם כמוה, אנחנו שייכים לאוכלוסייה שדומה יותר לתמונות שמופיעות במרבית המגזינים תחת הכותרת "לפני", ולא ממש מתאימה לדגם היופי המקובל והנערץ. הצלמת האמריקאית בת ה – 38, העומדת בראש המחלקה לצילום בקולג' לאומנויות בממפיס, טנסי, אומרת שלמרות שכילדה סבלה מאנורקסיה, בעיות בתפקוד בלטות התריס שלה גרמו לה להשמנה בגיל הנעורים ומאז היא מרגישה שגודל הגוף שלה קובע במידה רבה את מקומה ומעמדה בחברה.

הפעם הראשונה שבה שמה לב שהיא מרגישה מאוד לא בנוח בגלל גודל הגוף שלה, הייתה כשעבדה על סדרת צילומים קודמת שכותרתה "לשקול את הדברים". היא לקחה אתה את המצלמה כשיצאה לחופשה, ובכל פעם שהסצנה נראתה לה מעניינת מבחינת הנוף או התאורה היא צילמה דיוקן עצמי. כשבחנה את התמונות מאוחר יותר, גילתה ברקע עוברים ושבים שמביטים בה בלעג. פה ושם היא גם שמעה הערות ארסיות שאנשים זרים לא ממש טרחו להסוות.. בפעם הבאה שהציבה את המצלמה, זה כבר היה במטרה ללכוד את המבטים האלה ולהניח לתמונות לדבר בעד עצמן.

היא הציבה את המצלמה על חצובה במקומות הומים ופנתה לעסוק בעניינים פשוטים החל מאכילת גלידה דרך עצירת מונית או דיבור בטלפון. היא צילמה אלפי תמונות, שהיא רואה בהן ניסוי חברתי.  "אני לא בטוחה שכל מי שנראה בתמונות מעביר ביקורת על איך שאני נראית", היא אומרת בשיחת וידיאו שניהלנו השבוע. "אני לא יודעת מה בדיוק הם חושבים, כי לא עצרתי אותם ולא שוחחתי אתם. אני חושבת שמרבית האנשים הגדולים יותר חווים הרבה ביקורת בציבור, משום שאחרים מניחים שהם טיפשים ועצלנים".

ואנשים מרגישים חופשיים לומר להם את זה בפנים

"מניסיון, אני יודעת שאנשים חושבים שמשקל עודף זה משהו שאפשר לשלוט בו בקלות ולכן מעניקים לאחרים עצות איך לרזות, גם אם איש לא ביקש את זה מהם. הם גם משוכנעים שאם הם יגרמו לך להרגיש לא טוב עם זה שאת שמנה את "תצליחי" ותרזי".

איך את מתמודדת עם מבטים כאלה, עם אמירות כאלה?

"אני ממשיכה לצלם ולצלם".

סדרת התמונות שלה (שניתן לראות כאן) הופכת בימים אלה לספר, אחרי שהצליחה לגייס סכום כסף במימון-המון. העיתונות האמריקאית רואה בה חיילת בצבא הלוחם בתופעת בִּיוּש השמנים, תופעה מוכרת ולא רק בארה"ב, אבל מוריס-קאפיירו דווקא לא מעוניינת בתארים מילטנטיים כאלה. לה חשבה האומנות, היא אומרת, ואם בתוך הדימויים שהיא הצליחה ללכוד יש גם מסר שמביך את מי שנועצים מבטים או שופטים אנשים אחרים בגלל מראה, טוב שכך, אבל זה לא העיקר פה. "העיקר זה לעורר את הנושא לשיחה, להניח לצופים לשאול שאלות, להכריח אותם לדבר על מה שהם רואים בתמונות, על זה שאנחנו בונים לאדם זהות שלמה על סמך מראה – משקל, צבע עור, הבגדים שלו."

היא כבר עובדת על סדרת צילומים חדשה בשם "שיפור עצמי" שעתידה להיות מוצגת באפריל הבא. הסדרה הזו נולדה בעקבות התגובות לצילומיה. "אנשים טענו שאם הייתי מתעמלת יותר או מתלבשת אחרת, מתאפרת ומטפחת את עצמי, לא הייתי נתקלת בעוינות ברחוב, אז זה מה שעשיתי", היא אומרת. התמונות החדשות, שבהם היא נראית מתעמלת, למשל, זוכות בדיוק לאותם מבטי בוז.

 

זה לא קל. איך את מתמודדת עם התגובות האלה?

"הרבה אנשים אמרו שבעיניהם אני אמיצה ושהאמנות שלי עוזרת להם בדרכים שלא שיערתי.מישהי כתבה לי שבזכותי היא העזה לשים תמונת פרופיל שלה ברשת, ושתיארתי בדיוק את מה שעובר עליה.  זה משמח, כי אני מקווה לעורר השראה ולשמש קול לכל מי שמרגיש אאוטסיידר בגלל איך שהוא נראה".

יש לך עצה טובה למי שבכל זאת נבוכה כשזרים מעירים לה או מסתכלים עליה ככה?

"להתמקד בלאהוב את עצמך ולקבל את גופך כמו שהוא. זאת התרופה היחידה. זה לקח לי הרבה שנים, אבל בסופו של דבר למדתי לחיות עם עצמי בשלום ובאהבה. אם את מחליטה לרזות או להשתנות, תקפידי לעשות את זה רק כי זה מה שאת רוצה, ולא בגלל שמישהו אחר תובע את זה ממך. "

 

 

ובינתיים אצל הרזה-המתאימה-לתקן:

 

shoshanna-roberts

גם שושנה רוברטס בחנה את תגובות העוברים ושבים לגופה. היא אמנם לא שמנה, סתם שחקנית אמריקאית, והיא התפרסמה (מאוד!) כשהעלתה לרשת את הסרטון שתיעד עשר שעות שוטטות שלה ברחובות ניו יורק. עומס ההערות, הקריאות, השריקות וההצעות הלא נעימות מגברים שחשבו שאישה לבד פשוט מזמינה אותם להיכנס למרחב הפרטי שלה, היה מדהים.  הסרטון עורר תגובות מכל הסוגים – היו שנדהמו מעוצמת הלחץ והמתח שנשים נאלצות להתמודד אתם בסתם יום של חול, ממש כאילו הן דמות במשחק מחשב שמנסה לשרוד בלי להיטרף על ידי מפלצות. אחרים טענו כי העריכה מגמתית והעצימה את התופעה, וכי למעשה מדובר בגברים שפה ושם התפעלו מיופיה, ואין סיבה להיבהל. היו גם הרבה מכתבי שינאה ואיומים. רוברטס, בראיונות שונים, הדגישה שהסרטון דווקא לא כולל את ההטרדות הבאמת גסות רוח, ההצעות המגונות והאיומים שקיבלה כשניסתה להתעלם מגברים שדיברו אליה בגסות ברחוב. לרוברטס, אגב, יש חגורה שחורה בקראטה (אבל היא לא עשתה ביכולות שלה שימוש בסרטון):

קצת אחרי רוברטס ביצעה את אותו ניסוי גם שחקנית ניו זילנדית. ניקולה סימפסון יצאה לרחובות אוקלנד, ולוותה במשך עשר שעות במצלמה נסתרת

 

כמה קריאות מגונות היא קיבלה? אפס. אפילו לא אחת. כתבת "סלון" ג'ני קוטנר, שדיווחה על כך, נדהמה. מניסיונה האישי – ומניסיונן של כל הנשים שהיא מכירה – קריאות כאלה הן חלק מהחיים בעיר, ואין להן כל קשר למראה, מזג אוויר או מצב פוליטי. גם לינדסי, בת 28, תושבת מיניאפוליס, מכירה את התופעה על בשרה, ולכן יצרה סרט שבו היא עוצרת ועונה לגברים, ובעיקר שואלת אותם מה לכל הרוחות עובר להם בראש. תשובות מצוינות אין להם. אחרי הסרט היא החליטה למנף את חוויותיה, ויצרה סדרת כרטיסים שנשים יכולות לתת לגברים ברחוב עם המסר "נורא לא נעים לנו להיות מוטרדות ברחוב. אל תהיה אחד מהגברים האלה".