ארכיון תג: ציפיות

גם אל-הורות היא אופציה

 

הבחירה בחיים בלי ילדים נחשבת, עדיין, בארץ, לבחירה  חתרנית. זה במקרה הטוב, כשנשים (וגברים) המעדיפים את אורח החיים הזה לא מתויגים כסוטים, פגומים, אגואיסטים או סתם נכים רגשית. למה החברה שלנו מייצרת כל כך הרבה לחצים (וכל כך מעט מחשבה) בכל מה שנוגע להורות או אל-הורות? ומתי תחזור האופציה הזו להיות בחירה אישית?

אורנה דונת. צילום: תמי אבן

דווקא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר הבינלאומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" סיכמה את זה יפה: "יש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת זו יכולה להיות טרגדיה נוראית". אורנה דונת, שראיינה עשרות (א)נשים שבחרו לא ללדת ילדים הגיעה למסקנות דומות. המחקר שלה, היא אומרת, התמקד בבחירה שאינה שגרתית בארץ, לחיות ללא ילדים, אבל למעשה הוא עוסק גם בהורות. הוא מציב מעליה סימן שאלה גדול, ומאתגר את האמונות והמיתוסים הכי מקודשים בחברה הישראלית. דונת אינה מנסה לשכנע לא ללדת, רק לעודד בחירה חופשית.

 

"ממני והלאה" (ידיעות ספרים) הוא סיכום המחקר של דונת לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד מתוך הבחירה האישית שלה שלא ללדת, אבל נכתב בפרספקטיבה רחבה בהרבה. דונת ראיינה גברים ונשים, סטרייטים, שגדלו במסלול הכי שיגרתי ומקובל, וסביבתם (ולעתים קרובות גם הם עצמם) ציפתה שיקימו משפחה ויעמידו צאצאים. באמצעות הראיונות האלה, ומעקב אחר פורום אינטרנטי של נשים שאינן מעוניינות לגדל ילדים, היא בודקת את הגורמים שהצמיחו את האמביוולנטיות כלפי הולדת ילדים, את התעמולה בעד, את הציפיות העצומות לאושר וסיפוק ומימוש עצמי באמצעות הורות ואת ההתפכחות שלעתים מגיעה יחד אתה וסיבות רבות נוספות לבחירה במה שהיא מכנה "אלהורות".

 

את מרואייניה היא בכל רחבי הארץ,לא רק בלב תל אביב. רבים מהם סיפרו לה שכשסיפרו למשפחה וחברים על ההחלטה לא ללדת ילדים, הרגישו כאילו שהם יוצאים מהארון. הם נתקלו בעוינות, רחמים, זלזול, יש מי שראה בהם חולי נפש, סוטים, פגומים וגם מי שנתקלו באמירה "תחיו איך שבחרתם אבל למה לעשות מזה רעש?". הספר שלה הוא בעיניה עוד צעד שנותן לגיטימציה לבחירה שלא ללדת, ומאפשר לדבר עליה בגלוי. "יש אנשים שהבחירה באלהורות לא חשפה אותם ללחצים כבדים, אבל הם לא הרוב. עדיין יש צורך גדול לדבר על הנושא,להציף אותו, להשמיע את הקול שמשך הרבה שנים בכלל לא נשמע בחברה הישראלית."

 

דונת היא בת 34, גדלה ברמת השרון ומתגוררת בתל אביב. יש לה אחות אחת ושתי אחייניות, והיא עצמה חולקת את חייה עם בן זוג, אדריכל במקצועו, שכמוה, אינו מעוניין בילדים. "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 משוחחת עם חברות על הולדת ילדים ויודעת בוודאות שזה לא משהו שאני רוצה.  הן דיברו על חלום שאני הרגשתי כלפיו זרות. זה מאוחר יחסית. אני מכירה אנשים שהידיעה הזו ליוותה אותם מגיל הרבה יותר צעיר. "

זה מפתיע. האפשרות לא להיות הורים לא כל כך דוברה כשגדלת פה. בספרות, בקולנוע, אדם בלי ילדים נתפש תמיד כדמות טראגית

"אנשים ללא ילדים מצוירים ברוב המקומות כעריריים, בודדים, עצובים, משוגעים. כנערה לא חשבתי על זה. לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, לא חשבתי מה הסטריאוטיפ, דיברתי מהבטן, מתוך ידיעה פנימית עמוקה".

ובמשך השנים לא הרגשת לחץ מבחוץ ללדת ילדים?

"היו דיבורים, אבל לא לחצים ששיבשו את הדימוי העצמי שלי או את אורחות חיי. הרבה אנשים במחקר שלי מתארים לחצים דורסניים, הצקות בלתי נפסקות. חלק אפילו ניתקו את הקשר עם המשפחה כי לא יכלו לעמוד בזה. היו אחרים, בעיקר נשים, שהמשפחה איימה לנשל אותן אם לא ילדו ילדים, שספגו אמירות פוגעניות ומעליבות נורא, ויש כאלה שהמשפחה שלהם מפעילה לחץ פשוט מדאגה, מחשש שיהיו בודדים".

 

ההחלטה הזו לא הקשתה עליך ליצור זוגיות?

"הנושא הזה עלה אצלי בשיחות די מוקדם, ותמיד הנחתי הכול על השולחן. בכל מפגש חדש עם גבר הדיבור הוביל לשם די מהר. היו כאלה שהסתקרנו, שחקרו אותי לגבי הבחירה הזו, אבל אף אחד לא נרתע, הזמין חשבון וטס החוצה לברוח מהמוזרה הזו שיושבת איתו".

 

אני מניחה שרוב חברותיך בחרו כן ללדת

"לרוב מוחץ יש ילדים. הן עשו בחירה אחרת בחיים שלהן, אבל אנחנו נפגשות ומדברות ומערכת היחסים שלהן עם הילדים מעניינת אותי מאוד. כל הנושא המשפחתי מרתק אותי, כי זה המקום שמעצב וקובע מי אנחנו, ומעניין אותי מאוד לבדוק את המיתוסים שקשורים במשפחה, ואיך הם עומדים מול המציאות שבה יש הורים נוטשים והורים מתעללים, ואנשים שילדיהם לא נמצאים בקשר איתם".

 

לכאורה מצפים מאישה שלא רוצה להיות אימא, שתשנא ילדים

"אני לא שונאת ילדים ויש אפילו ילדים, כמו הבנות של אחותי, שאני מאוד אוהבת. אחד הסטריאוטיפים הכי מקוממים אומר שמי שלא רוצה להיות אם אין לה את סט התכונות ההומאניות, ההקשבה, ההכלה, האמפטיה. זה בדיוק להפך. יש הרבה נשים שיש להן את כל היכולות האלה, ודווקא בגלל שהן מבינות מה זה תובע, הן לא רוצות ילד, אבל הן יכולות להיות אימהיות מאוד כלפי אנשים אחרים, כלפי הסטודנטים שלהן, כלפי ילדים של אחרים, כלפי בעלי חיים.  בהרבה מקרים הבחירה לא לגדל ילד לא קשורה לחיבה לילדים. היא קשורה לרצון לחיות חיים אחרים, בלי לקחת אחריות על אדם אחר, רצון לחופש, חרדה מהעולם הזה ואי רצון להביא לתוכו עוד אדם".

 

הרבה נשים שאינן אימהות מרגישות שמטילים ספק בנשיות שלהן

"בארץ מקובל לראות במי שלא גידלה ילדים מישהי שלא מימשה את נשיותה, שיש לה חיים ריקים, שהיא לא מתבגרת, אגואיסטית ואפילו חולת נפש. התפישות האלה כל כך חזקות שנשים רבות מפנימות אותן. אלה שבוחרות לא ללדת משלמות את מחיר הדימוי הזה. הן עושות את זה מתוך מודעות לכך שאלה החיים שהן מעדיפות לחיות – יש להן לעתים קרובות חיים מלאים מאוד, הן לוקחות אחריות בתחומים אחרים לגמרי, הן בוחרות את מה שבאמת מתאים להן ויכול להיות שהתדמית שלהן תשתנה אם נדבר על זה יותר ויותר".

 

בארץ התגובות לבחירה הזו קשות יותר מבאירופה

"כן, אנחנו בסוג של פיגור אחרי אירופה, כמו בהרבה נושאים אחרים. יש בטח מי שיתפלצו לשמוע שאני חושבת שהתפיסה שרואה בחיים בלי ילדים סגנון חיים לגיטימי תגיע גם לכאן בעתיד… ההיסטוריה שלנו ספוגה פחד מחידלון, הילדים מסמלים את הנצח, את המשך המסורת. החברה הייתה רוצה שנראה ילדים רק כמקור אושר ענק. אנשים עדיין מתקשים להודות שיש מורכבות בגידול ילדים, רגשות מעורבים, שלפעמים זה קשה מאוד ומסתכל ולפעמים זה לא מגשים את כל הציפיות שנתלו בזה. הרבה שנים צבעו את הנושא הזה בוורוד בלבד, ורק בשנים האחרונות יש כותבות שצובעות את ההורות בקשת של צבעים ומדברות גם על המחירים שהאימהות גובה מהן".

 

אני מניחה שיש לא מעט נשים שלא רצו ילדים ובכל זאת ילדו אותם,כדי להתיישר בהתאם לנורמות

"יש הרבה כאלה, וגם הרבה שפשוט לא חשבו על הנושא והלכו בתלם. מי שלא רצו ולא ילדו הן אלה שיש להן משאבים לשחות נגד הזרם. ברוב המקרים זו לא הייתה הכוונה. זו הייתה בחירה אישית, לא רצון למרוד, והן מצאו את עצמן בלית ברירה מתמודדות עם התגובות של החברה".

 

כי ההחלטה שלהן נתפשת כמעשה לא טבעי

"אי אפשר היום לדבר על טבעי ולא טבעי, כל נושא ההולדה והפריון הוא תלוי תרבות. מעורבות בו כל כך הרבה טכנולוגיה, אמצעי מניעה, שיבוט, הפריות מלאכותיות, שאיבת ביציות. אפילו התנהגות אימהית היא לא עניין משותף לכל התרבויות והיא מאוד תלויה בהיסטוריה".

 

בשנתיים האחרונות דונת שקועה במחקר הבא שלה. היא כותבת דוקטורט על הורים לילדים, המתחרטים על בחירתם ללדת. הטאבו שהיא מנסה לפרק שם גדול, נפיץ ומפחיד הרבה יותר. כשאני מבקשת אותה להעריך האם החברה הישראלית תוכל אי פעם בעתיד להתמודד עם הנושאים שהיא בודקת בלי מטעני הכעס, ההתנגדות וההתגוננות הנפוצים כל כך היום היא אומרת: אני מניחה שדברים לא ישתנו פה כל כך מהר. נישואים וילדים הם עדיין נושא מקודש כמעט, אבל ככל שיותר אנשים בוחרים אחרת ומדברים על זה, יש יותר סיכוי שתהיה לכל אחד התחושה שהוא יכול לבחור את מה שהוא באמת רוצה".