סוג של פאם פטאל פמיניסטית

 

צילום: גל חרמוני

 

בהיותו הנכד הבכור של סבתא יולנדה, מומו –המספר ברומאן החדש של משה סקאל – ירש ממנה לא מעט נכסים: את כיסאות הפלסטיק, את שני הרדיאטורים ואת נייר הטואלט. כל כל הרבה גלילים, שאין סיכוי שיוכל להשתמש בכולם בחייו. זאת אמורה הייתה להיות הנדוניה שלו. אלא שמומו, הספרותי וגם זה האמיתי, ליקט במהלך השנים את האוצרות המשפחתיים שסבתו הורישה לו מבלי דעת: את שפתה העשירה בביטוים צבעוניים, את הדרמות הגדולות והמריבות הקטנות שהתרחשו במשפחה, את החלומות שהביאו אותה מקהיר לתל אביב ואת האכזבות שהושיבו אותה כאן, על המרפסת, בתוך כמעט-בועה, שממנה יצאה אחת לשבוע כדי לפגוש את אחיותיה אודט, ג'יזל, לואיזט ופיירט בסניף הבורגר-ראנץ', שם הייתה אוכלת המבורגר "בומבה" ובתום הארוחה עוצמת עיניה כמעולפת ומחטטת בין שיניה בלשון, בחיפוש אחר שיירי בצל ובשר.

"יולנדה" הוא סיפור זיכרון שחלקו אמיתי וחלקו בדוי, ושני החלקים מתערבבים זה בזה בחינניות מתעתעת. סקאל, בתפקיד המספר הכפול, מביא את סיפור ילדותו והתבגרותו, במשפחה תל אביבית שחציה הגיע ממצרים וחציה מסוריה. במרכז הסיפור  – בין מגוון הדמויות המצויירות ביד קלה – עומדת יולנדה, הסבתא שביתה וחייקה, מטבחה והרגלי הניקיון שלה, נקודת המבט שלה ויכולת ההכלה שלה שימשו מעין אינקובטור שבתוכו צמח והתפתח. והוא כותב עליה בחיבה ומתוך ניסיון לפענח אותה ודרכה את הבחירות האישיות שעשה בחייו.

סקאל, בן 35, הוא סופר עורך ומבקר. בשש השנים שבהן התגורר בפריז השלים תואר ראשון בספרות ותרגום ובתל אביב השלים תואר שני בפילוסופיה. הוא מנהל את מפעלי הספרות במרכז הספר והספריות בישראל ואת המפעל לתרגום ספרי מופת. "יולנדה" הוא ספרו הרביעי, והוא נכתב רק אחרי מותה של סבתו האמיתית. לפני חמש שנים הוא חזר מפריז, שם הכיר את בן זוגו המשורר והמתרגם דורי מנור. סיפור התאהבותם שם הוא אחד מרגעי התערובת של מציאות ובדיון בספר. מצד אחד סקאל מתאר בפרוטרוט את הקשיים הגופניים והנפשיים שחווה בניסיון לבנות לעצמו חיים בצרפת ואת האכזבה של משפחתו מכך שהחליט לעזוב את הארץ, ומצד שני הוא בודה לעצמו בן זוג שהוא פסנתרן מיוסר, ואפילו מניח לסבתא הספרותית שלו להגג על כך שהיה מתאים לו יותר לחיות עם משורר. "מבחינתי כל מה שאת מאמינה לו הוא אמיתי", אומר סקאל. "גם אותי הספר בלבל לפעמים. כל כך נכנסתי לכתיבה, שלפעמים הדודים שהומצאו והעיסוקים שלהם פשוט השתלטו על חיי ואחרים הוזזו הצידה."  

האמת היא ש"יולנדה" הוא ספר כל כך כובש, שכקוראת, ממש לא היה לי דחוף לקבל מסקאל הסברים לגבי מה שלא אמיתי בו. הוא כבר נשאל על ידי מבקרים אם מדובר במחווה ליולנדה של יהושע קנז, שגם היא התרפקה על התרבות הצרפתית שלא הייתה ממש שלה, ואם יש כאן רמז לדלידה, הזמרת המצרייה ממוצא איטלקי, ששרה בצרפתית במבטא קהירי עז. הוא לא שולל את האפשרויות – את קנז הוא מאוד אוהב, והמבטא, זה של סבתו הפרטית, אכן היה עז, ושימש לה מקור גאווה עד כדי כך שכשהוא עצמו (שבכלל למד צרפתית רק ב"אליאנס") החל לדבר במבטא פריזאי מושלם, היא העמידה פנים שהיא כבר לא מבינה אותו. "לסבתא שלי היו יחסים מאוד מורכבים עם צרפת. היא התרפקה עליה כל חייה אבל לא הייתה שם מעולם. כשנסעתי, מצד אחד הגשמתי את מה שהיא אמורה הייתה לעשות, ומצד שני זה היה בעיניה סוג של כישלון, כי היא הרי באה לכאן כציונית והנה אני עוקר מכאן".

נסעת בתחושה שאתה עוקר ולעולם לא תחזור?

"בפעם הראשונה נסעתי לסמסטר לסורבון, לחצי שנה. חזרתי ארצה, למדתי באוניברסיטה, עבדתי כתחקירן בערוץ הראשון ואחרי שנה החלטתי לקפל הכול ולחזור לפריז. אלא שהחיים שם היו יותר כמו מלחמת הישרדות. מאוד יקר לחיות שם, החורפים היו קשים מאוד וחטפתי דיכאון ממזג האוויר ומהאנשים שהופכים להיות קפוצים וקשים בחורף. מאז שחזרתי אני יודע שבחרתי לחיות כאן, היה לי חשוב להגר לכאן, "לעשות עלייה", זו תחושת עצמאות חריפה מאוד. אני עדיין מתרפק על פריז אבל יודע שאני לא אחזור לחיות שם. כמו שיולנדה התרפקה כל חייה על קהיר, וידעה שהיא לא תחזור לשם לעולם".

העברית הייתה בוודאי אחד הכבלים שמשכו אותו בחזרה ארצה. סקאל כותב בעברית מענגת, שמצליחה להיות גבוהה באופן שאינו מרתיע ואינו ארכאי.  הוא גם משלב בו שלל ביטויים בצרפתית שאיש מלבד סבתא שלו מעולם לא השמיע באוזניו. כשהייתה בדיכאון, למשל, היא נהגה לומר שהיא "לא בצלחת שלה", וכשהלכה לשירותים נהגה "לעשות את הביקור". את זכויות התרגום של "יולנדה" לצרפתית הוא מכר יום לפני פגישתנו להוצאת "סטוק" בסדרה שכותרתה "קוסמופוליט". "אני מרגיש שככה יולנדה מגיעה לפריז בדלת האחורית", הוא אומר. "לעיר שאולי אליה הייתה צריכה להגיע כדי לחיות חיים אחרים מאלה שהיו לה".

למה חיכית עד אחרי מותה כדי לכתוב את הספר?

"זה היה בלתי אפשרי לכתוב אותו בחייה. לא יכולתי לנסוע לקהיר – היא פשוט לא הרשתה לי ואני גם בגיל שלושים לא העזתי להמרות את פיה. היא ניסתה להסתיר ממני את עולמה העשיר. היא הייתה מסוג האנשים שבאו לכאן להתחיל מחדש וזה חייב אותה למחוק הכול. מסתבר שהיא לא הצליחה. בגלל שהייתי הנכד הבכור, היא סיפרה לי הרבה דברים, דברים שמעולם לא שאלתי אנשים במשפחה אם הם יודעים מהם, כולל סיפורי אהבה כמוסים. ראיתי בה אישה גדולה מהחיים, אבל היא גם הייתה סבתא שלי, ורק אחרי מותה הבנתי שהיא הייתה אישה. כל עוד הייתה בחיים לא הייתי מסוגל לכתוב עליה ככה, בצורה כל כך אינטימית."

ליולנדה יש דעות מוצקות לגבי המון דברים ולמרות השמרנות הזאת היא מקבלת בפתיחות נהדרת את העובדה שהנכד שלה מביא אליה בן זוג

"התשובה המתבקשת והאנושית היא שכשאוהבים מישהו אהבה עמוקה כמו שהיא אוהבת את מומו, מקבלים אותו. יכול להיות גם שהיא הרגישה שבגלל המיניות שלו הוא זר, כמוה, הוא קצת שונה והוא מיוחד, וזה רק הידק את החיבור ביניהם".

 

 

משה וסבתא (האמיתית) ז'ודית פרינץ לבית אדס

 

היא הייתה אישה מאוד יוצאת דופן לדורה

"היא הייתה סוג של פאם פטאל פמיניסטית והיא לא ויתרה על העצמאות שלה לטובת שום דבר. לכן היא גם העזה להפרד מבעלה. היא לא התפשרה, גם אם המחיר היה להישאר לבד למשך שארית חייה".

 סבא ז'ורז', הבעל שיולנדה מסלקת מביתה באורח מסתורי, גר עם מומו באותו בית ובכל זאת נכנס לסיפור כמעט במקרה…

"הסבא הזה היה דמות מרכזית בחייו של הנכד, ומצד שני הייתה ביניהם תחרות. הוא טיפוס (במלעיל), איש קשה מאוד אבל גם רחב אופקים ויש לו רגל אחת מפלסטיק ושפם והוא כל היום יושב על הכורסא וקורא ספרים. הגרסה הראשונה של הספר הייתה בלעדיו. נתתי ליובל שמעוני לקרוא כשעוד התלבטתי אם לבחור בכיוון הדוקומנטרי או הבדיוני. הוא שאל אותי מה עם הסבא וזה שלח אותי הביתה לחודשים של עבודה. בזכותו מצאתי את סבא שלי, שמת כשהייתי ילד, ורק אז הבנתי שבסכסוך בינו לבין סבתא שלי אני תמכתי לחלוטין בצד שלה.

"ז'ורז' הוא זה שבא ממשפחה אשכנזית וממש קינא במשפחתיות הזו של יולנדה, לכן הוא ממציא את שלושת הדודים שהפורטרטים שלהם תלוים בחדרו: הדוד גוסטב (פלובר), הדוד אונורה (בלזק) והדוד מרסל (פרוסט). זה לא סתם משחק, הוא לא סתם מספר לנכד שיש לו שלושה דודים שהם סופרים צרפתיים מהוללים. לשלושה האלה יש השפעה עמוקה על חייו ובהמשך גם על חיי הנכד שלו שמחליט להיות סופר".

בבית שבו גדלת היה לספרות מקום כל כך מרכזי?

"לא. אבי הוא צורף, בעל מלאכה. הוא מייצר כבר 35 שנה תכשיטים בחנות הקטנה, שעל הכספת שלה ישבתי כשהייתי ילד. הייתי מסתכל בו שעות מתחיל לבנות תכשיט, מלטש אותו ושובר אותו ומתחיל מחדש, ולמדתי ממנו את המלאכה. הכתיבה היא בעיני קודם כל מלאכה. אני לא מחכה למוזה. מאחר שאני עובד לפרנסתי, אני נלחם על כל טיפת זמן פנוי כדי לכתוב. אני חושב שבעוד שמשורר יכול לכתוב בחצות אחרי כוסית וויסקי, סופר כותב בשמונה בבוקר, אחרי כדור אקמול. אני גם חושב שמשורר הוא אקסביציוניסט וסופר הוא מציצן. בגלל זה דורי ואני מסתדרים כל כך טוב. אגב, בניגוד למה שכתוב בספר, ז'ורז' מעולם לא כתב פרוזה, להבדיל מסבי הדמשקאי משה סקאל שכתב ופרסם בכתבי עת פרוזה בערבית".

נדמה שהיית קרוב בהרבה לסבים ולסבתות שלך מלהוריך, שכמעט לא מוזכרים בספר

"הם כמעט לא מוזכרים כי כתבתי בספרי הקודמים על אימהות ובספר הבא, שתהיה בו גם חנות תכשיטים, אכתוב על אבות. היחסים עם ההורים יותר טעונים ואתה תמיד גדל בתחושה שלעולם לא תוכל להחזיר להם את מה שהם השקיעו בך. אני חושב שיש משהו מאוד מיוחד בקשר של סבים וסבתות עם הנכדים שלהם. כמו ששאולי אומר למומו בספר "הנשמה שלך עברה אליך בגנים מיולנדה, ידוע שזה מדלג דור, כמו קרחת".. בין מומו ליולנדה יש יחסים קרובים מאוד, אפילו הייתי אומר יחסים שבין גבר לאישה."

היא באמת מזמינה אותו לשכב לידה על המיטה, אמנם על סדין מיוחד ומעל שמיכה שתחתיה טמונים הארנק שלה והמשקפיים וחפיסת הפתי בר…

"אני חושב שעם מותה של סבתי תעשיית הפתי בר בארץ התמוטטה. בשנותיה האחרונות היא אכלה לפחות חפיסה אחת ביום. היא לא יצאה מהבית בלי פתי בר, ואם הייתה מחכה בתור אצל הרופא הרבה זמן הייתה מחסלת חבילה שלמה".

 

* הראיון עם משה סקאל התפרסם במוסף הספרים החינני עד מאוד של לאישה

מהמרת על הגדולים ביותר

 

את הביטוי החביב עלי, לפיו הספר  הוא ידידו הטוב של האדם, טבע גראוצ'ו מארקס. למען הדיוק, המשפט המלא של מארקס היה: "מחוץ לכלב, הספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. בתוך הכלב, חשוך מדי מכדי לקרוא". רחל פן שייכת לקומץ האנשים שלא רק יחייכו למשמע האמרה הזו אלא גם יבינו אותה לעומק, מתחת לעור. כמו"לית עצמאית, מן המצליחות בארץ אם לא המצליחה שבהן, היא אחראית לרבי מכר כמו "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ו"הטיגריס הלבן" של ארווינד אגידה, אלא גם לתרגום המחודש של כל כתבי ארנסט המינגווי וקלאסיקות כמו "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ווילד, "אורלנדו", "בין המערכות" ו"אל המגדלור" (ועוד) של וירג'יניה וולף, יצירות בלתי נשכחות כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר תומפסון  ויצירות מופת מסוג "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון. ואם הייתה תחרות כזו, פן הייתה מתמודדת נחשבת על תואר המטפחת המסורה של הידיד הזה שלנו, נו, הספר.

 

רחל פן, האישה שמאחורי הוצאת "פן" , בת 58, ייסדה את ההוצאה הקטנה והעצמאית שלה לפני כ – 15 שנים. היא למדה ספרות השוואתית, ילדה שלושה ילדים ורק לאחר מכן חזרה לאוניברסיטה כדי להשלים תואר שני ולהתחיל לעבוד בעולם הספרות. היא החלה כמתרגמת ועורכת, בדרך שלדבריה אפשרה לה לא להינתק מהילדים. אחר כך עסקה בהפקת ספרים ופרויקטים בתחום הספרות ואף צעדה מספר צעדים בתחום המולטימדיה, במיזמים שהקדימו את זמנם וגוועו. כל אלה הביאו להיכרות מעמיקה עם עולם המו"לות "ואז החלטתי ללכת עלזה עד הסוף",היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת את ההוצאה ביחד עם אילן, בעלה, איש עסקים ובעל דוקטורט בכלכלה ומנהל עסקים, המופקד על הפן הזה של ההוצאה.  

 

בשוק הספרים הישראלים צריך הרבה אומץ כדי להקים הוצאה עצמאית

"נכון. לי היה גב כלכלי. בעלי לא עבד איתי אז, כך שלא הייתי צריכה לפרנס אף אחד והאומץ בא, בין היתר מזה. יכולתי לקחת סיכונים. בעולם המולטימדיה היו אנשים שהפסידו הון, ולמזלי אני לא. לא סיכנתי הרבה כסף, אבל היה לי נוח לדעת שאני לא צריכה להרוויח מההוצאה את הכסף שבו נקנה מצרכים במכולת".

 

די מהר רכשת לך שם של הוצאה איכותית

"אנחנו מוציאים פרוזה איכותית, אבל אנחנו מוציאים גם ספרי מתנה וספרי בישול ואני מאוד גאה בזה. להוציא לאור את המינגווי ווירג'יניה וולף, זה נובע מאהבת הספרות הבסיסית שלי, אבל אני לא בוחלת בספרים אחרים ונעזרת במומחים כדי להפיק אותם, בתחומים שבהם אני לא מבינה. מאז שבעלי הצטרף אלי אנחנו גם מיצרים ספרים לשוק האמריקאי, ונמצאים בשותפות עם ידיעות ספרים, שמאפשרת לנו להשתמש ביכולת ההפצה והשיווק שלהם, כדי להתקיים בעולם הזה, שנשלט על ידי שני הקונגלומראטים שיש להם גם רשת חנויות…"

 

למה בעצם אתם מתמקדים רק בספרות מתורגמת?

"היום אני בסוג של קשר עם סופר ישראלי, אז יכול להיות שנוציא גם ספר מקורי. כשהתחלתי, רוב הסופרים לא פנו אלי, ומי שכן פנה אלי – לא רציתי אותו. חיפשתי דברים איכותיים מאוד, ולא הגיעו לידי כאלה. זה דחף אותי לספרות העולמית, שאינה זרה לי. בתואר השני שלי עסקתי בתרגומים של שאנסונים צרפתיים, שהשפיעו כל כך על הפזמונאות הישראלית. גרתי חמש שנים באנגליה. תמיד אהבתי לקרוא -וכל זה ביחד הוליד את הרצון לתרגם מחדש חלק מהיצירות הגדולות שלטעמי תורגמו רע בשנים קודמות. בחרתי דברים שאני אוהבת, לא התפשרתי".

 

כשאני שומעת על תרגום מחדש, קצת נחמץ לי הלב. נדמה לי שאנחנו מוותרים לקוראים העתידיים על היכרות עם העברית שהם לא יכירו מהרחוב ולא יפגשו לעולם…

 

"ישנם תרגומים ישנים שהעברית שלהם כבר לא מובנת לצעירים שרוצים לקרוא אותם היום, וגם אין לה הצדקה. אם בתרגום של וירג'יניה וולף המילה room   מתורגמת ל"קיטון" במקום לסתם חדר, אין סיבה לא לשנות את זה, כי וולף עצמה כתבה באנגלית שאינה נשמעת היום ארכאית. היא אמנם הייתה מאוד לירית, אבל היא נחשבה מאוד חדשנית ומודרנית. בשבוע הספר מגיעות אלי נערות צעירות ומגיעים חיילים והם רוצים לקרוא את המינגווי ואת וולף ואני רוצה שזה יהיה להם נגיש".

 

הקריאה לא אמורה להעשיר את העברית שלנו, לחשוף אותנו למילים חדשות, לשלוח אותנו להתאמץ וללמוד כדי להבין את הספר?

"בעברית, יש עדיין פערים גדולים בין השפה המדוברת לכתובה והספרות עדיין יכולה לעזור לקוראים לרכוש שפה. זה לא המצב באנגלית, וזה בלט מאוד בתרגומים של המינגווי. הוא הצהיר על עצמו שהוא כותב בדרך הפשוטה ביותר את הדבר האמיתי ביותר יכול לומר, וכולנו יודעים שהוא כתב משפטים קצרים, הצהרתיים, בלי שימוש מסובך מדי בלשון. הוא היה מתוחכם מאוד, אבל היה חן בשפה לא מאוד ציורית ומילונאית שבה הוא השתמש. הנוער שמנסה לקרוא היום את התרגומים הישנים שלו חושבים שהמינגווי עצמו לא רלוונטי. מצד שני,  לאנשים כמוך יש נוסטלגיה לספרות שלא תורגמה היטב ונכון, כי גם המתרגמים לא שלטו מספיק בעברית. תחשבי על כל המשוררים והסופרים הרוסיים שתרגמו את היצירות האלה לעברית בפעם הראשונה".

 

מן הסתם עמדה לרשותם עברית דלה מאוד, שרק החלה אז להתחדש

"והם נאלצו ללכת למקורות ולהשתמש במילים משם, שאין להם מקום היום. באנגלית ובצרפתית שכתבו לפני מאה שנה, לא היו מילים של שייקספיר. העברית שעמדה לרשותו של שלונסקי, למשל, לא הייתה עברית מדוברת עשירה. יכול להיות שהוא היה בוחר להשתמש בשפה יותר מדוברת לו הייתה כזו…"

 

אז אולי יש טעם לעדכן ולכתוב מחדש גם ספרות מקור שנכתבה אי-אז, והיא כבר לא נגישה

"יכול להיות, אבל אני לא רוצה לחטוא ולהתערב לסופר ביצירה. לתרגם מחדש זה בדיוק להפך, זה לקרב את הגרסה העברית לרוח האמיתית שבה נכתבו הספרים במקור".

 

לקחת על עצמך פרויקט ענק – לתרגם מחדש את כל כתבי המינגווי

"זה נכפה עלי. אני רציתי לתרגם ספר אחד, "למי צלצלו הפעמונים", לא מפני שהוא הכי אהוב עלי אלא כי הוא לא היה כבר בחנויות ורציתי לקרוא אותו מחדש. פניתי לנציג העיזבון, והסתבר שהוא החליט שבכל מדינה יהיה לו מו"ל אחד בלבד שיתרגם את כל היצירות באותה חבילה. זה מאוד הגיוני – העריכה תחת גג של הוצאה אחת מבטיחה שתיווצר שפה אחידה, ליריקה אחידה של הכותב, קוהרנטיות בתוך הקורפוס של אותו סופר".

 

את גם לקחת חלק בפרויקט המיתוסים הבינלאומי הענק שבו סופרים כמו מרגרט אטווד, ויקטור פלבין, ג'נט וינטרסון כתבו גרסאות חדשות למיתוסים מוכרים

"זה פרויקט שהפסקתי אחרי שלושה ארבעה כרכים, פשוט כי הוא לא היה מספיק טוב ולא ממש הצליח. הכרך שהיה הכי מוצלח בעיני היה "דבש אריות" שדוד גרוסמן כתב על שמשון הגיבור."

 

אחד הלהיטים הענקיים שלך הוא "לבד בברלין", ספר קשה מאוד, שמתרחש בגרמניה הנאצית, וכתוב מנקודת מבט של אזרחים גרמנים…

"לא היה לי מושג שהוא יצליח כל כך. זה היה הימור של בעלי. הוא ראה אותו בחלון של חנות באנגליה, קרא ואמר שמוכרחים להוציא אותו לאור. התרגום שלנו היה טוב בהרבה מהתרגום לאנגלית, וההצלחה בארץ הייתה גדולה בהרבה מהצלחת הספר במדינות אחרות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת".

 

ישנם ספרים שאת חולמת לתרגם מחדש?

"את הספרות הצרפתית הקלאסית, שאי אפשר למצוא בחנויות ואין לי מושג לאן הם נעלמו. זה עתה גמרנו לתרגם את "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. מעולם קודם לא היה תרגום מלא, רק גרסאות מקוצרות לילדים. הוגו הוא הקלאסיקה של הקלאסיקה. ברגע שמוציאים לאור ספר כזה, יוצרים מודעות לקיומו אצל אנשים שמעולם לא שמעו עליו, וכתוצאה מזה החנויות פותחות את השערים מחדש לקלאסיקה שנעלמה משם."

 

ויתנו לספר קלאסי להיות פה על המדפים יותר משבועיים?

"אנחנו באמת לא יודעים לשמר, אבל יימצאו החנויות והספריות שיציגו את הספרים. הלוואי שיום אחד נהיה כמו האנגלים, שבכל רגע נתון את יכולה למצוא את כל הקלאסיקות בחנויות הספרים, באיזושהי מהדורה ולו הפשוטה ביותר".

 

*** הראיון פורסם במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

* צילום: יחצ. 

מיה ופאריד לנצח

 

הילדה מרגלית עזרן ידעה בלבה שיום אחד היא תהיה זמרת מפורסמת. אבל היא לא שיערה עד כמה: מיה קזביאנקה – הלא היא הילדה מרגלית בגלגולה הבימתי – כבשה את במות פריז ושאר אירופה, ניהלה רומן גדול מהחיים עם פריד אל-אטרש, ואחרי שנים רבות חזרה לישראל, כתבה ספר וגם התכוונה לחזור לשיר. ראיינתי אותה למוסף הארץ אי אז בספטמבר 2001. הקאמבק המיוחל שעליו היא מדברת לא התרחש. הזכיר לי אותה השבוע עורכו של מדור חדש בכתב עת העוסק בחקר הלבנט, ואני מודה, התגעגעתי.

אולי מישהו מכם יודע לאן נעלמה מיה קזביאנקה?

 

אחרי שנים אחדות שבהן לא הופיעה על במות, בין השאר משום שמחלת האסתמה ריתקה אותה למיטתה, חלמה מיה קזביאנקה חלום: "ובחלום בא אלי פריד אל-אטרש ואמר לי, קומי, קומי, תכתבי את הסיפור שלנו. ואז הכל השתנה. אני, שבאתי ממשפחה דתית, פחדתי מהחשיפה הזאת, אבל קמתי, עשר שנים כתבתי וגם חזרתי לשיר".

 

הספר שכתבה קזביאנקה על חייה, על הקריירה שלה כילדת פלא וזמרת שכבשה בשנות השישים את במות פאריס והופיעה בין השאר באיראן, סוריה, לבנון, ספרד וברית המועצות, ועל הרומן הממושך שניהלה עם אל-אטרש ואותו הקפידה לשמור בסוד במשך שנים, ראה אור בחודש שעבר. הספר "אני והוא" כתוב בעברית ובערבית, ויצא לאור על ידי המחלקה לתרבות ערבית של משרד המדע, התרבות והספורט.

 

"זהו סיפור של אמנית שפרסום ועושר מילאו את ידיה, ומאהבים נפלו לרגליה. אך אהבתה היא שהנחתה את גורלה אל קשר עז עם הנאהב, הגם שהוא כבר בעולם הנצח", מציין יצחק אביעזר, האיש שכתב את הספר מפיה, בהקדמה. "אפילו ברגע שאתה הקורא קורא את הדברים, עדיין מרעידה סערת האהבה ההיא את יישותה".

 

ההתרפקות של קזביאנקה על העבר אינה מפתיעה. על קיר דירתה, בקצה המושבה הגרמנית בחיפה, תלוי דיוקן ענק של אל-אטרש עם ההקדשה "שלך לכל החיים". את הדירה גדושת השטיחים, יריעות הקטיפה, הריהוט המהודר וחפצי הנוי, ממלאות תמונות שלה ושל אהובה מימי הזוהר, כרזות ענק המבשרות על הופעות שלה באולם אולימפיה בפאריס, הזמנות להופעות אצל השאה הפרסי, וצילומים מן התקופה שבה התגוררה עם אל-אטרש בארמונו הפרטי בבחמדון שבלבנון.

 

היא מתגעגעת לביירות, היא אומרת, ומתגעגעת לארצות ערב האחרות שבהן נהגה לשיר. "אבל היום, גם אם יזמינו אותי אני לא אסע, אני מפחדת מאיזה קיצוני אחד שיכול לתקוע לי כדור. גם בימים ההם נזהרתי שאיש לא יידע שאני ישראלית, ותמיד כששרתי את אווה מריה הקפדתי להצטלב, ליתר ביטחון, שיחשבו שאני נוצרייה".

 

צ'ייקובסקי של המזרח התיכון

 

"בגמר ההופעה המבריקה והנוצצת", כותבת קזביאנקה בספרה, "בינות לגודש המעריצים שמילאו את חדרי, מוגשת לי סלסלה ענקית של שושנים אדומות. וגם כרטיס ביקור:  ממעריצך הגדול פריד אל-אטרש. האמן, האדם שהערצתי, הפך למעריצי".

 

כתיבת הספר, אומרת קזביאנקה, לא באה לה בקלות. לאור הזרקורים היא אמנם התרגלה במשך השנים, וגם לקרבתם של מפורסמים כז'ורז' ברסנס, איב מונטאן, סימון סניורה, סשה דיסטל וכוכבים צרפתיים אחרים שעמם עבדה בפאריס, אבל לא לחשיפה האישית.

 

"בפאריס זה אחרת", היא אומרת. "אנשים פחות קיצוניים מאשר בארץ, כל האמנים עובדים ביחד ואף אחד לא מסתכל מאיזה דת או גזע או לאום את, אלא מסתכלים על האישיות בלבד, ככה שאף אחד לא חשב שזה מוזר שאני עם פריד. אבל מאז מותו ישראל היא ביתי".

 

עכשיו, היא מספרת, היא גם עובדת על מקבץ חדש של שירים שהיא עתידה להקליט, מתוך הרפרטואר של אל-אטרש. "עם כל הצניעות, לא כל אחד יכול לשיר את השירים של פריד", אומרת קזביאנקה. "היו לו שלוש וחצי אוקטבות בקול, הוא היה גאון. עובדה שהשירים שלו עדיין מתאימים לרוח התקופה גם חמישים שנה אחרי שהוא שר אותם, והם יתאימו גם בעתיד, כי הם מדברים על תקופות שונות בחיי האדם. התמזל מזלי להכיר אישית אדם גאון, עניו, אדם נדיר ומוסיקאי גדול. הוא היה הצ'ייקובסקי של המזרח התיכון והיה לו קול נדיר מאוד".

 

מתוך 320 השירים שהקליטה, היא מתגאה, 32 היו להיטים גדולים גם בישראל, "וכאלה יהיו, אני מקווה, גם השירים החדשים שלי". היא טוענת כי מעולם לא ממש ירדה מהבמה, ובכל השנים שחלפו מאז כיכבה בצמרות מצעדי הפזמונים באירופה, ומכרה אלפי תקליטים בארצות ערב, הוסיפה להופיע במסגרות שונות, בהן ערבי שירה באודיטוריום בחיפה. ועדיין היא מקדישה שעות רבות ביום לחזרות, פיתוח קול ושמירה על כושר.

 

"שירה זה מקצוע תובעני מאוד", היא מסבירה. "ואם כמה ימים אני לא עושה חזרות, אני כבר מתחילה להרגיש לא טוב". בכל ערב היא הולכת ברגל מביתה עד מערת אליהו שבצלע הר הכרמל, ומשם לחוף הים. "מזהים אותי ברחוב אבל לא מתנפלים. וכשאני חוזרת אני אדם חדש".

 

בימים עמוסים במיוחד, כשהיא לא יכולה לצאת מהבית – דירה רחבת ידיים שבחצרה מתגוררת משפחת חתולים מרובת צאצאים, הזוכים ממנה למבטי הערצה תכופים – קזביאנקה מתעמלת בסיוע מכשירים. בחדר העבודה שלה ניצבים הליכון ומכשיר לפיתוח שרירי בטן. "ובזכות זה", היא אומרת, "לא רואים עלי שאני כבר בת חמישים ושש".

 

קזביאנקה מכנה את תולדות חייה "סיפור סינדרלה". היא נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, וכשהיתה בת שלוש היגרו הוריה לפאריס, ואילו היא התלוותה אל דודה ודודתה, שאותם חשבה אז להוריה הביולוגיים, לישראל. המשפחה שוכנה בבית ארעי בפרדס חנה. "אין לי זיכרונות משם, אבל הדודה שלי סיפרה לי כמה סבלו. במרוקו היא היתה אשתו של מנהל נמל והם היו אמידים מאוד, והיא פשוט לא יכלה להישאר בפרדס חנה. הם חיפשו דירה בחיפה ומצאו מלון שהשכיר חדרים ברחוב הבנקים בעיר".

 

הילדה, שנקראה אז מרגלית עזרן, גדלה ולמדה בחיפה, אבל לאחר שנים ספורות חזרה עם המשפחה לפאריס. "ואני אהבתי מאוד את הארץ", היא נזכרת. "לא אהבתי את הקור והערפל בפאריס, היו לי פה חברות, אנשים פה היו נחמדים מאוד אחד לשני, לא כמו היום, ומאוד התגעגעתי. אחרי שנה עשינו עוד ניסיון וחזרנו לחיפה, אבל כשהייתי בת 11 עזבנו לצמיתות".

 

במפגש החוזר בפאריס גילו לה ההורים והדודים את זהותם האמיתית. "אבי האמיתי היה חולה והחלים, ונערכה לכבודו מסיבה גדולה בדירת הורי בפאריס. היה שמח ואני התחלתי לשיר. בקומה החמישית שמעל דירתם בבניין המפואר ההוא, התגורר אז ז'ק פלה, שהיה המפיק של ג'ו דסן וסשה דיסטל, וממנהלי חברת המוסיקה פיליפס. הוא שמע את השירה שלי, היה משוכנע שזה תקליט וירד למטה בהתלהבות כדי לבקש מאמא שלי שתשאיל לו את התקליט. אחרי שהתברר לו שלא מדובר בהקלטה הוא ביקש שאשיר לפניו, אבל אני התביישתי. אחרי שבסופו של דבר שרתי, הוא כל כך התלהב שהוא השתחווה לפני. אני חושבת שמה שעשה לו את זה היה הקול שלי, שהיה חזק מאוד וריאליסטי והזכיר לו את הקול של הזמרת דלידה. שתינו היינו מזרחיות, שתינו גם היינו דומות מאוד פיסית – קטנות ושחרחורות, למרות שאני צעירה ממנה בשמונה-עשרה שנה – לשתינו היה מבטא שבא מן השפה הערבית, והוא מיד רצה שאשיר בשביל פיליפס.

 

"ז'ק קנטי – המנהל הגדול של אדית פיאף, ז'ורז' ברסנס, ז'ולייט גרקו, מישל פיקולי וקתרין דנב – לקח אותי תחת חסותו", מספרת קזביאנקה. "ואני פשוט לא האמנתי שהדברים קורים לי". היא שינתה את שמה והחלה להקליט ולהופיע בחסותה של חברת פיליפס, ועד מהרה כבשה את פאריס. "כילדה, רציתי מאוד לראות את איב מונטן ואת ז'אן קלוד פסקל כשהם הופיעו בארץ, באולם עצמון בחיפה. אני זוכרת איך נדחקתי עם המוני אנשים כדי לקנות כרטיסים להופעה ולקבל אוטוגרפים. והנה אני מוצאת את עצמי ביחד אתם על במת האולימפיה, ושרה את 'עלי שלכת' של מונטאן ברוסיה, בהופעה שבה נכחו קוסיגין וברז'נייב. כשחזרתי מההופעה ההיא פרסו לי בחברת פיליפס שטיח חגיגי על המדרגות, ומזווית העין ראיתי שם גם את מונטאן, אז קראתי לו שיעלה אתי על השטיח, כי השיר שלו הוא שעשה לי את זה. קראתי לו מצניעות, כי כאב לי הלב שהוא עומד על המדרגות ואני, מרגלית עזרן הקטנה, הולכת על השטיח".

 

ארמון החלומות בביירות

 

התקליט הראשון שהוציאה כלל להיטים בצרפתית ובהם "רומנטיקה" ו"ילדי פיראוס". אבל חברת פיליפס, נחושה להפוך אותה ליורשת של דלידה ולכוכבת לא פחות גדולה ממנה, השקיעה הון, שכרה לה מורה פרטי והכריחה אותה לעבוד שעות אינסופיות. בתמונות מאותם ימים היא נראית יושבת במספרה, מתחת למכונה לייבוש שיער, קוראת דפי תווים. "לא היה לי רגע לנשום", היא אומרת. אבל המאמץ הזה הניב פירות. לא היה איש בצרפת שלא הכיר אותה ואת קולה, בסקרי הפופולריות שערכו עיתוני מוסיקה ותחנות רדיו היא הקדימה את אדית פיאף ואת שרל אזנבור, ובמצעדים צעדו בכל רגע נתון שלושה-ארבעה שירים שלה, ובדרך כלל שכן אחד מהם לבטח במקום הראשון. "אנשים קרעו ממני את הבגדים והגוף שלי היה שרוט", היא סיפרה אז בראיונות לעיתונות.

 

העיתונות אכן אהבה את הצעירה הנאה מאוד, והיא הופיעה על שעריהם של כתבי עת מארצות רבות, ובין השאר גם בירחוני נשים בסוריה, למשל. כעבור שנים נחשפה דווקא שם זהותה הישראלית, והיא נאלצה להימלט מדמשק לאחר שהמודיעין הסורי זימן אותה לחקירה, בחשד כי היא פועלת שם לטובת ישראל. אל-אטרש, היא מספרת, שמוצאו מהר הדרוזים בסוריה, ניצל את קשריו במולדתו ומילט אותה.

 

ההיכרות אתו, היא אומרת, שינתה את חייה. הזרע שהוליד את הקשר נבט כבר במסיבה הראשונה שערכה לכבודה חברת פיליפס. "מי עוד נכח שם?" היא כותבת. "המפיק הגרמני ממוצא אלג'יראי מקס ברגר. באותה עת עמד לצלם סרט עם הזמר פריד אל-אטרש. אני יודעת היום שבנשף ההוא נקבע מהלך חיי, נכתב גורלי. באותם רגעים מרגשים בהם ריחפתי כנוצה בין הנוכחים בנשף, לא יכולתי לנחש שאני פוגשת את הגבר שיהיה דומיננטי בחיי".

 

ברגר ערך לה היכרות עם אל-אטרש, שמיהר להגיש לה כוסית משקה, נדחה בנימוס על ידי הנערה הצעירה שלא שתתה אלכוהול ("חוץ משמפניה") אבל המשיך לחזר ולהרעיף עליה תשומת לב. ב"אני והוא" קזביאנקה מאריכה בתיאוריה את נפלאות החיים במחיצת נסיך הזמר הערבי, שהיה אחיינו של סולטן אל-אטרש, מנהיג המרד נגד השלטון הצרפתי בשנת 1925. היא כבר הספיקה להופיע בבלגיה, שוויץ, הולנד ולוקסמבורג לפני שנסעה לראשונה בחייה לביירות, אך התקשתה להתגבר על ההתרגשות כשמכונית מרצדס מפוארת ששלח לה אל-אטרש חיכתה לה בשדה התעופה, והביאה אותה לארמון שבו "כסאות קטיפה אדומה, נברשות קריסטל ענקיות… שניות של תימהון ואני חוזרת למאה העשרים… כנסיך מזרח מקדם אותי אמן חלומות ילדותי בחום, בחיוך זוהר, בחיבוק ונשיקות, כהרגל הגבר המזרחי".

 

זה התחיל כידידות, היא אומרת, שהתפתחה רק כעבור שנים לרומן של ממש, שנמשך ארבע שנים, כמעט עד למותו של אל-אטרש. היא היתה, היא אומרת, האהובה האחרונה שלו ברשימה מכובדת שכללה את נרימן, אשתו של פארוק מלך מצרים, הרקדנית המצרייה סאמיה ג'מאל והשחקנית המצרייה פאתן חממה. "הוא היה היועץ האמנותי שלי והתמיכה הרגשית שלי", היא אומרת.

 

הוא החל לשיר בעודו ילד. "אביו לא רצה שישיר, אבל אמו, עליא אל-מונדר, לימדה אותו פיתוח קול. אחותו היתה הזמרת הגדולה אסמהאן, ויחד איתה הוא ברח מהבית ונסע לביירות, שם חי בעוני מרוד. הוא מעולם לא למד מוסיקה, אבל עשה הכל כדי להגשים את הקריירה שלו כזמר".

 

קזביאנקה אומרת שגם כשרון השירה שלה התגלה כבר בילדותה. בבית הספר בחיפה, היא נזכרת, חבורת הבנות שאליה השתייכה נהגה להיעלם מפעם לפעם מן השיעורים כדי לשבת יחד ולדבר בכיתה אחרת. באחד מאותם מפגשים היא שרה בקול ומורה שחיפש את חבורת הבנות הנעלמת, עקב אחר הצלילים ונותר עומד, המום, בפתח הכיתה. "למחרת הוא קרא לדודה שלי ואמר לה, גברת, הילדה הזאת צריכה להיות זמרת. הוא לא חלם שיבוא יום ופוסטרים עם התמונות שלי יכסו את כל רחובות פאריס".

 

 

אחת הסיבות שבגללן עזבה את פאריס ושבה לחיות בישראל, היא אומרת, היא העובדה שבתה נטלי ושני נכדיה חיים כאן. מעבר לכך היא אוסרת להזכיר כל פרט עליהם. "הבת שלי היא אדם מאוד פרטי והיא לא אוהבת את החשיפה", מסבירה קזביאנקה. את נטלי ילדה קזביאנקה לפייר דולו, שהיה המפיק שלה, מנהל רדיו מונטה קרלו וחבר קרוב של אל-אטרש. "פריד אמר לו, אני רוצה לעזור לך לפתח את הכשרון שלה, ובאמת מאז שהוא התחיל לייעץ לנו כל שיר שלי נהיה להיט בינלאומי והשם שלי עלה לשחקים".

 

ואת לא מתגעגעת לכל אלה?

 

"שירה זה מקצוע אכזרי מאוד", אומרת קזביאנקה ושולפת אלבומים עבי כרס ובתוכם ראיונות שנערכו עמה, תעודות הוקרה מממשלות צרפת ובריטניה, תצלומים מהופעותיה, תצלומים שלה עם מנהיגי תבל, מכתבים ומברקים. בין אלה נמצא גם מברק ששלח אליה פוליטיקאי צרפתי בכיר לפני שיצאה בשנת 1967 לסיבוב הופעות בברית המועצות, הקורא לה לא לשכוח לחזור למולדת ומבהיר: "העם הצרפתי לא יפסיק להתגעגע אליך".

 

ההזמנה הרשמית מטעם שרת התרבות של ברית המועצות היתה לשמונה מופעים, "אבל זה נגמר בארבעים ושתיים הופעות שאי אפשר היה להשיג להן כרטיסים מרוב ביקוש", נזכרת קזביאנקה. "ההופעות התקיימו מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרוסים כמובן לא ידעו שאני ישראלית, בשבילם הייתי הכוכבת הצרפתייה, והופעתי עם הבולשוי. ברז'נייב, קוסיגין והקוסמונאוט יורי גגרין באו יחד עם ששת-אלפים צופים לראות אותי בערב הפרידה, ואני, ממזרה שכמותי, החלטתי שזה המקום לשיר להם את 'התקווה'".

 

לפני ההמנון הישראלי שרה קזביאנקה את "סימונה מדימונה" בעברית, "עם חמישה רקדנים שלי והרקדנים מהבולשוי, והם התלהבו מאוד כי הקצב של זה מזכיר קזצ'וק. מהקהל זרקו פרחים על הבמה ולא הפסיקו למחוא כפיים, אז ניצלתי את ההזדמנות ועברתי לשיר את התקווה. אחרי ההופעה באה שרת התרבות לשאול אותי מה היה השיר הזה, ואיך היא לא מכירה אותו מהחזרות שלי, ואמרתי לה שזה היה אלתור שלי על סמטנה, כי זה באמת נשמע דומה, והיא מרוב התפעלות עוד נתנה לי במתנה סמובר תה ושלחה אותי לשדה התעופה בליווי צמוד כאילו שאני ראש ממשלה".

 

קזביאנקה אומרת שהיא היתה הראשונה לשיר בצרפת שירים מזרחיים, צעד בקריירה שלה שנעשה במידה רבה בעידודו של אל-אטרש. הוא גם הסכים – במיוחד בשבילה, היא אומרת – לשנות שירים משלו ולעבד אותם לצרפתית כדי שהיא תוכל לשיר אותם לקהל שלה. את "יא ג'מיל" שלו היא שרה בחמש שפות שונות: ערבית, עברית, צרפתית, טורקית ופרסית. אחד הביצועים היה בארמון השאה הפרסי, ובביתה הפרטי של אם השאה – לשם הוזמנה לאחר ההופעה, כדי לשוב ולשיר את השיר הזה. בסוף ההופעה העניקה לה אמו של השאה טבעת יהלום כהוקרה על זמרתה. "פריד העריץ אותי מאוד", היא אומרת, "והדריך אותי באמנות שלי אבל גם בכל תחומי החיים האחרים".

 

אל-אטרש לא נישא מעולם. קזביאנקה נפרדה ממנו זמן קצר לפני שמת מדום לב בתחילת שנות השבעים. הוא היה בן 52 בלבד, ולדבריה שמר על קשר טלפונים ומכתבים איתה ממש עד יומו האחרון. "הסתרנו את הקשר בינינו גם מהמשפחה שלי וגם מהמשפחה שלו, כי חששנו מתגובות", היא אומרת. "למרות שפריד ידע שאני יהודייה וזה מעולם לא הפריע לו". היא מספרת שהאליל שלה היה גבר חם מאוד, שידע להתאים את עצמו לכל חברה שבה נמצא ולכל מקום. הוא היה מוקף באנשים, וגם יהודים רבים היו בין חבריו. הוא לא הרבה לבקר במצרים, שבה נסקה הקריירה שלו, והעדיף את ביירות ופאריס, שם נהג לארח ולהתארח, ולבלות במועדונים.

 

היא ואל-אטרש חלקו את זמנם המשותף בין ביתו בביירות לביתה בפאריס, לשם היה הכוכב מגיע אחרי שסיים לצלם סרט נוסף במצרים, או הקלטות של שירים בביירות, והיא היתה מתגוררת בארמונו כשהופיעה במזרח התיכון. הוא קרא לה "נסיכת הנילוס", לימד אותה לשיר בליווי עוד, ובלי תזמורת, חיזק אותה ברגעים הקשים אבל גם קינא לה מאוד, ולדבריה נהג להופיע בביתה ללא הודעה מראש כדי לוודא שהיא ישנה לבד. "הוא היה איש רגיש מאוד", היא אומרת, כזה שלקח ללב את המקצוע "שהוא מקצוע קשה ביותר, אין בו רק עסל, יש הרבה בצל. כשאתה למעלה כולם חברים שלך, וכשאתה למטה שוכחים ממך במהירות גדולה".

 מה עוד אפשר לבקש

 

"תמיד נתתי את כולי על הבמה", אומרת קזביאנקה. פעם אחת אף התמוטטה על הבמה, ועל פי רוב התקשתה לרדת לחדרה שמאחורי הקלעים בגלל התנפלות הקהל. "תחיי את השירים שלך ברגש", היה אל-אטרש אומר לה. היא משוכנעת שלקסם החיצוני שלה, שחורת שיער עם עיניים גדולות, שפתיים בשרניות וגוף חטוב, היה חלק בלתי מבוטל בהצלחתה, אבל גם לקול ולחזרות האינסופיות שהיו מנת חלקה כל השנים. "המון שירים שלי דלידה גנבה ממני ואנשים היו משוכנעים שאני מבצעת שירים שלה", היא מתלוננת.

 

הפופולריות שלה, 38 מיליון העותקים שמכרה מתקליטיה והתמלוגים שעדיין מפרנסים אותה, זיכו את קזביאנקה בתוכנית מיוחדת של "חיים שכאלה" בטלוויזיה הצרפתית, ובערך משלה באנציקלופדיית האישים הצרפתית, בין גנרלים, סופרים, מדינאים ואמנים. את האנציקלופדיה הזאת הראתה פעם, היא מספרת, לגולדה מאיר, כשהשתיים ישבו ושתו כוס תה. מאיר לא האמינה שהילדה הקטנה מחיפה מופיעה שם, ליד שארל דה גול וז'ורז' פומפידו. "מה עוד אפשר לבקש אחרי כל מה שזכיתי בקריירה שלי?" היא נאנחת על מרפסת ביתה החיפאי. "כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחיות כאשה פשוטה, לשיר עממית לעם, להמשיך לשיר מהלב".