Tag Archives: קולנוע

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

היה או לא היה – סיפור אהבה

קפה נגלר 2

בשנות העשרים הסוערות, תור הזהב של ברלין, "קפה נגלר" היה ה-מקום שאליו הגיעו כל המי ומי של הבירה הגרמנית. רקדו שם, שתו שמפניה לאורן של נברשות קריסטל וניהלו פרשיות אהבה וויכוחים אינטלקטואלים סוערים. האמנם? זאת, פחות או יותר, הייתה הגרסה שנשתמרה במשפחה. מור קפלנסקי, שאיגנץ וקלרה-רוזה נגלר היו סבא וסבתא של סבתהּ שלה, שמעה את הסיפורים, זכתה לאכול בכלי הכסף ובפורצלנים המהודרים שנשאו את לוגו בית הקפה ההוא. ואז היא יצאה לברלין לעשות סרט על "קפה נגלר" ולא תאמינו מה היא מצאה שם.

גם הקהל שראה את הסרט בבכורה הבינלאומית שלו בפסטיבל הסרטים של ברלין בפברואר לא האמין. צופים מכל העולם צחקו, עצרו את נשימתם, הזילו דמעה, צחקו שוב וכשהסרט נגמר עמדו ולא הפסיקו למחוא כפיים ולשאוג "בראבו" עוד דקות ארוכות. גל נוסף של התלהבות דומה נרשם כשלבמה עלתה נעמי קפלנסקי, סבתהּ בת ה – 87 של מור, והאישה שבזכותה כנראה נולד הסרט הזה. ובעיקר כשנעמי אמרה את מה שחשבו כולם: "זה התחיל כסרט על בית הקפה, אבל הפך להיות סרט על אהבתה העמוקה של נכדה אחת לסבתא שלה".

הנכדה, מור, יצאה לברלין על מנת למצוא עדויות שיעזרו לה לספר את סיפורו של בית הקפה המהולל. במהלך החיפושים שלה, שארכו חודשים רבים וכללו ארבעה תחקירנים (שהוחלפו לאחר שכל אחד מהם מצא חומרים פוטנציאליים נהדרים לסרט שלא ממש התרוממו) ולקפלנסקי נדמה היה שהם פשוט לא עושים את עבודתם כמו שצריך, הלכה והתבררה לה האמת המאכזבת: "קפה נגלר" לא היה, כנראה, המוסד המרכזי, הנוצץ, המדובר והחשוב שנשתמר בזיכרונות המשפחה. ברכט, איינשטיין וחבריהם לא ניהלו בו שיחות עומק אינטלקטואליות, מרטין גרופיוס לא שרטט על המפיות תכניות לבניינים מהפכניים ומרלנה דיטריך לא שרה שירי אהבה חרוכי-קול. נברשות קריסטל מפוארות היו שם – כפי שהעידו התצלומים באלבומים של משפחת קפלנסקי, אבל אלה כנראה הביטו מלמעלה על התנהלות נעימה, צנועה ולא ממש יוצאת דופן באותם ימים בברלין.

 

קפה נגלר 4

אבל מור לא ויתרה. ביחד עם בן זוגה, יריב בראל, שגם צילם את הסרט, היא נברה בכל מקום אפשרי בברלין, גילתה קהילה גדולה של שוחרי שנות השמונים, היסטוריונים של תרבות, שוחרי מוזיקה, מלקטי עדויות וארכיבאים ושכנעה את כולם שהיא פשוט לא מסוגלת לאכזב את סבתא נעמי. והם? אחרי כחכוח או שניים הסכימו לספר סיפורים שמציאות ובדיון משמשים בהם בערבוביה ולהמציא לבית הקפה "נגלר" היסטוריה חלופית. התוצאה, כאמור, מצחיקה, מרתקת, מפתיעה ובעיקר ספוגה באהבה ונוגעת ללב.

השיחות של מור עם סבתא נעמי קפלנסקי משמשות בסרט כוח מניע רב עוצמה ("כן, סבתא, יש לנו המון חומר, לא מפסיקים לצלם"). קשה גם להתעלם מהעובדה שבבחירת המקצוע, קולנוע, היא הולכת בעקבות סבתה, שהיא אמנם בוגרת בית הספר לאחיות בהר הצופים, בירושלים, אבל את הקריירה עשתה דווקא בתחום הקולנוע. היא לקחה חלק חשוב בהקמת ארכיון הקולנוע הישראלי ולאחר מכן ביצירת סדרות התעודה היוקרתיות של רשות השידור כמו "עמוד האש", "ירושלים שהייתה בספרד" ו"הכוזרים".

נעמי קפלנסקי נולדה בבנימינה, גדלה בחיפה וכיום מתגוררת בקיסריה "ולמרות זאת כל שירי הערש וסיפורי הילדות שאני מכירה הם בגרמנית", היא אומרת. סבא שלה, איגנץ נגלר, הגיע כנער בשלהי המאה ה – 19 מבוקובינה לברלין והחל לעבוד כמלצר בבית הקפה של משפחת קמפינסקי, שעשתה אז את צעדיה הראשונים לקראת הקמת אימפריית המלונות הבינלאומית שלה. מכתב הברכה שכתב ברטולד קמפינסקי לסבא איגנץ כשזה החליט בשנת 1908 לצאת לעצמאות ולהקים בית קפה משלו, עדיין שמור אצלה. איגנץ וקלרה רוזה ניהלו את בית הקפה שלהם, גידלו את שלושת ילדיהם ולא חלמו לעלות לארצישראל, עד שהבנים, שהיו חברים בתנועת הנוער היהודי בגרמניה "בלאו וייס" ("כחול לבן") החליטו לעלות, והחלו לכתוב מכתבים מלאי התפעלות להורים "בואו לכאן, אין לכם מה לחפש יותר בגרמניה וכאן יש המון מה לעשות".

בכור הבנים, היינץ, הקים את מפעל "עסיס" ואחיו הקטן, פליקס, ייבש ביצות ליד בנימינה ולימים פתח חנות ספרים גדולה בחיפה.  האחות, סופי ("ג'ינג'ית עם טמפרמנט סוער") גמרה את לימודיה בתיכון בברלין בשנת 1924 וההורים החליטו שזה הזמן לקחת אותה מעיר החטאים . הם נסעו למצרים, משם הגיעו לפלשתינה, קנו מגרש רחב ידיים על הכרמל ובסיועו של האדריכל הנודע אלכסנדר ברוולד (שתכנן, בין השאר את בניין הטכניון הישן בחיפה והקים את הפקולטה לאדריכלות) בנו וילה במרכז הכרמל, מוקפת בארבעה דונמים של חורש אורנים וצמחייה עבותה, שהייתה מעין העתק של בקתת הציד המשפחתית ביער השחור.

 

קפה נגלר 3

"בית נגלר" משמש עד היום מרכז תרבות ומשכן אומנויות בחיפה. כשהמשפחה נכנסה לגור בו בשנת 1926, הוא רוהט ברהיטים שהובאו מברלין, אותם ספרים, פסלים, שידות, כורסאות וכמובן שולחנות מכוסים בשטיחים, כנהוג, ולא במפות, שולחן ביליארד גדול ופסנתר כנף. בבית הזה, שבו בישלו אוכל ברלינאי, ניגנו, שרו וחיו כאילו הם עדיין שם, בילתה נעמי את השנים הראשונות של ילדותה. אמה אמנם נישאה לאיכר מבנימינה וחלמה לטפל בסוסים ובפרות, אבל כשהתברר לה שבעלה מעדיף שתשב בבית ותקרא ספרים, החליטה לנסוע לברלין כדי ללמוד מקצוע (חינוך מיוחד) "ואותי שתלו אצל סבתא", אומרת נעמי, "וזה היה נהדר".

אימא שלה, היא נזכרת, לא ממש מצאה את עצמה במושבה. "ראיינתי פעם את הזקנות של בנימינה וגיליתי שהיו לה שתיים שלוש חברות והיו לא מעט נשים ששנאו אותה, כי הייתה עשירה. כי לכולם היו בתים של שני חדרים ולה בנו ארבעה חדרים וכי להורי היו שלושה פרדסים. הם אמרו שהיא 'לא הייתה משלנו' וזה היה לי מאוד עצוב לשמוע".

הוריה לא נפרדו, אבל היא ואמה עברו לחיות בחיפה ואביה, שמעון הכהן, הצטרף בכל סופשבוע. בימות החול עבד במשק שלו. הוא הגיע ארצה בגיל שבע מבלרוס, למד בגמנסיה הרצליה, שירת בגדודים העבריים במלחמת העולם השנייה ונסע לקליפורניה ללמוד חקלאות. "הרעיון המקורי היה לעשות סרט עליו", מספרת מור. "נעמי הזמינה אותי לעבור על מסמכים, על מכתבי אהבה נהדרים שכתב 'לעלמה סופי נגלר', המכתבים שכתבו הבנים להורים בגרמניה, תמונות – הכול מסודר אצלה במגרות וקלסרים ותוך כדי עבודה על החומרים דיברנו על "קפה נגלר" והבנתי פתאום שיותר בוער לי לעשות סרט על הקפה".

נעמי, איך זה שאת כקולנוענית, לא עשית אף פעם סרט על משפחתך?

"זה אפילו לא עלה בדעתי. ברשות השידור אי אפשר היה להציע לעשות סרט אישי, ולא עלה בדעתי להיות שוויצרית. עבדתי על הכוזרים, על ספרד. אף אחד לא התלהב אז משורשים".

נסעת לברלין לחפש את בית הקפה?

"בשנת 1979 נסעתי כעיתונאית עם קבוצה נהדרת שכללה את דוד ויצטום וחנה זמר. עבדתי אז עם יגאל לוסין על סרט על היינה וידעתי שבמזרח ברלין יש רחוב על שמו ומעריצים אותו מאוד. כישראלית לא יכולתי להגיע למזרח, אז השתמשתי בדרכון הבריטי שלי ואמרתי שאני מהבי בי סי. כך יכולתי להגיע גם למוריצפלאץ, שבו עמד בעבר בית הקפה, אבל לא נותר שם כלום. מזרח ברלין הייתה אז מקום כל כך אפור ואומלל. אני זוכרת שמשכתי כתפיים ואמרתי לעצמי 'טוב, זה כנראה היה ונגמר. אני לא יודעת אפילו אם הצטערתי במיוחד. "

 

קפה נגלר 5

בערך באותה תקופה התקשר אל נעמי נכדו של אחד החברים הטובים של סבא שלה, שגם לו היה בית קפה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. למרות שלחבר הייתה וילה ליד האגם, צמודה לווילה של יוזף גבלס, והילדים נהגו לשחק טניס ביחד, הוא כמובן נאלץ לברוח אך נתפס, הועבר למחנה טרזינשטט ושניים מילדיו נרצחו באושוויץ. בן אחד ברח לארה"ב והנכד, בנו של הבן הזה, גילה לפתע שאחרי המלחמה סבא שלו חזר לברלין, קיבל בחזרה את המפתחות לבית הקפה שלו והקים אגודה שנקראת "ברלין שוב חיה". הוא רצה לרתום אותה להכנת סרט תיעודי על משפחתו "נפגשתי אתו בברלין וראיינו המון אנשים", מספרת נעמי, "אני חושבת שזה היה טריגר שדחף אותי לעניין את מור בנושא".

המסמכים והתמונות ששמורים כל כך יפה אצל נעמי הגיעו אליה כמעט בדרך נס. בית הסבים שלה נמכר לפני שנים למשפחת רוטנברג – משפחתו של מייסד חברת החשמל – והאחיין, סנדי, שלמד אתה בבית הספר "הריאלי" טלפן אליה יום אחד וסיפר שבמרתף נמצאה כספת שלא ניתן לפתוח ויש לפוצץ. "אמרתי לו לשמור לי את מה שימצא בפנים בארגזים, ובאתי לקחת. היו שם שני רובי צייד מעוטרים של סבא שלי, שהמשטרה לקחה, וכל המסמכים והמכתבים האלה".

מור, בת 35, החלה לעבוד מתוך המסמכים האלה על הסרט שלה, לפני כארבע שנים, כשסיימה תואר שני בקולנוע. בשלב התחקיר נסעה לברלין ושמחה לגלות שבתערוכה שהוקדשה לחיים היהודיים בשכונת קרויצברג הוצגו תמונות וכלי אוכל מ"קפה נגלר". "התרגשתי נורא, אבל אז גיליתי שכל החומרים בתערוכה הגיעו בכלל מנעמי, שידיד שלה, עיתונאי גרמני, שכנע אותה להשאיל את החפצים".

איך נולד הרעיון להמציא סיפורים במקום אלה שלא מצאת?

"התחקירנית הפגישה אותנו עם קשיש גרמני שנשבע שיש לו זיכרונות מהקפה, שסבתא של נעמי החזיקה אותו על הברכיים… בדיעבד הסתבר שהוא די המציא את הסיפורים האלה וזה העלה בי את הרעיון לכתוב סיפורים משלי ולבקש מהמרואיינים שלי שיספרו אותם למצלמה כאילו הם סיפורים אמתיים. בדיעבד הסתבר שהאנשים האלה מאוד יצירתיים, הם חיים את התקופה הזו, עורכים מסיבות בסגנון שנות העשרים, מתלבשים ככה, מתרפקים על הימים ההם, והם רצו לספר סיפורים אמתיים לגמרי מההיסטוריה המשפחתית שלהם, סיפורים שקרו באותם ימים בברלין, במקומות אחרים, והם רק "הזיזו" אותם לקפה נגלר".

"הברלינאים היו זקוקים לסרט כזה", אומרת נעמי. "שנות העשרים היו התקופה היפה והתמימה שלהם, לפני כל הזוועות שקרו בגרמניה. הם מתגעגעים לימים ההם ו"קפה נגלר" ענה להם על צורך עמוק כל כך שהם היו מוכנים לבלוע גם את ה" בּוֹבֶּע מַיסֶעס".

"הדהים אותי באיזו קלות הם שתפו פעולה", אומרת מור. "גם גרמנים שנראו הכי קפוצים והכי לא זורמים, הסכימו לספר סיפורים שלא קשורים למציאות, ואם משהו השתבש בהקלטה וביקשתי שיחזרו על איזה משפט, בטייק הבא הם היו אפילו יותר משכנעים".

"הסרט הזה הוא בשבילי מתנה משמיים", אומרת נעמי. "מתנה מהנכדה שלי. וזה שחלק מהסיפורים לא ממש קשורים למציאות? זה לא נורא, כי זה מעניין ומצחיק וגם מוכיח שאפשר לאסוף סיפורים ולדמיין ולפנטז, ולבנות מזה היסטוריה. גם בתנ"ך נכתב ככה, הרי את לא חושבת שזה תיעוד של המציאות נכון? ככה בונים סיפור".

 

*** קפה נגלר הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה, מוצג כרגע בסינמטקים ברחבי הארץ ובעתיד יוקרן בשידורי "קשת" (וברשתות השידור האירופאיות גם).

המקומות ש(אולי) עוד לא הכרתם בברלין (חלק ראשון מהשד-יודע-כמה)

הרחובות בה רחבים, האווירה מזמינה כל כך, שלרבים מהמבקרים בברלין נדמה שראו ודגמו הכול. האמת היא, שבברלין יש ריכוז כל כך גדול של טיפוסים יוצאי דופן, מהגרים ותיירים ויותר אמנים למ"ר מבכל בירה אירופאית אחרת, ולכן גם מבחר נאה של אתרים נסתרים. להלן מדריך קצר למי שמוכן לקפוץ מהגג, לחדור לבניין מבעד לחלון, לתעות בג'ונגל או לסייר בבונקרים נטושים.

  • תדמית העיר הענייה והסקסית משכה אל ברלין לא מעט צעירים, שחיפשו, מצאו ונשבעו לעולם לא לגלות לאחרים איפה נמצאים האתרים הנטושים מימי השלטון הסובייטי. אולמות ענק של בתי חרושת שפסקו לפעול אחרי נפילת החומה, בסיסים של אנשי ביון סובייטים, הבית רחב הידיים שבו שכנה פעם שגרירות עיראק – כל אלה משמשים למסיבות פרועות ולמפגשים של "סיירים אורבניים", שלא משפצים אבל גם לא מקלקלים דבר, ובעיקר נהנים מהשקט. את כל הכתובות והוראות ההגעה של המקומות האלה תוכלו למצוא בבלוג "ברלין הנטושה" (http://www.abandonedberlin.com). מומלץ במיוחד סיור בפארק השעשועים העזוב "שפרה-פארק" שעל פי הבלוג מרחפות בו רוחותיהם של ליצנים שעברו מהעולם, ומתקני השעשועים שהזמן, הטחב ומזג האוויר נגסו בהם נראים מצמררים במיוחד.

01

  • אם נורא מתחשק לכם לקפוץ מהגג, אתם מוזמנים לעשות את זה מגג מלון פארק-אין ראדיסון המשקיף על אלכסנדרפלאץ, בתנאי שלא תצרחו בקול רם מדי ולא תבהילו את העוברים והשבים. קפיצות בנג'י, מקומה 37 של המלון, עולות כמעט 80 אירו. יקשרו אתכם לרתמות, כמובן, והנוף שתראו מרהיב. כל הפרטים: http://www.parkinn-berlin.de/en/baseflying-en.html

02

  • בקולנוע הקטן "ליכטבלינק" Lichtblink Kino ("הבהוב") מקרינים כבר שנים רק סרט פולחן אחד, "קזבלנקה". יש מקום לשלושים ומשהו איש, ואלה מתכנסים בכל שבת בחצות. באנגלית, עם כתוביות בגרמנית. בשאר השבוע מבחר סרטים נושנים משובחים. כתובת: Kastanienallee 77 ; קולנוע לא פחות מיוחד פועל בשכונת פרידריכסהיין, בבניין מכוסה גרפיטי וצבעוני במיוחד. אין שילוט, וצריך לדעת על איזה חלון בקומת הקרקע לדפוק על מנת שיתנו לכם להיכנס. כן, הכניסה היא מבעד לחלון, וכך גם קוראים לקולנוע 'Durchsfenster Kino' ("קולנוע דרך החלון"). אין תכנייה רשמית, וההקרנות אינטמיות מאוד. בימי שני בדרך כלל מוקרן סרט מסדרת מסע בין כוכבים. הקרנה שונה בכל ערב, בסביבות תשע.  כתובת: Kreutziger Straße 18

03

  • לחנות הזו קוראים "בשר קר להגשה" (aufschnitt) והיא אכן נראית כמו אטליז, אלא שכל התכולה כולה עשויה בדים. הנקניקים, הנקניקיות, הסטקים והצלעות כולם למעשה כריות, מפות, פופים לרביצה ומעצורי דלת, בעבודת יד ריאליסטית מאוד. Boxhagener Straße 32

04

  • פעם היו עורכים ב – Alte Börse Marzahn שבקצה המזרחי של העיר מכירות פומביות של בקר וצאן, אבל לפני שנתיים החליטו להפוך אותו למתחם אומנים, והאסם הישן, בנייני העץ והלבנים הרומנטיים, והמרחבים הירוקים שסביבם הוסבו לסדנאות אומנות, שאליהם נדדו גם אמנים ידועים שפעלו בבניין פלוש בלב העיר שאותו נאלצו לפנות. פסלי מתכת, ציירים, סדנה לבניית אורגני כנסייה, מבשלת בירה ייחודית, מועדוני מוזיקה ובית ספר ליוגה הם רק חלק קטן מהעושר היצירתי. http://alte-boerse-marzahn.de/
  • "גני העולם" הוא פארק עצום ומרהיב המקבץ בתוכו אזורים המעוצבים על פי מיטב מסורות הגינון של שש תרבויות שונות. הגן הסיני הגדול ביותר באירופה שוכן כאן, והוא נבנה בשיתוף עיריית בייג'ין, על ידי אמנים מסין ובחומרים שהובאו משם,  ולצדו גנים מבאלי, יפן, קוריאה, איטליה וגן המעוצב כחצרו של סולטן. מזרקות, פסלים, עצים נדירים וגם מבוך צמחייה שמיועד לילדים. Eisenacher Strasse 99. המקום פתוח בכל יום בין 09:00 ל – 20:00 אבל בחורף נסגר ב 18:00 ולעתים מוקדם יותר. כל הפרטים ב: http://tinyurl.com/3eto4kr

05

  • קוראים לה "מריה השמנה", והיא העץ העתיק ביותר בברלין. מניחים שהיא נשתלה, או הכתה שורשים באדמת ברנדנבורג (המדינה שבה נמצאת העיר, גיאוגרפית) לפני 800 או 900 שנה, וכשהשם "ברלין" הוכרז רשמית לראשונה בשנת 1244, מריה כבר עמדה שם זקופה וגאה. את השם העניק לה צמד האחים וילהלם ואלכנסדר פון הומבולדט (לימים החוקר הנודע והשר הפרוסי) שחיו בארמון לא רחוק מהעץ, על שם הטבחית החביבה עליהם.  "מריה השמנה" היא אלון אנגלי, מתנשאת לגובה של 26 מטר וקוטר הגזע שלה עולה על שני מטר. היא עומדת בצפון האגם, ליד הגשר, שכתובתו הרשמית: An der Malche 1
  • בשער ברנדנבורג עובר כל תייר שמגיע לברלין, אבל רק מי שמתבונן בתשומת לב מגלה שבצמוד אליו אפשר להיכנס לחדר קטן וצנוע, המכונה "חדר הדממה". השלט בחוץ מזמין את כל מי שרוצה להרהר, לשקוע במדיטציה או סתם לנוח בדממה מוחלטת להיכנס, ולכבד את העובדה שהחדר מזמין את בני כל הדתות, בתקווה לעורר בהם השראה. http://tinyurl.com/ouwppr3
  • כשפסקו הטיסות לנמל התעופה "טמפלהוף", עיריית ברלין החליטה לתת את המקום לתושבים, כמעין פארק אורבני יוצא דופן, שאפשר לערוך בו פיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בקיץ, ופיקניקים, הופעות מוזיקה וג'וגינג בחורף. אכן. הברלינאים מתלהבים מהמקום כל כך, ששלג, כפור וברד לא מרחיקים אותם. בואו לראות ולהצטרף לחגיגה. thf-berlin.de/en

Eine Radlerin und ein Mann mit einem Surfsegel auf Rollen erkunden am Sonntag (16.05.2010) das neu eroberte Flugfeld des Flughafens Tempelhof in Berlin. Auf dem Gelände des einstigen Flughafens Tempelhof ist vor wenigen Tagen Berlins größter Park eröffnet worden. Tausende Besucher nutzen das sonnige Wetter um das 300 Hektar große Areal zu besuchen. Foto: Rainer Jensen dpa/lbn +++(c) dpa - Bildfunk+++null

  • בימי החלוקה למזרח ומערב, חלק מתחנות התחתית בעיר היו תחנות רפאים, שהרכבות חלפו בהן אבל לא הורשו לעצור. בתחנת Nordbahnhof S-Bahn Station תמצאו מוזיאון לתולדות הרכבת התחתית, תיעוד של אזרחים שניסו להימלט ממזרח למערב, והרבה אומנות ספונטנית שנוצרה על קירותיהן של תחנות אחרות. ואם אתם מתלהבים ממנהרות, צרו קשר עם העמותה לסיורים בברלין התת קרקעית, המקיימת הדרכות ללא תשלום, באנגלית, ברשת המסועפת של תעלות, מערות וחללים לא מוכרים בעיר. http://berliner-unterwelten.de

011

  • כדי לבקר בבונקר הכי משונה בעיר (ואולי בכלל) צריך להיכנס לרשת ולהזמין תור, ובדרך כלל תתבקשו להמתין לפחות חודש (sammlung-boros.de). הבונקר הזה, שהוא למעשה קוביית בטון עצומה המתנשאת לגובה של מספר קומות מעל פני האדמה בלב העיר, היא ביתו (80 חדרים, 3000 מ"ר) של "אוסף בורוס", אוסף אומנות מודרנית אוונגרדי, וגם ביתו של המיליונר האקצנטרי שרכש את המקום, התעלם מהעובדה ששימש פעם מרתף עינויים של המשטרה החשאית המזרח גרמנית, והקים לעצמו דירה בשתי קומות נוספות שבנה ממעל.
  • רוצים להעניק למישהו בובה בדמותכם? בחנות Twinkind, המוקפת גלריות אומנות ייחודיות בלב המיטֶה, תוכלו להצטלם והמחשב, שיסרוק את דמותכם מכל כיוון במרחב, יפיק במדפסת תלת ממדית העתק זעיר ומדויק לגמרי שלכם. קוראים לזה כאן "דיוקן מהעתיד", ואפשר לבוא עם המשפחה, התינוק או הכלב. התוצר הסופי זעיר מכם פי 24 או פי 5, והמחיר בין 99 אירו לכמעט 700, תלוי במפרט (אפשר להוסיף בגדים מיוחדים, להזמין מספר עותקים, אריזה חגיגית, או ניתוח פלסטי דיגיטלי שיוסיף לכם, למשל, שרירי בטן). twinkind.com כתובת: Auguststrasse 35

06

  • במסעדת "קלו" הכל מעוצב כאילו הגעתם לבית שימוש ענק: נייר טואלט משמש במקום מפיות, הכסאות נראים כמו אסלות וכך גם הקעריות בהן מוגש האוכל. די וולגרי, אבל שמח וצוהל. "קלו" ("בית שימוש") המקורית קמה כבר ב 1971, במיקום אחר. המסעדה הנוכחית מכונה בפי המעריצים :קלו 3", ויש לה חצר שעשועים לילדים שכוללת מעין שוק פשפים ונראית כמו סט של סרט אקשן. הבעלים מבטיחים הפתעות כמו משבי רוח חמים שנועדו להעיף לגברות את החצאית או סילוני מים ללא אזהרה מראש. berlin-klo.de
  • חנות המכולת הכי יפה בעיר הייתה פעם אטליז. היא לא ממש שופצה, אבל עוצבה מחדש באווירה זרוקה ומרהיבה למדי, ומעליה נבנו שני חדרי לינה שאפשר לשכור. המכולת כוללת בר ובית קפה, כמקובל בעיר, מדפי עץ מהוהים ותנור פחמים. Choriner Straße 12 ; ועוד חנות מעניינת: חנות השאלות-במקום-קניות Leihladen. לא רחוק מהמכולת, בשכונת פרנצלאורברג, מציעה פריטים שונים מכלי עבודה וגינון ועד קערות לסלט ועגלות לתינוק. אם תתרמו פריט תוכלו לקחת מה שתצטרכו, להשתמש ולהחזיר. Fehrbelliner Straße 92
  • אין צורך להרחיק אל הטבע כדי לפגוש עטלפים, בשכונת שפנדאו ישנה מערה, Fledermauskeller, ("מרתף העטלפים"), המשמשת בית לאחת ממושבות העטלפים הגדולות באירופה. הם מתגוררים שם כנראה מהמאה ה  -16, ואשר לראות אותם בסיורים לאור לפידים בקי., או להתבונן בהם בחורף מבעד לזגוגית ולראות איך המטפלים מאכילים אותם. כדי לתאם ביקור צלצלו: 030/36750061

01

*** רוב ההמלצות האלה פורסמו במדור התיירות של השבועון לאשה. צפו להמלצות נוספות, בגלל חוסר יכולת להתאפק מלחלוק עם (על?) הציבור.

משכילות, חרוצות, מקושרות – אבל בלי גרוש

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט

דיאן הריס בעבודה. מתוך הסרט "מרוששות"

"מרוששות" הוא במידה רבה סרט יציאה מהארון. יציאה מהארון של ציבור שלם – נשים בנות ארבעים ומשהו-חמישים ומשהו, שמודות בגלוי את מה שרבות כל כך מאתנו יודעות: גם אם יש לך השכלה, משרה נחשבת, משכורת סבירה ומעלה – קל מאוד להחליק משם במהירות אל העוני. משהו קטן משתבש והופ, את נושרת במהירות רבה מטה. החזרה לעבודה ואתה למנעמיו הבטוחים של המעמד הבינוני קשה, אם לא בלתי אפשרית. ב"מרוששות" הבמאית ג'ולי שלז עוקבת אחרי ארבע נשים, שעד גיל ארבעים היו משוכנעות שהכול בסדר. לפחות מבחינה כלכלית. הן עבדו, הרוויחו, כשהזוגיות שלהן הגיעה לקיצה הן לא נאחזו בה רק בגלל הנוחות הכלכלית, והן עשו מה שהן אהבו לעשות. העבודה, כך עולה מהסרט, לא הייתה עבורן רק מקור פרנסה אלא גם סטטוס, זהות. אף אחת מהן לא דמיינה שהעוני נמצא ממש מעבר לפינה. אף אחת מהן לא דמיינה את מה ששלז גילתה במהלך הכנת הסרט: שבסביבתה הקרובה הרבה מאוד נשים נאבקות באותם קשיים בדיוק, וגם אם במהלך הצפייה ב"מרוששות" מפתה לנסות למצוא מה "לא בסדר" בארבע הנשים האלה, מה הוביל דווקא אותן למצב כלכלי קשה כל כך, ברור שמדובר בבעיה חברתית רחבה בהרבה מסיפוריהן האישיים. דיאן הריס, אחת הנשים ב"מרוששות", נולדה בדרום אפריקה. אמה, שולה בקר, עלתה ארצה מיוהנסבורג בגיל 17, התגייסה לחיל האוויר ופגשה כאן את אביה, ג'ון הריס, טייס אנגלי שנלחם בשירות הוד מלכותה במלחמת העולם השנייה, והגיע (ביחד עם עזר ויצמן, אייבי נתן ואחרים) כדי להקים חיל אוויר עברי. הזוג הצעיר חזר לדרא"פ למספר שנים, ובשנת 1964 "עשה עלייה" סופית עם שלושת ילדיהם, לכפר שמריהו. בגיל 57, החיים ההם נראים לדיאן כמו חלום מתוק אבל רחוק. אביה היה נווט באל-על, המשפחה חיה ברווחה גדולה והשגרה כללה נסיעות תכופות לחו"ל, חופשות באתרי נופש יוקרתיים, לימודים בבית הספר האמריקאי בכפר וכל טוב, שנמשך עד לפני שנים בודדות. היום היא עדיין מגיעה לכפר שמריהו לעתים קרובות, אבל הפעם כעוזרת בית. היא מנקה בתים של חברות ושכנות לשעבר, שעדיין גרות בתוך העושר הזה. היא רוחצת, שוטפת, מסדרת, שואבת ומנקה – ובערב, כשהיא כמעט נופלת מהרגליים, היא חוזרת לדירת המרתף השכורה שלה בשכונה אחרת, שלא דומה במאום לפרבר העשיר. "החיים היו נהדרים, נוחים מאוד", נזכרת הריס. "לא הייתה לנו משפחה בארץ, אבל נסענו כל הזמן לביקורים בעולם, היה שפע של אוכל שהגיע מחו"ל, אפילו את הנייר טואלט אבא היה מביא מאירופה, כי הסוגים שהיו בארץ היו מחוספסים מדי. בגיל 16 כבר אכלתי במסעדות עם כוכבי "מישלן", נסעתי עם חברים לחופשות בבתי הנופש שלהם בשוויצריה". דיאן היית ילדה מפונקת שגדלה עם כפית של כסף בפה? "לגמרי לא. למרות השפע, הייתה מודעות לעבודה. אם רציתי כסף כיס, עבדתי כבייבי סיטר, אחותי הגדולה מילצרה. לא חסר לי כלום, אבל זה לא היה מובן מאליו". עד לשירות הצבאי היא הייתה משוכנעת שתהיה רקדנית. "המחול מילא אותי, אבל בצבא היה לי קשה והשמנתי כל כך שהכפלתי את הגודל שלי", מספרת הריס. "כשהשתחררתי הרגשתי אבודה, והורי שניסו לעזור לי לחזור למסלול, שלחו אותי ללמוד קוסמטיקה. גיליתי שיש לי מגע נהדר ושאני מעסה מצוינת והתחלתי לעבור מבית לבית, עם מיטת עיסוי מתקפלת, והייתי מלכת האזור". "זאת לא עבודה קלה", היא אומרת. "אבל אני חזקה ומאוד פיזית, והכסף היה מצוין. כולם רצו להיות לקוחות שלי, כל השמות הכי גדולים, הרווחתי הון ובזבזתי הון". על מה? "שכרתי דירה בהרצליה פיתוח, בבניין עם בריכה, היה נורא כייף, נסעתי כל חודשיים לחו"ל, ביליתי כל ערב במסעדות, קניתי כל מה שרציתי וחייתי את החיים הטובים בלי חשבון, כי פרנסתי את עצמי במו ידי. " למרות סיפורי אהבה רומנטיים, הריס לא נישאה ובחרה לא ללדת ילדים, ולדבריה, אחרי יותר מעשרים שנה של עבודה אינטנסיבית "שבמהלכן לא דאגתי לעצמי נפשית ופיזית, הרגשתי פתאום שאני כבר לא מסוגלת לגעת באנשים. התחלתי לבטל טיפולים, הרגשתי מרוקנת". היא נסעה לגור בלונדון, ניסתה לעבוד כמעסה שכירה, חיה על מעט החסכונות, חזרה ארצה ועבדה תשע שנים כדיילת בדיוטי פרי אבל חלמה לחזור לחיים שהיו לה קודם. "הפצתי את השמועה שאני שוב פה, כמעסה, בכפר שמריה אבל הטלפון לא צלצל אפילו פעם אחת, ותוך זמן קצר מאוד, כמעט בלי להרגיש מצאתי את עצמי בלי כלום ובחובות". בשנים שבהן הרווחת הרבה לא חסכת? לא קנית רכוש? "עשיתי טעויות גדולות, ויותר מזה – גם אבא שלי השקיע לא נכון ואיבד את הרכוש שהיה לו, וכשמצאתי את עצמי בלי כלום, גם הוא כבר לא יכול היה לעזור לי. הוא חלה ובשנה שעברה נפטר". שמונה חודשים בלבד ללא משכורת הספיקו להריס כדי למצוא את עצמה חסרת אונים, מנסה להתמודד מול הבנקים וחברות האשראי "מנסה להסביר להם שאני לא בורחת מאחריות ושאני רוצה להחזיר את החובות שלי". שמונה חודשים שבסיומם הבינה ש"עבודה רגילה ב – 25 שקל לשעה לא תאפשר לי לצאת מהמשבר הכלכלי. כשהחובות שלי הגיעו ל – 150 אלף שקל, שלחתי קורות חיים לעשרות מקומות ולא היה לי עם מי לדבר, פיתחתי חרדות. הרגשתי כאילו כל החיים שלי מתנהלים תחת עננה שחורה. ניסיתי לבקש הלוואות מהאנשים סביבי, שכולם מאוד אמידים, וחוויתי אכזבות עמוקות, ומצד שני דווקא אנשים שלא היו קרובים אינטימית פתחו אלי את הלב. מכרתי את כל התכשיטים שלי, כל דבר שהיה לי. הרגשתי כל כך לבד, פחדתי נורא וחשבתי לעצמי 'אני אפילו לא יודעת איך להתאבד', ולכן, כשחברה אמרה שהיא מחפשת עוזרת בית, הצעתי את עצמי". לא חשבת להכריז על פשיטת רגל? "לא הרשתי לעצמי. זה נראה לי לא הוגן לא להחזיר חובות, כשאני מסוגלת לעבוד. גם אם זה אומר לנקות בתים, לנקות אסלות של אנשים אחרים, לעבוד שש שעות בבית אחד ואחר כך עוד שש שעות בבית שני, כדי להחזיר 8000 שקל בחודש. אני חיה ככה כבר שנתיים". מאיפה יש לך כוח? "אין לי ברירה, ואני שמחה שיש לי עבודה. אני אישה חזקה ובכל זאת זה קשה מאוד פיזית וגם נפשית. אני לא מתביישת בזה, אבל זה היה משונה להיכנס לאותם בתים שהכרתי החברתית, אבל הפעם כמנקה". איך התייחסו אליך? "איך לומר את זה בעדינות? יש אנשים שמרשים לעצמם להתייחס לעוזרת הבית כאילו אנחנו ב'אדונים ומשרתים'. לא מתוך רוע, מתוך תבניות – המנקה היא בעיניהם נחותה. הייתי המומה מזה, אבל סיננתי את אלה. אין מחסור באנשים שמחפשים מנקה טובה, אז בחרתי לי את אלה שהם גם בני אדם, נחמדים, הגונים, אוהבים אותי, מעריכים אותי". כשאת רואה את החיים האלה, שהיו פעם החיים שלך, את לא מקנאה? "אני עובדת בבתים שאני מכירה מהילדות. אצל נשים שהכרתי כשגם אני הייתי עשירה. אבל אני לא מכירה את תחושת הקנאה, אני לא מערבת בכלל את האגו שלי. אני עסוקה מדי בהישרדות. כולי בעבודה ואומרת תודה לאל שאני בשליטה ושאני רואה את הדרך החוצה מזה". בלי טיפת קינאה? "הייתי חלק מהמיליֶה הזה, הייתי בקוקטיילים, במסיבות. ברור שיותר נוח כשיש כסף, אבל זה באמת לא מבטיח אושר. הגעתי לראות את החיים מהצד השני ואני מרוקנת נפשית. כרגע אין לי שום חשק לשום דבר – אני לא מתאפרת, לא יוצאת, לא מתלבשת, עובדת 7 ימים בשבוע ומדברת עם חברות קרובות שעוזרות לי נפשית." מה יהיה הלאה? אחרי החובות? "כרגע אני חיה מיום ליום. אני לא מסתכלת על האופק. אני במקום שבחיים לא חשבתי שאגיע אליו ומזל שיש לי כוח להתמודד עם זה".     (**"מרוששות" הוקרן בפסטיבל "דוקאביב" ואחריו גם "בערוץ 8". חפשו הקרנות נוספות שלו – כי זה סרט שכולנו חייבות לראות. )

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

ג'ולי שלז. צילם: אלון קנולר

אומרת ג'ולי שלז, במאית הסרט "מרוששות": "כל חיי עשיתי סרטים על נושאים קשים מאוד, שהיו קרובים ללבי אבל רחוקים מהמציאות שלי. ב"מרוששות" הזדהיתי מאוד עם המרואיינות, כי אני רואה סביבי הרבה מאוד נשים שחיות ככה, נשים שמתביישות להודות בזה בפני חברות, הורים של ילדים בבית הספר, הן לא רוצות רחמים והן לא יחשפו את המקרר הריק ולא ילכו לעובדת סוציאלית". ג'ולי שלז, בת 54, במאית קולנוע מוערכת, אומרת ש"מרוששות" נולד כשהייתה בחברת עיתונאית ותיקה ומוכרת שקיבלה שיחת פיטורין מהמערכת שלה ופשוט התמוטטה. "ראיתי אותה מאבדת הכול ברגע", אומרת שלז. "את העבודה, הכסף, הזהות, המעמד. והיה לה ברור שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר, אז החיים נראו לה חסרי תקווה". העיתונאית ההיא לא נכללה בסופו של דבר בסרט, וכמוה גם עשרות נשים שרצו להשתתף. שלז בחרה מן את אלה שהסכימו להיחשף בפשטות אבל בלי להסתיר דבר. "כולן נשים שהלכו עם החלום שלהן, ולא רצו להיות בינוניות כמו האימהות שלהן, לא רצו מישרה בטוחה שרחוקה מהכישורים מצפייה בסרט נדמה שהקושי הגדול בעוני הזה הוא לא מעשי. יש להן מה לאכול, יש להן איפה לישון גם אם זה אצל ההורים בסלון… "הקושי הנפשי הוא עצום. הן לא הוכנו לזה, הן חיו חיים אחרים ופתאום כל המציאות שלהן השתנתה. העוני מצמצם להן את החיים לאפס. יש התמודדות עם חובות, עם אבטלה, וזהו. חוץ מזה אין כלום". שלהן רק בשביל הפנסיה, ומצאו את עצמן מתקשות להתמודד". זה קורה בוודאי גם לגברים שמאבדים עבודה בגיל חמישים "לנשים יש נקודת התחלה יותר קשה. הן מראש מרוויחות 25% פחות, הן חסכו פחות, הן מגדלות את הילדים ולכן עשו הפסקות בקריירה, וכשהן מזדקנות, המראה משחק נגדן בראיונות עבודה. הן מביטות במראה, והביטחון העצמי שלהן נפגע, כי הן יודעות שגם עם ניסיון מקצועי, הרבה מעסיקים יעדיפו לקחת מישהי צעירה מהן".   *** הכתבה פורסמה ב"לאשה".

"גילו אותה" בגיל 90 (ובגיל 100 היא לא מפסיקה לצייר)

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

כרמן הררה. בת 100. מציירת בכל בוקר, עד להפסקת הוויסקי

בגיל מאה, כרמן הררה מתעוררת מדי בוקר בדירתה שבמנהטן, עושה את דרכה אל שולחן העבודה הענק שלה ומציירת. בצהריים היא מרשה לעצמה הפסקה קטנה לכוס וויסקי, שאחריה היא ממשיכה לצייר כל עוד יש לה כוח. שגרת החיים הזו מלווה אותה יותר משבעים שנה, שרובן עברו באלמוניות וללא הכרה מצד הממסד האומנותי. הררה "התגלתה" לפני עשור, ומאז היא להיט מבוקש בקרב אספנים, גלריות ומוזיאונים גדולים בעולם. בשנה הבאה מתוכננת תערוכת יחיד מיצירותיה במוזיאון הוויטני הניו יורקי הנחשב. כרמן הררה, המככבת בסרטה התיעודי של אליסון קליימן "מוכרחה להמשיך לצייר" (שיוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב – 11.5 וב – 15.5), נולדה בהוואנה, קובה. למען הדיוק יש לציין שהיא תחגוג את יומולדתה המאה רק ב – 31 במאי. המרץ, החיוניות, התשוקה לציור וחוש ההומור המופלא שהיא מפגינה בסרט, וגם בראיונות השונים לתקשורת, מקשים על המתבוננים בה להאמין שהיא אכן קשישה כל כך. "מבחינה גופנית קשה להיות זקנה", אומרת הררה. "אבל ברגע שאני מציירת כל הכאבים הגופניים נעלמים".   carmen 2 carmen 1 הררה, אחת משבעת ילדיהם של עורך עיתון וכתבת, ציירה מגיל צעיר. כילדה למדה ציור בהוואנה, חייתה עם משפחתה מספר שנים בברלין ונשלחה ללמוד בתיכון בפריז. כשחזרה לקובה החלה ללמוד אדריכלות באוניברסיטה, אבל אז פגשה את בעלה לעתיד, ג'סי לוונטל, מורה לספרות, אמריקאי, ואחרי נישואיהם עברה להתגורר אתו בניו יורק. ביחד אתו המשיכה לנדוד בעולם, ואף התגוררה בפריז בשנים שמיד אחרי מלחמת העולם השנייה, שנים שהיא מתארת כ"המאושרות והטובות בחיי". הררה, שבגיל צעיר ציירה גם נופים ודמויות, גילתה בפריז "את הקול האומנותי שלי. את מילון המילים הוויזואליות שלי", והחלה לצייר צורות גיאומטריות מינימליסטיות. היא עבדה לצד אמנים נודעים ובהם ז'אן ארפ, פייט מונדריאן וויקטור וסארלי, אבל כשחזרה לארה"ב התברר לה שלסצנת האמנות המקומית קשה "לבלוע" את הסגנון החדש שלה, והיא לא מצאה גלריה שתייצג או תציג את עבודותיה. הררה, כאמור, "התגלתה" לפני כעשור. טוני בשארה, חבר קרוב שלה, ניסה במשך שנים לעניין אוצרים ובעלי גלריות בעבודות שלה, ללא הצלחה. בשנת 2004 הוא הזדמן לארוחת ערב עם אספן ניו יורקי שסיפר בצער על אמנית שפרשה ברגע האחרון מתערוכה קבוצתית של נשים, שכולן מתמקדות בצורות גיאומטריות. הוא הציע להציג לו את כרמן, שלח לו עבודות שלה ולא שיער איזה באזז אדיר הוא עתיד לעורר. הררה נחשבת לחלוצה בתחומה. העבודות שלה, פשוטות, נקיות ובצבעים בסיסיים בלבד, הקדימו בעשור אמנים אחרים ומפורסמים שאימצו סגנון דומה. בעקבות התערוכה ההיא עבודות ראשונות שלה נקנו על ידי אספנים נחשבים וע"י מוזיאונים כמו ה – MOMA (המוזיאון לאמנות מודרנית) האמריקאי וה"טייט" הבריטי  והן נמכרות כעת במחיר ממוצע של 40 אלף דולר.

למעלה משישים שנה ציירת בלי לקבל תגובה מהעולם. זה לא היה מתסכל נורא?

"למזלי, לא הייתי לבד בדרך הזאת. בעלי ג'סי תמך בי לאורך כל הדרך והיה משוכנע שהיצירות שלי חשובות. הוא לא הניח לי לזרוק אותן לפח. הוא תמיד היה שם בשבילי. גם כשנאלצנו לעבור לגור בשכונות לא בטוחות, כי נזקקתי לסטודיו גדול כדי להמשיך לעבוד, הוא הסכים ברצון." Carmen young 02   לזוג הררה-לוונטל אין ילדים. כרמן מספרת שמדי בוקר, כשבעלה היה יוצא לעבודה, היא מיהרה לבצע את מטלות הבית כדי להתפנות לציור. "השנתיים היחידות שבהן לא ציירתי היו השנתיים האחרונות בחייו של ג'סי, כשטיפלתי בו, ובתקופת האבל אחרי מותו". ג'סי הלך לעולמו בגיל מאה, ולא זכה לראות ההצלחה המסחרית הבינלאומית שלה. מראיינים שונים העלו בפניה את האפשרות שהוא, אחרי מותו, דאג לתפנית הזו בקריירה שלה, אבל הררה צוחקת. "זה לא משהו שהוא עשה תוך כדי ישיבה על ענן בגן עדן. זה משהו שאני עשיתי בעשרות שנים של עבודה קשה". הצ'ט האינטרנטי שאנחנו מנהלות מתקיים בסיועו של בשארה. להררה יש דלקת פרקים קשה, שמחייבת אותה להתנהל רוב היום בכיסא גלגלים, שהיא שונאת, ומקשה עליה להקליד. אבל היא ממשיכה לרשום, ומכל כמה עשרות איורים כאלה, נולד ציור בשמן. יש לה, היא אומרת, דחף עצום להמשיך לצייר. זה הדחף שגרם לה להמשיך לעבוד במשמעת עצמית גדולה, גם כשאיש לא רצה להביט בציוריה. למעשה, בצעירותה, כשניסתה להציג עבודות בקובה, הקהל לא ידע איך להתייחס לסגנון שלה, והיא ראתה אנשים נכנסים לאולם ומיד מסתובבים ויוצאים.

הררה בעבודה

הררה בעבודה

לא היו רגעים שבהם חשבת שלעולם תישארי אלמונית?

"יש באלמוניות ובחוסר ההכרה משהו מאוד משחרר. זה אפשר לי להתמקד ביצירה שלי, בלי להתחשב בביקורות ובלי לחפש תשבחות ובלי לחשוב מה יימכר ומה לא".

ואיך את מסתדרת היום עם ההצלחה הפתאומית והגדולה?

"הצלחה היא בעיני מימוש של התשוקות שלי, ולא פרסום שמי בעיתון. הצלחה שכרוכה בפרסום לא באמת מביאה סיפוק. אני מאושרת בעיקר מהעובדה שמתוכננים לי פרויקטים ותערוכות לשנתיים הבאות. זה דוחף אותי להמשיך ליצור". לפני ה"גילוי" הגדול של 2014, הררה מכרה פה ושם יצירות קטנות בסכומים קטנים. העובדה שהיום, אחרי תערוכות בארה"ב, בריטניה וגרמניה, היא מרוויחה סכומי כסף גדולים משמחת אותה בעיקר משום שהיא לא צריכה לעבור לבית אבות, ויכולה לממן עזרה ולהישאר בבית. בקומה שביעית בבניין במנהטן שבו היא מציירת כבר 45 שנה. היא משוכנעת שההכרה בה התעכבה כל הזמן הזה משום שהיא מהגרת, משום שלא היו לה מרפקים ובגלל שהיא אישה. למעשה, בסרט, היא מספרת איך בעלת גלריה נחשבת אמרה לה שהיא לעולם לא תקבל תערוכת יחיד, כי היא אישה. היום מבקרים מתארים את עבודותיה כ"דימויים ויזואליים של שירת הייקו", מוצאים בהם רמזים מיניים והרבה הומור. הררה מתעקשת שאין טעם לדבר על הציורים שלה "לו היו לי מילים הייתי כותבת ולא מציירת". הררה מעידה על עצמה שהיא אדם פרטי מאוד. היא לא אוהבת שמטרידים אותה כשהיא מציירת, והיא מגדירה את דרכה המקצועית כ"תהליך של טיהור וצמצום שנמשך כל החיים.". היא מציירת, ולעתים קרובות משליכה את התוצאה לזבל. "הרגישות שלי גברה עם השנים. אני שמה לב לכל קיפול נייר שעשוי להיות צורה מעניינת. כמה ציורים שלי טובים בעיני? לא הרבה". הררה הופיעה בשנים האחרונות על שערי מגזינים נחשבים. "הגעתי לשער של הניו יורק טיימז בלי להרוג אף אחד", היא מתבדחת. "הייתי צריכה רק להזדקן, לחכות 90 שנה והעולם הגיע אלי". AlisonKlayman_©_MonicWollschläger אליסון קליימן הגיעה אל כרמן הררה בעקבות סרט שעשתה על האמן הסיני הנודע אי ווייוויי. הררה מיוצגת ע"י אותה גלריה לונדונית, ואוצריה המליצו לקליימן לפגוש את האמנית יוצאת הדופן שהייתה אז בת 98. קליימן התכוונה לעבור לגור בטוקיו לשנה שלמה, אבל המפגש עם הררה גרם לה לשנות את התכניות ולחזור לניו יורק. "היא מגנטה אותי בחום שלה ובכריזמה", אומרת קליימן. "הסיפורים הנהדרים וחוש ההומור שלה. אני אוהבת את האמנות שלה, ורציתי לדעת מה גרם לה להמשיך ליצור כל השנים ואיזו משמעות יש לכל זה בעיניה.". קליימן, במאית צעירה, שהניו יורק טיימז כלל לאחרונה ברשימת "עשרים הקולנוענים שחייבים לעקוב אחריהם", אומרת ש"הסיפור של כרמן מעורר בי השראה כיוצרת. כל מי שמשקיע הרבה זמן ומאמץ בפרויקטים שאין להם "תשואה" מידית, מכיר את התהיות למה להמשיך? ואיך עושים את זה בלי אישורים מבחוץ? החיים שלה הם דוגמא להתמסרות לאה לתשוקה, לאמנות עצמה, שבלעדיה היא לא חשה שהיא אדם שלם. היה לי מזל גדול לפגוש אישה כמו כרמן".     *** הראיון עם כרמן הררה ועם אליסון קליימן התפרסם ב"חדר משלך" בשבועון "לאשה".

סרט חייה (למרות שהיא, בכלל, גדלה בפתח תקווה)

דבורית שרגל שקועה כבר הרבה זמן בסרט חייה – הסרט על נוריקו סאן ואלה קארי והילדות מסדרת ספרי הילדות הבלתי נשכחים האלה.  בואו לתמוך.  התענוג מובטח. ובהזדמנות זו – כתבה שלי מלפני שנה או יותר (התפרסמה ב"לאישה")  ובה דבורית מספרת את הסיפור המרתק על יצירת הסרט שלה:

 

סרט דבורית

באוגוסט האחרון חזרה דבורית שרגל, עיתונאית, קולנוענית ובעלת בלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" מיפן, בעיניים נפוחות מבכי. היא מיד התיישבה לכתוב פוסט בבלוג שלה, שכותרתו הכריזה כי "ולווט סאן חזרה מיפן אחרי שמצאה את נוריקו סאן", ובו סיפרה לקהל – ותרשו לי להמר שמחציתו לפחות החניק דמעות של שמחה גם הוא – איך נחתה ביפן כדי לחפש שם את הילדה שכיכבה בספר הילדים המיתולוגי "נוריקו סאן הילדה מיפן". שרגל, שלפני יותר משלוש שנים החלה לעבוד על סרט העוסק בילדות גיבורות סדרת "ילדי עמים", ספרי הילדים של פעם, חצתה ערים, יבשות ואוקיינוסים כדי למצוא את הגיבורות שלה – והסיפור המורכב מסופר בסרט.

שרגל בכתה בלי סוף. לא רק במפגש עם האישה שבגרה מתוך אותה ילדה יפנית, וכלל לא ידעה שבישראל היא אייקון תרבות. כמעט כל מה שקשור בתחקיר ובסרט שלה, שהעבודה עליו תסתיים בחודשים הקרובים הציף אותה בהתרגשות ונוסטלגיה. לנוסטלגיה הזו שותפים רוב בני הארבעים חמישים בארץ – מי שכילדים אהבו מאוד את סדרת הספרים שכתבה (במקור השוודי) אסטריד לינדגרן (אימא של "בילבי") תרגמה (או כתבה נוסח עברי לאה גולדברג) וצילמה אנה ריבקין בריק. נוריקו סאן הילדה מיפן הייתה אולי המפורסמת מכל הילדים שתועדו בצילומיה וספריה של ריבקין בריק, ולצדה כיכבו בילדותנו הקולקטיבית גם אלה קרי, הילדה מלפלנד, דירק מהולנד, ליליבס ילדת הקרקס, גנט מאתיופיה וסיאה האפריקנית. לפני היות הטלוויזיה, אלה העניקו לנו הזדמנות להציץ לעולמם של ילדים אחרים , לראות אותם רועים כבשים בהרים, עורכים טקס תה, מנדנדים עריסת בד שתלויה על וו או ישנים באוהל משפחתי ענק. "בילדותי", אומרת שרגל, "הוקסמתי לראות ילדות בגילי ישנות על הרצפה, מתרחצות באמבטיה מעץ, זה הסעיר את הדמיון שלי. חלמתי לגור באוהל, או בכול מקום אחר, רק לא בשממה שבה חייתי, בפתח תקווה".

בעוד שרגל עובדת על הסרט התיעודי הראשון שלה, הכוכבות שלו וחבריהם לסדרה מוצגים גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל, בתערוכה "איזה עולם קטן" שאוצרת אורנה גרנות. בתערוכה, הפתוחה לקהל עד סוף הקיץ הקרוב,  מוצגים ספרי "ילדי העולם" לצד בובות מזכרת שנקנו בנסיעות ברחבי תבל – ואלה גם אלה הם מחווה לפועלה של אנה ריבקין בריק, צלמת שהחלה את הקריירה שלה כשתיעדה את נדידת שבט בהרי יוקמוק שבצפון אירופה. שם היא פגשה את הילדה אלה קרי שהייתה אז בת שלוש בלבד,  ואת משפחתה, בילתה בחברתם שבועות ארוכים, והוציאה לאור ספר צילומים למבוגרים. עיון מדוקדק בסרטי הצילום שלה העלה בה את הרעיון להוציא ספר נוסף, לילדים. הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד"  – שאת הסיפור שלו כתבה העיתונאית אלי יאנס – זכה להצלחה בינלאומית, ובעקבותיו נולדו הספרים האחרים, יוצאי דופן בצורתם ובתכניהם ומתעדים בצילומים את חיי היומיום של ילדים בתרבויות שונות.

הספרים של ריבקין בריק שילבו בין אקזוטיקה למציאות המוכרת כמעט לכל ילד בעולם: הילדים נראו בהם לובשים תלבושות עממיות מסורתיות אבל משחקים, צוחקים ומתייחסים לבני משפחתם כמו כל ילד אחר שפוגש אותם בין דפיו של הספר. אורנה גרנות, האוצרת, אומרת שההתלהבות העולמית הגדולה מן הספרים שרובם ראו אור בשנות החמישים המאוחרות הייתה במידה רבה תגובה למלחמת העולם השנייה שהסתיימה והותירה חותם עז ואפל – שמולו רעיון הקרבה בין ילדי כל העולם, ההזדהות והדמיון ביניהם – נראה קודם במיוחד ומלא תקווה. מסיבה זו היא בחרה לשלב בתערוכה גם את בובות המזכרת, הלבושות בתלבושות עממיות מכל העולם – שגם הן מסמלות צורך לגשר בין תרבויות וליצור אווירה של פתיחות וידידות בין ילדים.

גרנות, בת 40, היא מומחית לספרי ילדים ואיור. היא עצמה לא גדלה על סדרת "ילדי עמים" אבל מכירה את התגובות הרגשיות העמוקות שהספרים הללו מעוררים במי שהכיר אותם בילדותו, וגם בילדים שנתקלים בהם כיום. "הספרים האלה מאוד סיקרנו אותי", היא אומרת. "התפיסה החברתית והיחס לאחר היום שונים לגמרי ממה שהיה מקובל כשהם ראו אור לראשונה, ולכן לא מובן מאליו שילדים יאהבו אותם גם היום, אבל מתברר שכן – שהספרים כחפצים שמזכירים תרבות שונה, ומאפשרים לנו להיות חברים של ילדים ממקום אחר – עדיין מלאי קסם וכוח משיכה".

גם שרגל הופתעה לגלות שהספרים האהובים של ילדותה כובשים גם את הדור שגדל על טלוויזיה ומשחקי מחשב ורשתות חברתיות. למעשה, הרעיון לסרט נולד כשהביאה לבת של חברים את "אלה קרי" ואת "נוריקו סאן", עותקים מהוהים ששמרה כל השנים בביתה, והופתעה לגלות כמה עניין גילתה בהם הילדה. שרגל, שמודה שאחרי השירות הצבאי שלה רצתה להיות סוכנת מוסד, אבל מעולם לא הגשימה את החלום, יצאה למסע לא פחות חוקרני ותובעני "למעשה, הבנתי די מהר שזה סרט חיי ושאני הולכת להתאבד עליו", היא אומרת. והיא מתכוונת לומר שהשקיעה את כל חסכונותיה, עד לגרוש האחרון, חיטטה בכל ארכיון אפשרי, שלחה אלפי מיילים, חצתה את העולם בטיסות וברכבות לילה, ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שלא דוברים שום שפה שהיא מבינה,  וכבר שלוש שנים שהיא עסוקה רק באיתור הילדים, בצילומים ובעריכה. השלל: היא מצאה את אלה קרי, את דירק מהולנד, את נוריקו סאן ועוד שני ילדים מספרים שלא תורגמו לעברית.

אנה ריבקין בריק נולדה ברוסיה בשנת 1908 וגדלה בשבדיה, אחרי שמשפחתה היהודית היגרה לשטוקהולם, שם הפך אביה  – שלמד פילוסופיה, התפרנס ממסחר והיה בין צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל – לתעשיין מצליח. היא הייתה אחת מחמשת ילדי המשפחה. למדה בלט וחשבה להיות פרימה בלרינה, אבל נפצעה, ומצאה ביטוי אומנותי חלופי בצילום. שלא כמו נשים רבות בתקופתה, ריבקין בריק טיפחה קריירה עצמאית מגיל צעיר. בת עשרים כבר פתחה סטודיו לצילום דיוקנאות והחלה למכור בגלריות דיוקנאות של סופרים ואנשי רוח. בגיל 29 נישאה לדניאל בריק, עורך דין, עיתונאי וצלם שנולד בארץ ישראל ובמסעותיה עמו בעולם לא פסקה לצלם. אחרי שני ספרים על מחול בשבדיה, החלה לצלם במדינות שונות מיפן ועד הודו וגם בישראל. אחד מספריה קב אחרי הקמתה של מדינת ישראל (בעלה הוא שכתב את הטקסטים), אחר תיעד את חיי הצוענים בשוודיה, ולבסוף פרסמה את סדרת הספרים הנודעת שכללה 19 כרכים. צילומיה הוצגו בגלריות נחשבות בעולם (ופעמיים לפחות במוזיאון תל אביב) ונכללו גם בתערוכה המגה-פופולארית "משפחת האדם", שהחלה את דרכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק בשנת 1955, ונדדה אחר כך בכל רחבי תבל.

סדרת "ילדי עמים" נוצרה בין השנים 1951-1970 כשיתוף פעולה יצירתי בין ריבקין בריק כצלמת לבין עיתונאיות וסופרות נודעות. תשעה מהספרים האלה נכתבו, כאמור, על ידי אסטריד לינדגרן. אחד הספרים נכתב על ידי אחותה של ריבקין-בריק, אויגניה סודרברג ("מוקיהנה מהוואי").  לאה גולדברג (שהייתה עורכת מדור הילדים בספריית הפועלים כשריבקין בריק פנתה אליה) תרגמה את רובם וגם כתבה את "הרפתקה במדבר" העוקב אחר הילד הישראלי אלי, והפכה ברבות השנים לחברה קרובה של הצלמת השבדית.

אלה קארי

 

נוריקו סאן

קריאה עכשווית הספרים האלה מגלה אולי סוג של התנשאות, בגלל המבט על חיי הילדים ומנהגיהם כעל משהו אקזוטי, אולי פחות מתורבת מחיי העיר המערבית שבה ישבו מרבית הקוראים. אבל גרנות אומרת שלא כך צריך לעיין בהם. הספרים הללו העניקו לילדים הזדמנות להבחין באחרים, להכיר אותם ולהזדהות אתם, לראות את הדומה דרך היכרות עם השונה. הרוח הזו המשיכה לנשב כנראה עוד שנים רבות אחרי שריבקין בריק כבר פסקה מלצלם. לפני קצת יותר מעשור ראו אור בארץ שני ספרים, כתובים ערבית ועברית ומלווים בצילומים, ספרים שאולי הייתה יוצרת בעצמה ובוודאי מברכת עליהם. "החלום של יוסף", על ילד המתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ו"רים הילדה מעין חוד" על ילדה המתגוררת בכפר הלא מוכר בכרמל – נכתבו על ידי תמר ורטה-זהבי ו עבדאלסאלם  יונס[i]. המחברים, המנחים כבר שנים מפגשים של מחנכים ותלמידים יהודים ערבים, היו בוודאי שמחים לראות את ספריהם על המדף לצד "הרפקתאה במדבר" העוקבת אחרי אלי מקיבוץ רביבים – ספר שבצילומיו מופיע גם אחד מנכדיה של גולדה מאיר (כך מציינת גרנות) ו"מרים גרה בקיבוץ", ספר של ריבקין בריק וקורדליה אדוורדסון שמספר על ילדה שעלתה ממרוקו ונקלטה בקיבוץ, אבל מעולם לא תורגם לעברית. ספר נוסף שנכתב על ידי גולדברג, על ילד אפריקאי שמאבד את החמור שלו נגנז. גם הספר על מרקו מיוגוסלביה לא תורגם – כנראה בגלל שבצילומים הוא מחבק את חברו הטוב, החזיר. הכרכים שכן תורגמו ראו אור במהדורה מחודשת לפני כחמש שנים. מבקרת הספרות אריאנה מלמד התפייטה אז בכתבה ב"ויי נט" וכתבה שהסדרה הזו מעוררת בה תחושה שלמרות שהעולם השתנה, האהבה היא נצחית וישנם ספרים בני אלמוות. לדבריה "הספרים זורחים כפנינים של כתיבה מעולה". היא נזכרת כיצד קיבלה אותם לידיה בתקופה שבה המדינה בדיוק סיימה את חיי הצנע, וחבורות של ילדים במכנסיים קצרים של אתא וחלום על אופניים למדו איך אומרים כפכפים ביפנית (פוקורי), כמה ההולנדים אוהבים לאכול סרטנים  ואיזה בגדים מוזרים לובשים בלפלנד.

ריבקין בריק נפטרה בשנת 1970, בת 62 בלבד, ממחלת הסרטן, אחרי שהגיעה ארצה כדי למות כאן, והיא קבורה בבית העלמין בחולון. היא הורישה 50 אלף מצילומיה לקרן היסוד ואת האוסף הגדול של הדיוקנאות וצילומי העמים שלה, למוזיאון לאומנות מודרנית בשבדיה. בשבדיה מוענק מדי שנה פרס לצילום על שמה. לא היו לה ילדים, וכפי שדבורית שרגל – שבעצה בחרה שלא ללדת ילדים – כך גם ללאה גולדברג. "אחרי מותה לא נותר מהמשפחה שלה זכר", היא אומרת "ולכן ראיתי את הצורך להנציח אותה כחלק מהמשימה שלי".

 

[i] כך מאוית כל הכריכה

גם אני רוצה לחיות בסרט

Never Say Gever

בחודשים האחרונים יצא לי לצפות בהנאה עצומה בכמה וכמה סדרות אקשן משובחות: "המגן" – העוסקת בבלשי משטרה המתייחסים לגבול החוקי בגמישות רבה; "הסמויה" – על יחידה מיוחדת, מאולתרת ויוצאת דופן הנלחמת בקרטל סמים מתוחכם; "מחוז דורהאם" – על סדרה של מעשי פשע אכזריים בטירוף המתרחשים בעיר קטנה ומחניקה ו"DeadWood" – על ימיה הראשונים ונטולי החוק של עיירת מחפשי זהב אמריקאית. בגלל האלימות, הקשיחות ואינטראקציות המאצ'ואיסטיות, הנוכחות הכמעט מזערית של נשים על המסך נראתה לי טבעית.

 אלא שאז שמתי לב שבסדרות (המצוינות) האלה קורה מה שקורה בכל כך הרבה סרטים וסדרות: הן שם, הנשים. רק שהתפקידים השמורים להן נועדו בדרך כלל רק להאיר איזה פן מרתק באישיותם של הגברים. בנות זוג, מאהבות, זונות, סגניות המפקד שצמתן מוטלת על כתפן – כולם תפקידים משובחים, מגולמים על ידי שחקניות מוכשרות ומשום שמדובר בתסריטים טובים באמת, יש לכל הדמויות האלה גם עומק ואישיות וצבע וסצנות נהדרות.

ב"הסמויה" למשל, אחת הדמויות המרכזיות היא לא רק אישה אלא לסבית; ב"המגן" ישנה מפקדת תחנת משטרה (שתיים, למעשה, ואחת מהן היא גלן קלוז) וגם אשתו של הגיבור היא דמות מורכבת ומעניינת מאוד; ב" Deadwood" ישנה להקה שלמה של זונות שלכל אחת יש אישיות משלה. ולמרות זאת אף אחד מהסדרות האלה לא הייתה עומדת במבחן בצ'דל, הקרוי כך על שם אליסון בצ'דל, יוצרת הקומיקס האמריקאי Dykes to Watch For . המבחן מודד סרטים וסדרות על פי שלושה מדדים: האם יש בסרט לפחות שתי דמויות נשיות שיש להן שם? האם הן מדברות זו עם זו? האם הן מדברות על משהו אחר, מלבד גברים? כל הסדרות שהזכרתי לא עוברות את המבחן הזה.

ב"Deadwood" נרקמת חברות מרגשת בין אחת הזונות בעיירה לבין קלאמיטי ג'יין (הדמות האמתית הנודעת מן ההיסטוריה של המערב הפרוע), עם רמזים לסביים, אבל גם אז רוב הדיאלוגים עוסקים ביחסיהן עם גברים שונים המנהלים את העניינים בעיירה. ב"המגן" ישנן מספר בלשיות, דמויות מפותחות מאוד מבחינת אישיות ואומץ, אבל הן לא מתייחסות זו לזו. זה די מפתיע, כי מניסיוני הדל, דווקא בסביבה גברית כל כך (למשל בצה"ל) נשים נוטות לחבור זו לזו בטבעיות עוד יותר גדולה מתמיד.

בשליפה מהמותן הייתי בטוחה ש"סקס והעיר הגדולה" תעבור את מבחן בצ'דל בהצטיינות. אבל האמת היא שממש ממש לא. יש שם שיחות נשים נפלאות, אותנטיות, מצחיקות ומלהיבות. חלקן היו אפילו פורצות דרך, משום שהזכירו בגלוי סקס לסוגיו, גווניו, טעמיו ופוזותיו, וגם העזו להציג נשים שלא רוצות להתחתן. אבל כמה מהשיחות עסקו במשהו אחר חוץ מגברים? נכון, פה ושם קארי מדברת עם חברותיה גם על נעליים, ובשלב המאוחר יותר, והעבש יותר של הסדרה, הן משוחחות גם על גידול ילדים, אבל את רוב הזמן והמרץ הן מקדישות, כמו מרבית הנשים על המסך, לשיחה על ההוא, והזה, והאם הוא יתקשר, והאם הוא רוצה אותי, והאם הוא באמת רוצה אותי, ולמה הוא התכוון ומה לומר לו ואיך לומר לו ומה את חושבת שהוא יעשה וגו'.

באתר של מבחן בצ'דל (http://bechdeltest.com) נבחנים מיטב הסרטים שניתן להעלות על הדעת, וכמעט כולם נכשלים: ביג לובובסקי,אווטאר, סול קיצ'ן, גוד ויל האנטינג, בחזרה לעתיד, מנהטן, שגעון המוזיקה, מלחמת הכוכבים, הארי פוטר – סרטים מכל ז'אנר המיועדים, לכאורה, למגוון גדול של קהלים. בסרטים האלה הנשים לא חוברות זו לזו, וכשכן, הן עסוקות רק בגברים.

איך זה יכול להיות? כשאני צופה ביצירה קולנועית או טלוויזיונית אני לא מצפה לראות העתק מושלם של חיי, אבל משהו הרי צריך להיות מעוגן במציאות, ובעולמנו העובר מהפכה פמיניסטית זוחלת, יש לנו כבר מזמן נוכחות משמעותית בהרבה. נשים אולי עסוקות עדיין לא מעט בזוגיות ובגברים שבחייהן, אבל הן כבר מזמן לא משמשות רק רקע לפעילות הגברית בעולמנו. אנחנו עובדות, לומדות, יוצרות, כותבות, אוכלות, רוקדות, מקללות, מרוויחות, מפסידות, חולמות ומה לא. וחוץ מזה, במציאות שאני מכירה חברויות בין נשים הן הדבר הכי טבעי, עמוק, מספק ומעניין שיש – ויש לזה אפילו סימוכין במחקרים רפואיים (נשים מפרישות הורמונים שמשפרים את מצב הרוח שלהן כשהן מבלות בחברת נשים אחרות). אני מקווה שלתעשיית הקולנוע והטלוויזיה יקרה בקרוב מה שכבר קרה לספרות, ושדור הצופות הבא יוכלו למצוא גם שם דמויות הזדהות שיגרמו להן לרצות לחיות בסרט.