המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

• הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן:

השמד לפני השימוש

 

במחזה הנפלא של אלן בנט "הזין של קפקא", פרנץ קפקא וחברו הטוב מקס ברוד מתעוררים לפתע לחיים, ומוצאים את עצמם בביתם של סוכן הביטוח סידני ואשתו לינדה בעיר לידס שבאנגליה.

 קפקא, שעל ערש דווי ציווה על חברו לשרוף את כל כתביו ולוודא שמילה מהם לא תפורסם, נדהם לגלות בספרייתם של סידני ולינדה עשרות ספרים ומכתבים שכתב ושנכתבו על יצירתו.

 "מקס, פרסמת כל מה שאי פעם כתבתי?" הוא שואל בחוסר אמון, פגוע ומגמגם. "אני בטחתי בך".

 "חשבתי שאתה מגזים… כמו תמיד", עונה לו ברוד.

 "אז כשאני אמרתי לך לשרוף את כל כתביי", תוהה קפקא. "חשבת לעצמך שאני מתכוון שרק תחמם אותם קלות?"

 קפקא, שמזער את שם הגיבור שלו לאות אחת "ק." הפך, בניגוד לרצונו לשם גדול בספרות העולמית. וזה לא קרה רק לו. 99 שנה אחרי שמרק טווין הלך לעולמו, התגלו סיפורים נוספים שכתב ולמרות שבשנת 1865 הוא כתב לאחיו "מוטב שתשרוף אותם, אני לא רוצה ששום עיזבון ספרותי מגוחך או מכתבים שלי יתפרסמו אחרי שידחפו אותי לאדמה" הם פורסמו, קודם בכתב עת אמריקאי ואחר כך בספר. והרבה לפניו, ורגיליוס, המשורר הרומי הנודע, ציווה לשרוף עם מותו את ה"איניאידה", האפוס המרשים שלו, שבכתיבת 12 כרכיו השקיע שנים ארוכות אבל הקיסר אוגוסטוס התעלם מבקשתו ומאז פרסומה (בשנת 19 לפני הספירה) היא נחשבת ליצירה קלאסית שתורגמה לכל שפה (מערבית) אפשרית.

 טרומן קפוטה ביקש להשליך לפח את "חציית קיץ" שהיה כנראה הניסיון הראשון שלו לכתוב רומאן וגם היום נקרא כמין סקיצה לרומן הענק שלו "ארוחת בוקר בטיפאני". במשך כחמישים שנה נחשב "חציית קיץ" לספר אבוד, עד שהתברר שאחת השכנות שלו שלפה את כתב היד מהזבל ושמרה אותו אצלה כל אותו זמן. המאבק על ארבע המחברות ו – 62 עמודי ההערות של קפוטה נמשך גם הוא זמן רב, עד שהספר פורסם לבסוף בשנת 2005, ובימים אלה ראה אור גם בעברית (בהוצאת כתר, בתרגום אירס ברעם). עלילת "חציית קיץ" מתרחשת בניו יורק במהלך קיץ 1945.גריידי מקניל בת ה – 17 לא מצטרפת להוריה, לחופשה השנתית שלהם, אותה הם מבלים הפעם בצרפת, ונשארת בעיר לבדה. היא מנהלת רומאן עם שומר בחניון, שמשהו ביניהם החל להתלקח עוד קודם, ודוחה את חיזוריו של צעיר אחר, שלכאורה מתאים לה הרבה יותר מבחינת הרקע המשפחתי והמעמד הכלכלי שלו. הסוף הטראגי מגיע אחרי שהיא מגלה שהיא בהריון. קפוטה, דיווח למו"ל שלו לא אחת על התקדמותו בכתיבה, אבל מעולם לא חשף את "חציית קיץ", וכנראה הניח אותו בצד לטובת הרומאן האחר שלו "קול אחד, חדרים אחרים", שאכן פורסם.

 למרות שמדובר בסיפור שיש בו מאפיינים רבים של הכתיבה הקפוטאית, החל מהיחס האירוני לחברה המעמדית האמריקאית וכלה ביכולת התיאור המופלאה, "חציית קיץ" לא נחשב ליצירת מופת. להפך, קפוטה, ששב והכניס בטקסט שינויים במשך למעלה מעשור ידע כנראה שמדובר בספר שטחי ולא מרגש ביחס ליצירותיו האחרות. העורך שלו בהוצאת "ראנדום האוס", רוברט לינסקוט, טען אחרי שראה את הטיוטה הראשונה שלו, שמדובר בספר טוב, אבל כזה שלא מבטא את קולו האומנותי הייחודי של קפוטה. האחרון, אגב, השמיד עוד מספר מחברות מלאות בקטעי פרוזה שכתב, והיה ידוע כביקורתי במיוחד כלפי עצמו.

איריס מור, העורכת הראשית של "כתר", אומרת שאלמלא הייתה ההוצאה מפרסמת בעבר גם את כתביו הגדולים של קפוטה, "בדם קר" ו"ארוחת בוקר בטיפאני", יכול להיות שלא היו ממהרים להוציא לאור את "חציית קיץ". "אבל עדיין מדובר בספר שכתוב נהדר", מדגישה מור. "כל מי שקורא אותו שואב ממנו הנאה גדולה, ואסור לשכוח שיש בו גם עניין היסטורי, משום שניתן לראות או את ראשית הכתיבה של קפוטה, ואת הניצנים הראשונים של 'טיפאני'".

 כשסופר מבקש שיצירה שלו תושמד, לא צריך לכבד את הבקשה שלו?

 "צלצלה אלי אחת הסופרות שלו, ואמרה לי שבעיניה זה דבר נורא, שאם מישהו מבקש שכתביו יושמדו, צריך להשמיד אותם. אמרתי לה – אם את רוצה שישמידו, תשמידי בעצמך. אחרי שמישהו מתפרסם בזכות יצירות אחרות, אסור לו לסמוך על אחרים, כי אותם תמיד יעניין לראות מה הוא עוד כתב. כקוראת מעניין אותי תמיד לקרוא עוד דברים של סופר שאהבתי. כשאני מתלהבת מספר אני מיד מחפשת עוד ספרים שלו, באנגלית, בעברית, כרכים ישנים, מה שאני יכולה למצוא. יכול להיות שחלק ממה שאני אגלה יהיה פחות מצוין מהספר הכי מפורסם של אותו סופר, אבל זה לא נימוק מספיק חזק, אני עדיין ארצה להכיר את כל מה שהוא כתב".

לא יתכן שהשיקולים העיקריים פה הם כלכליים? ההזדמנות להרוויח עוד קצת משמו של סופר מפורסם?

"במקרה של קפוטה זה לא ככה. לא היו פה ילדים תאוותניים שרצו לקנות דירה חדשה… ההחלטה להוציא לאור את "חציית קיץ" לא נעשתה בקלות דעת. הטקסט עצמו מעניין ומענג מאוד. יכול להיות שהספר פחות מהוקצע מרומאנים אחרים שלו, אבל הוא ספר טוב מאוד. "

 בשנה שעברה ראה אור "לאורה – המקור", שולדימיר נבוקוב כתב ממש עד מותו בשנת 1977 אבל מעולם לא סיים. הוא ביקש שהיצירה תושמד אחרי מותו, אבל בני המשפחה שלו לא מיהרו לממש את בקשתו. בנו, אשתו ושורה של חוקרי ספרות עסקו במשך שנים במה שהם כינו "בדיקה" של הנושא, וכשלבסוף הודיע הבן,דימיטרי נבוקוב, כי החליט להוציא את הספר לאור, החלטתו הוכתרה כאירוע הספרותי החשוב של השנה אך עם זאת הספר עצמו התקבל באכזבה עמוקה על ידי המבקרים. "לאורה- המקור" (ידיעות ספרים, תרגום: רונן סוניס) הנושא גם את כותרת המשנה "כייף למות", הוא ספר מורכב, שנבוקוב החל כנראה לכתוב שלוש שנים לפני מותו. ביומנו הוא ציין שהסיפור מושלם בראשו, אבל הבריאות שלו מדרדרת. הוא הספיק למלא 138 כרטיסיות, שצילומים שלהן מופיעים במהדורה המהודרת שלבסוף ראתה אור.

העלילה של "לאורה – המקור" אינה לינארית וגם לא תמיד ברורה, או כמו שנכתב באחת הביקורות שפורסמו בבריטניה "יש כאן שלד של סיפור, אבל יכול להיות שכל עיטוש קל ימוטט אותו". לאורה, הנקראת גם פלורה, היא מין ילדה אישה שיש לה בעל ומחזר, האחד כותב עליה ספר המתגלגל לידיו של השני, והתוצאה היא סוג של מבוך רגשי וספרותי,שמדי פעם מבליח בתוכו ההומור הנבוקובי החרפרף, אך אין בו דבר מיכולת ההפנוט של ספריו האחרים. הסופר מרטין איימיסף בביקורת מושחזת ב"גארדיאן" כתב על הספר:" כשסופר יורד מהפסים, אתה מצפה לראות סימני בלימה וזכוכיות שבורות, אבל המקרה של נבוקוב התוצאה נראית יותר כמו תקלה בכור אטומי".

אסתי סגל, מבקרת ספרים בגלובס ועורכת המגזין "במחשבה שנייה" (http://2nd-ops.com) אומרת "לנבוקוב עשו עוול, כי זהו ספר ממש רע. לדעתי, אם סופר לא חושב שמה שהוא כתב מספיק טוב לפרסום, מי אנחנו שנחליט לפרסם בכל זאת?"

מה עם טובת הציבור?

"הסופר הוא קודם כל אדם, ולא מכשיר של הציבור. אני מבינה למה סופרים לא מסוגלים להשמיד בעצמם את כתביהם – הם כתבו, השקיעו, חלמו – מאוד קשה לאדם להרוג את יקיריו ובדרך כלל הוא צריך שמישהו אחר יעשה את זה במקומו."

תארי לך שיצירות כמו של קפקא, למשל, לעולם לא היו מתפרסמות…

"קפקא אולי לא ידע עד כמה הוא סופר גדול, משום שבחייו כמעט לא התפרסמו יצירות שלו. קפוטה ונבוקוב ידעו להעריך את הכתיבה שלהם, ואם הם זרקו משהו לפח, צריך היה להאמין להם שהוא לא מספיק טוב…" "חציית קיץ" הוא לא ספר רע "הוא ספר כייפי. קפוטה הוא גאון. הוא נורא חכם וכותב יפה, ויש לו משפטים נהדרים ותיאורים נפלאים של תקופה והתנהגות בורגנית ויחסי גברים ונשים, אבל זה לא ספר משמעותי, זו לא יצירת מופת. זה קצף על פני המים. חוויית קריאה שנעלמת כשהספר נסגר. גם אותי מעניין לראות את תהליכי העבודה של הסופר, את הסקיצות שלו – אבל נדמה לי שכל הצידוקים האלה נועדו לכסות על תאוות הבצע של יורשים והוצאות ספרים".

מאיה בקר, עורכת מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" אומרת שהדיון כבר מזמן לא נוגע לרצונו של הסופר. "ממש עכשיו", היא אומרת, "יצאה לאור גרסת קומיקס של "הגלגול" של קפקא. זו אחת היצירות הבודדות שהתפרסמו בחייו, והוא אסר לאייר אותה ואפילו לרמוז על הכריכה איך נראה הייצור עליו הוא כותב. והנה, כל היצירה מצוירת…"

 בקר לא מופתעת מההתרגשות במדורי הספרות בכל פעם שמתגלה בדל סיפור לא מוכר של סאלינג'ר או כשמתפרסמת כתבה נוספת על מאבקי הירושה כל כתביו של סטיג לארסון, סופר שקנה את פרסומו אחרי מותו. "הדיון הופקע מזמן מהתחום האתי", היא אומרת. "הציבור מתעניין, חוקרי הספרות מתעניינים, כולם רוצים לראות את מכלול היצירה של הסופר ולא יוותרו על פרסום כתביו, גם אם זו לא הצוואה שלו".

 אנחנו לא אמורים לכבד את רצונו של הכותב?

"זה דיון שכבר ממש לא רלוונטי. אנחנו חיים בעידן של ריאליטי וסלבס, וברור שמחטטים במגירות של מפורסמים, כי יש כאן שיקולים של שיווק והון ויחסי ציבור, ואנשים די איבדו את הבלעדיות על החיים שלהם. מי שמתפרסם צריך לקחת בחשבון שישעו שימוש בחייו וביצירותיו גם אחרי מותו."