המצפן הסודי הזה, שנקרא 'ספרוּת'

על "החתרנים – מסע בספרות ובמאה העשרים", מאת: מיכל פלג (כתר 2017)

 

מיכל פלג לא נולדה באירופה של שלהי המאה ה-19, אבל אין ספק שכשהחלה לקרוא, משהו מן הזרעים שעופפו שם באוויר עשה את דרכו עד אליה, נחת ונבט בתוכה, וכך יצא שהממואר המאוד אישי שלה מתרחש כולו בלשכותיהם האפלות של לבלרים ברוסיה הצארית ובקרונות רכבת שבהן יושבות גבירות מיוסרות מתשוקה ושעמום; ברחובות ספוגי ניחוח הוויסקי של דבלין ובסלונים הרכלניים המפוטפטים של פריז.

פלג יצאה לכתוב ספר המתעמק ביצירותיהם של מבחר כותבים בולטים ובאופן שבו אלה לשו, אפו, מתחו, ניפצו, פיזרו והרכיבו מחדש את הספרות האירופאית. היא עשתה זאת – כפי שהיא מכריזה לא אחת לאורך החתרנים – באמצעות היטמעות בטקסטים. לכן כיניתי את הספר בשם 'ממואר', משום שפלג מספקת לסופרים שהיא קוראת נקודת מפגש, בתוכה, בתובנות שלה, באופן שבו היא מעבדת את הכתבים שלהם. גוגול ופרוסט וג'ויס ופרק, זבאלד וקפקא, פלובר ודֶבלין אמנם מעולם לא התייצבו לתמונה קבוצתית אבל הם בהחלט נפגשו בנפשה של הכותבת, במקום המודע (כמובן) אבל גם הלא מודע והמרתק הרבה יותר, משום שלא ניתן למצוא כמותו בספרי תיאוריה וקורסים לספרות, אלא רק במה שעולה מתוכם של קוראים המתמסרים לחלוטין לספרים שהם קוראים ומניחים להם לפענח עבורם את העולם.

קוראים אדוקים, כך נדמה לי, מחפשים בהירות בעולם שסביבם. הם הופכים לקוראים אדוקים כדי למצוא תשובות לשאלות שהם אפילו לא יודעים לשאול. ספרות טובה מספקת להם את התשובות האלה כבדרך אגב. האופן שבו גיבוריה נעים בעולם, אבני הנגף שמכשילות אותם, החלומות שהם אינם מסוגלים לבטא ואלה שאינם מעזים לחלום הם המפתח שבעזרתו הקורא מסוגל אט אט לפענח את העולם, מפתח שהופך להיות חלק מעורו, מגופו, מהדי-אן-איי שלו, ולמרות שנמסר לו במילים – להבדיל ממפתחות דומים שמוטמנים ביצירות מוזיקליות או באומנות פלסטית, למשל – הוא חודר פנימה באיזה נתיב עוקף-שכל, ומוצא לו מקום נגיש ובהיר וחד-משמעי ששום הרצאה, או להבדיל, טיפול פסיכולוגי, לא יכולים להגיע אליו.

ופלג אכן שולפת מתוך הטקסטים שהיא קוראת רגעי התגלות כאלה, והיא מצליחה בזה יותר מרבים שכתבו לפניה יומני קריאה אישיים כאלה. אולי משום שהיא אינה מכריזה שזו כוונתה, ומי יודע, אולי – כמו המשובחים שבסופרים – היא כלל אינה מודעת לזה. אבל כמי שקוראת-אותה-קוראת-אותם אני לא יכולה שלא להתפעל מהאופן שבו היא דגה מתוך "האדרת" את תדהמתו של פטרוביץ' כשהוא "גילה פתאום בלבו פנימה את התהום המבדילה בין חייטים שכל עיסוקם בטלאים ותיקונים ובין אלה התופרים בגד חדש"; או כשהיא שומעת בחשיכה את קול הנהמה של המילה 'להתפנק' כשאקאקי מתמכר לראשונה בחייו לבטלה במקום להעתיק מסמכים; וכשדי לה לשמוע את אנה קרנינה, היורדת מן הרכבת בסנקט פטרבורג ומביטה בבעלה, קוראת "אה, ריבונו של עולם! למה יש לו אוזניים כאלה?…" כדי להבין איזה שינוי עצום התחולל בעולמה, ולדעת בוודאות שהשד, אותו שד שפלג ואנחנו (וטולסטוי, קרוב לוודאי) זוכרים מ"חלום ליל קיץ", לא עתיד להסתפק באוזני החמור ואו-טו-טו יצמיח לבעל הזה גם קרניים.

אלה אינם רגעים מיסטיים, ולמען הדיוק, לרוב לא מדובר ברגעים בודדים. מדובר בשכבות שכבות המצטברות תוך כדי קריאה של סופרים שיצאו לנסות ולפענח את עצמם, מבלי לדעת שהם יודעים משהו עמוק מאוד על בני אדם בכלל, על החיים, על שאלות גדולות שהמפגש עם אנה קרנינה, עם מולי בלום, עם ק., עם בארדאמי מייתר את הצורך לנסח אותן. כמה פעמים קרה לכם שבסיום רומן, נובלה, סיפור קצר, אפילו פסקה מנוסחת היטב יכולתם כמעט לשמוע את המהום הזרם החשמלי שהחל לזרום במעגלים שנסגרו לפתע, בין קצוות כבלים שנקשרו זה לזה במפתיע? אני לא זוכרת את עצמי קוראת וחושבת "אה, אז ככה זה עובד" או "בגלל זה הרגשתי ככה", אבל אין ספק שההבנה שלי את העולם עוצבה בידי קורט וונגוט והאימה שחש בדרזדן המופגזת, הנרי ג'יימס שחי על הגבול בין אמריקה לבריטניה ולא רצה מעולם להחליט לאיזו מדינה הוא שייך באמת, ופיליפ רות, שנאבק כל חייו בחיה המפלצתית השוכנת בתחתוניו, המדריכה האמיתית של חייו.

לו היה לי כישרון לכתוב ספר כמו של פלג, הוא היה מככב בו כנראה.

ואת התהליך הזה פלג מצליחה לשרטט היטב בהחתרנים. היא קושרת בין סופרים שמעולם לא פגשו זה את זה, שתגובותיהם למציאות הפוליטית והחברתית המשתנה סביבם היו שונות וכך גם האופנים שבהם בחרו לפורר את צורת הכתיבה וראיית העולם בכתיבתם, ותוך כדי כך היא מצביעה על האופנים שבהם הקריאה באלה סוללת את אותם נתיבים לא מודעים המעצבים את קוראיהם האדוקים, בעוצמה כפולה ומכופלת מזו של המחקר הפסיכולוגי. והיא עושה את זה בשפה נפלאה, משועשעת, מתפעלת במידה, רצופה אנקדוטות ומוזיקלית מאוד, ולא מפתיע על כן שפלג בחרה לתרגם מובאות מהספרים שבהם היא מעיינת. התרגום האישי הזה (שהיא בוחרת להדגיש את הקשר הבלתי נמנע שלו עם פרשנות הטקסט) מעצים את חוויית המפגשים האישיים שלה עם הספרות.

כאמור פלג אינה הכותבת היחידה שפרסמה יומן-קריאה אישי כזה. ג'וליאן ברנס, הסופר האנגלי זוכה הבוּקר, פרסם לאחרונה את מבעד לחלון, שבעה-עשר מאמרים על יצירות בספרות האנגלית, האמריקנית והצרפתית. ברנס מונה את המינגווי, קיפלינג, מדאם בובארי על תרגומיה השונים, פורד מדוקס פורד, מישל וולבק ועוד, וגם הוא עסוק במה שהספרות מסוגלת לחולל בעולם. מרגרט אטווד ב-Negotiating with the Dead שראה אור לפני חמש-עשרה שנה, עוסקת לכאורה בכתיבה, אבל בפועל בקריאה, שמתוכה היא מנסה להבין את מקומה בעולם: האם היא אמורה להיות מכשפת השבט? נביאה? ליצנית החצר? ואין לה, כמובן, ברירה אלא לחפש את התשובות אצל מי שכתבו לפניה, הסופרים המתים, גם אם לא שאלו את עצמם את השאלות האלה במפורש. ופיליפ רות, ברגעים שבהם התפנה מלעסוק בתכולת תחתוניו – והרי מדובר בכותב מחונן ונועז וכן עד כאב – הקדיש את עשרים ושלושה מאמרי לקרוא את עצמי ואת האחרים שכתב בשלהי שנות השמונים ל"עיסוק מתמשך ביחסים שבין העולם הכתוב לעולם הלא-כתוב…". רות מצטט שם מאמר של וירג'יניה וולף, שהציעה לבטל את כל העיסוק בביקורת ספרות, ובמקום זה, להזמין את המבקרים הרציניים, המהווים לדבריה בקושי חמישה אחוזים מסך הכותבים ביקורות, לקיים מפגשים אישיים עם הכותבים ולייעץ להם, בשיחות גלויות וחסרות מעצורים, שבהן יפרשו ויבארו את מה שהם, כקוראים, מוצאים בכתיבתם.

למרות כל השלל הזה החתרנים הוא מן הספרים היפים והמרתקים המוקדשים לנושא. נכון, הסופרים שבהם פלג בחרה לעסוק הם גברים. והיא צודקת. כי גם הכותבות הנשיות המופלאות ביותר, החל בוולף, עבור בדוריס לסינג, גרייס פיילי ואליס מונרו וכלה במרגרט אטווד, כתבו בעולם גברי, אל מול מציאות גברית, בניסיון להיחלץ מן הדיכוי הגברי. דיכוי שכדי להכיר אותו כדאי להכיר מקרוב את מי שעיצבו אותו ואת הלכי הנפש שאפשרו את שגשוגו (כלומר כותבים גברים). פלג מצליחה במשימה שהציבה לעצמה בהחתרנים ואף מעבר לזה: היא מצביעה על הספרות כעל התבנית שבתוכה מתעצבת הנפש, לא פחות מכפי שמעצבים אותה האירועים המתרחשים בחיי הקורא שמחוץ לכריכות, ועל האופן שבו מעבר לאינטלקט, לאסוציאציות ולשפה, גם הזיכרון האישי שלנו הוא זיכרון ספרותי.

 

• הרשימה התפרסמה במוסך לספרות. ה-מקום לספרות וביקורת ברשת. כאן:

היו שלום ותודה על הדפים

 

האפשרות לשוטט בעולם כשבאמתחתכם ערימה נאה של ספרים לכל מצב רוח ופנאי הייתה פעם פריבילגיה של אותם טיילים עשירים שמאחוריהם נשרכה שיירת סבלים ואי אילו אתונות שנשאו את הציוד ההכרחי. היום כבר לא. את מקום הסבלים והאתונות מחליפים מכשירים אלקטרוניים זעירים, חטובי מסך ומעודני תאורה, שמאפשרים לנוע בעולם בביטחון מלא ומתוך תחושת סיפוק נפלאה, שכל ספר שתחפצו בו בכל עת נמצא במרחק נגיעה.

התיאור המתענג הזה מדויק יותר, כמובן, אם אתם קוראים באנגלית, גרמנית, צרפתית, רוסית, סינית או כל שפה שיש לה די מיליוני קוראים ולכן גם מובטח שכל ספר חדש שיוצא לשוק תהיה לו גם גרסה דיגיטלית. בעברית השוק קטן יותר, אבל עדיין אפשר למצוא כמה אלפי כותרים בפורמט שניתן לטעון על מכשיר נייד. חלק מהוצאות הספרים הגדולות מפיצות מהדורות דיגיטליות של ספרים חדשים, בעיקר רבי מכר, ספרי עיון וספרי ילדים, ולאחרונה מתרבים הכותרים שרואים אור בפורמט כזה במקום, ולא לצד, הספר המודפס. ספרים ישנים, קלאסיקות וספרים שאזלו בדפוס כמעט לא ניתן למצוא, למרות שהגירסאות הדיגיטליות ממש נוצרו עבורם: אמזון, למשל, מאפשרת הורדה בחינם של ספרים קלאסיים שזכויות היוצרים שלהם כבר לא בתוקף. אנחנו יכולים לקרוא אותם במסגרת "פרויקט גוטנברג" או "פרויקט בן יהודה", שתי ספריות ענק דיגיטליות העומדות ברשת לשימושם של קוראים, בחינם, אבל בפורמט פחות נוח להורדה ושימוש. (לכל הכתובות ראו בוקסה).

אוצרות ספרותיים שלא מהעולם הזה תמצאו ברשת גם בספרייה הלאומית שהעלתה מאגר של אלפי ספרים סרוקים, עם כותרים מראשית הדפוס במאה ה – 15, אלפי כתובות יהודיות מעשרות אוספים בכל העולם, כתבי יד נוצריים, עיתונות עברית חלוצית ועוד; האוניברסיטה הפתוחה שמציעה במסגרת "פאר – פותחים אוצרות רוח" את כל ספרי הלימוד והעיון בעשרות קורסים; והמרכז לטכנולוגיה חינוכית שמציע לשוחרי ידע את "כותר", ספרייה מקוונת לתלמידים וסטודנטים המכילה אנציקלופדיות וספרי מחקר תמורת 25 שקל לחודש.

הצעד הגדול לקראת קריאה דיגיטלית נעשה ב – 2007 כש"אמזון" השיקה את ה"קינדל" שלה, האבא של מכשירי הקריאה האלקטרוניים, והראשון בגל של מכשירים הולכים ומתחכמים. לקריאה כזו יש מספר יתרונות בולטים, החל מהאפשרות זמנית מספר עצום של ספרים וכלה במחיר. ההוצאות הגדולות מוכרות ספרים דיגיטליים בזול יותר מגרסאות הדפוס, וההוצאות הקטנות מקפידות על מחירים זעומים של פחות מ – 20 שקל לכותר. החיסרון הטכני הבולט של ספרים דיגיטליים נובע כמובן מאורך חיי הבטרייה של מכשירי הקריאה השונים, אבל נדמה שלא מסיבות טכניות אימוץ הקריאה הדיגיטלית מזדחל. עינת ניב, העורכת הראשית של הוצאת "כתר", אומרת שלמרבית הקוראים יש צורך רגשי בחפץ מודפס, שהם יכולים להחזיק ביד ולהתייחס לעיצוב שלו, לדפדף בו קדימה מאחורה, להביט בכריכה. ” יש תופעות טכנולוגיות ששוטפות כמו גל, ומחריבות פורמטים קודמים. אנחנו זוכרים את זה מתחום קסטות הטייפ, לדוגמא. כשהדיסק הגיע, הקסטות נעלמו באחת. בתחום הספרים האלקטרוניים זה אינו המצב.", אומרת ניב. "חלחול הפורמט החדש קיים, אבל זהו חלחול איטי שאינו מחריב את הפורמט הקודם, אלא מתקיים לצדו בשלום. גם בעולם, נתח הספרים הדיגיטליים הוא קטן, בסופו של דבר, ביחס לספרים המודפסים. למה הציבור לא מזנק אל הקדמה הטכנולוגית? זו שאלה טובה, ובעיני היא רגשית יותר מטכנולוגית. מוזיקה אתה שומע באוזניות או ברכב, אתה לא נוגע בה פיזית. את הספר שאתה קורא אתה מחזיק ביד. הוא שלך. אתה מדפדף בו. אתה מקפל בו דפים וממרקר מירקורים ותוקע בו סימניות והופך אותו כשפניו מטה. הוא חומר של ממש. אז נכון, כל זה קיים, קצת אחרת, גם בדיגיטלי, אבל מי שהתרגל להחזיק ספר, לא תמיד מצליח לעשות את המעבר לפורמט ממוחשב."

בעברית עדיין אין לנו ספריות דיגיטליות (בעולם יש. אין צורך לצאת מהבית והספרים מתפוגגים המכשיר שלכם בתום תקופת ההשאלה) אבל כבר יש מספר מיזמים לספרות אלקטרונית. הראשון והגדול מכולם הוא E-vrit מבית ידיעות אחרונות, שבעבר ניסה להישען על קורא דיגיטלי באותו שם, שהיה כנראה פחות מדי אטקרטיבי. היום נמכרים ב"עברית" ספרים מקוריים ומתורגמים ממבחר הוצאות בהן כתר, עם עובד, ידיעות ספרים, קשת, מטר, הקיבוץ המאוחד, בבל ועוד. האתר ידוע כבעל אבטחה מהודקת מפני העתקות, מה שכנראה מאפשר להוצאות למסור לידיו קבצים להורדה. באתרים הקטנים יותר מעדיפים לסמוך על הקורא ועל חוש הצדק שלו – קח את הספר במחיר מינימלי, ותוכל להרשות לעצמך לקנות ולא להעתיק.

כשוורד כהן ברזילי הקימה את הוצאת הספרים Novel Rights המתמקדת בספרות הקשורה לזכויות אדם בעולם היא התלבטה האם להוציא גם גרסאות דפוס בנוסף לדיגיטליות, והחליטה לא. "הספרות הדיגיטלית מאפשרת לנו לקשר בין הסיפורים לבין פעילות סולידריות למען מי שסיפוריהם האמתיים נושקים לאלה שביצירה, להפנות למידע נוסף על זכויות אדם ולהוכיח שיצירה ספרותית יכולה להוביל לשינוי חברתי. אני יודעת שזה מהפך לא קל, אבל הוא בלתי נמנע. ספרים מקוונים הם גם ידידותיים לסביבה, מונגשים לבעלי צרכים מיוחדים וקשישים".

"אינדיבוק" , החנות העצמאית שהוקמה כתנועת נגד לרשתות הגדולות, למבצעי מכירות הספרים לפי משקל, ולתמלוגים האפסיים שמשולמים לסופרים, מכריזה כי היא מעניקה (בדומה למיזמים האחרים הדיגיטליים) 70% מהתמלוגים ליוצרים. לצד ספרים של הוצאות גדולות, הם מוציאים בעצמם ספרים כמו  "מחשב אהבה מחדש" של אלכס אפשטיין, ספר של נועה סיוון שמבוסס על קצרצרים שהתפרסמו קודם בטוייטר ובפייסבוק, שירים של עידו אנג'ל וקובץ סיפורים על הגירה – פרויקטים ניסיוניים שלא היו מוצאים בית בהוצאות פחות קלות תנועה.

את הרוח החדשה הזו אפשר לחוש גם ב"מנדלי מוכר ספרים", אולי היחיד בעולם שמציע ספרים ללא קידוד, כלומר ללא הגנה מהעתקה (פרט לחותמת עם שמו ופרטיו של הקונה המופיעה על העמודים, כדי בכל זאת להרתיע מהפצה פיראטית). הפתיחות הזו נועדה לאפשר לקונים לשמור גיבוי, להעביר את הספר ממכשיר למכשיר ולכבד בעצמו את זכויות היוצרים.

ב"מנדלי", "אינדיבוק" ו – ב"בוקסילה", עוד פרויקט דיגיטלי צעיר וחלוצי, אפשר גם למכור ספרים עצמאית – אתם כותבים, הם ממירים לפורמט דיגיטלי, ומעניקים לכם פלטפורמת מכירה. ב"בוקסילה", מיזם שנועד לקדם תרבות עברית, מדברים על דו קיום בין הדפוס לדיגיטלי, בין ריח הדפים לבין היכולת ליהנות מתכנים טובים בעברית במחירים צנועים ומציעים גם סינגלים, סיפורים בודדים – פורמט שאין סיכוי שיתקיים בדפוס. הם גם יוזמים אסופות של ספרים והוצאה לאור של כותבים חדשים. ריקי כהן, משוררת ובלוגרית, ערכה לאחרונה את "אצלכם זה בוכה?" אסופת סיפורי אימהות רבי עוצמה ומפתיעים. האם לא חששה שלא יחשפו למספיק קוראים? "זאת בעיה", היא מודה, "התגובות שקיבלנו חזקות, אבל לא מספיקות. הקהל עדיין שמרן, אבל זה היה מעשה חלוצי ואני גאה בו. ברור לי שעוד נעבור לקריאה במסכים. אין ברירה. אני דווקא אוהבת ספרים מודפסים, אבל מקום בבית כבר אין וגם המחיר הוא שיקול".

אם שוק הספרים הדיגיטיליים מחפש סיבות לאופטימיות, הרי לכם סקר של האו"ם טוען כי בזכות הטכנולוגיה אנשים קוראים יותר. בגאנה, אתיופיה, הודו, קניה, ניגריה, זימבבוואה ופקיסטן  62% מהמשיבים אמרו שהם קוראים לילדים שלהם סיפורים מהסמארטפון  – קל יותר להשיג שם ספרים דיגיטליים, וקל הרבה יותר לנוע עם כל הספרייה בכיס.

 

 

לנוחותכם:

 

פרויקט גוטנברג: http://www.gutenberg.org

פרויקט בן יהודה: http://benyehuda.org/h_faq.html

הספרייה הדיגיטלית של הספרייה הלאומית: http://tinyurl.com/o297j9c

פא"ר, אוצרות האוניברסיטה הפתוחה: http://ocw.openu.ac.il

"כותר" – הספרייה המקוונת של מט"ח: http://www.kotar.co.il

חנות הספרים הדיגיטליים "עברית" e-vrit :  http://www.e-vrit.co.il

אינדיבוק – חנות ספרים אלקטרונית עצמאית: http://indiebook.co.il

בוקסילה: http://booxilla.com

מנדלי מוכר ספרים: http://mendele.co.il

פורום הספרים הדיגיטלים ב"סימנייה": http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=16402

Novel Rights – http://novelrights.com

 

לזה התכוון המשורר. ואולי לא

 

לא מעט משוררים נדרשו לשאלה איך לקרוא שירה, ויותר מזה – איך להבין למה התכוון המשורר. בילי קולינס, שהוכתר לא אחת כמשורר הפופולארי ביותר בארה"ב, אפילו תיאר באחד משיריו כיצד הוא מנסה לעודד את תלמידיו לגשש בידיהם אחר המתג שידליק את האור בשיר שבו הם קוראים, ואילו הם מעדיפים לכבול את השיר לכיסא, ולחבוט בו עד שיוציאו ממנו הודאה. קוראיו של פיטר דיוויס פטורים מכל זה. דיוויס עוסק במה שמכונה ארס-פואטיקה. השירה שהוא כותב עוסקת בעיקר במלאכות הכתיבה והקריאה ופונות בדיבור ישיר אל קהל היעד שלהן. כותרות השירים שלו כוללות למשל את "שיר שמתייחס לכוונות שלי בשיר הזה ולמידת הצלחתי, לדעתי", "שיר שמתייחס לטבעו האנוכי של תהליך היצירה", "שיר שמתייחס לזמן הטוב ביותר לכתיבה" וגם "שיר שמתייחס לכך שאני ממשיך להתחנן להכרה". השיר שכותרתו "שיר שמתייחס לאנשים עם ציפיות מסוימות לגבי שירה, שאינן מוגשמות בשיר הזה" כולל רק מילה אחת, ברורה מאוד: "תשתנו".

ספרו של דיוויס "שירה! שירה! שירה!" (ידיעות ספרים, תרגום: עודד כרמלי) אינו ספר שירה רגיל. למעשה, מדובר בסוג של חשבון נפש של משורר, התוהה על מניעי הכתיבה שלו, יחסו של קהל הקוראים, צורת התקשורת המשונה הזו הקרויה שירה, השפעתה על העולם, ציפיותיהם של אנשים כשהם קוראים שיר והסיבות בגללן יצירות ספרותיות זוכות להערכה או לזלזול. דיוויס כותב לכולם. יש לו שירים שמופנים לפסיכופטים, לקשישים, לכוכבי בוורלי הילס 90210, לדיקטטורים, לשוחרי תיאוריות קונספירציה, לכלכלנים, לאנאלפביתים וגם לאנשים שאוהבים הבי-מטאל ולא מבינים שום דבר בשירה. במבט ראשון כל זה עשוי להיראות כמו משחק מתחכם, אלא שדיוויס מצחיק וגם מעורר מחשבה. הוא מוותר מראש על עמדת נביא היגון והייסורים – עמדתם הכמעט אוטומטית של משוררים רבים כל כך – אבל משמר את קולו של העומד מן הצד וזועק את מה שלא כולם מעוניינים לשמוע.

לא מפתיע על כן שדיוויס הפך במהירות למשורר פולחן עכשווי. הוא בן 38, נשוי ואב לשניים ומלמד ספרות בקולג' באינדיאנה, שם הוא מתגורר. הוא מודה שיש בו רעב לתשומת לב, והוא מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר התחושה שיש מי שמבין אותו. זאת הסיבה בגללה הוא כותב שירים גם למי שאינם יודעים לקרוא ולילדים בני חמש, בתקווה שמישהו יקריא להם את שיריו. הוא כל כך כמהה לקשר עם קוראיו, עד שבין שיריו הוא גם מפרסם את כתובת המייל שלו וגם מבטיח לענות לכל הפונים. הוא מנהל מספר בלוגים, ולמרות שעמוד הביוגרפיה הרשמית שלו בבלוג כולל בעיקר איורים ואת הטקסט התמציתי הבא: "נולד, היו לו אחים ואחיות והורים טובים, גלש על סקיטבורד, ניגן גיטרה, התחיל לכתוב, איכשהו גמר קולג', ניגן עוד, כתב עוד, התחתן עם אישה מתוקה וילד ילדים מתוקים, סיים תעודת הוראה ועכשיו מלמד", הוא חושף בו לא מעט צילומים מחייו, ציורים פרי מכחולו ומוזיקה שהוא כותב ומבצע.

מצד אחד אתה השירים שלך הם דו שיח מתמשך עם הקוראים, ומצד שני נורא קשה למצוא פרטים אישיים שלך באינטרנט…

"מעניין, לי יש תחושה שיש המון מידע עלי ברשת. זה תלוי כמה התאמצת לחטט. אני לא ממש אוהב לדבר על עצמי, אבל לא אכפת לי לדבר על היצירה שלי. אני מוכן למסור לך עוד פרטים: גדלתי באינדיאנה, הייתי תלמיד איום. אהבתי ספורט, אבל הגוף שלי לא עמד בזה, וכשהגעתי לתיכון הבנתי שעדיף להשתעשע בצורה נייחת. התחלתי לכתוב שירים ופזמונים, והודות לעידודו של אחד המרצים שלי בקולג', המשכתי. אני מקדיש את עיקר זמני להורות, וזה משהו שאני מאוד אוהב. הבן שלי בן 8 והבת שלי בת 4. ילדים זה עניין מאוד לא נוח, הם מפריעים לך לעשות כמעט כל דבר שאתה רוצה לעשות, אבל – וזה משהו שהבנתי בבת אחת – שלהיות מופרע על ידי משהו כל כך יפה ומלא כל טוב כמו הילדים, זה עניין ראוי ביותר".

הכתיבה שלך על כתיבה קצת מפוגגת את המסתורין הזה של שירה כעניין מכובד נורא. נדמה שכל אחד יכול לכתוב שירים. לא ננזפת ע"י אגודת המשוררים הרציניים?

"אני כותב מין אנטי שירים. אני אוהב לסתור את התחושות המובנות מאליהן, ואני חושב שכל אחד יכול לעשות את זה. זה מזכיר לי אנשים שרואים ציור מופשט ואומרים 'כזה גם אני יכול לצייר', וזה כמובן נכון. אף אחד לא מונע מהם לעשות את זה. אני לא בטוח שכולם אוהבים את מה שאני יוצר, אבל אני לא מנסה לומר להם שזה משהו שרק אני יכול לעשות. אני מנסה אבל לא מצליח לנתץ את המסתורין שבשירה, כי תקשורת בין בני אדם היא תמיד משהו מסתורי ביותר. מצד שני, אני גם משתדל לא לטעון למכובדות לא ראויה – ועל זה אני בטח אקבל נזיפה מאגודת המשוררים המכובדים. יש שם אנשים נחמדים שיודעים הרבה על מיתולוגיה יוונית ועל מקורותיהן של מילים, ולחלקם יש אפילו ספרים על כוכבים ועל שמות של חיות. זה תמיד מרשים אותי כשאני מגיע לשם לחידוש החברות באגודה ותשלום חשבונות".

תוך כדי קריאה בשיריך, עולה החשש שמא יש פה איזה משחק או להפך, סוג של התנשאות…

"אני לא לועג לקוראי שירה. לפעמים אני לועג לעצמי, לאובססיות הטיפשיות שלי ולמעורבות שלי בעסקי השירה. ברור שיש מי שיקראו בשירים שלי דברים שלא התכוונתי שיהיו בהם וזה סדר גמור, זה חלק מההנאה כשקוראים ספרים".

אתה מקבל הרבה תגובות מקוראיך?

"אני לא בטוח מה זה הרבה, אבל כשאני קורא את השירים שלי בפני אנשים הם קודם כל צוחקים ונדמה לי שזאת הדרך הכי טובה להבין מה אני עושה בשירה. חלק מהצחוקים האלה מתוחים או עצבניים, כאילו שהם לא בטוחים לגמרי איך להגיב. אני משער שחלק מהאנשים לא בטוחים שאלה באמת שירים. בהשקה של הספר בישראל קראתי שירים לקהל הישראלי דרך "סקייפ" – כשתרגמתי חלק מהתגובות באמצעות התרגומון של גוגל, הבנתי שהיו גם מי שקבעו בביטחון שאני בכלל לא כותב שירה. אני מקנא באנשים כאלה על הביטחון העצמי שלהם". בהרבה מהשירים שלי אני תובע תשומת לב, כי כמו כל אמן אני משוכנע שאני יוצר משהו בעל משמעות. כאמן אני לא נאור מאחרים, אני כמהה לאהבה ואני מוכן לחשוף את הפגיעות הזאת שלי".

הספר הקודם שלך עוסק בשפם של היטלר. מה כל כך עניין אותך בו?

"הוא נראה נורא מטופש והוא תקוע באמצע פרצופו של הרֶשע. הוא מייצג בעיני את הדברים שאי אפשר להבין ולא משנה כמה ננסה, כמו חור שחור".

ומה יהיה בספרך הבא?

"יקראו לו "טינה", ורוב השירים בו יוקדשו לטינה, אישה שהיא רעיון, ישות מופשטת, שייתכן שעד שאגמור לכתוב אותה בכלל יקראו לה סטיבן והיא תקדיש את עצמה להמצאות העולם העתיק – אם כי ספק אם זה יקרה".

** הראיון עם פיטר דיוויס התפרסם במוסף הספרים של לאישה.