ארכיון תג: ראיונות

האנשים שמאחורי – הפרויקט האינטרבלוגי

 

 

הפוסט הזה הוא חלק מפרויקט "שאלה עוברת" שיזמה עדנה אברמסון. שמונה בלוגרים שעוסקים גם בספרות – אירית וינברג, גילי בר הלל סמו, מרית בן ישראל, טלי כוכבי, ירין כץ, פאר פרידמן, עדנה אברמסון ואני – שואלים ועונים אלה לאלה, וכל הפוסטים מתפרסמים הבוקר בשרשרת:

זו השאלה ששאלה אותי עדנה אברמסון מ"הרפובליקה הספרותית":

http://www.lit-republic.co.il

 

כמי שפגשה כל כך הרבה סופרות וסופרים במסגרת ראיונות, מה את יכולה לגלות לנו על הפער בין המילים החזקות והנפלאות לאישיות שמאחוריה? האם מתגלה תמיד אמן מיוסר וחסר ביטחון? וירטואוז-מילים גם פנים אל פנים? ואולי בכלל אישיות אפורה ומשעממת? ובקיצור, מה בין ההבטחה שבין דפי הספר ובין האנשים שמאחוריהם.

ובכן:

בשבוע האחרון צפיתי בשני חלקים של ראיון טלוויזיוני עם פיליפ רות'. המונח "צפיתי" לא מתאר עשירית מההתרגשות, ההתלהבות והמחשבות שאחרי הצפייה, משום שרות', אחד הסופרים האהובים עלי ביותר (ולדברי אלן ינטוב, שראיין אותו לבי. בי. סי "כנראה גדול הסופרים החיים כיום") לא דיבר הרבה במהלך הקריירה שלו. רות' כתב, כל יום, בכל רגע פנוי שלו (כמעט 40 ספרים), ולא הסכים להתראיין. עכשיו, משהודיע על פרישה מכתיבה ("חשבתי שאני אמות, אבל אני מאושר") הוא מסוגל לדבר, ומתברר שיש לו הרבה מה לומר, ושמאוד מרגש להקשיב לו.

את רות' לא ראיינתי מעולם, וכן, זה חלום שאולי לא יתגשם. אבל ראיינתי לא מעט סופרים טובים בשנים האחרונות, ולא כולם היו מסעירים או אפילו מסקרנים בשיחה פנים אל פנים. למעשה, היו דווקא יותר סופרים שחשבתי שהספרים שלהם לא ממש יוצאי דופן, נחמדים אבל לא הרבה יותר מזה – שהתגלו כאנשים מרשימים, קלי שיחה, משעשעים או מקסימים באופן כללי. הקשר בין המילים הכתובות לאישיות שמתגלה בראיון? לא ברור, לא אחיד ובוודאי לא צפוי מראש.

אני פוגשת את הסופרים שאני מראיינת כשהם מקדמים ספר חדש. כמעט לא יוצא לי לראיין אותם סתם ככה, משום שהם מעניינים אותי, אבל אין אירוע ספרותי כלשהו שמצדיק את המפגש הזה מבחינתם. הסיטואציה הזו מביאה איזה ממד מלאכותי לשיחה עוד לפני שהחלה. לפעמים העננה הזו מתפוגגת בקלות, ולפעמים המרואיין כל כך מותש ממסע יחסי הציבור שהוא לוקח בו חלק, שהוא מפעיל איזה טייס אוטומטי, ולא נכנע לפלירטוטיה של המראיינת. פול אוסטר, למשל, הבהיר לי בראשית השיחה שמבחינתו כל דיבור על הספרים שלו מיותר. הוא הרי כותב את כל מה שיש לו לומר, ואין הרבה טעם לשוחח מעבר לזה. יחד עם זאת, מאחר שמדובר באיש כריזמטי מאוד, ואינטליגנטי, השיחה אתו הייתה מעניינת מאוד. אוסטר המרואיין היה כובש, מהורהר, מתוחכם ורגיש בדיוק כמו הספרים שלו.

לעומת אוסטר, פטר הוג, הסופר הדני המשובח, התראיין ברצון ובפתיחות והשיחה אתו גלשה להמון מקומות מפתיעים. הוא סיפר, למשל, שכתב מאות ואלפי עמודים שלא נכנסו לספריו, ונפרד מהם בקלות לטובת פח המחזור ברחוב שלו. לא, אין לו קשר סנטימנטלי למשפטים נפלאים שהגה או לרעיונות שנפסלו. הוג רואה את עצמו חלק מנהר ענק ושוצף של יצירה אנושית שלעולם לא יפסיק לזרום. והאגו שלו? זה אחד הדברים המפתיעים בראיונות עם סופרים. המצליחים ביותר בהם מפגינים, בראיון לפחות, אגו מרוסן, מתון, זערורי ממש לעומת, נניח, כדורגלנים או כוכבי ריאליטי.

כמעט לא פגשתי סופרים בעלי אישיות אפורה ומשעממת. המדגם שלי בוודאי אינו גדול מספיק, ואולי גם הבחירה מראש במי שמשהו ממילותיו הדהד משהו בתוכי. וגם אמנים מיוסרים כמעט לא פגשתי. סופרים שכותבים את האמת על כאבים גדולים לא יושבים מול מרואיינת עם טישו כדי לשחזר את הדרמה. ליונל שרייבר, למשל, שספרה "מוכרחים לדבר על קווין" הוא מן הכואבים שקראתי, הייתה המאופקת והקשה לפיצוח ממרואיינותי. הגילוי המפתיע (מפתיע? באמת?) האחד הוא שרוב הסופרות המוצלחות (מרגרט אטווד, קייט אטקינסון, אודרי ניפנגר, ורונית ידעיה – הנה, הזכרתי שם של מרואיינת עברית, למרות שהבטחתי לעצמי לא, אבל ידעיה היא דוגמא למישהי שחוויית המפגש אתה מסחררת ומצחיקה ומפתיעה כמו כתיבתה) מגדלות חתולים, וגם מעלות את זה מתישהו במהלך השיחה, ביוזמתן. ואז זה נגמר, בדרך כלל. אנחנו לא מצליחות לשוחח על שום דבר נוסף, כי לספרות יש רק מתחרה אחד בעולם הזה, מסתבר (ויש לו זנב).

 

tumblr_mznm6gygFu1t4iob6o1_500

אני שאלתי את מרית בן ישראל בעלת הבלוג "עיר האושר" (ומרואיינת שהשיחה אתי שלחה אותי, ממש כמו הכתיבה שלה, לנבור בועד ועוד ספרים ועוד ועוד אסוציאציות) מה דוחף אותה לכתוב דווקא ברשת, מאיפה המוטיבציה שנולדה כשהקהל היה עדיין אלמוני ועד כמה היא מרגישה שהכתיבה שלה מנותבת על ידי הידיעה (שכבר קיימת היום) מיהם קוראיה.  התשובה בבלוג שלה: http://maritbenisrael.wordpress.com

 

חשפו אותי כחולה בדיכאון בטעות – אז כבר עשיתי מזה קריירה

 

"אחד מכל חמישה אנשים סובל מקשקשים. אחד מכל ארבעה, סובל ממחלת נפש. יצא שלי יש את שניהם". רובי ווקס, קומיקאית, מראיינת-על, תסריטאית, ואשת טלוויזיה מן המצליחות ביותר בבריטניה ובארה"ב, מעולם לא תכננה לספר לעולם על מחלת הנפש שלה. הבושה, החרדה, הפחד שמא תאבד את הקריירה שלה – ווקס העדיפה לשתוק ולהמשיך לסבול לבדה. אלא שלפני שבע שנים הוא "הוּצאה מהארון" בטעות על ידי אנשים עם כוונות טובות. ארגון צדקה שווקס הסכימה לתמוך בפעילות שלו לטובת פגועי נפש הפך אותה לדמות המובילה על הפוסטרים שלו, והיא גילתה לתדהמתה שפניה מחייכות מכל קיר ברכבת התחתית של לונדון, ומבשרות לאומה שהיא סובלת מדיכאון קליני.

במבט לאחור, ווקס יודעת שזה היה סוג של נס. מאחר שהיא אישה שאפתנית, נחושה ויצירתית מאוד – היא לא נמלטה בחזרה לתוך הארון, ולא הסתרה באיימה מהעיתונות הצהובה. ווקס החליטה לרתום את החשיפה הלא מתוכננת לטובתה. היא כתבה מחזה על הדיכאון שלה, ואחר כך ספר, ויצאה לסיבוב הופעות. הקריירה שלה – שלדבריה הייתה כבר בדעיכה – הובערה מחדש. ווקס הופיעה במוסדות של פגועי נפש, ללא תשלום, תמורת הזכות להישאר ללון שם. "כדי לשוחח עם בני השבט שלי", היא מסבירה. "כשאני פוגשת חולים אחרים אני מרגישה קרבה רגשית עצומה. אלא אנשים שחוו את הדברים שאני חוויתי ומבינים אותי בצורה העמוקה ביותר. השיחות שלנו הן החוויות הכי מרגשות והכי אמתיות שאי פעם היו לי".

בסוף החודש ישודר בערוץ 8 הסרט "רובי ווקס חולת נפש", שבו ווקס מספרת בכנות רבה על ההתמודדות שלה עם הדיכאון הקליני, בעלה וילדיה חושפים את הקושי ואת ההערצה שלהם אליה, והיא מלווה שלושה חולים אחרים בדרכם לספר את הסוד האישי שלהם לאנשים במקום העבודה שלהם. לדבריה של ווקס בחברה שלנו קל לעבריינים קל יותר להתקבל לעבודה מלפגועי נפש. "הבושה עדיין עצומה", היא אומרת. "מחלת נפש היא משהו שאין לו סימנים חיצוניים. אין צלקות, אין גידולים. אנשים לא רואים מה לא בסדר אתך וזה מפחיד אותם, אז הם אומרים לך 'לתפוס את עצמך בידיים' ו'לצאת מזה' כשלמעשה מדובר בתהום אפלה ונוראית שאין אפשרות ככה סתם 'לצאת ממנה', והקושי לספר עליה לאחרים נובע בין השאר מחששות לאבד את החברים, לאבד את מקור הפרנסה".

ווקס עוד מעט בת 63. היא גדלה באילינוי, ארה"ב, בת להורים יהודים שנמלטו מאוסטריה בשנת 1939. אבא שלה, אדוארד, התעשר מייצור נקניקיות (למעשה, מייצור השקיקים שלתוכם נדחס בשר הנקניקיות) ואימא שלה, ברברה, הייתה רואת חשבון. רובי, בתם היחידה, מספרת על ילדות לא מאושרת בבית כמעט הזוי, שבו הווילונות היו תמיד סגורים, הרהיטים כוסו בניילון, אימא שלה נהגה לנקות באובססיביות ולצווח ש"בני תרבות לא מכניסים עקבות הביתה" או כמו שווקס אומרת "היא רצתה שאני אתקלח במקום אחר לפני שאני נכנסת הביתה", ואבא שלה היכה אותה לעתים במברשת שיער או בחגורה. לא מפתיע לכן שבהזדמנות הראשונה היא נמלטה משם, חצתה את האוקינוס והתיישבה באנגליה, למדה משחק, התקבלה ל"רויאל שייקספיר קומפני", החלה לכתוב מחזות משלה, הופיעה כסטנד אפיסטית, כתבה תסריטים לטלוויזיה ודי מהר הפכה לכוכבת. "האנגלים לא מעריכים במיוחד את האמריקאים", אני מעירה במהלך שיחתנו השבוע. "די מדהים שאותך קיבלו ככה, בזרועות פתוחות." ווקס, שחיה כבר יותר משלושים שנה בלונדון, מהרהרת לשנייה: "אנגליה זה בדיוק כמו אמריקה", היא אומרת לי.  "רק עם מבטא משונה ועם תרבות".

ווקס נשואה למפיק הטלוויזיה האנגלי אד ביי, יש להם שלושה ילדים (מדלין, מרינה ומקס) והם גרים בנוטינג היל. היא עדיין זעירת גוף, אדומת שיער, בוהקת ליפסטיק, תזזיתית וקולנית, ולא פחות ממוקדת מטרה מכפי שהייתה בראיונות הגדולים שבזכותם התפרסמה: הריאיון עם אימלדה מרקוס בינות לאלפי זוגות הנעליים שלה, הריאיון שבמהלכו חיטטה בארון הבגדים של שרה פרגוסון, השיחה המרתקת שניהלה עם רוזאן באר בעוד שתיהן שרועות (בבגדים) באמבטיה, הריאיון המרתק עם בוריס ילצין ועשרות רבות של מפגשים בלתי נשכחים שלה עם סלבס, כולם אישיים, כמעט אינטימיים, למרות נוכחות המצלמה ועיניהם של עשרות מיליוני צופים. האמביציה והנחישות שלה הטיסו אותה סביב רוב חלקי כדור הארץ, גם כשהייתה בחודש תשיעי, כדי לא לפספס ראיונות נדירים, והביאו אותה לבלות לפעמים שלושה ימים ברציפות עם מרואיין, לצורך תוכנית שארכה חצי שעה בלבד. שלא מאחורי המצלמה היא הייתה מעורבת באחת ההצלחות הגדולות של הבי בי סי, כעורכת התסריט של "פשוט נהדרת", סדרת הקאלט הקומית של ג'ניפר סונדרס, ובין שאר עיסוקיה היא גם מייעצת בנושאים של תקשורת עסקית ללקוחות כמו חברת "סקייפ", הבנק הגרמני "דויטשה בנק" ומשרד הפנים הבריטי.

אה, כן, והיא גם למדה לא מעט. ועדיין לומדת. היא סיימה תואר בפסיכולוגיה קלינית, המשיכה לתואר שני (באוקספורד, כמובן) בחקר המוח, ובימים אלה עתידה לבלות תקופה ביו-סי-אל-איי (האוניברסיטה הנודעת של לוס אנג'לס) בלימודי המשך בתחומים אלה. המוח ומה שקורה בו עניינו אותה עוד הרבה לפני שהבינה שמשהו שם בפנים גורם לה להתקפי הדיכאון המשתקים שלה. אלה החלו, כנראה, בגיל 15 בערך, לא לעתים תכופות, אבל בעוצמה שמנעה ממנה לקום מהמיטה ולתפקד. "אז לא היה לזה שם", היא אומרת, "אז עשו לי המון בדיקות וחשבו שיש לי כל מיני מחלות, ואף אחד לא חשב שאולי זה קשור לזה שאימא שלי צורחת או רודפת אחרי ברחוב בשלג בכותונת לילה, כי גם אצלה לא קראו לזה מחלת נפש אלא ייחסו את זה לגיל המעבר, שכנראה נמשך משהו כמו שמונים שנה".

ווקס חוותה פעם התמוטטות בלתי צפויה במהלך יום ספורט בבית הספר של אחת מבנותיה. בהרצאתה ב – Ted (www.ted.com) שהיו לה יותר מ – 700 אלף צופים, היא משתמשת באותו הומור-עד-הקצה שלה כדי לתאר את אכזבתה העמוקה, מכך שהמשבר הנפשי העמוק שלה לא התרחש בנוסח קפקאי, מהורהר ועמוק במהלך התחבטות על משמעות החיים, אלא ביום ספורט בבית הספר של בתה, כשמסביב נשות חברה אנגליות צורחות קריאות עידוד כמו "קדימה, יבלת, רוצי מהר יותר" ו"פטרת, את אלופה", מה שחיסל את האפשרות שקייט בלנשט תשחק את דמותה הנוגה בסרט שיעשה על האירוע. ווקס התעוררה למחרת ב"פריורי", בית חולים פסיכיאטרי יוקרתי, לשם היא חוזרת בסרט התיעודי שלה, מלאת הכרת תודה על הטיפול, ובעיקר על התרופות.

איך את מצליחה לקחת תרופות פסיכיאטריות ולהמשיך להיות כל כך מצחיקה?

"אין לשני הדברים האלה שום קשר. התרופות הן מה שמציל אותי מלשכב ערה, עם עיניים מתות לגמרי, ולשקוע בסבל נורא ואיום שאי אפשר אפילו למצוא מילים לתאר אותו. שמעתי על שחקנים ויוצרים שמצהירים שהם לא מוכנים לקחת תרופות כי זה מטשטש את האישיות שלהם, וזה נשמע לי טיפשי ושערורייתי כמו לא לקחת תרופה נגד סוכרת או מחלת כליות או כמו לא לעבור טיפולים כימותרפיים כשיש לך סרטן. יותר מדי פעמים שאלו אותי אם הדיכאון זה לא מה שהופך אותי למצחיקה, אם זה לא חלק מהיצירתיות שלי…. זה נורא מכעיס אותי, כי לא, כשאת בדיכאון קליני את מרגישה כאילו את ישנה ולא מצליחה להתעורר, כל מה שעושה אותך למי שאת נמחק ונעלם. את לא יצירתית, את לא מצחקה, את לא מיוחדת, את שוכבת שם כמו שק מלט ושום דבר לא חשוב לך".

 ווקס, כאמור, מדברת על הדיכאון הקליני שלה בחופשיות רק בשבע השנים האחרונות. לפני כן היא חלקה את הסוד רק עם בעלה, שחיפה עליה בחזית המקצועית והמשפחתית כאחד. כשהייתה לה תכנית אירוח שצולמה בביתה, בעלה היה מסע אותה מהמוסד שבו הייתה מאושפזת הביתה, שם הייתה מתאפרת, מתלבשת, מראיינת ומצטלמת כרגיל, ובתום התוכנית מחזיר אותה לאשפוז.

איך הצלחת להסתיר את המחלה מהילדים המאוד פיקחים שלך?

"הם ידעו שאימא נוסעת הרבה בעולם ונעדרת הרבה מהבית, אז בכל פעם שאושפזתי, סיפרנו להם שאני מראיינת מישהו בארץ אחרת. כשהם הגיעו לגילאי העשרה, כבר לא יכולנו לשקר וסיפרתי להם."

איך הם הגיבו?

"הם באו לבקר אותי בבית החולים וכשהם ראו שאני מוקפת אנשים חכמים ומעניינים, באמת מעניינים, ולא מפלצות שצורחות בקולי קולות ומנסות להצית לעצמן את השערות, הם לא נבהלו. נדמה לי שהם מכבדים את העובדה שאני עוסקת בזה, והם לא מתייחסים לזה יותר מדי, אנחנו כבר לא מדברים על זה יותר".

ואם כבר מדברים על ילדים, ווקס אומרת שהתהיה העולה אצל כל הורה שיש לו מחלת נפש היא, כמובן, האם הילדים ירשו אותה. "זאת רולטה רוסית", היא אומרת. "את יכולה להיות אימא נפלאה והבן שלך יכול לחלות, ובמקרה כזה העצה היחידה שלי היא למצוא תרופות מתאימות, וכמה שיותר מהר".

אף אחד מהאנשים סביבך לא ידע?

"זה היה תוקף אותי אחת לכמה שנים, כך שזה לא מאוד פגע בעבודה שלי. כשהייתי ברויאל שייקספיר קומפני, מדי פעם הייתי לוקחת חדר במלון וישנה כמה ימים עד שזה עבר. אני זוכרת את עצמי כייצור נואש, קולני מאוד, שמשתלט על כל אירוע שבו הוא נוכח ותוקע מונולוגים בכל הזדמנות. רק אחרי שילדתי עם שלישית איבחנו אותי כסובלת מדיכאון קליני. זה היה רגע נפלא, כי הייתי בטוחה שעכשיו שיש לזה שם ויודעים מה יש לי, יוכלו לרפא אותי. "

זה לא מפחיד נורא להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי?

"זה נהדר. עד לאותו רגע חשבתי שאני מדמיינת. שאין לי שום דבר. לא הבנתי למה אני לא מצליחה לצאת מזה, כמו שכולם יעצו לי. כשאת מתעוררת במחלקה פסיכיאטרית וסביבך יש אנשים שסובלים מאותה מחלה, את יודעת שלא המצאת את זה, שזה קיים. זה רגע נפלא".

בהצגה ובספר החדש ("עולם חדש ושפוי", שתרגם תורגם) ווקס כבר לא מדברת על ההורים שלה. "כילדה לא ידעתי שאני גדלה בבית מטורף", היא אומרת. "חשבתי שככה זה אצל כולם. הבנתי שמשהו מאוד לא בסדר כשחברות היו באות אלי ואומרות לי שאימא שלי ממש מפחידה.". בכל פעם שחזרה לאנגליה מביקור הורים, היא מהירה לביתו של חברה הקרוב אלן ריקמן, שם התיישבה על הספה, נתנה מונולוג של 25 דקות "כדי להקיא את כל המטען הרגשי", ורק אז נרגעה והרשתה לריקמן ורעייתו להשכיב אותה לישון על הספה. בראיון לטלוויזיה האוסטרלית היא אמרה פעם "שאלתי את הורי בגיל מבוגר מאוד איפה שאר המשפחה שהייתה לנו באוסטריה, והם אמרו 'כולם נשרפו', רק אז הבנתי שהם היו בעצם ניצולי שואה, ושאני ניצולת השואה שלהם".

היום ווקס מרכזת את עיקר הסקרנות האינטלקטואלית שלה בלימודים על המוח והאפשרויות לשנות את התגובות האוטומטיות שמייצרות אצלנו מצבים כמו דיכאון. "ההורים שלי היו חומר נהדר לקומדיה", היא אומרת, "אבל מיציתי את זה. אני מתעניינת מאוד במה שמתרחש במוח, בחומרים שעושים שם נזק, בסוגים שונים של טיפול קוגניטיבי ובגישה שנקראת "מינדפולנס" (Mindfulness ) שמאפשרת לי למקד את תשומת הלב ולהתכוון לרגע שבו אני נמצאת. זאת גישה טיפולית שעוזרת מאוד לסלק את הקולות הפנימיים שיש לכולנו בראש, גם לאנשים שאינם פגועי נפש, הקולות של הביקורת המתמדת שאומרים לנו שאנחנו לא מספיק טובים או צריכים לעשות עוד. " ווקס אומרת שהתיאוריות שאליהם נחשפה המדברות על גמישות מסוימת של המוח, המאפשרת שינוי של צורת החשיבה וההרגלים אפשרו לה למנוע  מעצמה התקפי דיכאון לפני שנחתו עליה במלוא העוצמה. היא למדה לזהות את הקצה, את ההתחלה, לתת לדברים לחלוף ורק להתבונן בהם,  לפני שהצונאמי הגדול והמשתק מגיע.

כשאת מרגישה את הדיכאון מגיע את פשוט מורידה הילוך? מפסיקה לעבוד? הולכת לנוח?

"לא, זה לא משהו חיצוני. למדתי לראות את הדברים ולא לקבור או להדחיק אותם, כי אם מייצרים רעש אינסופי כדי לא לשמוע את הדיכאון, הוא חוזר בגדול. אני מאמנת את עצמי להרגיש כל רגע במלואו וזה מוריד את רמות החרדה והמתח שלי.  אני יכולה עדיין לבחור לעבוד 24 שעות ביממה, אבל אני כבר לא נשרפת מזה".

את קוראת לחולי נפש אחרים "השבט שלי"

"כל החיים הייתי אאוטסיידרית. פתאום פגשתי אנשים שלא ענו 'הכל בסדר' כששאלו אותם מה שלומם, אנשים שיש בתוכם משהו אפל. הקשר שנוצר הוא מיידי, אנחנו מדלגים על כל שיחות הסתם ומתחברים מיד למהות העמוקה שלנו".

אחרי שנים שבהן את מופיעה ומדברת על מחלות נפש, את עדיין מרגישה שמדובר בנושא שמעורר בושה?

"יכול להיות שהיחס למחלות נפש משתנה לטובה, בשלושה או ארבעה רחובות בערים הגדולות בעולם שיש בהם אנשים משכילים. אבל זה עדיין נושא שלאנשים קשה לחשוף. הופעת בלונדון ובלוס אנג'לס ובמלבורן ובכל מקום היו לאנשים אותן שאלות" האם הכדורים מזיקים? האם המחלות מולדות? האם הסביבה משפיעה עליהן? נדמה לי שאנשים נורא רוצים לדבר על הנושא ואין להם עם מי. באחת ההופעות שלי קם גבר והתוודה שהוא לוקח כדורים פסיכיאטרים כבר עשרים שנה ואין לו אומץ לספר לאשתו, ואשתו עמדה שם לידו נדהמת. אנשים מחכים להזדמנות להתוודות. הם יכולים לדבר אתי כי אני לא מתנשאת, אני אחת מהן, אני אמנם עושה מהסיפורים האלה משהו מצחיק, אבל אני לא מתיימרת לדעת יותר מהם, רק לעורר בהם את היכולת והרצון לדבר ולשאול".

את דוגמא טובה למישהי שקרו לה המון דברים טובים אחרי שהמחלה שלה נחשפה

"אני עשיתי מזה קריירה. כתבתי, הופעתי, אני עדיין מופיעה בכל העולם. הלכתי ללמוד באוקספורד רק מפני שהתחלתי להתמודד עם הנושא בגלוי – כל הדברים הטובים קרו אחרי שהסכמתי להיפרד מהדמות הלא אמתית שלי, זו שהתחזתה למישהי שאין לה דיכאון. אם לא הייתי מרפה ממנה, הייתי תקועה עדיין באותו מקום מלא חששות ובושה".