ארכיון תג: רומנטיקה

צובעת את החיים בוורוד

ahern

כשלוסי סילצֶ'סטֶר פוגשת יום אחד גבר מרופט למראה, שטוען שהוא-הוא החיים שלה, ולא במובן המטאפורי רומנטי של המלה, היא לא לגמרי מופתעת. עד לאותו יום היא מילאה את היומיום שלה במטלות ממסכות מחשבה ונעה בין עבודה שהיא לגמרי לא אוהבת, לדרמות הרבות בחייהם של בני משפחתה. בין לבין היא האכילה את החתולה שלה, שיקרה פה, התחמקה שם, והתעלמה מעוד ועוד מעטפות מוטבעות בזהב שהופיעו על השטיח בביתה, והזמינו אותה לפגישה עם החיים. כך שכשהפגישה הזו לבסוף מתקיימת, לוסי – ועמה אנחנו הקוראים – כבר יודעים שהגיע הזמן, ושאם הגבר הזה אומר שהוא חייה, ושהיא חייבת לעשות משהו כדי להציל אותו מהתפוררות סופית, יש כנראה טעם להקשיב לו.

המציאות הלא ממש מציאותית הזו היא רק תכסיס קטן שבו משתמשת הסופרת האירית הצעירה והמצליחה ססיליה אַהֶרן בספרה החדש "פגישה עם החיים". את המשך הסיפור היא תוחמת כמעט לגמרי בגבולות המציאות ההגיונית המקובלת, ומספקת כמו בשורת הרומנים הקודמים שלה, עליות, מורדות, רגעי אושר, שניות של יאוש ובעיקר הזדמנויות רבות שבהן הגיבורה שלה יכולה לבחור בחירות אישיות, לצמוח ולהשתפר, מה שמבטיח את הסוף הטוב: לוסי, שהייתה צעירה חביבה אבל נוטה לכלומניקיות נאלצת להתבונן לחיים שלה בעיניים ולשנות כיוון, ובסופו של דבר משתנה באופן שמאפשר לה לאהוב את עצמה וכן, כן, גם אחרים.

"פגישה עם החיים" (זמורה ביתן. מאנגלית: דנה אלעזר הלוי) הוא ספרה השביעי של אהרן, והיא כבר כתבה שלושה נוספים אחריו, שהאחרון בהם ("איך להתאהב") יראה אור באירלנד באוקטובר. אז היא כבר תעבוד על הבא אחריו. היא פרסמה את הרומן הראשון שלה "נ.ב. אני אוהב אותך" (ספריית מעריב, וזה המקום לגילוי נאות: בתרגום שלי) כשהייתה בת 21 בלבד, ולהפתעתה – כך היא אומרת – הוא הפך מיד לרב מכר בינלאומי. קודם כיכב 19 שבועות בראש טבלת רבי המכר באירלנד, מולדתה, משם היגר לבריטניה, לארה"ב ומהר מאוד נרכש ותורגם בלא פחות מארבעים מדינות. רומן הביכורים שלה גם עובד ב – 2007 לסרט קולנוע בכיכובה של הילארי סוונק. אז היא כותבת ספר אחד לפחות בשנה: מתחילה בינואר, מסיימת במרץ, עוברת על ההגהות והעריכה עד יוני בערך, ולקראת החגים (שלהם) הספר רואה אור והיא יוצאת למסע קידום מכירות, ראיונות וכו' וחוזר חלילה. ולא, השגרה לא ממאיסה עליה את החיים. להפך "יש לי כל כך הרבה רעיונות לעוד ספרים", היא אומרת בראיון טלפוני מפורטוגל, "הלוואי שהיה לי זמן לכתוב את כולם".

אהרן, כמעט בת 32, נולדה ומתגוררת בדבלין. היא בתו של ברטי אהרן, מי שהיה ראש ממשלת אירלנד בין השנים 1997-2008. היא דיגמנה, שרה (בלהקת "שימה" שהגיעה למקום השלישי בקדם ארוויזיון האירי. "איזה מזל שזה לא הצליח", היא אומרת. "לא הייתי מגיעה לכתיבה שאני כל כך אוהבת") וגם למדה עיתונות, אבל לא עסקה במקצוע, משום שההצלחה שלה כסופרת מילאה את חייה בעשייה, וגם בנסיעות אינסופיות סביב העולם. הספרים שלה, שעד כה נמכרו בלמעלה מ – 13 מיליון עותקים, מופצים ב – 46 מדינות. מלבדם היא כותבת סיפורים קצרים, שאחד מהם ("מר וופי") היא הפכה למחזה; היא כתבה סדרת טלוויזיה "סמנתה, מי?" ששודרה בארה"ב ברשת ABC  (עם כריסטינה אפלגייט וג'ניפר אספוזיטו). "כל החיים כתבתי בלילות, או בזמנים שהצלחתי לפנות בין לבין ורק את הספר האחרון שלי כתבתי במשרד שלי. אני יוצאת מהבית והולכת לעבודה, כותבת מתשע עד חמש וחצי כל יום וחוזרת הביתה, כדי להפריד לגמרי בין העבודה לבין חיי המשפחה שלי".  חיי המשפחה סובבים סביב בעלה, דיוויד, שהוא שחקן, לשני הצאצאים: רובין בת הארבע וסוני בן הכמעט שנה. הם, אגב, נישאו באירוע פרטי שהיו בו רק 170 אורחים וגם אלה הוטעו לחשוב שהם מוזמנים לטקס ההטבלה של התינוקת שהייתה אז בת חצי שנה. היו סלבריטאים בטקס, בעיקר משום שאחותה, ג'ורג'ינה, נשואה לניקי בירן סולן "ווסטלייף".

כשכתבת בגיל צעיר כל כך סיפור רומנטי, הופתעת מעוצמת ההצלחה?

"הופתעתי מאוד ושמחתי מאוד. פתאום מצאתי את עצמי נוסעת בעולם ומחוזרת כסלבריטי, וזה היה חדש ומשונה מאוד. זה עדיין משונה לי, ואני משתדלת לשמור על החיים הפרטיים שלי מחץ לתקשורת".

גדלת  כבתו של ראש הממשלה… אפשר להניח שרוב חייך היית דמות מוכרת

"גדלתי כזו שעומדת מאחור עם שאר בנות המשפחה ותומכת באבא ראש הממשלה. ברור שכתבו עלינו וצילמו אותנו, אבל אבא שלי היה תמיד במרכז, ואנחנו היינו כמו צוות סיוע ברקע. כשהספר שלי הצליח כל כך, פתאום הפנו אלי את הזרקורים, התעניינו בי, ראיינו אותי, הזמינו אותי לכל מיני מקומות. זה די הדהים אותי, ואני חושבת שלמרות שאני פוגשת הרבה קוראים ומתראיינת לא מעט, אני עדיין מתקשה להתרגל לזה".

הספרים שלך תמיד אופטימיים מאוד. "נ.ב. אני אוהב אותך" מספר על אלמנה צעירה שאיבדה את הגבר שאהבה מאוד, ובכל זאת היא לומדת מחדש איך לחיות בלעדיו. גם "פגישה עם החיים" הוא ספר על צעירה שעוברת כברת דרך, ולוקחת אחריות על חייה.

"אני מטבעי אדם מאוד אופטימי, ואני מאמינה שאנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו בצורה כזו, ואנחנו יכולים ללמוד ולהתפתח. כמעט בכל הספרים שלי יש גיבורות, נשים שלא מחכות שיבוא איזה אביר להציל אותן, ולמרות שהן מאוד רוצות אהבה , הן מגיעות אליה אחרי שהן לומדות איך לעמוד על הרגליים שלהן בכוחות עצמן".

זה מפריע לך שמקטלגים אותך לעתים קרובות כ"צ'יק ליט"?

"אני לא אוהבת את ההגדרה הזאת. אני לא חושבת שהנשים בספרים שלי או הקוראות שלי הן "צ'יקס", ואני לא אוהבת את הניחוח המתנשא בהגדרה הזאת. אני אמנם כותבת הרבה על נשים, ואני עוסקת גם בנושאים רומנטיים, אבל אני חושבת שהדמויות שלי הן לא סטריאוטיפיות ושבאמצעות הדרך שהן עושות אני מצליחה לכתוב על נושאים רגשיים ואחרים שמעסיקים קוראים וקוראות. "

אולי זה בגלל שאת כותבת בהומור, שאת מרשה לעצמך מין סוריאליזם כזה כמו ב"פגישה עם החיים"…

"אני כותבת בשפה קלילה, אבל אין בספרים שלי שום דבר קליל או שטחי. אני כותבת על הקושי של אנשים להתמודד עם אירועים שקורים להם בחיים, על השאלות הגדולות שאנחנו שואלים את עצמנו בקשר לחיים, על התהיה איך החיים מתמוססים לנו בין האצבעות. אני נותנת לגיבורות שלי להתפתח וכשיש סוף טוב, זה בגלל שהן מגלות כמה כוח יש להן".

ויש לגיבורה שלך, כמובן, חתולה בשם הילארי, והקשר ביניהן מצחיק מאוד… נדמה לי שאין סופרת אחת שראיינתי שאינה מגדלת חתול או שניים או עשרה…

"לי דווקא אין חתולים. בעלי אלרגי נורא לחתולים כך שגם בעתיד לא יוכלו להיות לנו חתולים… נתתי ללוסי חתולה משום שרציתי לכתוב על היחס הרגשי שהיא מגלה אליה, רציתי שיהיה לה מישהו שהוא רק שלה והיא לא חולקת עם איש ולא רציתי לכלוא אותה בבועה רגשית. אגב, זו הפעם הראשונה שיש למישהי מהדמויות שלי חיית מחמד…"

"החיים" של גיבורת "פגישה עם החיים הוא כאמור גבר, גבר אמיתי שקוראים לו קוזמו בראון (חובבי הקולנוע בטח שורקים לעצמם כרגע את "שיר אשיר בגשם", מתוך הסרט שבו כיכבה דמות כזו). אהרן אומרת שהיא רצתה לאתגר את לוסי שלה במה שקשור ליחסים שלה עם גברים, "כל השיחות שרצו לי בראש כשחשבתי על הספר היו בין גבר לאישה", ולכן בחרה דמות של גבר. לא מפני שהוא עתיד להיות המושיע, להפך, בספר הזה, העלמה במצוקה היא שאמורה להושיע אותו. "רציתי שזה יהיה סיפור אהבה, שלוסי תתאהב מחדש בחייה” היא אומרת, "כי אני חושבת שככה אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, מתוך אהבה גדולה אליהם".

אמי וליאו עושים את זה באי-מייל

"טוב נגד רוח הצפון" הוא תופעה. הוא לא רומאן המכתבים הראשון וגם לא המשובח שבהם, אבל הוא עושה באי-מייל את מה שקודמיו עשו בהתפייטות ושירה (ויוני דואר). הקצב? המסתורין? משהו גרם למאות אלפי קוראים בכל העולם לחטוף אותו מהמדפים. ראיון עם המחבר – דניאל גלטאואר:

 

צילום: הרברט קורן

אם אמי וליאו, שני זרים שהגיעו לגמרי בטעות זה לתיבת המייל של האחר, יסקרנו אתכם, יש סיכוי שתקראו את "טוב נגד רוח הצפון" בשעה-שעתיים רצופות, ואולי אפילו תיאנחו בסוף, מנגבים קלות את העין מדמעה בלתי נראית. למרות שמו המוזר (התרגום מגרמנית חייב, כנראה, הסתרבלות מסוימת) מדובר בספר זליל, מהיר, מתוקתק ומתקתק, סנטימנטלי במידה. סוג של ספר-בנות אינטליגנטי שבעיבוד הקולנועי שלו (ואין ספק שיהיה כזה) אפשר היה ללהק, נגיד, את ג'וליה רוברטס מול, נגיד, ג'ונתן ריס מאיירס ולהעניק חלומות נעימים לצופים מכל המגדרים.

"טוב נגד רוח הצפון" הוא ספרו השלישי של דניאל גלטאואר, עיתונאי אוסטרי, אך הראשון שהפך לרב מכר בלא פחות מ – 33 מדינות והראשון שתורגם לעברית. המשכו – נו, ברור שיש לו המשך – "כל שבעת הגלים", עתיד לראות אור בשנה הבאה. ההמשך הזה נדרש משום שהספר הנוכחי מסתיים באניגמאטיות מסוימת. לא ברור מה עתידו של הקשר בין אמי וליאו, שהחל, כאמור, במקרה אך נמשך והעמיק למרות שעל פניו נדמה היה כי אין לו סיכוי להתחבר אי פעם למציאות החיים של השניים. גלטאואר חיבר רומן מכתבים קלאסי, שבו הדמויות מדברות לסירוגין, ומביאות בכל פעם נקודת מבט חדשה על אותם אירועים. אין פה פרוזה מרגשת, משום שהכתיבה קצרה, תמציתית ולרוב נעדרת ניואנסים, כמקובל בדואר האלקטרוני. מצד שני, גלטאואר לא חסך מקוראיו הפתעות והמסע שעורכים ביחד אמי (נשואה ומגדלת את ילדיו של בעלה) וליאו (אקדמאי רווק המנסה להתאושש מקשר שהתפרק) מצליח לשבות את הדמיון.

גלטאואר, בן 50, הוא עיתונאי אוסטרי. הוא נולד, גדל ומתגורר בווינה, אך מבלה חלקים גדולים מזמנו בבית הכפר שלו בוואלפירטל, אזור כפרי מבודד שאותו הוא מגדיר "גן עדן לכתיבה". הוא החל לכתוב בגיל צעיר מאוד, קודם שירי אהבה ואחר כך סיפורים קצרים. אחרי הלימודים (חינוך ותולדות האומנות) החל לעבוד כעיתונאי. הוא כתב בעיקר בתחומי החוק והמשפט וכן טור אישי הומוריסטי שפורסם בעמודו הראשון של היומון השמאלני הליבראלי "דר שטאנדרד". ספריו הקודמים זכו להצלחה בארצו, אך "טוב נגד רוח הצפון" עשה את ה"בום" שגלטאואר ייחל לו והמשכו, כך הוא מדווח, מצליח עוד יותר.

איך הוא מסביר את ההצלחה הזו? גלטאואר משוכנע שהוא פשוט קלע לרוח התקופה. סיפור האהבה בין אמי וליאו מתרחש בעולם וירטואלי, שבו השניים מפתחים קרבה גדולה ועם זאת נשארים מרוחקים, כמעט מנותקים זה מזה. השילוב הזה, הוא חושב, מוכר למרבית הקוראים לו, וגם אם לא, הרי לכולנו ישנו הרצון העז הזה למצוא נפש קרובה, ליצור קשר, וכמאמר השיר, לחוות מקרה שיקרה, אם אפשר, במקרה. הבחירה שלו בפורט הרזה והתמציתי הזה, המבוסס כולו על חילופי מיילים, הייתה – כך הוא אומר – כמעט מקרית. "חשבתי להתחיל את ההיכרות ביניהם במייל, בטעות, ואחר כך להמשיך לספר מה קורה להם בצורה של רומאן רגיל, סיפור. כתבתי כמה עמודים וגיליתי שאני ממש מתענג על הכתיבה הזו. לא רק שהיא לא מגבילה אותי, היא מושכת אותי, אז המשכתי לבנות את כל סיפור האהבה הזה באותה צורה. "

במהלך הקריאה נדמה היה לי שהגיבורים שלך מתבצרים בעולם הוירטואלי שלהם, כאילו שהם משוכנעים שמצאו שם, אצל הזר/ה בצד השני של המייל, משהו שהם חיפשו במציאות והם פוחדים שכל זה יעלם אם אי פעם יפגשו

"כשמנהלים רומן וירטואלי, באמת קשה מאוד לדעת אם המציאות תוכל להתחרות בו. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים. בעיקר בכימיה שנוצרת בין שני אנשים, והעובדה שהם יודעים לכתוב יפה לא מבטיחה שום דבר מעבר לזה…"

הספר מבוסס על ניסיון אישי שלך? היו לך רומנים וריטואליים?

"לא, מעולם לא היה לי קשר דומה לזה שנוצר בין ליאו ואמי. יכול להיות שזה מפני שרוב החיים הייתי במערכות יחסים ולא חיפשתי מישהו אחר באינטרנט. כתיבת הדמויות שלהם אפשרה לי להתנסות בסיפור כזה, ואני יודע שזה יכול היה לקרות גם לי, זה לא משהו שאני פוסל מראש.  אנשים שאתה פוגש באינטרנט יכולים בקלות רבה לעורר את הסקרנות שלך באמצעות מילים,  אתה יכול להתקרב מאוד אבל גם לשמור על מרחק. "

נדמה שהשניים האלה מסוגלים להיות כל כך רומנטיים ולחשוב שהם מצאו נפש תאומה, דווקא בגלל שהם בכלל לא מכירים ואולי לעולם לא יכירו…

"גם אני חשבתי ככה, ולכן סיימתי את הספר כמו שסיימתי… אבל אז כתבתי את ספר ההמשך  – בלחץ הקוראים שלא השלימו עם האפשרות שליאו ואמי לא יפגשו לעולם – שאני מקווה שיגיע אליכם בישראל בקרוב מאוד, ושם הם מקבלים הזדמנות נוספת להתקרב ולהכיר אחד את השני, ולהוציא את הרגשות שלהם מהעולם הוירטואלי אל העולם האמיתי".

הקפדת שכל ההתכתבות ביניהם תהיה קצרה מאוד. מכתבי אהבה מסורתיים, בעיקר בספרות, היו תמיד ארוכים, מפותלים ומלאים משפטים שדורות אחר כך אהבו לצטט…

"מיילים זה משהו אחר לגמרי ממכתבים רגילים. הם מיציגים עולם יותר מודרני, פחות מסובך, יותר גמיש ויותר ספונטני. אפשר לשלוח ולקבל אותם ברווחי זמן גדולים, כמו שמקובל היה במכתבים, ואפשר לענות בתוך שניות, אפשר באלף מילים ואפשר בחמש. חילופי הרגשות פה הרבה יותר מהירים וישירים מאשר כשמישהו מנסח מכתב ושולח אותו. זאת לא חייבת להיות מגבלה, אגב, אם לסופר מתחשק הוא יכול לנסח גם מיילים מאוד פואטיים…"

רומנים כאלה, שמתחילים ברשת, לא עוברים אחרי חמש דקות לטלפון?

"את צודקת, אבל שתי הדמויות שלי היו מאוד סבלניות וזהירות. שניהם רצו להימנע מהאכזבה שתבוא אולי כשייפגשו. אפילו שיחת טלפון נראתה להם מסוכנת מדי. הם פחדו לאבד משהו שנולד בטעות, אבל נראה להם כבר מהתחלה חשוב מדי. ההתכתבות הזו במייל הייתה משהו שהם לא הצליחו לוותר עליו, ולא יכלו להסתדר בלעדיו. חשבתי שזה נכון להשאיר את זה ככה, כי רציתי לספר על הפנטזיות שיש לכל אחד מאיתנו, על האופן שבו כל אחד מדמיין את השני וזה לא תמיד קשור למה שמתקיים במציאות, ועל הדרך שזה מאפשר לנו לחצות גבולות ולממש את הרצונות שלנו. זה משהו שאנחנו עושים לעתים קרובות גם בקשרים שמתקיימים בעולם שמחוץ לרשת".

יש מי שסבור שרומנים וריטואלים כאלה יכולים דווקא לתרום לחיזוק של קשרים שיש לנו בעולם האמיתי. מה אתה חושב?

"שזה תלוי באישיות ובמצב. יש מי שזה משלים להם הרפתקאות, דמיון ופנטזיות שחסרות להם עם בן הזוג האמיתי שלהם, ויש כאלה שזה יטלטל את מערכת היחסים שלהם וישבור אותה. זה בוודאי מעלה הרבה שאלות. "

אתה גבר רומנטי?

"כמובן! ואני חושב שכל אחד נושא בתוכו את האפשרות להיות רומנטי. רבים, בעיקר גברים, לא רוצים לחשוף את הרגשות האלה שלהם. גם אני מסוגל להתכנס בעצמי ולא לחשוף בפומבי את הפן הרומנטי שלי, אבל אני בוכה בסרטים ואני מתרגש מאוד ממוזיקה ובכלל נוטה לרגשנות גדולה. תני לי סיפור רומנטי ואת יכולה להיות בטוחה שיהיו דמעות".

אז מתבקשת השאלה, האם אתה – כמו הגיבורים שלך – חושב שלכל אחד מאיתנו מיועד "האחד", או שאתה חושב שגם אהבות גדולות נגמרות עם הזמן והשגרה?

"אני לא חושב שיש דבר כזה, "האחד", אבל אני גם לא חושב שאהבה חייבת בהכרח להיגמר יום אחד. אנשים יכולים ללמוד להיות יחד למרות שהם משתנים עם השנים. אפשר לראות את השינויים האלה ואפילו להעריך אותם. ברור ששום דבר לא מרגש כמו ההתחלה, שיש בה המון תשוקה, אבל גם בשלבים מאוחרים יותר אפשר ליהנות עם מי שאוהבים".

This article was first published in the Laisha Literature Supplement, but you heard about it here first.