Tag Archives: ריצה

המאמנים אמרו לה לא לחשוף חולשה – ראיון עם סוזי פייבור המילטון

 

Suzy Favor-Hamilton vann 1500 meter på 3:57,40

 

הסיפור של סוזי פייבור המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרבר הנינוח. בפנים – הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע: ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודדות אתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד כזונת צמרת. "איך שרדת?" אני שואלת אותה בראיון שקיימנו השבוע. "זה לא היה קל", היא אומרת. "אני יודעת שכשמסתכלים עלי מבחוץ, נדמה שעברתי הכול בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה, שבעלי תמך בי במאה אחוזים ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר, ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ – 99% מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".

בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור-המילטון Fast Girl  – A Life Of Running From Madness (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון). בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזו שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה לעמוד באפשרות להפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו שיחזור ויציף אותה באדרנלין – והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת, ביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.

פייבור המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, וויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים, והחלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהחלה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה כאלופת ארה"ב בריצת 1500 מטרים וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו – 1500 מטרים).  "כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור-המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שסביב הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות – אם כי כבר מגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".

היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה. שנים לאחר מכן, בראיון לבי בי סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עלי לחצים אדירים", אומרת פייבור-המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו-קוטבית והבית כולו חי סביב התנהגות מאוד הרסנית שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות אולי אוכל לשפר את המצב, לגרום שמחה למשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכול פעם שזכיתי בתחרות."

איך התמודדת עם הלחצים האלה?

"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות, והתפללתי שכל זה יגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד היו לי מאמנים שאמרו לי שאסור לי בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי, אפילו לבעלי סיפרתי איזה התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".

היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך…

"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון, ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. זה בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכול נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה – אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית. "

ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 אחיה, דן, התאבד בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון להשיג מדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם "נייק". הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית ממנה סבלה, נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה בסופו של דבר גם לזנות.

בספרה, פייבור-המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה. באותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי, והיא מיהרה לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיטרי שגוי ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד. בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה מאנשים שיבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא עבורה תמיכה רפואית מתאימה.

איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכול, מסתבר, התחיל בתחושה שהחיים של אחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. הזוג המילטון עמד לחגוג עשרים שנות נישואים והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור-המילטון, בעלה לא ממש התלהב אבל כשהיא שכרה את שרותיה של זונה, הסכים והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת". שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה – תחת השם "קלי לונדי" – ופתחה במה שהייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.

 

41iWTgKpDKL._SY344_BO1,204,203,200_

חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהייתה לך על המסלול?

"בכל פעם שניצחתי ה"היי" הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא מצדי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים שמתמודדים – כמוני – עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות – זאת הייתה הקלה גדולה. העולם 'האמתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית ורק מחריף את השלב המאני והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס. "

הסימנים למחלה הופיעו עוד הרבה קודם. כשהייתה בתיכון שמרה על תינוק של שכנים, וכשאלה איחרו לחזור בלילה, המוח שלה החל לרקום סיפורי אימה. היא יצאה מהבית, השאירה את התינוק לבדו, ויצאה לאימון ריצה – משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות. :שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אם הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה ("זולפוט" ובארץ "סרטרלין") אילו הייתה יודעת שאחרי סבל מהפרעה דו קוטבית? אני בטוחה שכל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם אותי מבפנים. "

סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה "כאילו שחזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהם גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו. בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכס,, לתכשיטים, למסיבות "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, הכוללת לא מעט מפורסמים והיא השתתפה גם באורגיות ומסיבות מין. "לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שיצר התחרות שלה דחף אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"אירוטיק ריביו", מדד זונות הצמרת – כן, יש כזה דבר בלאס וגאס – וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום שני.

ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה אתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה לומר לבקש שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.

איך התמודדת עם הפרסום?

"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולת. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, יוגה, יצירה אומנותית. זה לקח המון זמן וזה עדיין לא פשוט. אני עדיין מתמודדת ונאבקת עם המחלה, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".

מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?

"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת, לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים. "

הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?

"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי, ולהבין אותן".

היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר אתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור, סייע לה להסביר הכול לבתם בת ה – 11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה) ולדבריה אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? פייבור-המילטון אומרת "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים, כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת"

*פורסם בשבועון "לאשה".

בלי פשרות, בלי ממוצעים

 

 

 

 

"מרתון" הוא ספר קצר ומפתיע. בפחות מ-130 עמודים עורכת בו זהר פרידמן מסע מורכב, מפרך ומפותל לא פחות מאלה שעוברים אצני מרתון אמיתיים כשגופם מטלטל לאורך 42 קילומטרים. אלא שפרידמן, וגם הגיבורה שלה, עוברות את רוב הדרך הזו בתוך עצמן, בניסיון לפענח את הדחף הפנימי לרוץ, להתמודד עם מגבלות ולנצל יכולות ובעיקר לצאת מתבניות ולמצוא את הנתיב שבאמת מתאים להן. ההפתעה היא שהן מצליחות. שתיהן. הגיבורה שבסיפור, ופרידמן, שכתבה נובלה יפה, סוחפת, מצחיקה, מתוחכמת וגם נוגעת ללב.

 

למרות שאנשי השיווק של "מרתון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד") כינו אותו "רומן רוחני", לא מדובר בספר ניו אייג'י פטפטני, אלא בסיפור מהודק ונקי מקלישאות. פרידמן כותבת בלשון מרוכזת, מצמצמת משפטים ואירועים כאילו שהיא מכינה ציר למרק משובח. הגיבורה שלה, נערה מעיירה קטנה שמפתחת לעצמה שיטת אימון ייחודית ומקדישה את כל כולה לכיבוש היעד: להיות אצנית המרתון המהירה בכל הזמנים מכונה אטלנטה, על שמה של התינוקת הנטושה מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לציידת נודעת ואצנית בלתי מנוצחת. היא מוצאת איך ומתי להתאמן בעיירה הצפופה והחטטנית שבה היא גדלה, היא אוזרת אומץ לנדוד בעולם כדי למצוא לעצמה תנאי אימון נוחים יותר, היא מקדישה את עצמה ללימודים בכל תחום, אפילו רפואה, כדי לחדד את חושיה ולשפר את ההבנה של כל תהלך פיזיולוגי ונפשי הקשור לריצה, ואפילו רותמת את מערכת היחסים הרומנטית של חייה לאותה מטרה. ובתוך כל זה, היא מתקשה לזוז. להתחרות, להוציא לפועל את כל הפוטנציאל האדיר הזה שנצבר בתוכה.

 

לא מפתיע, לכן, לגלות שפרידמן מעולם לא הייתה אצנית, ולא חלמה לנצח במרתון. המטאפורה התאימה לה: התנועה, השיתוק, יחסיות הזמן, המרחק, התהייה על כוחות הגוף מול אלה של הנפש, והמחיר שנדרשת אישה לשלם כדי להיות מי שהיא באמת רוצה להיות. פרידמן, בת 42, מכירה את כל אלה מסיפור חייה שלה, המורכב והמפתיע לא פחות מהנובלה המוצלחת שכתבה.

 

צילום: דן בללטי

נקודת הזינוק של פרידמן (וסליחה על השימוש במטפורה הכה צפויה) הייתה בירושלים. היא נולדה למשפחה דתית לאומית, בגיל 14 עזבה את הדת, למדה רפואה באוניברסיטה העברית אבל העדיפה לסיים תואר במשפטים, נישאה למוזיקאי ונדדה עמו בחצי תבל ובסופו של מסלול ארוך ורב תהפוכות, התמקמה בכפר שמריהו, שם היא מתגוררת עם שני ילדיה (גייל בת 8, ואיתמר בן שנתיים), בעוד בן זוגה חולק את זמנו בין הארץ לאירופה. הניסיון לדחוס את כל זה לתוך ראיון ספרותי אחד חייב את שתינו לשיחה תזזיתית, שחלקים נבחרים ממנה יובאו להלן.

 

פרידמן היא האמצעית מבין שלושה אחים. אחיה המבוגר ממנה בשנה הוא אוטיסט, והקשר העמוק עמו הוא אחת הסיבות לכך שחזרה ארצה למרות שהיא מעידה שכל עוד חיה בחו"ל היה לה קל יותר להקדיש את עצמה לכתיבה. לפני "מרתון" היא פרסמה שירים בכתבי עת וגם ספר אחד ("מזוודות ואנשים", 1998), אבל רק בשלב מאוחר יחסית העזה לרצות וגם להגשים את ההתמסרות הזו ליצירה. הספר שלה מתאר במידה רבה תהליך דומה לזה שהיא עברה "העולם שלו הוא אמנם עולם הריצה", היא מסבירה. "אבל הוא עוסק באישה שלא רצה, שגם לה לוקח המון זמן להתגבש, שיש בתוכה זירת התגוששות בין שני ניגודים,תבונה ופעילות, תכנון ומעשה, והיא מנסה לעשות את שני הדברים יחד:לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות תוך כדי ריצה".

 

נדמה לי שהרבה רצים למרחקים ארוכים מדווחים בדיוק על מצב כזה

"זה מאוד הפתיע אותי כשהתחלתי לתחקר את העולם הזה של רצי המרתון. תהליך הגיבוש של הספר ארך לפחות שנתיים, ונולד מתוך סיפורים קודמים שכתבתי וגנזתי. כשהבנתי שאטלנטה היא הדמות שמעניינת אותי מבחינה פסיכולוגית, ושהיא תכתב בגוף ראשון, התחלתי לחפש ידע על העולם הזה, שקודם לא הכרתי. אומרים שיש היום 10 מיליון איש שרצים מרתון בעולם, אז גם אם רק 10% מהם מדברים או כותבים על זה, את יכולה לתאר לעצמך כמה הרבה חומר אפשר לאסוף. הופתעתי מאוד לגלות עד כמה היכולת המנטלית חשובה בעולם הספורט ובעיקר בריצה. יש רצי מרתון שמנהלים טבלאות מצב רוח, שהם ממלאים בכול בוקר והם עוקבים באדיקות אחרי מה שקורה להם, כי זה אירוע קשה ואולי הכי אינדיבידואליסטי שיש, ואדם צריך לדעת איך להעסיק את עצמו תוך כדי".

 

גיבורת הספר גדלה, כאמור, בעיירה קטנה ונידחת. פרידמן, שגדלה בירושלים של שנות השמונים מדווחת על תחושה דומה. "בגיל 20 כשהכרתי את בן זוגי לחיים סימון בללטי, היה לנו ברור שהדבר הראשון שצריך לעשות זה לעזוב את ירושלים. רצינו ניו יורק, אבל לא יכולנו לעמוד בזה כלכלית אז עברנו לתל אביב. זה היה מעבר גדול ודרמטי יותר מכל המעברים שבאו אחריו. "

 

בגיל 14 עזבת את הדת, בעודך גרה בבית. זה מעבר לא פשוט

"זה היה צעד שהיה ברור לי שאעשה מרגע שעמדתי על דעתי. זה לא היה קל, אבל זה היה כל כך מזמן . אני קוראת לזה "העת העתיקה של חיי". תמיד אהבתי לקרוא, ומאחר שלא היו לי הרבה ספרי ילדים קראתי מגיל צעיר מאוד את הסופרים היהודיים, עגנון, י.ל. פרץ. בגיל 9 התגלגל לידי ממש בגניבה ספר המיתולוגיה של אדית המילטון. חברה של אימא שלי נתנה לי אותו ומעולם לא ביקשה אותו בחזרה, ושם פתאום מצאתי לעצמי מיתולוגיה חלופית, מקום שמשך אותי אליו בסערה. במובן מסוים אז התייוונתי. מאז, אגב, אני משאילה לאנשים ספרים ואם הם לא מחזירים אני לא מבקשת בחזרה אלא קונה מחדש, כי אני רואה בזה סוג של חסד, של לתת למישהו משהו טוב שחוויתי".

 

אחרי שהכריזה ברבים שהיא כבר לא דתייה, פרידמן סירבה להמשיך ללמוד בבית ספר דתי. "הרגשתי שגם מבחינת רמת הלימודים שם, לא ממש רוצים לתת לבנות השכלה, כי הן צריכות להגיע לגיל 18 ולהתארס. הרגשתי שאני צריכה ללכת משם כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות. הגעתי לתיכון חילוני, אבל באמצע עוד הייתה אפיזודה משונה- חודש בפנימייה צבאית בחיפה… זה מה שקורה כשמנסים למצוא פשרות ולעשות ממוצעים. "

 

פרידמן שירתה כמדריכת חובשים בצה"ל והמשיכה ללימודי רפואה. היעד הזה, בית הספר לרפואה, הציל אותה – לדבריה – מתקופה לא קלה בתיכון, הכריח אותה להתמקד ולהגיע להישגים בלימודים, במקום לתכנן איך לעזוב את הבית בגיל 16 ולנדוד בעולם. אחרי שנה עברה ללמוד משפטים ואפילו עבדה כעורכת דין, וברקע זימזמה כל הזמן השאיפה לכתוב. קודם סיפורים קצרים, אחר כך שירה ואז, אחרי דרך ארוכה מאוד, בחזרה לפרוזה. "היו לי כל מיני רעיונות איך סופרת צריכה לבנות את עצמה. היה לי ברור שזה לא דרך לימודי ספרות, אלא דרך החיים, דרך חוויות".

 

כשהייתה בת 20 התרחשו שני אירועים דרמטיים נוספים בחייה: היא הראתה יצירות שכתבה לאהרון אפלפלד שהתלהב ועודד אותה להמשיך לכתוב, והיא פגשה את בן זוגה,מוזיקאי ג'אז, שהחיבור עימו, היא אומרת, היה מיידי ועוצמתי. הם עברו להתגורר בברלין. בללטי ניגן עם להקתו ברחבי אירופה, ויחד עבדו במכירת כובעים. הם גרו בדירת מרתף קפואה ברובע קרויצברג הבוהמי, ומשכימה קום כדי להתקשר לארץ לכתבי עת שבהם פורסמו שיריה. מברלין הובילה אותם הקריירה המוזיקלית שלו לז'נבה "שם היה לי חדר עם חלון לאגם וכלב לברדור שישב על הספסל ושנינו היינו הוגים ומסתכלים במים, ואני כתבתי מחזור שירים נוסף. "

 

למרות שהיא אומרת שהיה בה צד שאהב את המעברים החדים האלה ואת איסוף החוויות, היא חזרה ארצה כדי לעשות סטז' ולנסות לבנות קריירה כעורכת דין והוא נשאר שם והחל לבנות את עצמו כאיש עסקים. מאחר שחיו בשתי יבשות, דואר אלקטרוני טרם היה והטלפונים יקרים מאוד – הם התכתבו בפקס. התוצאה: אסופה של כאלף פקסים רומנטיים שפיצו על שנה שלמה של פרידה. "

 

לא קשה לקיים זוגיות מרחוק?

"היה לנו חשוב שכל אחד יצליח לעשות את הדברים שלו, וקיווינו שבסופו של דבר נמצא פתרון".

 

הפתרון הזה כלל עוד תקופה של משותפת בלונדון, מגורים בפריז, שם הם ניהלו ביחד מלון דירות, ההבנה שלה שהיא צריכה להתמסר לכתיבה, ובסופו של דבר חזרה שלה ארצה, ודילוגים שלו מפה לשם, או כפי שהיא מנסחת זאת "היום המרחקים התקצרו מאוד".

 

משום שפרידמן מדברת על כל התהפוכות האלה בסוג של שלווה בטוחה מאוד בעצמה, מפתה מאוד לחפש בה את המרכיבים הנפשיים של גיבורת "מרתון". עליה היא אומרת שכשקשיי החיים, ההתלבטויות והמכשולים שבהם נתקלה איימו לסגור עליה, היא הבינה שאת הכוחות המנטאליים שלה איש לא יכול לקחת ממנה. בימים אלה היא עסוקה כבר בכתיבת ספרה הבא. מנסה לתמרן בין התקופות שבהם הכתיבה מפריעה לחיים לאלה שבהן החיים מפריעים לכתיבה, כהגדרתה. "מה שהתחיל בתוכה כסוג של בריחה או הימלטות", היא אומרת ספק על אטלנטה וספק על עצמה, "הפך לכוח שמריץ אותה קדימה, ועוזר לה להתגבר על פחדים ולהאמין שהיא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה".