ארכיון תג: שירה

לקרוא שירה בעירום, בויז

Naked Boys Reading Berlin29 Naked Boys Reading Berlin85בלונדון, ברלין, ברייטון וטורונטו יודעים היטב כמה יצרים יש בשירה ובספרות ולא מניחים להן לצבור אבק. אחת לחודשיים נערך בערים האלה ערב "נערים עירומים קוראים", במהלכו עולים על הבמה "נערים" עירומים וקוראים כאוות נפשם בפני הקהל המקשיב בתשומת לב. ההגדרה "נערים" כוללת את כל מי שמכיל אותה על עצמו בהתנדבות, ובתנאי שהוא בן 18 ויותר: שמנים, רזים, צעירים, מבוגרים, נשיים, גבריים, שריריים, רופסים וכולם חובבי עירום ושוחרי המילה הכתובה.

"נערים עירומים קוראים" הוא מיזם בן שלוש שנים של ג'סטין (המכונה ד"ר שרון האזבנדס) ואלכס (המכונה "הדוכסית מפורק") שעבדו יחד במועדון לונדוני, וחיפשו רעיון לליין חדש ומשעשע, עם טוויסט קווירי. "זאת הייתה ירייה באפלה", הם אומרים, "ולא שיערנו איזה הצלחה תהיה לזה". ההתחלה הייתה במועדון בשורדיץ', השכונה האולטרה-אופנתית בלונדון "והיה לנו מזל גדול לפגוש קוראים נהדרים, חכמים, יצירתיים ושותפים נהדרים בכול הערים האחרות".

כל אחד יכול לעלות על הבמה ולקרוא?

"אנחנו מקבלים את כל סוגי הגוף ואת כל מי שרוצה לקרוא בעירום, על בסיס מקום פנוי. אנחנו משתדלים בדרך כלל לכלול שניים שלושה קוראים חדשים בכול אירוע, ונותנים לקוראים ותיקים ופופולאריים להופיע שוב, כי זה כיף גדול".

העירומים על הבמה קוראים כל דבר שמעניין אותם. שיר, קטע מספר, קטע מהמילון, יצירה שכתבו בעצמם. ואין מגבלות שפה. בדרך כלל ישנו נושא כללי, ולאור ריבוי השפות, אחד הנושאים האחרונים היה "שפות זרות". נושאים אחרים היו "חודש ההיסטוריה הנשית", "רוחות רפאים" ו"אגדות".

נדמה שאת התהודה הגדולה ביותר מקבלים ערבי הספרות העירומים של אלכס וג'סטין בברלין. "הקהל שלנו שם מתוחכם וחכם", הם אומרים, "קשוב ומעולה. התגובות שלהם תמיד מלאות אהבה כל כך, ואחרי כל אירוע יש דיונים ושיחות המשך נפלאות.".

אתם מתכוונים להגיע לערים אחרות בעולם?

"יש בתוכנית סיבוב הופעות בארצות הברית, ותחזיקי לנו אצבעות, כי אנחנו מקווים להגיע גם לחצי הכדור הדרומי, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנחנו מחכים להזמנות משם!"

הבמה פתוחה לכל מי שמעוניין. רוצים להשתתף, פנו אל ג'סטין ואלכס ב: http://nakedboysreading.com

 

צילום: Manuel Moncayo (http://manuelmoncayo.de/portfolio)

 

 

(הידיעה הופיעה בגרסה מקוצצת במדור הספרים של לאשה)

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

אתרוג חרסינה שביר עם כוח של עדר פילים

 

 

 

אם למישהו נדרשה הוכחה שנֹעם פרתום היא אכן בלתי ניתנת לע-צי-רה, כפי שמצהיר אחד משיריה הפופולאריים ביותר, באו תגובות הקהל לספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" והוכיחו שמשוררת צעירה אחת יכולה לעורר סערות גדולות. מצד אחד היו המבקרים שהתעלפו מעונג ומנגד היו העגבניות המילוליות הרקובות שהשליכו מטקבקים עוינים, מולם באו גלים של אינסוף אהבות שהרעיפו על פרתום קוראיה המעריצים ולבסוף גם שיר שפרסמה השבוע בפייסבוק ובו ציטטה מבחר דוקרני במיוחד של עלבונות שהטיחו בה: אישה מדיי, אשכנזייה מדיי, בורגנית, מכשפה, ביטניקית מסריחה, חופרת פמיניסטית דוחה, להכניס מיד לכלא, תעשי גבות דחוף, הוצאת לי את החשק לסקס, חולת נפש מתלהבת, מפוצצת מאהבה עצמית, אני אוהב שמנות אבל כזו עוד לא ראיתי וגם "כולה בוץ השיצופית הזאת". ופרתום? "לא מחיתי מילה ולא נפלו עלי השמים, נשארתי אני" היא כותבת. אמרנו כבר. פרתום, כמו שהבטיחה, היא בלתי ניתנת לע-צי-רה.

"להבעיר את המים באש" ראה אור לפני כמעט שנה וחצי ובימים אלה הביא לפרתום את פרס רמת גן. פרתום, בת 28, החלה לחלחל לתודעה הציבורית עוד לפני כן, כשהופיעה בערבי שירה וכשהעלתה לרשת את ערוץ השירה והפרפורמנס "פואֶטיוב" . בקליפים קצרים ועשויים היטב, שצברו עשרות אלפי כניסות, היא נראית משחקת ומקריינת את שיריה, במופעים של תעוזה חושפנית. לא, היא לא צריכה לרכוב ערומה על כדור בטון כדי למשוך תשומת לב. פרתום עושה את זה מצוין במילים: "אני מקלידה בגוגל כמה זמן זרע שורד בגוף ומגלה ששלושים ושש אלף ותשע מאות נשים שאלו את זה לפני בעברית… " היא כותבת ב"שירת הפוסטינור", שבו היא מתארת מעשה אהבים רומנטי במיוחד המסתיים בחרדת היריון, בעידן שבו הגלולה של אחרי שודדת ממך את האפשרות לבכות. ב"מישמשים" היא תוהה האם לגבר שאתה יש מישהי אחרת: "אפילו אם צומחים למהשמה על הראש זוג משושים, אפילו אם רק זה עתה הגיעה למצוות והיא מתכסה בתשמישים, אפילו אם היא בת חמישים או שישים, בין אם היא משעממת או מושלמת, אני לא רוצה, במטותא ממך, לא רוצה, לדעת". ואי אפשר בלי לצטט פסוק מתוך "בלתי ניתנת לעצירה": ואני יודעת כל הזמן מה אני אמורה ולא אמורה/ אך כשאתה איתי רק סדום ועמורה/ אש וגופרית בסחרור ממטרה/ אתה תופס במותניי, אני חדורה כמו קערה/ אני נציב של מלח ואני בערה/ אני זעם שמים ועברה וצרה/ אני נקיית-כפים וצחורה וברה/ אני מלאך החבלה והבשורה/ הו אני, צדיקה ארורה/ בלתי ניתנת ל ע צי רה".

לא מפתיע שפרתום מעוררת תגובות נסערות כל כך. לכתיבה שלה אין גבולות של צנזורה עצמית מתחסדת, והיא לא מתייחסת לשפה ביראת כבוד אלא מעזה לפרק ולנתץ ולשחק ולצחקק בה – בדרכים שכנראה מרגיזות את מי שמעדיפים את המשוררים שלהם מכייחים וחיוורים בעליית הגג, ומשרבטים שורות של שפת קודש. מה שכן מפתיע הוא יכולת העמידה של פרתום, ההתמודדות שלה עם הסלבריטאות שנפלה בחיקה עם פרסום הספר והביאה לכך שמזהים אותה ברחוב ומעירים לה הערות, העובדה שהיא ממשיכה לכתוב בקלילות, למרות שהוכתרה במגוון אמצעי תקשורת כקולו של הדור הצעיר, וממשיכה ללמד סדנאות כתיבה ולתרגם (בימים אלה סיימה לתרגם ספר שירים של שֶל סילברסטיין) ואולי הכי מפתיע – שבשיחה אישית היא נטולת רוח וצלצולים. בחורה שובת לב, מצחיקה, חמה, פתוחה ולא – כפי שאפשר היה לחשוד – בולעת את כל האוויר בחדר.

היא מתגוררת עם בן זוגה אלעד רוזן, שהוא אומן פלסטי, ביד אליהו, מה שלפי עדותה מעורר חשד בקרב חבריה שתוהים איך בחרה לגור מזרחית לאיילון. "אבל ריח האזדרכת ממש משכר בימים אלה", היא אומרת.

תל אביבית מלידה שיודעת לזהות צמחים בשמותיהם?

"אני אמנם אורבנית עד העצם, אבל מה לעשות, ספגתי את זה מאימא שלי, שהיא רחובותית במקור וסוג של מגדיר צמחים מהלך. "

פרתום נולדה וגדלה ברמת אביב והייתה, כהגדרתה "ילדה מרקדת ושרה שהפכה ברבות הימים לבידורית ניידת". הילדות שלה כבת זקונים עם אחות המבוגרת ממנה ב – 15 וחצי שנה ואח מבוגר ב – 13 שנה וחצי, הייתה מגוננת מאוד, אבל למרות העליצות הטבעית הזו, בעומק רחשו גם זרמים אפלים יותר " אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שכולנו נמות – ישבתי עם חברה בגן שעשועים והיא שאלה אם אני יודעת מה קורה לגוף כשמתים, וכשאמרתי שלא היא הרימה חופן של חול ונתנה לגרגרים לעוף ברוח. זה ממש צרוב בתוכי. אני זוכרת שבגיל שמונה או תשע, היה לי ברור שכשאגדל אלך יום אחד לפסיכולוג כדי להתמודד עם הפחד שלי ממוות, כדי למצוא משהו שיקל עלי." בהמשך התברר לה שהחיים מורכבים יותר. אביה נפטר בפתאומיות מסרטן ריאות כשהייתה בת 15. הסירוב להאמין גרם לה, היא מספרת, לרוץ אחרי מכונית ברחוב שנדמה היה לה שראתה את אביה בתוכה. לאחרונה נתקלה במקרה בסופרמרקט גבר שצדודיתו דמתה לזו של אבא שלה, מה שהוליד שיר על כך שאבא לא מת, אלא נעלם משום שהוא סוכן כפול שחי במקום אחר בחשאי. "מותו הוא משהו נורא יסודי בזהות שלי, משהו שעיצב את התשתית שלי. פעם לא הייתי מעזה לשתף בזה בשיחה טריוויאלית, אבל מאז המשוררות אני מספרת על עצמי יותר בקלות".

הדיבור על זה, הכתיבה, מקהים את הכאב?

"אני חיה בקהות של היומיום, כאילו שאני רגילה להיות יתומה, אבל אז אני רואה מישהו שדומה לו והכל מתפורר, בוקע החוצה בעוצמה בלתי רגילה".

פרתום, אגב, קרויה על שם אביה, אבינועם, שהיה מאוד בחיים כשנולדה. "נולדתי בחודש שישי, בלידה בלתי צפויה לחלוטין ואימא שלי החליטה לתת לי את השם הזה כשהיא ראתה את אבא שלי מחזיק אותי בפעם הראשונה בחדר הלידה".

אחרי השירות הצבאי כמורה חיילת באור עקיבא, הלכה ללמוד שירה ב"רימון". "האחים שלי כבר אילפו את ההורים, שניהם מהנדסים בהיי טק, אז איש לא ציפה שאהיה רופאה, אבל אימא שלי רצתה משהו קונקרטי וסידרה לי אודישן. רציתי לשיר את עצמי, אבל לא היה לי ברור שזו המסגרת הנכונה. הלכתי בעיקר כדי צאת מהבית, כי פחדתי פחד מוות להישאר לגור בבית עם אימא שלי".

זה לא שבית אימא היה נטול אהבה, חלילה, אבל נעם חיפשה את עצמה ואת דרכה לעמוד על הרגליים. "במשפחה שלי לא כל כך מדברים על רגשות", היא אומרת. "זו משפחה של נראות ואני בחרתי במקום זה במהות. אין שיח רגשי, ואני יצאתי משוררת – את מתארת לעצמך כמה היה להם קשה לבלוע את זה? הרי במקור יועדתי להיות מציגנית. בגיל חמש הייתי מתלווה לאימא שלי ששרה במקהלות, עומדת על השולחן ושרה בג'יבריש כל מיני שירי אהבה צרפתיים בלי להבין מילה ומעפעפת ברגש רב, וכולם היו מתעלפים מהתפעלות. הייתי אמורה להיות כוכבת הילדים, בכוכב נולד, בפסטיגל. חיית מחמד כזו. ובמידה רבה בעטתי בכל זה. כשהבנתי שזה לא העולם שלי, חוויתי משבר אמון עמוק ועזבתי את "רימון". בעצם לא החלטתי לעזוב, נטשתי אחרי שנה, באמצע חזרות של אנסמבל נהדר שלקחתי בו חלק, קרסתי, יצאתי עם הזנב בין הרגליים."

את הקריסה הזו, נפשית וגופנית, היא מייחסת לא רק להבנה שמקומה לא בבית הספר למוזיקה אלא גם למערכת הזוגית שבתוכה הייתה אז, שלדבריה הייתה "רעה, מסובכת ומלאה ענייני שליטה".  היא מצאה מפלט בחוג לספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב "ובאבל בלתי צפוי לגמרי על המוזיקה. הייתי בטוחה שמעכשיו אני אהיה עכבר אפרפר שיושב בחדר אפל מאחורי מכונת כתיבה וזולל עוגיות בבדידות והולך ותופח".

ובמקום זה הפכת לכוכבת שהמונים באים לראות אותה קוראת את שיריה על במות

"זה מדהים, כי בשנה הראשונה ראיתי בעצמי מוזיקאית שסרחה. סוג של עריקה. כתבתי בלי סוף, ממש השפרצתי שירים כמו מזרקה, וביחד עם זוג חברים הקמתי כתב עת אזוטרי בשם "קטע" שצולם בזירוקס וחולק לתלמידים, שהיה מאוד חינני והצליח בעולמנו הקטן, עולם השירה שכל כולה נפיחה רכה".

נפיחה רכה? נסי להגיד את זה למשוררים ותיקים שמשוכנעים שהם במרכז העולם…

"נכון. אני כותבת עכשיו סדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר שלי ודנה עדן, המפיקה, הגיעה להשקה ואמרה לי אחר כך שהיא הסתכלה בהשתאות על העולם הזה של השירה, שאין לו כמעט שום הדהוד בעולם החיצוני ובכל זאת מי שבתוכו מתייחס אליו כל כך ברצינות, ויש יריבויות וקנאות והכתב עת הזה מול הכתב עת הזה, ודרמות גדולות".

עם קבוצה של חברים ללימודים הקימה את "שירה בדירה", סדרת התכנסויות שבהן כל אחד קרא משיריו או ניגן או שר או הופיע בסגנון Spoken Word , מופע שירה דינאמי כזה שפרתום היא הכוכבת הבוהקת שלו. המפגשים האלה התפרסמו מפה לאוזן והפכו מ"אינטימיות חממתית של חברים, מעבדת ניסויים לשירים פרועים וטריים" כהגדרתה, לאירועים רבי משתתפים, ופרתום זרחה כמשתתפת מבוקשת שם ובכל ערב שירה שמתקיים בתל אביב. היום היא מופיעה בכאלה, במופע זוגי עם המוזיקאי יונתן כנען, ומעבירה סדנאות שירה, גם לילדים ובני נוער "מפתיע שהגעתי בכל זאת למקום הזה של להגיד את מה שיש לי בפני קהל, רק בדרך שיותר מתאימה לי. והמגע עם הקהל מדהים מבחינתי, מרגש נורא".

ההתרגשות שלה מלווה בהשתאות נמשכת מכך שמזהים אותה ברחוב וכשהיא יורדת למכולת בפיג'מה מדווחים על זה בעיתון, וכשהיא מעורבת במיני-סקנדל גם זה מגיע לעמודי החדשות. האירוע התרחש בתיכון עירוני א' כשהתבקשה לקרוא משיריה במסגרת קורס שעסק בשירת חשק. תחושת הבטן שלה אמרה לה לא להשתתף באירוע, משום שהמורה לספרות חזר ודרש ממנה לקרוא שירים "בוטים", והיא נדהמה כשכמעט הכריח אותה לפתוח בשיר שמתאר חוויה של כמעט אונס שאין בינה לבין חשק דבר. התקשורת ציטטה תלמידים מזועזעים ובהם בנו של שר האוצר, ליאור לפיד. החוויה הייתה עבורה טראומטית, אבל לא עצרה אותה מלהמשיך לכתוב את עצמה בכנות גמורה. "זה מה שאני יודעת לעשות", היא אומרת. "להתפשט במילים. לצבוע בצבע משלי את מה שמעסיק אותי".

איך בני המשפחה שלך מגיבים לשירה הכל כך חשופה שלך?

" כשהספר עמד להתפרסם חששתי מאוד מהתגובות במשפחה, כי פרט לה שקראתי באזכרות של אבא שלי הם לא נחשפו לשירים שלי. עוד לפני כן, כתבתי קטע על הלוויה של משה סילמן, שראיתי אותו מצית את עצמו ממש מולי במחאה החברתית, וכתבתי שם שאני רוצה שאימא שלי תזדקן בכבוד. אימא שלי סימסה לי שהיא מבקשת לא לערב אותה ואת המשפחה במה שאני כותבת. כנערה, דמיינתי שיום אחד אוציא דיסק ואלה יהיו התכנים שלו, כי לזה אני צריכה לתת פורקן, ואשים אותו בתיבת הדואר של אימא שלי ואסע לחו"ל לחודש עד שהדברים יתקררו. אלי הירש, העורך שלי, אמר לי שבסוף הכול יעבור, וכולם יהיו מסנוורים מגאווה והתרגשות".

והחבר שלך?

"הוא כבר התרגל. אנחנו שלוש וחצי שנים ביחד, ואחרי שכינויי האהבים שלנו הולאמו לטובת השירה, אנשים מזהים אותו ברחוב וקוראים לו "פריטי", אז לפעמים הוא מבקש שאני לא אמכור את כל מה שיש בינינו. נדמה לי שהוא השלים עם זה, כי אין ברירה. לא מזמן הוא אמר שפתאום הוא הבין שיש בספרייה הלאומית שיר על הזין שלו – אז שהוא לא יתגאה?"

 

*השיחה עם נעם פרתום המרשימה, המוכשרת והנעימה עד אין קץ התפרסמה בשבועון "לאשה".

השירה חיה היום, חיה מאוד

 

 

"אני אומר להם לשמוט עכבר אל תוך השיר / ולהתבונן בו כשהוא מגשש את דרכו החוצה. או להיכנס לחדרו של השיר/ ולמשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור" – כותב המשורר האמריקאי בילי קולינס בשירו "מבוא לשירה". "אבל כל מה שהם רוצים לעשות, זה לקשור את השיר בחבל לכיסא/ ולסחוט ממנו הודאה באיומים / הם חובטים בו בצינור, כדי לגלות למה הוא בעצם מתכוון".

היחס הזה לשירה שקולינס מתאר, מוכר להרבה מאוד אוהבי קריאה, שבילו יותר מדי שעות בשעורי ספרות משמימים, קשורים לכיסאות וירטואליים ומנסים לענות לשאלות המורים "למה התכוון המשורר", שאלה שבמקום לעורר בהם סקרנות, כיבתה כל סיכוי שיגלו בשירה את הכוח, התחכום, הדיוק, היופי והיכולת לפלח את העולם לפלחים של רגש, בעדינות של כירורג. לכן מפתיע לגלות שדווקא כעת, בעידן של תקשורת המונים מצייצת ועילגת, ישנה פריחה מחודשת של ערבי שירה, ושהקהל מוכן להינתק מהמסך ולצאת מהבית כדי לשמוע משוררים.

ריקי כהן, בלוגרית ותיקה, עיתונאית ומשוררת מפרסמת את שיריה ברשת כבר מספר שנים, אבל רק לאחרונה העזה לצאת החוצה, אל העולם, בסדרת ערבי שירה שהיא מארגנת ביחד עם המשוררת טל ניצן, המושכים אליהם קהל רב. הערב האחרון בסדרה "הרחובות ממריאים לאט" התקיים בערב שמחת תורה, וכלל, כמו קודמיו, לא רק משוררים הקוראים משיריהם אלא גם מופעי מוזיקה ותערוכת צילום. כהן אומרת שהפורמט אחרי שנכחה במספר אירועי שירה שלא ממש הצליחו להמריא, ומתוך תחושה שיש צורך להמציא דברים מחדש. השילוב הרב תחומי הזה הוא שילוב אהבותיה שלה – והתגלית המפתיעה "שלמרות שאנשים אומרים תמיד ששירה היא לא משהו מובן הגיע קהל גדול, קרוב ל – 200 איש באירוע" הייתה משמחת מאוד.

כהן וניצן בחרו לערבי השירה שלהן מקומות מושכים: נמל תל אביב, האוזן בר – או כפי שכהן אומרת "באירועים כאלה יש משהו שמנגיש שירה". ולמה צריך להנגיש? "כי יש קוראים שטוענים שהם לא תמיד מבינים מה אני כותבת או מה כותבים משוררים אחרים, ואני לא מרגישה צורך לפרש. מצד שני אני מרגישה שאני סוג של מיסיונרית, אני רוצה שאנשים יקראו שירה, שיכירו משוררים, אני מרגישה שלמשוררים נורא חסרה במה."

כהן היא מהכותבות שגם בהיעדר אירועים מפרגנת לכותבים אחרים. היא מפרסמת קטעי שירה בבלוג שלה, מעלה צילומי שירים לאינסטגרם וחולקת את ההתפעמות שלה משיר משובח גם בפייסבוק. בעיניה שירה היא סוג של עבודת פרך שיש בה משהו "על טבעי, על מילולי". ואיך כל זה מסתדר על במה?

"לכל משורר יש את האישיות הבימתית שלו, ואת הפרפורמנס שלו. עדי עסיס, למשל, הוא ממש סטנדאפיסט, שחר מריו מרדכי מקריא בצורה חושנית נשפכת תיאטרלית נהדרת, טל ניצן קוראת שירה כאילו שהיא מכשפת, ונעם פרתום היא אחת שאין כמוה, שאנשים מחכים לה אחרי הופעה לקבל חתימה ואני לעומתם מופנמת מאוד – אני חושבת שהמופעים האלה פורצים איזה מסגרת, שיש בהם תעוזה."

נדמה לי שהם מאפשרים יותר מקום ביטוי לנשים…

"אני לא אוהבת את הגטאות האלה. יש והיו גם קודם נשים שכותבות שירים עם הרבה כוח, ויש גם גברים שכותבים שירים שיכולים להפוך לי את העולם. נדמה לי שבשני המקרים המגע עם הקהל עושה משהו לשיר, מוסיף לו כוח שלא היה לו כשיר כתוב".

לנעם פרתום יש, ללא ספק, כוח כזה, וגם הרבה הומור ושמחת חיים, למרות שהשירים שלה עמוסים גם במכאובים. פרתום, שהפכה לסוג של אלילת המונים כשהחלה להעלות ליו-טיוב קליפים עזי מבע ומתגרים של שיריה עוד לפני שספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" ראה אור, היא כנראה המצליחה ביותר בתחום מופעי השירה, ואחת הראשונות שעברתו, גיירו ושיפצו למידות הארץ את הז'אנר המכונה Spoken Word. פרתום שכותבת שורות כמו "ורק אני ישבתי בחצי השני של הלב – זה שהיה בו ריק גמור – לא שירים, לא צרצרים, ושרף לי המנוש" , חורזת בקלילות דימוים סוריאליסטים של סוסים מרחפים וזוגות מתלטפים, מצווה על משוררים זקנים להזיז את התחת ולבוא אתה לשרוף חנויות וכרטיסי אשראי ובמערבולות של סלנג ושפה אישית חדשה לגמרי משלבת גם דימוים משל רחל המשוררת – היא כנראה, ממש כמו כותרת השיר הפותח את ספרה, בלתי ניתנת לעצירה.

פרתום אומרת שהיתה ילדה מרקדת ומקפצת ובמסלול המקורי יועדה להיות שחקנית או זמרת, ולכן כהונתה כמשוררת-פרפורמרית היא מין חזרה לכור מחצבתה. פרתום למדה שירת אופרה, הלחנה וביצוע ב"רימון", הופיעה באנסמבל של הקאמריף למדה ספרות באוניברסיטה ולמדה בסדנאות השירה של "הליקון". היא כותבת שירה מגיל 13, אבל הקפידה על הפרדה גמורה בין החלק הזה, הדיסקרטי והמופנם, לבין עולם המופע החשוף. "עד שהבנתי שעולם הזמרות משעמם וחד ממדי לי, ריק וחלול, בלוטת הניראות שלי נשחקה ואני רוצה לחזור לעולם הכתיבה. הייתי בטוחה שאהיה עכבר אפור שמתקתק על הלפטופ, מכרסם עוגיות ומשמין".

משבר הזהות של פרתום נפתר כשביחד עם קבוצת חברים באוניברסיטה יזמה את "שירה בדירה", מפגשים שהתקיימו בכל פעם בביתו של חבר אחר, ובהם  קראו שירה לצד מופעי קרקס, ליצנות, מיצגים ומוזיקה. "הייתי משוררת הבית שקוראת בכל ערב גם אם היא לא בליין –אפ הרשמי", אומרת פרתום. "והכל הרגיש לי טרי, ניסיוני, משוחרר, אנשים התחילו להתייחס לא רק לשירים אלא גם לאיך שאני מתווכת אותם החוצה".

ונולד הדימוי שלך כמשוררת שמחה

"אני חיה אתו בשלום. אני שמחה להיות המשוררת שיוצרת חוויה שלא מתגמגמת ולא מסתתרת מאחורי דף, לא נבוכה ולא מבוהלת. יש במופע שלי משהו שמח, אבל אני לא מוותרת על העומק, כי זה חלק מהדי-אן-אי של השירה. אני מופיעה הרבה מאוד, הפכתי להיות מין "בידורית ניידת", אבל הקהל לא טמבל אז אני עושה את זה בלי להשטיח ולי להנמיך את מה שאני רוצה להגיד. "

פרתום חושבת שהפופולאריות הגואה של מופעי השירה נעוצה בין השאר בכך שהמשורר כבר אינו נישא מעם, ועדיין יש לו תפקיד להאיר בפרוז'קטור כתמים עיוורים במציאות שלנו.

העובדה שהקהל שלך כל הזמן מגיב וכותב לך לא מפריע לך לכתוב?

"בכלל לא. יש לי תשוקה גדולה להיות בקשר עם אנשים מבחוץ. זה לא אומר שלפעמים חירות הביטוי הזו והאינטנסיביות שבה כולם כל הזמן מתבטאים לא עושה לי לפעמים חררה, ואני תוהה אם האקט החתרני האמתי לא יהיה לשתוק."

 

ד"ר גלעד מאירי, ממקימי "מקום לשירה"  בירושלים, שם התקיים לאחרונה פסטיבל המשוררים "מטר על מטר" מדבר על מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית, מהפכה שהחלה בשנות התשעים והביאה לכך שהשירה הנכתבת כאן קלטה לתוכה את התרבות הפופולארית והפכה לתקשורתית מאוד, משוררים החלו להפנות משאבים לא רק לאסתטיקה של השיר אלא גם לצורת ההגשה שלו, ובזכות האינטרנט גם הגיעו לקהל גדול של קוראים (וכותבים) חדשים, שבשנים קודמות לא היו נחשפים אליהם.  מאירי אומר שכל זה בא לידי ביטוי באופי הכתיבה, שבשישה או שבעה פסטיבלי שירה שמתקיימים בארץ מדי שנה, משוררים בוחרים לקרוא שירים מצחיקים, קליטים, מטרידים אבל מאוד קומוניקטיביים – משום שהקהל בא לראות מה זה שירה, ומחכה לא רק ליצירה אומנותית אלא למופע.

האם ישנה כתוצאה מכך פגיעה באיכות השירה שנכתבת בארץ?

"לגמרי לא. אורי ברנשטיין, דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך – כולם היו נגישים וקריאים יותר מהיוצרים בדורות שקדמו להם, ונחשבו יותר אניגמטיים, ובכל זאת היצירות שלהן מחזיקות מעמד. העובדה ששירה יכולה לדבר במקומות שבהם לא דיברו עד כה, פותחת עבורה עוד טריטוריות. השירה היום כתובה בעברית הכי הומוריסטית מאי פעם – המשוררים הפכו מנביאים לגיבורי תרבות, אם אימצו את ההומור כמו שהתרבות כולה אימצה אותו, כמו שלהקות רוק מלהקת "כוורת" והלאה החלו לכתוב בהומור. יכול להיות שמאז שיש לנו מדינה, יותר קל לנו לחייך".

ישנן מקומות שגם המשוררים של היום לא מעזים לגעת בהם?

"מעט – כמעט לא כותבים על פורנו ועל זנות, תופעות חברתיות שהקולנוע והתיאטרון עוסקים בהם יותר מהשירה, אבל לעומת זאת בעשור האחרון ישנה שירה חברתית, וישנה נוכחות של שירה באירועים אומנותיים שפעם לא כללו משוררים. תחושת הנוכחות החזקה הזו של השירה קיימת למרות שישנם מעט קוראים שקונים ספרים, והחוגים לספרות מצטמצמים ומתחסלים", הוא אומר, "וזה הזמן לרשויות להתערב, כלומר לתת כסף, ולאפשר את המשך הפעילות הזו לפני שהיא תקרוס".

אל תדפדפו הלאה לפני שתקליקו על:

השירים של נעם פרתום ביו-טיוב:

http://tinyurl.com/px2shks

סדרת ערבי השירה של ריקי כהן וטל ניצן:

http://tinyurl.com/p58gudn

מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org

 

 

 

 

 

 

 

 

כל אחד מאתנו נולד כשבתוכו יש איזה 300 שירים גרועים

בילי קולינס בשיחה עם גריסון קילור. שני אנשים שיודעים משהו על כתיבה

בילי קולינס פרסם את ספר השירים הראשון שלו אחרי גיל ארבעים. עד אז הוא עשה את דרכו במסלול אקדמי אמריקאי מרהיב יחסית, שכלל את מיטב הקולג'ים ובסיומו, כמובן, דוקטורט בספרות – ואי אלו עשורים גם לימד ספרות. הוא כתב שירה מגיל צעיר, אבל – הוא מעיד – שירה גרועה במיוחד. "אני חושב שכל אחד מאתנו נולד כשבתוכו איזה שלוש מאות שירים גרועים, שצריך להוציא החוצה לפני שאפשר לכתוב שיר טוב".  בני המזל, לפי קולינס, מוציאים החוצה את השירים הגרועים מוקדם, נניח בתקופת התיכון. הוא לא עשה את זה כל כך מהר, ובערך עד גיל שלושים כתב שירים עגמומיים לא מובנים, וגרועים בתכלית. קולינס אומר שמשום שיש בתרבות שלנו משהו שמקשר עגמומיות ודכאון עם עומק אינטלקטואלי, כל השירים שכתב בצעירותו היו, כמובן, שירי דיכאון, במילים גבוהות, שאיש לא יכול היה לדעת מה בדיוק כתוב בהם. "לקח לי המון שנים למצוא את הקול שביטא אותי באמת", הוא אומר.

Billy Collins

קולינס, היום בן 73, היה לפני כעשור המשורר הלאומי האמריקאי. יש מדינות שבהן יש משרה ציבורית כזו, שהמכהנים בה מקדישים את זמנם לקידום השירה בתרבות. קולינס, שמאז אותו ספר הראשון באחרי שמלאו לו ארבעים פרסם לא פחות מ – 13 קבצי שירים, ערך אי אלו אנתולוגיות משובחות, וככב במאות מופעי שירה שגם תועדו בווידיאו, אומר שהבריחה מההוראה היא אחד הדברים הטובים שקרו לו. למרות שהידיעה שקבוצות של תלמידים מחכות לו – וזה בהחלט מפיג את בדידותו של הכותב, קולינס אומר שקריאה של מאות עבודות של תלמידים, שרובן ככולן כתובות רע מאוד, מפריעה לכתיבה ולא בריאה לנשמה, וגם השאירה אותו עיף וחסר תקווה "כמו שאומרים על המוזיקה של ווגנר", הוא אומר, "יש לה את הרגעים שלה. אבל יש לה גם את השעות שלה".

בווידיאו כאן הוא מרואין על ידי איש הרדיו (והסופר, והכותב, והשחקן, ועורך אנתולוגיות השירה, והזמר) גריסון קילור. אפשר להרגיש את השדה המגנטי שנוצר ביניהם כשהם מדברים על משפחה, על כתיבה, על הטלוויזיה. על המיתוס שקושר בין כשרון וגאונות לבין הרס עצמי ואלכוהוליזם למשל, ועל ילדים (קילור אומר לו: "השירה שלך קלילה יותר, כי אין לך ילדים ומעולם לא סבלת כמו כולנו"). לצפות ולהתענג. ועוד שמחה קטנה: ספר חדש של קולינס (Aimeless Love) עתיד לראות אור באוקטובר הקרוב.

רשמות נוספות על בילי קולינס כאן (עם שיר מתורגם), ופה (עם הרצאה שלו בטד) . האיש אומר על שירה שהיא משהו שמצליח להאריך את התקופה הזו, שבין שני זמני מותך.

מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

00ella article

שירה וקומיקס?

קשה להתאפק מלכתוב שוב ושוב על בילי קולינס והפעם יש לי תירוץ מושלם: נתקלתי בהרצאה שלו בפרויקט TED ומרוב שמחה תרגמתי את אחד השירים שלו. קולינס מציג כאן חמישה שירים על רקע אנימציה – שידוך לא מובן מאליו בכלל ולטעמי מוצלח מאוד. וכרגיל הוא לוקח רגעוני טריוויה והופך אותם ליהלומים מילוליים.

הנה השיר שלו ״שיכחה״ ואחריו ההרצאה כולה:

שמו של הספר הוא הראשון להיעלם

ובעקבותיו הכותרת, העלילה

המסקנה השוברת לב, הרומן כולו

שפתאום הופך לספר שמעולם לא קראת

שאפילו לא שמעת עליו.

כאילו שהזיכרונות שאצרת

החליטו לפרוש, אחד אחד, לחצי הדרומי של המוח

לכפר דייגים קטן שאין בו טלפונים.

חלף הרבה מאז נפרדת בנשיקה משמותיהן של תשע המוזות

וספרה במשוואה הריבועית אורזת את חפציה

וגם עכשיו, כשאתה משנן את מערך הכוכבים

משהו אחר חומק לו, אולי פרח לאומי

כתובת של איזה דוד,  בירת פרגוואי

הדבר הזה שבו אתה מנסה להיזכר

לא עומד לך על קצה הלשון

אפילו לא אורב באיזו פינה נידחת של הטחול.

הוא צף לו ממך והלאה, במורד הנהר המיתולוגי

ששמו מתחיל ב׳ל׳ אם אתה לא טועה

אתה עושה את דרכך לאבדון

שם תצטרף לאלה ששכחו אפילו איך לשחות או לרכוב על אופניים

אין פלא שאתה קם באמצע הלילה

כדי לבדוק בספר על מלחמות מתי התרחש קרב מפורסם

אין פלא שנדמה לך שהירח בחלון

נסחף לכאן משיר אהבה שפעם ידעת בעל פה.

 

ונה ההרצאה:

 

 

לזה התכוון המשורר. ואולי לא

 

לא מעט משוררים נדרשו לשאלה איך לקרוא שירה, ויותר מזה – איך להבין למה התכוון המשורר. בילי קולינס, שהוכתר לא אחת כמשורר הפופולארי ביותר בארה"ב, אפילו תיאר באחד משיריו כיצד הוא מנסה לעודד את תלמידיו לגשש בידיהם אחר המתג שידליק את האור בשיר שבו הם קוראים, ואילו הם מעדיפים לכבול את השיר לכיסא, ולחבוט בו עד שיוציאו ממנו הודאה. קוראיו של פיטר דיוויס פטורים מכל זה. דיוויס עוסק במה שמכונה ארס-פואטיקה. השירה שהוא כותב עוסקת בעיקר במלאכות הכתיבה והקריאה ופונות בדיבור ישיר אל קהל היעד שלהן. כותרות השירים שלו כוללות למשל את "שיר שמתייחס לכוונות שלי בשיר הזה ולמידת הצלחתי, לדעתי", "שיר שמתייחס לטבעו האנוכי של תהליך היצירה", "שיר שמתייחס לזמן הטוב ביותר לכתיבה" וגם "שיר שמתייחס לכך שאני ממשיך להתחנן להכרה". השיר שכותרתו "שיר שמתייחס לאנשים עם ציפיות מסוימות לגבי שירה, שאינן מוגשמות בשיר הזה" כולל רק מילה אחת, ברורה מאוד: "תשתנו".

ספרו של דיוויס "שירה! שירה! שירה!" (ידיעות ספרים, תרגום: עודד כרמלי) אינו ספר שירה רגיל. למעשה, מדובר בסוג של חשבון נפש של משורר, התוהה על מניעי הכתיבה שלו, יחסו של קהל הקוראים, צורת התקשורת המשונה הזו הקרויה שירה, השפעתה על העולם, ציפיותיהם של אנשים כשהם קוראים שיר והסיבות בגללן יצירות ספרותיות זוכות להערכה או לזלזול. דיוויס כותב לכולם. יש לו שירים שמופנים לפסיכופטים, לקשישים, לכוכבי בוורלי הילס 90210, לדיקטטורים, לשוחרי תיאוריות קונספירציה, לכלכלנים, לאנאלפביתים וגם לאנשים שאוהבים הבי-מטאל ולא מבינים שום דבר בשירה. במבט ראשון כל זה עשוי להיראות כמו משחק מתחכם, אלא שדיוויס מצחיק וגם מעורר מחשבה. הוא מוותר מראש על עמדת נביא היגון והייסורים – עמדתם הכמעט אוטומטית של משוררים רבים כל כך – אבל משמר את קולו של העומד מן הצד וזועק את מה שלא כולם מעוניינים לשמוע.

לא מפתיע על כן שדיוויס הפך במהירות למשורר פולחן עכשווי. הוא בן 38, נשוי ואב לשניים ומלמד ספרות בקולג' באינדיאנה, שם הוא מתגורר. הוא מודה שיש בו רעב לתשומת לב, והוא מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר התחושה שיש מי שמבין אותו. זאת הסיבה בגללה הוא כותב שירים גם למי שאינם יודעים לקרוא ולילדים בני חמש, בתקווה שמישהו יקריא להם את שיריו. הוא כל כך כמהה לקשר עם קוראיו, עד שבין שיריו הוא גם מפרסם את כתובת המייל שלו וגם מבטיח לענות לכל הפונים. הוא מנהל מספר בלוגים, ולמרות שעמוד הביוגרפיה הרשמית שלו בבלוג כולל בעיקר איורים ואת הטקסט התמציתי הבא: "נולד, היו לו אחים ואחיות והורים טובים, גלש על סקיטבורד, ניגן גיטרה, התחיל לכתוב, איכשהו גמר קולג', ניגן עוד, כתב עוד, התחתן עם אישה מתוקה וילד ילדים מתוקים, סיים תעודת הוראה ועכשיו מלמד", הוא חושף בו לא מעט צילומים מחייו, ציורים פרי מכחולו ומוזיקה שהוא כותב ומבצע.

מצד אחד אתה השירים שלך הם דו שיח מתמשך עם הקוראים, ומצד שני נורא קשה למצוא פרטים אישיים שלך באינטרנט…

"מעניין, לי יש תחושה שיש המון מידע עלי ברשת. זה תלוי כמה התאמצת לחטט. אני לא ממש אוהב לדבר על עצמי, אבל לא אכפת לי לדבר על היצירה שלי. אני מוכן למסור לך עוד פרטים: גדלתי באינדיאנה, הייתי תלמיד איום. אהבתי ספורט, אבל הגוף שלי לא עמד בזה, וכשהגעתי לתיכון הבנתי שעדיף להשתעשע בצורה נייחת. התחלתי לכתוב שירים ופזמונים, והודות לעידודו של אחד המרצים שלי בקולג', המשכתי. אני מקדיש את עיקר זמני להורות, וזה משהו שאני מאוד אוהב. הבן שלי בן 8 והבת שלי בת 4. ילדים זה עניין מאוד לא נוח, הם מפריעים לך לעשות כמעט כל דבר שאתה רוצה לעשות, אבל – וזה משהו שהבנתי בבת אחת – שלהיות מופרע על ידי משהו כל כך יפה ומלא כל טוב כמו הילדים, זה עניין ראוי ביותר".

הכתיבה שלך על כתיבה קצת מפוגגת את המסתורין הזה של שירה כעניין מכובד נורא. נדמה שכל אחד יכול לכתוב שירים. לא ננזפת ע"י אגודת המשוררים הרציניים?

"אני כותב מין אנטי שירים. אני אוהב לסתור את התחושות המובנות מאליהן, ואני חושב שכל אחד יכול לעשות את זה. זה מזכיר לי אנשים שרואים ציור מופשט ואומרים 'כזה גם אני יכול לצייר', וזה כמובן נכון. אף אחד לא מונע מהם לעשות את זה. אני לא בטוח שכולם אוהבים את מה שאני יוצר, אבל אני לא מנסה לומר להם שזה משהו שרק אני יכול לעשות. אני מנסה אבל לא מצליח לנתץ את המסתורין שבשירה, כי תקשורת בין בני אדם היא תמיד משהו מסתורי ביותר. מצד שני, אני גם משתדל לא לטעון למכובדות לא ראויה – ועל זה אני בטח אקבל נזיפה מאגודת המשוררים המכובדים. יש שם אנשים נחמדים שיודעים הרבה על מיתולוגיה יוונית ועל מקורותיהן של מילים, ולחלקם יש אפילו ספרים על כוכבים ועל שמות של חיות. זה תמיד מרשים אותי כשאני מגיע לשם לחידוש החברות באגודה ותשלום חשבונות".

תוך כדי קריאה בשיריך, עולה החשש שמא יש פה איזה משחק או להפך, סוג של התנשאות…

"אני לא לועג לקוראי שירה. לפעמים אני לועג לעצמי, לאובססיות הטיפשיות שלי ולמעורבות שלי בעסקי השירה. ברור שיש מי שיקראו בשירים שלי דברים שלא התכוונתי שיהיו בהם וזה סדר גמור, זה חלק מההנאה כשקוראים ספרים".

אתה מקבל הרבה תגובות מקוראיך?

"אני לא בטוח מה זה הרבה, אבל כשאני קורא את השירים שלי בפני אנשים הם קודם כל צוחקים ונדמה לי שזאת הדרך הכי טובה להבין מה אני עושה בשירה. חלק מהצחוקים האלה מתוחים או עצבניים, כאילו שהם לא בטוחים לגמרי איך להגיב. אני משער שחלק מהאנשים לא בטוחים שאלה באמת שירים. בהשקה של הספר בישראל קראתי שירים לקהל הישראלי דרך "סקייפ" – כשתרגמתי חלק מהתגובות באמצעות התרגומון של גוגל, הבנתי שהיו גם מי שקבעו בביטחון שאני בכלל לא כותב שירה. אני מקנא באנשים כאלה על הביטחון העצמי שלהם". בהרבה מהשירים שלי אני תובע תשומת לב, כי כמו כל אמן אני משוכנע שאני יוצר משהו בעל משמעות. כאמן אני לא נאור מאחרים, אני כמהה לאהבה ואני מוכן לחשוף את הפגיעות הזאת שלי".

הספר הקודם שלך עוסק בשפם של היטלר. מה כל כך עניין אותך בו?

"הוא נראה נורא מטופש והוא תקוע באמצע פרצופו של הרֶשע. הוא מייצג בעיני את הדברים שאי אפשר להבין ולא משנה כמה ננסה, כמו חור שחור".

ומה יהיה בספרך הבא?

"יקראו לו "טינה", ורוב השירים בו יוקדשו לטינה, אישה שהיא רעיון, ישות מופשטת, שייתכן שעד שאגמור לכתוב אותה בכלל יקראו לה סטיבן והיא תקדיש את עצמה להמצאות העולם העתיק – אם כי ספק אם זה יקרה".

** הראיון עם פיטר דיוויס התפרסם במוסף הספרים של לאישה.

לשיר זה כמו להיות ליבידו מזוקק

צילום: גליה אלוני דגן
 
במרכז המוזיקה של יפו מתקיימת בימים אלה סדנת הקיץ הבינלאומית של האופרה. זו השנה ה – 25 שבה מתקיימת הסדנה, שמפגישה זמרים לעתיד עם מורים גדולים ועם קולגות מכל העולם. המסגרת הרשמית כוללת העלאה של חמש אופרות – השנה אלה יהיו שיקוי אהבה של דוניצטי, לה בוהם של פוצ'יני, דון ג'ובאני של מוצרט, המדיום של ז'ן קרלו מנוטי ואריאדנה בנקסוס של ריכארד שטראוס. חוץ מאלה יהיו עוד ערבי מוזיקה מגוונים, אבל נדמה לי שההזדמנות האמיתית לראות משהו אחר לגמרי ניתנת בכיתות האמן. אתמול נכחיתי בכיתה כזו שהגישה ג'ואן דורנמן, מדריכה קולית ותיקה, מוערכת ומשובחת מאוד במטרופוליטן אופרה הניו יורקית. דורנמן היא המנהלת האומנותית של הסדנה מאז הקמתה והיא גם פרופרמית משובחת שתענוג לראות על הבמה. בכל כיתת אמן כזו, דורנמן פוגשת ארבעה או חמישה זמרים צעירים שמבצעים עבורה אריה אחת, על מנת לקבל ממנה הערות והארות. דורנמן – שחושיה המחודדים מעידים על כך שבעץ המשפחתי שלה מסתתרים נץ, שועל, חתול, ינשוף וצ'יטה – פותחת את בית החזה של מי שנראים בתחילה כמו שבלונות דהויות של זמרי אופרה ומוציאה מתוכם יצרים ופראות ורעב ותשוקה ופלרטטנות וכריזמה, כל מה שצריך כדי לכבוש את העולם בשירה.
דורנמן עושה את זה בנגיעות רכות ובהומור מנומס ובהרבה חוכמה. נדמה לי שאת העצות שלה כדאי לקחת גם לכל תחום אחר של יצירה: אל תנסו להיות נחמדים, תייצרו יופי מבלי לייצר בידור, תדברו אל מישהו – לא משנה אל מי, אבל אי אפשר להגיד שום דבר משמעותי אם לא מדברים אל אף אחד, אל תנסו להיות כמו מישהו אחר, אל תדברו על דברים שאתם לא מכירים, על כאבים שלא כאבתם, על מרירות שלא חוויתם, ותגידו רק את האמת, כי אם תחשבו רק על הקול שלכם ולא על מה שאתם אומרים בו איש לא ירצה להקשיב.
 

בילי קולינס כותב ככה

הניו יורק טיימז הכתיר אותו בתואר "המשורר האהוד ביותר בארה"ב", וכשחתם על חוזה עם הוצאת רנדום האוס להוצאת ספר השירים (נדמה לי שזה היה השלישי) שלו, הם לא העזו אלא להציע לו מקדמה של כמה מאות אלפי דולרים – אירוע שבלשון העדינה ביותר ניתן לתיאור כחסר תקדים בעולם השירה. קולינס, בן 70, פרסם לעת עתה 13 ספרי שירה וזכה במהלך הקריירה הארוכה והעשירה שלו – הכוללת בין השאר, כהונה כפולה בתפקיד המשורר הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאי, משרת הוראה בלהמן קולג' וערכיה של אנתולוגיות שירה נהדרות – בהרבה מאוד פרסים, שהמרשים ביניהם, בעיני הוא "פרס מרק טווין להומור בשירה". הוא כותב על הרגעים הכי טריוויאליים שניתן להעלות על הדעת, ולעתים גם מפטפט את עצמו לדעת בין השורות, אבל משהו בכתיבה שלו תמיד נח בסופו של דבר בדיוק במקום הנכון.  הנה ארבעה תרגומים שלי לשירים של קולינס על כתיבת שירה. כדאי מאוד גם להקשיב לו, קורא בקולו סדרה של שירים שזכו לאנימציות מופלאות.

מבוא לשירה

אני מבקש מהם לקחת שיר

ולהחזיק אותו מול האור

כמו שקופית צבע

או להצמיד את האוזן שלהם לזמזום שלו

 אני אומר להם, הכניסו לשיר עכבר

והתבוננו בו מנסה לפלס את דרכו החוצה,

או שוטטו בתוך חדרו של השיר וגששו על הקירות

חפשו את המתג שידליק את האור.

 אני רוצה שיגלשו על המים

ויחצו את מישורי השיר

כשהם מנופפים לעבר שמו של המשורר, שעומד על החוף.

אבל כל מה שהם רוצים לעשות

זה לקשור את השיר לכיסא בחבל

ולסחוט ממנו הודאה באיומים.

הם מתחילים להרביץ לו עם צינור

כדי להבין למה באמת הוא מתכוון.

***

סדנה לכתיבת שירה

קודם כל, אני רוצה לומר כמה אני אוהב את הכותרת.

היא מעוררת אותי מיד, בגלל שאני נמצא עכשיו בסדנת כתיבה

כך שהשיר מיד מושך את תשומת לבי

כמו יורד ים ותיק שמושך לי בשרוול.

ואני אוהב את שני הבתים הראשונים,

את הדרך שבה הם מבססים את הראייה העצמית

ששזורה בשיר כולו

ומספרים לנו שמילים הן מזון שמושלך על הארץ

כדי להזין מילים אחרות.

אני מסוגל כמעט לחוש את טעם זנבו של הנחש הנעוץ בפיו שלו –

אם אתם מבינים למה אני מתכוון.

אבל אני לא כל כך בטוח בעניין הקול,

שלפעמים נשמע אגבי לגמרי, מאוד ג'ינסי כזה

ובפעמים אחרות נראה קפוא,

מקצועי במובן הכי גרוע של המילה.

כאילו שהשיר מפריח לי טבעות עשן בפרצוף.

אבל אולי זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות.

 הבתים האמצעיים נראים לי מרתקים,

במיוחד הבית הרביעי.

אני אוהב את הדימוי של עננים שעפים כמו טבליות מציצה

זאת תמונה ברורה מאוד.

ואני ממש אוהב את הדרך שבה מפעיל הגשר המתרומם

מופע לו ככה פתאום,

רגלו מונחת על מעקה הברזל

והחכה שלו רוטטת – אני אוהב רטטיטות-

קרס ננעץ בתעלה התעשייתית הזורמת לאט מלמטה.

אני אוהב את התעלה התעשייתית הזורמת לאט למטה. כל הת' – ים האלה.

אולי זה אני,אבל מהבית הבא יש לי בעיה.

זאת אומרת, איך הערב יכול להיתקל בכוכבים?

ומה זה אובליגטו של שלג?

וגם – אני משוטט ברחובות נטולי קופאין.

כאן כבר הלכתי לאיבוד. אני צריך עזרה.

 עוד משהו שמפריע לי,

ואולי זה משהו בי,

זאת הדרך שבה הסצנה כל הזמן משתנה.

בהתחלה אנחנו בשדה תעופה גדול

והדובר מתבונן בספינות אוויר ענקיות,

מה שגורם לי לחשוב שאולי מדובר בחלום.

אחר כך הוא לוקח אותנו לגינה שלו,

בחלק שמדבר על הדליות והצינור המלופף,

אבל אז לא ברור לי איפה אנחנו אמורים להיות.

הגשם והאור הירקרק הבהיר

גורמים לי לחשוב שאנחנו בחוץ, אז מה העניין הזה עם הטפט על הקיר?

או שאולי זה מין בית קברות בתוך מבנה כזה?

משהו פה קשור למוות.

 למעשה, אני מתחיל לשאול את עצמי אם אין לנו פה

שני שירים, או שלושה, או ארבעה,

או שאולי אין פה שיר בכלל.

 אבל אז מגיע הבית האחרון, שהכי מוצא חן בעיני.

כאן השיר כובש אותי מחדש,

בעיקר השורות שמדוברות בקולו של העכבר.

זאת אומרת, כולנו ראינו את הדימויים האלה בסרטים מצויירים,

אבל אני עדיין אוהב את פרטי הפרטים שלו

כשהוא מתאר את המקום שבו הוא גר.

קשת הכניסה הזעירה המושלמת בפאנל העץ,

המיטה שעשויה מקופסת שימורי סרדינים פתוחה,

סליל החוטים המונח על השולחן.

זה גורם לי לחשוב כמה קשה העכבר צריך היה להתאמץ

לילה אחרי לילה, כדי לאסוף את הדברים האלה,

בזמן שהאנשים בבית היו שקועים בשינה.

וזה מעורר בי תחושה חזקה

תחושה חזקה מאוד של משהו.

אבל אני לא בטוח שאחרים מרגישים את זה.

אולי זה רק אני.

אולי זאת רק הדרך שלי לקרוא את זה.

***

כתיבה בחיים שאחרי

אני מתאר לעצמי שהאוויר שם יהיה צלול

מלא באור קדום זך,

לא הערפל הזרחני הזה

האוויר הטעון שלפני סופת ברקים.

רבים דמיינו שיש שם נהר,

אבל אף אחד לא הזכיר את הסירות

את הספסלים העמוסים בנוסעים ערומים

שכל אחד מהם רוכן על משטח כתיבה.

ידעתי שלא אוכל להישאר לנצח ילד,

עם רכבת צעצוע ומנהרת צעצוע.

וידעתי שלא אחיה לנצח,

כשאני מקפץ כל היום דרך החישוקים שלי עצמי.

שמעתי על המסע לעבר השני

ועל קרקושו של המטבע האחרון

בארנק העור של האיש שאוחז במשוט.

אבל מי יכול היה לנחש

שמיד עם הגיענו

נתבקש לתאר את המקום

ולכלול כמה שיותר פרטים –

לא רק את המים, הוא מתעקש,

אלא את המים השמנוניים, האינסופיים, העולצים.

לא סתם את השלשלאות, אלא את אזיקי המתכת החלודים

החורצים את הקרסוליים –

והמשימה הבאה שלנו תהיה, הוא אומר

לרשום בספונטניות

את מה שאנחנו חושבים ומרגישים על כך שאנחנו מתים.

זאת לא ממש מטלה,

חוזר ואומר האיש שאוחז במשוט,

תחשבו על זה יותר כעל תרגיל, הוא רוטן,

תחשבו על כתיבה כעל תהליך

תהליך אינסופי של תופת.

ועכשיו הסירות מצטופפות בפקק תנועה,

משוט נתקע בירכתיים, ירכתיים נחבטים במשוט

ושם דבר לא זז מלבד עטינו השקדניים.

***

מותה של האלגוריה

מעניין מה קרה לכל ההפשטות האלה

שנהגו להתגנדר בגלימות דמויות פסלים, בציורים

ולהתהלך להן בין עמודי הרנסאנס,

מתהדרות באותיות הראשיות שלהן כמו בלוחיות זיהוי.

האמת דוהרת כמו סוס רב עוצמה,

הצניעות, עיניה מושפלות, מרפרפת בין צעיפיה,

כל אחת מהן – גוש שיש המתעורר לחיים, מחשבה בגלימה.

האדיבות קדה וידה מושטת תמיד קדימה,

הרשעות משחיזה כלי חד מאחורי קיר,

ההגיון נושא על ראשו כתר, והיציבות אוחזת, דרוכה, בהגה.

כולם כבר פרשו לגמלאות, היגרו לפלורידה של המליצות.

הצדק שם, עומד לפני מקרר פתוח.

 אומץ שוכב במיטה ומקשיב לגשם.

אפילו למוות אין כבר מה לעשות, חוץ מלתקן את שעונו ולהטליא את הגלימה.

וכל האבזרים שלהם נעולים באיזה מחסן,

שעוני חול, גלובוסים, כיסויי עיניים ושלשלאות.

גם אם תקראו להם לשוב, אין להם לאן ללכת

לא גן של שמחה, לא קיטון של אושר.

עמק הסליחה מרוצף בנייני מגורים

ומשורים חשמליים מייללים ביער אין תקווה.

כאן, על השולחן שליד החלון, עומד כד כלניות

ולידו משקפת שחורה ותופסן שטרות כסף,

אלה בדיוק הדברים שאנחנו מעדיפים כרגע,

חפצים שיושבים בשקט, בשורה של אותיות קטנות

הם עצמם ולא יותר, מריצה,

תיבת דואר ריקה, סכין גילוח שמונח במאפרה מזכוכית.

וכל האחרים – הרעיונות הגדולים על גב סוסים

והמעלות, בשמלות נשף רקומות ושיער ארוך,

נדמה שכולם הלכו בשביל ההוא

שמתואר בעמודיו האחרונים של ספר סיפורים,

השביל המתפתל במעלה גבעה ירוקה ונעלם

לתוך עמק בלתי נראה, שבו כולם בטח שקועים בשינה עמוקה.