סיפורי סבא (או איך הנכדות של סב נאצי וסב שורד שואה עשו על זה סרט).

 

הבמאיות: גיל לבנון (מימין) וקאת רוהרר. צילום: גלית רוזן

הכול התחיל לפני כארבע שנים, כשקאת הגיעה לבקר את גיל בתל אביב ונדהמה לפגוש כאן אנשים שמטיילים להם עם כלבי זאב. נדהמה. ממש. ולמה? כי כמי שגדלה באוסטריה ולמדה היסטוריה במערכת החינוך שם, כלבים מזן "רועה גרמני" מעוררים בה רק אסוציאציה אחת: נאצים. "ולא האמנתי", היא אומרת, "שיהודים מגדלים כאן כלבים כאלה כאילו כלום".

קאת רוהרֶר וגיל לבנון, שתיהן בימאיות קולנוע, לא פטרו את המחשבה הזו כעוד אנקדוטה, אחת מרבות, המתחייבת מן המפגש בין שתי התרבויות שלהן. הן תרגמו אותה לסרט. סרט העוסק בין השאר בשאלה איזה מין יחסים יכולים בני הדור השלישי לשואה, משני הצדדים, לקיים. סרט שכולל גם את הסיפורים האישיים שלהן משום שגיל היא נכדתו של ניצול שואה, וסבהּ של קאת היה, כהגדרתה, "סוּפּר-נאצי", שהצטרף למפלגה והתנדב לשרת בצבא בהתלהבות מופגנת. במהלך שנים ארוכות של חברות ביניהן הנושא הזה עלה לא פעם וטופל בנשק שבו שתיהן משתמשות במיומנות מרשימה: הומור. אלא שבעבודה על הסרט נוספו לסיפור מספר ממדים דרמטיים: השתיים התאהבו ועברו לגור ביחד, בווינה.

"בחזרה אל ארץ האבות", סרטן התיעודי של גיל לבנון וקאת רוהרר, הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה ובמספר פסטיבלים באירופה. הוא עוקב אחר נכדים של ניצולי שואה, שבחרו לחזור ולגור בגרמניה ובאוסטריה – ארצות המוצא שמהן המשפחות שלהן גורשו או נאלצו לברוח – ואחרי דור הסבים המתקשה להבין (ועוד יותר מזה, להשלים) עם המשיכה הזו של צעירים ישראלים דווקא לתרבות שניסתה להשמיד אותם. כל המשתתפים בסרט עוברים במהלכו תהליכים רגשיים דרמטיים מאוד וכמוהם צמד הבמאיות. באחת הסצנות המרגשות בסרט יושב יוחנן, סבה של גיל, ואוחז בידי שתיהן בידיו הנרגשות. זמן לא רב לפני כן הוא עוד הכריז בנחישות שהוא לעולם לא יבטח בגרמנים או באוסטרים, ולא יוכל לנהוג כלפי מישהו מהם בחביבות, גם לא לחברים של נכדותיו.

קאת רוהרר, בת 37, נולדה וגדלה בווינה. היא בת לאם יחידה, העיתונאית והסופרת אנליזה רוהרר שעסקה במשך שנים בכתיבה פוליטית ופרסמה מאמרים גם בכתבי עת בינלאומיים כמו הניו יורקר והגארדיאן. את המשיכה העמוקה שלה לקולנוע היא חייבת, לדבריה, דווקא לדודתה, שחקנית התיאטרון האנה רוהרר שאליה היא קשורה במיוחד, "ובזכותה ביליתי בילדות ובנעורים שלי הרבה שעות בחדרי חזרות ומאחורי הקלעים, מוקפת בשחקנים ובמאים, והתאהבתי בעולם הזה. חשבתי להיות שחקנית בעצמי, אבל די מהר הבנתי שאני לא טובה בלקבל הוראות ושעדיף שאני אהיה הבמאית", אומרת קאת. אחרי התיכון היא נסעה למספר חודשים לניו יורק ונשארה שם כמעט 18 שנה. קורס צנוע ב"ניו יורק פילם אקדמי" הוביל להבנה ש"זהו זה. אין משהו אחר שאני רוצה לעשות בחיים", ורוהרר המשיכה מיד לתכנית לימודים מלאה בבית הספר הנודע לקולנוע School of Visual Arts The, לבימוי של פרסומות, סרטי מוזיקה, סרטים קצרים עטורי פרסים ולסרטי תעודה, שהאחרון בהם "הבטחה קטלנית" עוסק בסחר בבני אדם – נשים וגברים – והוקרן במבחר פסטיבלים בארה"ב ובאירופה.

בבית הספר לקולנוע בניו יורק התרחשה הפגישה הראשונה עם גיל. גיל לבנון, בת 39, הגיעה לשם מרעננה, אחרי שירות צבאי ביחידת ההסרטה של חיל החינוך ועבודה כעוזרת במאי בטלוויזיה. לבנון ידעה שהיא בדרך לקריירה בימאית משל עצמה, "הלוואי שיכולתי לעשות משהו אחר", היא אומרת. "זה היה עושה את החיים יותר פשוטים, אבל תמיד ידעתי שזה יהיה קולנוע".  אחרי שסיימה את לימודיה בהצטיינות, היא השתלבה בהפקת התכנית The Rolling Stones ברשת MTV, ובמחלקת הפרומו של NBC האמריקנית. כשחזרה לתל אביב המשיכה לביים סרטים מסחריים, עד שמצאה את עצמה שקועה כל כולה ב"בחזרה אל ארץ האבות".

רוהרר (משמאל) ולבנון, מתוך סרטן "בחזרה אל ארץ האבות"

הפגישה הראשונה ביניהם התרחשה ביום נובמבר קר להחריד על סט צילומים של חבר משותף ללימודים, ששתיהן התייצבו כדי לעזור לו. השיחה שלהן לא התגלגלה מיד למקומות הנפיצים שההיסטוריה זימנה לשתיהן.  "באוסטריה לא ממש הכרתי יהודים", היא אומרת. "לפחות לא במודע, כי זה לא משהו שאנשים מצהירים ואת גם לא שואלת. בבית הספר בניו יורק יצא לי לשוחח עם סטודנט ישראלי וכשהוא הבין שאני מאוסטריה הוא אמר לי 'הסבים שלך הרגו את הסבים שלי'. אז לא הייתה לי שום יכולת להתייחס לזה בהומור. למעשה, זה הכאיב לי כל כך שסחבתי את זה בתוכי המון זמן ובכל פעם שפגשתי מישהו ישראלי או יהודי ששאלו מאיפה אני, הייתי עונה כמעט בלחישה 'מאוסטריה', שלא ממש ישמעו. זה היה כרוך בכל כך הרבה אשמה, שלא נעלמה גם במפגשים הראשונים שלי עם גיל".

תחושת האשמה הזו ברורה עוד יותר על רקע סיפורה המשפחתי של רוהרר. סבהּ, הנס רוהרר, נהרג במלחמת העולם השנייה חודש לאחר הולדת אמה. סבתהּ, מריה, מתה כשקאת הייתה בת שלוש. "לא הכרתי את הסבים שלי בכלל, אבל גדלתי עם הסיפור הזה מגיל צעיר מאוד", היא אומרת. "כי אחותה של סבתא שלי נישאה ליהודי ונאלצה לברוח לאוסטרליה, וכילדה שאלתי למה הדודה שלנו שם ולא פה, ואימא שלי סיפרה לי שסבתי התאהבה בבחור נאה במיוחד, שהיה כנראה המועמד הטבעי להישבות בקסמו של היטלר והטירוף שלו. אני לא מנסה להמציא תירוצים, אבל זה היה סיפור קלאסי. אבא של הנס היה רוקח בווינה, והצליח מאוד מבחינה כלכלית אבל אחיו מת, והוא החליט לחזור לכפר קלאגנפורט (Klagenfurt)    שבו גדל כדי לנהל שם את העסק המשפחתי, חנות לכלי חרסינה, כסף, נברשות וכו'. ואז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של 1929, ולאיש לא היה כסף לקנות סחורות כאלה, הם פשטו את הרגל וסב-סבי, אבי של הנס, התאבד. הנס היה בן 15 כשהוא מצא את אבא שלו תלוי. אמו הייתה גבירה וינאית מעודנת ולא ידעה להתמודד עם המצב והנס מצא את עצמו בגיל צעיר כשכל האחריות למשפחה על כתפיו והוא כנראה נמשך לאידיאולוגיה הנאצית".

וסבתא שלך גם?

"לא. היא כנראה התאהבה בו כי היה צעיר מקסים כזה, אבל היא לא הסכימה איתו פוליטית. כשאחותה התארסה לעורך דין יהודי אוסטרי ידוע, הנס רצה להגיע לחתונה במדים נאציים. זה היה בתקופה שבה המפלגה הנאצית עדיין לא הייתה חוקית באוסטריה, אז אני לא ממש יודעת באיזה מדים מדובר, אבל היו להם הסמלים שלהם. סבתא שלי איימה עליו שאם הוא יעשה את זה היא תבטל את האירוסין אתו. אז הוא נכנע, אבל רגע אחרי שנישאו הוא התנדב לצאת למלחמה, בלי לומר לה מילה, והשאיר אותה בבית שבורת לב. ואז, בכל פעם שהוא חזר הביתה, הוא הכניס אותה להיריון. היא כל כך לא רצתה לגדל משפחה לבד כשבעלה בשדה הקרב, שהיא ניסתה נואשות להפיל אבל לשמחתי פעם אחר פעם היא לא הצליחה, וכך נולדו שתי דודותיי ואימא שלי. אימא שלי נולדה בספטמבר 1944 וחודש לאחר הנס נהרג, וסבתי מצאה את עצמה לבדה עם שלוש בנות פעוטות, חווה שלא היה לה מושג איך לנהל, וחותנת ששנאה אותה".

את יודעת מה סבא שלך עשה בצבא הנאצי?

"שמעתי שמועות שהוא היה באס אס, אבל איש לא ידע בדיוק עד שאני החלטתי שאני חייבת לדעת את כל הפרטים. יש לי היום כל כך הרבה חברים יהודיים, והרגשתי שאני מוכרחה לדעת אם הוא היה במחנה ריכוז ואם כן אז באיזה. אימא שלי ואני הגענו יום אחד לברלין ובמקרה עברנו ליד הארכיון הצבאי. הצעתי שניכנס, ולתדהמתי אימא שלי הסכימה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדעת. היא בת לדור השני, ואצלם היה מקובל שלא שואלים ולא מדברים".

חשבתי שזה מקובל רק בישראל

"לא, זה בדיוק אותו אצלנו. הוא מת, טוב שהוא מת, ואנחנו לא היינו שם בכלל ואין לנו שום קשר למה שקרה. זאת הגישה. אבל הכרחתי אותה לברר, וגילינו שהוא נשלח לנורבגיה ואחר כך ליוגוסלביה ולא ממש התקדם בסולם הדרגות".

למה רצית לדעת?

"כי הייתי חייבת להבין אם אני מרגישה אשמה כי הוא עשה מעשים נוראיים, בגלל שהוא היה אדם נורא שרצח המון אנשים או בגלל שהוא האמין במשהו שגרם לכל כך הרבה סבל. האשמה והכאב ליוו את הדור של סבתא שלי, של אימא שלי והגיעו אליי. אני לא הכרתי את סבתי, אבל כל החיים ביקרתי בבית הזה, בכפר, שבו הנוכחות שלה מורגשת מאוד ובנוסף אומרים לי שאני דומה לה מאוד. הייתי חייבת להבין אותה ואיך היא בחרה גבר כזה. "

ומצאת את עצמך כועסת עליו אישית?

"במהלך עשיית הסרט הבנתי שאני כועסת בעיקר על כך שהדברים שבהם הוא האמין גזלו מאחותה של סבתי, אישה שאהבתי מאוד, את ביתה ואת חייה".

במשפחתה של לבנון, לעומת זאת שתקו. והיא גם לא ממש שאלה. איש לא רצה לדבר על השואה בהתנדבות. סבה מצד אמהּ – שאגב נשא את אותו שם פרטי כמו סבה של קאת, הנס, אבל לימים שינה אותו ליוחנן – איבד את משפחתו בשואה ונמלט כילד מגרמניה ב"עליית הנוער". הסבא-רבא שלה, משה, היה בעל חנות בכפר קטן בשם לאופרסוויילר (Laufersweiler) נלחם בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה והתגלגל משם לגרמניה.  "הפעם הראשונה שבה שמעתי מה קרה למשפחה שלי הייתה כשעשיתי עבודת שורשים ושאלתי את סדרת השאלות הסטנדרטית: 'איפה נולדת? מתי ולמה עזבת?' אלוהים, זה עושה לי צמרמורת לחשוב על זה".

אז לא גדלת במודעות מתמדת לשואה?

"ממש לא, אם כי נסעתי עם בית הספר לאושוויץ, ואני חושבת שכמו כל מי שגדל בארץ זה הוטבע בי. כשעצרנו כדי לעשות פיפי באיזה יער ופתאום חשבתי כמה העצים האלה דקים ואיך אפשר לראות אותך בתוכם ממרחק גדול ואין איפה להתחבא, וכמה קל היה לירות בי אם הייתי בורחת כאן".

אחותה של גיל, שיר, מתגוררת בברלין כבר עשר שנים. "היא מגדלת את הילד שלה בעברית-ודויטש ביחד וזה חמוד ומוזר בו זמנות לשמוע אותו מדבר עברית במבטא יקי", אומרת גיל. "כששאלתי על זה את סבא יוחנן הוא אמר 'Schlecht', נורא. התגובה שלו הייתה הרבה יותר קשה מכפי שציפיתי, והרגשתי שאם אני אעבור לגור שם אני כאילו פוגעת בו, בוגדת בו".

מתי הנושא הזה עלה ביניכן בפעם הראשונה?

קאת: "אני לא ממש זוכרת, אבל אני זוכרת לילה אחד בפאב בניו יורק שבו ניהלנו על זה שיחה מאוד רצינית ועמוקה על הנושא. זה אף פעם לא עמד בינינו כחברות."

גיל: "בפגישה ההיא עוד לא ידעתי שסבא שלך היה… את יודעת.."

קאת: "בטח שידעת".

גיל: "כנראה הדחקתי".

זה השלב בשיחה שבו שתיהן מעדיפות להתבדח, בעיקר על חשבון העובדה שגיל, הבלונדינית הבהירה ותכולת העיניים נראית כמו "חלומו הרטוב של היטלר", וקאת הכהה בהרבה "תהיה הראשונה שיעמיסו על הרכבת עם זה יקרה שוב"; או כשגיל מתארת את הביקור ההיסטורי ההוא של קאת בתל אביב שהוליד את סרטן: "היא הגיעה עם אימא, חברה אוסטרית וחברה אירנית, שלא רצו לתת לה לנסוע לבדה למקום כל כך מסוכן, ואני מצאתי את עצמי מובילה בעיר משלחת של שלוש נאציות, טרוריסטית ויהודייה".

"לקח לנו זמן להגיע לשלב הבדיחות", הן מודות.  "הנושא כל כך נורא וכל כך קורע לב, שאיזה ברירה יש לנו חוץ מלהתבדח?".

אבל אין סיכוי שתשכחו שאחת מכן נכדה של ניצול שואה והשנייה נכדה של נאצי…

"זה יישמע נורא מתנשא מצדי", אומרת גיל, "ואני לא מתכוונת לזה כך, אבל קאת הרי לא עשתה בחייה שום דבר רע. היא נולדה במקום אחד ואני במקום אחר, אבל ההיסטוריה הזו היא לא ההיסטוריה האישית שלנו".

ואיך הגיבו חברים ובני משפחה לזוגיות שלכן, האוסטרית והיהודייה?

"זה לא הטריד אף אחד".

"שתינו נשים חזקות", אומרת קאת. "ויש לנו כל כך הרבה במשותף, שהנושא הזה לא הציק לנו מעולם, והוא לא מציק לנו כבנות זוג. בחיי היומיום שלנו זה בכלל לא משנה. אבל כשמדובר בקאת הבמאית ובגיל הבמאית הנושא אז הנושא הופך פתאום לבעייתי ובאמת היו לנו ויכוחים אדירים במהלך העבודה על הסרט. לכל אחת היו רגישויות אחרות בנוגע להצגת נושאים כמו אשמה, קורבנות, זיכרונות, כמה מדים נאציים להראות בסרט… הרקע השונה שלנו מילא תפקיד עצום בוויכוחים האלה".

לא חששת שהמרואיינים שלך יראו בך רק את הנכדה של הסבא הנאצי?

"שתינו התאהבנו לגמרי במרואיינים שלנו בסרט, אבל בחרנו בכוונה אנשים שמדברים בכנות, בלי פילטרים, ולמרות שיש לי עור עבה למדי, חששתי. היה ברור שתוך זמן קצר ישאלו אותי מה סבא שלי עשה בשנים ההן. אז לספר להם או לא? בסופו של דבר החיבור בינינו היה מדהים בזכות העובדה שדיברנו בגרמנית, חלקנו את אותו הומור, באנו מאותו רקע".  "זה קרה גם עם סבא שלי", אומרת גיל. "כמו שאר המרואיינים, גם הוא – ברגע שהוא התחיל לדבר בגרמנית עם קאת, העיניים שלו נדלקו, כאילו התעורר בו הילד הקטן שהוא היה פעם".

השינוי הדרמטי הזה שהחל במרואיינים ברגע שהם חוזרים "אל ארץ האבות" הוא חלק מטלטל ממש בסרט. קאת וגיל לקחו את המרואיינים שלהם לביקור בערים שמהן נמלטו. אותם מרואיינים שהיו נחושים למחוק כל זיכרון ורגש חיובי, שהיו משוכנעים ששנים בישראל מחקו כל בדל של געגוע, מתמוססים פתאום וברור מהבעת הפנים שלהם שמשהו בתוכם חזר הביתה. משהו שאולי מסביר את המשיכה העמוקה של נכדיהם אל המקום.

גיבורי הסרט שלהן הם הסב אורי בן רכב, שנשלח עם משפחתו לטרזינשטט, אבל נכדו גיא בחר לחיות עם אהובתו האוסטרית ולהתגורר בזלצבורג; ולאה רון-פלד שברחה מווינה כילדה (ומאז הצילומים הלכה לעולמה) ונכדהּ דן חי בברלין ומדבר ארוכות על הניכור שהוא חש בישראל. אלה, וקבוצה של צעירים ישראלים ואוסטרים, מעזים לגעת בנושאים כאובים ביותר החל בצורך או באפשרות לשכוח וכלה בלקחים מן השואה ובשאלה אם מה שקרה עלול לקרות שוב בעתיד, ואם כן, איפה. בהקרנות של הסרט בעולם הבמאיות הופתעו לגלות שגם פליטים ממקומות אחרים, שאין להם קשר לשואה ההיא, מזדהים עמוקות. אנשים מלבנון או ארמניה, למשל, הודו בפניהן בדמעות שהם מצאו בסרט את סיפור המשפחה שלהם, למרות שאין להם שום קשר לשואה.

הסצנה בסרט שמעוררת הכי הרבה שאלות מהקהל, היא הסצנה שבה נראות קאת וגיל מחטטות בעליית הגג של בית משפחת רוהרר בכפר. זה הבית שהיה ביתם של מריה והנס, ובין הארגזים הרבים שמעולם לא הושלכו לפח, קאת מצאה שם את מדי הצבא של סבהּ, עם הדרגות, צלב הקרס ושאר הסמלים הנאציים. קאת מצאה את המדים האלה במהלך עשיית סרט הגמר שלה בבית הספר לקולנוע, שעסק בסבתהּ. "הכנסתי יד לארגז והרגשתי בד, והתפללתי שזה לא יהיה מה שאני פוחדת שזה. אבל זה היה…", היא נזכרת.

והחלטת לחשוף את זה בסרט. הופתעת מהתגובות?

"בווינה הקהל היה משוכנע ששכרנו תחפושת רק בשביל האפקט הדרמטי. בחיפה שאלו אותי למה לא שרפתי או קברתי את המדים".

ומה ענית?

"קודם כל המדים האלה לא שייכים לי. יש במשפחה המורחבת 14 אנשים שהבית שייך להם, וזו צריכה להיות החלטה משותפת. אבל מעבר לזה, אני לא רוצה לשרוף אותם כי אני לא מוכנה לתת למדים האלה כל כך הרבה כוח ואני לא רוצה לערוך מזה פולחן. "

המשפחה שלך נופשת שם בקיץ. זה לא מטריד אותך שהמדים נמצאים שם?

"להפך. אני חושבת שזאת תזכורת טובה למה שהיה, ולכך שגם בימינו דברים כאלה עלולים להתרחש, מצבים פוליטיים עלולים להתדרדר במהירות ואסור לנו לשכוח".

קטעי וידיאו נוספים מתוך הסרט ניתן לראות כאן. 

*הכתבה התפרסמה במקור בשבועון לאשה. 

כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו

(צילום: גל חרמוני. מתוך הראיון כפי שהתפרסם במדור הספרים של לאישה)

 

 

 

הנשים של אורית וולפיילר חיות בשוליים. כל ניסיון להושיט רגל מהססת אל מעבר לגבול המפריד בינן לבין המציאות האמתית כרוך בסכנת התמוטטות. כאילו שההתנהלות היומיומית עלולה לבלוע אותן. ולסביבה לא ברור למה. אחרי הכול, מה כבר נדרש ממנה? למצוא בעל, ללדת ילדים, לשלוח אותם לצבא, לחייך, להקריב את חייה? וכל זה בנוף הנפלא שלנו, בשמש הנהדרת, כי מה חסר פה? שוויצריה ממש.

וולפיילר, בת 43, לא מפתיעה כשהיא מצהירה שגדלה כאאוטסיידרית. היא מדברת, כמובן, על תחושה פנימית – מה שב"בורגנים" תיארו במשפט האלמותי "יש לי פה חור והוא שואב אותי פנימה". היא גדלה ב"כפר סבא האיומה של שנות השבעים" והייתה, מה שהיא מכנה "ילדת שמנת חמצמצה". התפאורה של ילדותה הייתה התפאורה הישראלית השגרתית, המסודרת, שמקבלת ממנה את התואר "איומה" בגלל השמרנות, התביעות, התבניות. "לכאורה ילדות נוחה ומרופדת, אבל למעשה הכל חייב להיות מוגדר, דיכוטומי, את חייבת לעשות מה שכל הילדים האחרים עושים, משהו נוקשה, שלא מאפשר סטיות. אפילו מה ללמוד בתיכון קבעו לנו. רציתי סוציולוגיה – אבל זה לא היה טוב ולא נחשב, אז נשלחתי ללמוד ביולוגיה. ההכוונה הזו הייתה ביד גסה, בלי מגע, אבל מתוך המון אלימות, כי ניסיון לשנות את מי שאת באמת זה מעשה מאוד אלים. אסור היה להעביר ביקורת, אסור היה להביע דעה חריגה. אפילו אם את שונאת את "המעגל" של דן שילון, שכל המדינה יושבת ורואה, את מפרה טאבו, את חולה. ככה התנהלה הסביבה, לא רק הבית שלי. לכאורה יישרתי קו, עשיתי כל מה שנדרש, אבל ללב שלי היה קשה, וזה כנראה מה שמצטבר עם השנים בכיס המרה".

כמה סמלי. אנחנו משוחחות ב"סקייפ" מכיוון שביום שבו היינו אמורות להיפגש, וולפיילר כיס המרה של וולפיילר הרים ידיים ושלח אותה למיון עם כאבי תופת, ומשם לניתוח. הכיס בחוץ אמנם, אבל מאחר שהשפעתו ניכרת בכל שורה שכתבה עד היום, סביר להניח שגם לתוך הספר הבא אחרי "שווייצריה זה כאן" ("אחוזת בית") יחלחלו המרירות, המרדנות, הסרבנות העיקשת ליישר קו. כי כאלה כל גיבורות אסופת הסיפורים הקצרים שלה – זו שכמהה לחיות בגרמניה ונוטשת את הלימודים כדי לטפל בקשישה מקומית, זו שמתכננת את חגיגת הפרידה הסופית מבנה הפעוט, החגיגה שתתקיים כשיתגייס לצה"ל ולא ישוב, זו שחלמה על תינוק מושלם אבל יולדת תינוק מפגר, שהיא קוראת לו משיח אבל מתקשה לגעת בראשו ולנחם אותו, ואפילו זו שגדלה בארמון המלוכה הבריטי, ומאחר שאימא שלה אינה נוגעת בה, היא זוחלת אליה בלילות ומכרסמת את ציפורני רגליה.

וולפיילר גרה בתל אביב, למדה יחסים בינלאומיים ולימודי סין אבל עובדת בהיי טק, נשואה לליאור, שעשה דוקטורט בהיסטוריה גרמנית אבל גם הוא עובד בהיי טק, והיא אימא של יובל בן עשר וחצי.  המרד הגדול שלה במסגרת שבתוכה התחנכה לא התבטא בסממנים חיצוניים: היא לא ברחה להרים ולא הצטרפה לקומונה של חובצי חמאת גמלים, אבל היום היא עושה, חושבת וכותבת את מה שהלב שלה דורש. וזה התחיל מיד אחרי האוניברסיטה, כשנסעה  לחיות לבדה בברלין "עפתי מפה הביתה", היא אומרת.

מה בברלין הרגיש לך בבית?

"ברלין של לפני עשרים שנה הייתה אחרת. לא מלאה ישראלים, לא מתוירת, שלא דמתה לאף בירה אירופאית אחרת. מהרגע הראשון הרגשתי שדווקא שם, רחוק, אני הכי מחוברת למשפחה שלי. המשפחה הגיעה במקור מפולין, אבל היה משהו בהוויה, בשפה, ברדיו שנדלק אצל סבא וסבתא בחמש בבוקר עם חדשות בגרמנית. סבתא שלי עברה את השואה קשה מאוד, בבירנקאו, קצת אצל מנגלה, ולבקשתי היא הייתה מרדימה אותי עם סיפורים מהשואה הארד-קור. הייתי חולמת עליה, זה מילא את הילדות שלי ואני אומרת את זה לחיוב".

מה יכול להיות חיובי בסיפורים על השואה?

" סיפורי השואה מילאו אותי בילדות גם בחרדות, אבל הם היו חלק מהשורשים שלי, מהמהות שלי, מהזיקה לסבתא. זה משך אותי מיום שאני זוכרת את עצמי. פעם הייתי בברלין עם חבר טוב שלי, הסופר סמי ברדוגו, ויחד נסענו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. הגענו בשעת צהריים והייתה שמש חמימה והרגשתי שזה המקום הכי לא מאיים בעולם היום, שלווה מוחלטת, כי לא יכול לקרות בו שום דבר יותר רע ממה שכבר היה שם. כל הזוועה, והמוות, וההריגות, והרמקולים, והצעקות והסבל – נגמרו כבר, ועכשיו זה מקום שאפשר לנוח בו. יכול להיות שזו חוויה שמחברת אותי בחזרה לילדות הנעימה במיטה של סבתא, למקום שהוא כולו שלי, שאף אחד לא רוצה להיות בו חוץ ממני".

סבתא שלך לא הסתייגה מהרצון שלך לחיות בגרמניה?

"היא שידרה לי כל השנים הערצה גדולה לגרמניה. היא קנתה רק מוצרים גרמניים. היא עשתה הפרדה ברורה בין הפולנים, השכנים שהיו השטן, לבין הגרמנים, שלמרות הדבר הנורא שהם עשו, אי אפשר להתעלם מהאיכות שלהם".

את הנסיעה הראשונה לברלין בגיל 25 היא מתארת כ"הימלטות מכאן". היא גרה בדירת חדר עם בחור שלא הכירה והיה מכר של מכר של מכר, במזרח העיר שטרם שופץ אז. בערב שוטטו בבית קברות, אחר כך צפו בסרטי שואה. "תקופה קשה והזויה", היא נזכרת, "שהובילה אותי אחרי חודשיים לרצות לחזור ארצה, אבל אחרי שבועיים בארץ נמלטתי בחזרה. הפעם כבר מצאתי דירה, עבדתי באל על, והתחלתי להכיר את ברלין בכל הדרכים האפשריות".

בגלל ההומור, ובגלל ההקצנה שיש בה לפעמים שבבים קסטל-בלומיים או אלמודוברים, קשה לזהות את האלמנט האוטוביוגרפי בסיפורים של וולפיילר, אבל הוא קיים. גיבורות שלה כולן מנסות להימלט מתוך העור של עצמן –  אחת מהן אפילו כל כך לא יכולה להתמודד עם הבהמיות, הטמטום, האגרסיביות והקורבניות שבהוויה הישראלית, שהיא מעדיפה לתפוס את עמדת התוקפן הנאצי, אחרת מוצאת מחסה בתוך ביצת תרנגולת ושלישית, מטפלת רוסיה, מנהלת בדמיונה רומן סוער עם זמר אופרה – כולן מגדרות לעצמן עולם פנימי, בועה, שהנחמה הכמעט יחידה בו היא המגע, העור, הגוף, הריח – ובדרך כלל זה של ילדיהם. "בשביל זה עושים ילדים, לא?" היא צוחקת.

ילדים הם הגאולה?

"ממש לא. יש בזכותם רגעי חסד, אבל מאוד קטנים. גאולה יכולה לבוא, אולי, וגם זה בספק, מתוך האדם עצמו. וגם אז מדובר במושג חמקמק שאני לא ממש יודעת מה פירושו".

בברלין היא פגשה את מי שהפך לימים להיות בעלה, ויחד חזרו ארצה. "שמש, ים, כל השטויות והאשליות הריקות האלה", היא אומרת. את השנים שחלפו מאז היא מגדירה "15 שנה של ערגה. חשבנו לחזור לשם, אבל המחשבות מפה הן אחרות – תמיד יש סיבות להישאר, ילד, עבודה, משפחה. כשחזרנו נכנסו להיי טק, שלא נפסיד את זה חלילה, את יודעת, השתלבנו לא רע. אנחנו מתרגלים פה חיים של הישרדות. מצד אחד, כמו שנאמר בסיפורים שלי, יש פה הכל. מצד שני, אני חיה פה בתחושת זרות, שחלק גודל ממנה המתנקז לכתיבה".

כמו אצל כותבים רבים וגדולים, הכתיבה היא עבורה שילוב של סיוט וכלי ראשון להישרדות. היא לא עסקה בזה בצעירותה אבל "כל החיים כתבתי בלב. זה העסיק אותי ומילא אותי. זה יישמע נורא פלצני, אבל ידעתי שיום אחד זה גם יצא ממני ויצא לאור, ממש ככה, ופשוט נתתי לזה את הזמן".

השפה שלך אחרת, המון משפטים שנגמרים בפועל, כאילו שאת חושבת בשפה זרה

"לא ידעתי שזה ככה, עד שהכל יצא אל הנייר. השפה הזו הייתה יותר קיצונית בהתחלה, ועברה עידון. יש לי שפה שבורה. הגיבורות שלי שבורות. זה לא דבר שלילי. שבר, פצע, דם, מוגלה – הם סימני שאלה, משהו שצריך לטפל בו, שמעניק הזדמנות לעשות משהו בחיים. הממשק שלי עם החיים הוא כזה – לכאורה אני חיה חיים נוחים, אבל בתוכי אני נשרטת, נפצעת, אני כל הזמן בוחנת את הכתמים שהזרימה של החיים משאירה עלינו. לפני חצי שנה התחלתי לכתוב רומן, ובו אני מרגישה שאני אפילו יותר ערומה, חשופה ומשוחררת ממה שהייתי בסיפורים האלה".

המשוררת שפוקחת לנו את העיניים

רירי סילביה מנור לא מאמינה בצורת הרבים. "צורת הרבים, כמו המאה הזו, פשטה רגל מזמן", היא כותבת באחד משיריה. "אדם בודד משאיר לך עקבות, כמו סימני צעדים בשלג, אחריהם אתה הולך רעב וסקרן". היא מאמינה גדולה באדם הבודד, ובצורך לשמור על העצמי המיוחד שלנו – להימלט מהכפר הגלובלי, מפס הייצור של הקונצנזוס, כדי להגשים את עצמנו על ידי שנגיד לעצמנו כל הזמן "זהירות! אני יצור חד פעמי, כל כך שברירי, עדין ונטול שלמות. אבל זה הזמן היחיד שלי לחיות…"

את המוטו הזה, המחייב מסע אל תוך עצמה וניסיון להביע בכל כלי העומד לרשותה את מה שהיא רואה ושומעת שם בפנים, היא מקיימת באדיקות. מאז גיל תשע, ליתר דיוק, שאז כתבה את השיר הראשון בחייה, ברומנית, שפורסם בעיתון ילדים, ושוב, אחרי שנים ארוכות שבהן לא האמינה שתחזור לכתוב, והפעם בשפה חדשה, בעברית. בין לבין היא עלתה ארצה, גידלה בת ובן, והפכה לפרופסור לרפואת עיניים, בעלת שם בינלאומי בנוירואופטלמולוגיה (מחלות עצבי הראייה). בימים אלה היא חוגגת את צאתו של ספר שיריה השני "הגיל המדומה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).

מנור משקיפה ממרפסתה על הצמרות שמצלות על אחת השדרות התל אביביות. כאן היא כותבת את מרבית שיריה, בבהילות, בדחיפות שמוכרת רק למי שהאומנות בוערת בהם, על כל פיסת נייר שהיא מוצאת "כי כשעולה בי שורה, היא יכולה באותה מהירות להיעלם ולהישכח לגמרי", היא מסבירה. הבהילות הזו ניכרת היטב בשיריה. הם מלוטשים, אבל מבעבעים כנות, חשיפה מוחלטת, אמירות חדות וישירות שבועטות הישר בבטנו של הקורא. היא כותבת על חוסר ההלימה בין הגוף המזדקן לנפש שעדיין רוצה לטעום מהעולם; על כוח החיות העצום שיש בה היום, אחרי גיל 70, לעומת תחושת הקהות הכמעט ממיתה שאפיינה את שנות העשרים שלה; על הפחדים, שהופכים אותנו לנעליים הממתינות בארונה של אישה משותקת; על ילדים העוזבים את בית אמם אחרי ארוחה טקסית, שבים ליומיום שלהם ומשאירים אותה מאחור כמו פרחים נבולים באגרטל; על הגעגועים למתים; כל ההכרח לנבור במבוכי הזיכרונות ועל הרגע שבו שרטטה לעצמה את גבולותיה, על מנת שהכנפיים שלה לא יחבטו סורגים ולא יישאו עוד סימנים כחולים.

מקריאה בשירים שלך נדמה שאין לך גבולות. שאת רוצה לדעת הכול, לטעום הכול, ואת גם מעזה לעשות את זה

"היכולות הולכות ומשתכללות עם השנים. את רוב חיי ביליתי בלעשות מה שצריך. נולדתי ברומניה שהפכה קומוניסטית. תחת שלטונו של גֶאוֹרְגִיוּ-דֶז' החיים היו נוראיים בהרבה ממה שהיו אחר כך תחת צ'אוצ'סקו. זה היה משטר טרור, שבין השאר סילק כל סממן לתרבות. בחנויות לא היו ספרים נורמליים, היו רק כתבים של מרקס ואנגלס או שבחים לברית המועצות בשפה מאובנת. סרטים והצגות לא היו, אלא אם היה להם ערך תעמולתי. הכל היה פרופגנדה. אני נמשכתי תמיד לספרות, ומה שהציל את הנשמה והתרבות שלי, הייתה הספרייה העצומה שהייתה לנו בבית, שבזכותה הכרתי את כל הקלאסיקנים, והסבא שמאוד אהבתי שלימד אותי לקרוא ולכתוב עוד לפני בית הספר והיה מביא לי ספרים ועיתוני ילדים. רציתי, כמובן, ללמוד תיאטרון או ספרות או פילוסופיה – אבל היה ברור שאין טעם לעשות את זה ברומניה. הפקולטות למדעי הרוח נועדו להוציא אנשי תעמולה, ולמדו בהם רק את מה שהתאים לקו של המפלגה. בגיל 15 השתתפתי בסרט ואחר כך בתיאטרון חובבים וחלמתי על זה, אבל ידעתי שהראש שלי בעננים והרגליים צריכות להישאר על הקרקע, שאני צריכה להתפרנס. אז בחרתי ברפואה. אבא שלי היה רופא ידוע בבוקרשט, וכששאלו אותי אם אלך בדרכו אמרתי שזה לא מעניין אותי, שכשאני אראה דם אני אתעלף, אבל ידעתי שזה מה שצריך לעשות".

היא לא אהבה את הרפואה, ניצלה כל הזדמנות לברוח מהלימודים ובכל זאת סיימה בציונים מצוינים. "קיבלתי את הרושם שכל מה שצריך ברפואה זה זיכרון טוב ואין מה לעשות שם עם יצירתיות ודמיון", היא מודה. לימים, היא תגלה את הפן האנושי בעבודה, ותסחף פנימה. הקריירה שלה, שהחלה בחוסר חשק מוחלט ברומניה, תוביל אותה בישראל למפגשים מרגשים ביותר עם חולים בכל קצות הארץ, עם תלמידים לרפואה שעוררה בהם אהבה עמוקה למקצוע ואפילו בחזרה לרומניה – לביקור שמעולם לא חשבה שיתקיים, אחרי נפילת המשטר הקומוניסטי, במסגרת משלחת סיוע רפואית. הקשרים האנושיים שיצרה אז שינו את חייה. היא החלה ליזום מפגשים ספרותיים בין יוצרים רומניים וישראלים, תרגמה, ערכה והוציאה ספרי שירה בשתי השפות (שתורגמו גם לצרפתית וערבית).

היא נישאה בגיל צעיר, וממש לפני סיום התואר קיבלו אישור לעלות לישראל. "מפעל הפיס" היא קוראת לזה. "בשום אופן לא רצינו להזדקן תחת המשטר הזה, שאסר את כל האינטלקטואלים והוציא אותם להורג. כל כך רצינו לעזוב שחלמנו לבנות מכשיר חמצן ולהימלט בצלילה בדנובה". בארץ סיימה את ההשתלמות שלה בבית החולים דונולו ביפו, ובנתה קריירה מפוארת במרכז הרפואי רבין (לשעבר בית החולים בילנסון).  "אבל יכולתי באותה מידה לנחות בפטגוניה", היא אומרת "כי לא ידעתי מילה עברית, ולא ידעתי לכתוב אלף בית". היא לא למדה עברית בצורה מסודרת, משום שהרתה וילדה, ובין קשיי הקליטה, העבודה וגידול הילדים למי היה בכלל זמן לאולפן. כל רשומה מקצועית שנאלצה לכתוב דרשה ממנה שעות עבודה "ועד היום אני סובלת מזה. בדיבור אני יכולה לעשות שגיאות, אבל כשאני כותבת אני בשיא הריכוז והמאמץ".

מפה לשם התאהבת במקצוע

"להפתעתי גיליתי שיש לי כישרון לאבחנה, וההצלחה עודדה אותי מאוד, וגיליתי את החולים – ואת ההנאה העצומה שלי מהמפגש אתם, מהאמפטיה, מהיכולת להבין את המצוקה שלי מי שעומד מולי, לעזור לו". כדי להיות רופאה טובה, היא אומרת, נאלצה למצוא בעצמה חלקי אישיות שלא הכירה. שלא נזקקה להם כמשוררת ואומנית. "להפגין סוג אחר של רצינות שלא היה לי טבעי", היא אומרת, "כי החולה לא רוצה לדעת שגם את מהססת. הוא זקוק למבוגר אחראי שיוכל לסמוך עליו". וברור שגם לחשיפה האישית הכנה שבשיריה, לא היה מקום ברפואה: "אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את החולים שהתיידדתי אתם מחוץ לשעות העבודה. בשירה טובה אין ברירה. את כותבת בשביל עצמך, את לא חושבת על מי שיקרא את זה ומה הוא יחשוב".

מתי חזרת לכתוב?

"אחרי יותר מעשרים שנה שלא כתבתי ולא חשבתי שאחזור לכתוב, נקלעתי למשבר בחיים האישיים וחברה לקחה אותי לנופש בכינרת. ישבתי שם מול המים, ופתאום זה בא לי ועוד בעברית. את לא מתארת לך את ההפתעה. עברו עלי שנתיים קשות מאוד, ידעתי שאני צריכה ליזום שינוי מהותי בחיים שלי – וכל התהליך הזה התבטא בשירים, והכול בעברית. השירים ליוו כל צעד שלי: אם הייתי עצובה יכולתי לכתוב שיר, להשתחרר ולהרגיש שוב עליזה. אם נדרשתי לקבל החלטה קשה – כתבתי שיר, ודרכו החלטתי ועשיתי. דרך הכתיבה הבנתי שלמרות שיש בחברה הישראלית דעות קדומות על נשים גרושות, זה מה שמתאים לי. שאחרים אולי רוצים ומצפים שאהיה כמו כולם, אבל אני זה אני, ואני חייבת לעשות את מה שמתאים ונכון לי".

לא היה לך קשה לעשות את כל זה בעברית?

"זאת הייתה הפתעה, אבל תמיד הייתי בדעה שכשאדם מגיע לארץ חדשה, הוא לא צריך להמשיך את החיים הקודמים שלו כאן וגם לא לחשוב שהוא יהיה אי פעם צבר. הוא צריך לקרוא עברית, להכיר אנשים מפה, להתיידד. לא להיכנס לפעמון זכוכית עם אנשים מארצו ולהריח נפטלין".

זה לא פשוט…

"אני סקרנית מטבעי והיום יש לי רוח יותר צעירה מאי פעם. כשהייתי בת עשרים הייתי יותר זקנה ופחות בחיים. כשאת בוחרת כיוונים חדשים בחיים אז ברור שיש לך אכזבות וקשיים, ואת מגלה כמה את נאיבית ולפעמים זה מאוד כואב – אבל בעיני זה שווה, יותר מלשים את הנעליים מול האח בגיל ארבעים ולחכות לפנסיה".

ההתרגשות מחזרתה של השירה אל חייה הביאה אותה להציג את שיריה בפני יצחק לבני, ידיד ושכן לשולחן הפרלמנט של אורי אבנרי (קודם ב"כסית" ועכשיו ב"דובנוב 8") שמנור שותפה לו כבר שנים. לבני עודד אותה להוציא ספר ראשון, "נדודי ערות" (ספרית פועלים), שאחריו לא הפסיקה לכתוב: מאמרים ב"הארץ", שירים שפורסמו בכתבי עת ספרותיים ועוד. היום היא כותבת בעברית – כשהיא בארץ וגם ברומנית – בכל פעם שהיא נוסעת לשם. "ב – 1990 כשביקשו ממני לצאת למשלחת לסייע לרופאים ברומניה נסעתי לשם כמו נידונה למוות", היא אומרת. "הגעתי לבית חולים ירוד ומוזנח כמו שלא יכולתי לדמיין בחלומותיי הגרועים". היא נרתמה לסייע, ארגנה משלחות רופאים לשם ושלחה  80 חולים מרומניה לניתוחים בארץ, ולאט לאט גם נחשפה לתרבות החדשה שפרחה שם, ונדהמה. "נפתח לי חלון לעולם חדש לגמרי", היא אומרת. "גיליתי משוררים וסופרים מצוינים ויצרתי קשרים שאפשרו לי להביא את התרבות שלהם לכאן ואת שלנו אליהם".

מנור מחלקת את זמנה בין עבודתה רופאת עיניים פעילה לכתיבה וארגון ערבי תרבות ישראליים ברומניה ורומניים בישראל. לקח לה זמן, היא אומרת, לשכנע שוחרי תרבות פה להקשיב לקולות שבאו משם. לקח לה זמן גם להפסיק להיעלב מהגזענות והיהירות שהופגנו כלפיה, משום שבאה מרומניה. "לא ויתרתי, כי רציתי ללמוד, להכיר את התרבות הישראלית, את כל מה שלא ידעתי כי לא גדלתי כאן".

בימים אלה היא כותבת סוג של ביוגרפיה, סיפורים מילדותה בימי המלחמה, ברומנית. וגם זה לא פשוט. "שפות הן כמו בצק שמרים", היא אומרת. "הן משתנות ותופחות, ואני לא יכולה להשתמש ברומנית שהכרתי בשנות השישים. בזכות עשר השנים שנסעתי וחזרתי משם כרופאה, התעדכנתי וקראתי המון והשפה שלי השתכללה. "החלטתי שפרוזה אני לא אכתוב בעברית. שיר זה דבר מאוד אינטנסיבי, אני כותבת מהר, ואם אני לא מספיקה, אני שוכחת כמו ששוכחים חלום. הכתיבה בעברית דורשת ממני ריכוז עצום, מאמץ ממושך, ואז העברית יוצאת טובה מאוד. זה לא משהו שאני מסוגלת לו בפרוזה. אני יושבת שעות על שעות, וזה בלתי אפשרי להעביר תקופות ארוכות כל כך כשכולי שריר מכווץ. "

 

 

מן החוץ אל השפה – שלושה יוצרים שכותבים עברית למרות שנולדו רחוק ממנה

 

 

 

אני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות

קצת לפני שליזי דורון נולדה, עבר אבא שלה -שחלה בשחפת ונטה למות – למוסד. למרות ששרד וחי עוד שמונה שנים אחרי שנולדה, הוא נמחק לחלוטין מחייה ולא הורשה לקיים אתה קשר. השתיקה סביב הסוד הזה, נוספה לעננת השתיקות שריחפה עוד קודם על הבית, ביתם של ניצולי שואה. ברומאן החמישי שלה מנסה דורון לפענח את מה שידעה, מה שניחשה, מה שאיש לא רצה לומר לה ומה שלא מניח לה עד היום

 

באחד הרגעים מכווצי הלב בספרה "ויום אחד עוד ניפגש", משוחחת ליזי דורון עם חברת ילדות, ואומרת משהו על כך שתמיד קינאה בילדים האחרים בשכונה, שגדלו בבתים נורמאליים. הנורמליות לכאורה הזו, כללה – כצפוי משכונה שרובה ניצולי שואה המנסים לבנות לעצמם מולדת חדשה – בית אחד שבו האם הייתה נתונה להתקפי דיכאון קשים, מסתגרת באמבטיה ולא עונה לעולם, בית אחר שבו חיה אישה עם שני גברים, אחים, שאחד מהם חזר מן המתים וצעקות, הרבה צעקות מצוקה בימים ובלילות. אלא שמעל לבית שלה ריחף סוד עצום ואפל, שאסור היה אפילו לשאול עליו או כמו שאימא שלה, הלנה, הייתה אומרת "מה שהילדה צריכה לדעת היא כבר יודעת".

הסוד הזה היה סוד זהותו וחייו של אביה. פרורי מילים, ניסיונות נואשים לפרש מבטים ומשפטים של אנשים מבחוץ, אינספור סיפורים דמיוניים שהגתה בניסיון להסביר לעצמה את העדרו של אביה מחיה – לא השקיטו את הרעב הזה לדעת. רעב שאמא שלה לא הסכימה בשום אופן להשביע, ורק שנים ארוכות מאוחר יותר מוצאת את עצמה דורון מנסה ומעזה לפענח.

"ויום אחד עוד ניפגש" הוא ספרה החמישי של דורון. כתיבתה כולה, עד כה, עוסקת בילדותה כבת לניצולי שואה ובניסיונותיה להבין איך עיצבו הנסיבות האלה את המציאות שבה אנחנו חיים. ספריה של דורון תורגמו, בין השאר, לגרמנית, צרפתית ואיטלקית והיא זוכה לפופולאריות גדולה באירופה, שם הוענקו לה גם מבחר פרסים והיא אף נבחרה על ידי ה"ווג" הצרפתי לאחת משבעת הסופרים המשפיעים בישראל. בארץ היא מוכרת הרבה פחות, אם כי יש לה גרעין קוראים קשיח ונאמן, שגם נוטה להגיב, לכתוב ולשאול. למעשה, ספרה הנוכחי, כך היא מספרת, נולד בעקבות תהיות מצד קוראים על דמותו הנעדרת של אבא שלה, תהיות שהולידו את הצורך להתעמת לראשונה עם מגירה סודית בנפשה, שלא העזה לפתוח.

היא בת 57, גרה עם בעלה וילדיה ברמת אביב, למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה ואחר כך בלשנות, ואלמלא הייתה בתה מבקשת את עזרתה בכתיבתה של עבודת שורשים, היא משוכנעת שלא הייתה כותבת אלא ממשיכה במחקר אקדמי. ספרה הנוכחי כתוב כמעט כמו יומן, ומתעד – בשמות אמיתיים – את הניסיון שלה לגלות מי באמת היו הוריה, מה קרה לכל אחד מהם בשואה, איך נפגשו ולמה נפרדו. "השימוש שלי בשמות אמיתיים", היא מודה "נובע מצורך קמאי שמישהו ירים לי טלפון ויגיד שהוא אח שלי או בן דוד שלי או חבר שלהם מאושוויץ או מבוכנו ואלד. יש לי כנראה צורך נפשי להמשיך בצורה אלגנטית את המדור לחיפוש קרובים. יש לי גם דחף לא לתת למתים למות, לפחות לאלה שהיו סביבי. לא דיברנו עליהם בשמות, אמרנו "הסבתא מתה" או "הדודה מתה", ואני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות".

אז למה לא בחרת לכתוב מסמך תיעודי של ממש?

"הספר הזה אוטוביוגרפי לגמרי, המשך לארבעת קודמיו, וזו סדרה שבה אני מנסה להרכיב פאזל שיסביר לי מי אני. לצערי אין לי את כל החלקים, אבל יש לי צורך למצוא עובדות מוצקות. בפועל, הסיפור יותר פלסטליני, גמיש, אני לא יכולה לשים את היד על התנ"ך ולהישבע שזו התמונה המלאה. השתמשתי הרבה בדמיון, במשאלת לב, בסיפורים שהמצאתי לי כילדה. היכולת להשלים את הפערים בסיפור, שאיש מעולם לא סיפר לי, היא משהו מאוד בסיסי אצלי, ראשוני".

החיפוש הזה הוא שהוביל אותך לכתיבה

"הגעתי לכתיבה בעל כורחי. היום הכתיבה היא חלק מהיומיום שלי, אבל היא לא הייתה בחלומותיי או במשאלות שלי, והיו לי הרבה כאלה. ראיתי בעצמי אשת אקדמיה, והתגלגלתי במקרה לכתיבה, כשבתי בקשה עזרה בעבודת שורשים. מצאתי את עצמי כותבת וכותבת ומופתעת לגלות כמה זה קל לי".

את כותבת על חוויות קשות. זו לא מסחטה רגשית?

"הדברים נמצאים שם במילא. אולי זה אפילו סוג של הקלה, כי אני חולקת ומדברת והרבה דברים שהיו סודות נחשפים".

הסוד הגדול ביותר בחייה של דורון היה העובדה שאבא שלה חי, לפחות עד שהייתה בת שמונה, אבל היה מאושפז בבית חולים לחולי שחפת. אמא שלה לא רצתה שיסכן את בריאותה של הילדה, ולא הרשתה להם לקיים כל קשר. האב נמחק מחייה לגמרי, ושנים אחר כך התברר שנהג להגיע מדי פעם לשכונה ולצפות בה מרחוק, משחקת ולא מודעת לקיומו.

את כותבת בספר, שמלבדך כולם ידעו. חברות, שכנים. איך יכול להיות שרק את לא ידעת שום דבר?

"בספר הראשון שלי תיארתי איך אמא שלי ואני חגגנו ליל סדר בחדר חשוך, כדי שאיש לא יבחין שאנחנו לבד, וחברה שלי באה בדמעות ושאלה למה לא דיברנו, גם היא חגגה כך עם הוריה, בחדר חשוך, ולא ידענו את זה. היו כנראה המון פחדים, ואמרו לנו לא לדבר. הנושא שהסתירו ממני היה מאוד מסובך: האם אבא שלי חי, חולה, בריא, מת, כל הספקולציות האלה. שאלתי פעם חברה איך זה שהיא לא אמרה לי, והיא ענתה "היינו משוכנעים שאת יודעת". הילדים האחרים היו כנראה עסוקים גם בסודות שלהם, זה לא שהייתי היחידה שהסתירו ממנה דברים והעולם בחוץ היה עולם יפה וקסום. כשנמצאים בתוך טראומה או מצוקה, ראיית המציאות מתעוותת. כשאת חיה עם סוד, אין לך מושג מה הגבולות שלו. חברי הילדות שלי התפלאו לגלות שמדובר היה בסוד, והחברים שהכירו אותי בבגרותי לא התפלאו, הם כבר הכירו אותי ככה, לא מסוגלת לענות על שאלות פשוטות של אנשים נורמאליים".

יכול להיות שכילדים ידעתם לא לשאול כדי לשמור על שפיותכם?

"ברור. החלקים הכי בריאים שלנו היו משחקי מחבואים וגוגאים ולהתאהב ולחלום חלומות על ארץ ישראל, ולא לבדוק מה באמת קורה לנו בבית. "

ובכל זאת הגיע שלב בחייך שבו התעורר בך הצורך לברר ולגלות

"זה קרה בבגרותי, בעיקר אחרי הליד
ות, אולי בגלל צורך למלא חללים. אני נשואה לאיש שאמנם בא ממשפחה מפורקת, אבל כל הסיפור גלוי שם, כולם מכירים את תולדות המשפחה. בימיה האחרונים אמא שלי הייתה בבית חולים, בהשגחה, ואני פשוט טלטלתי אותה בכיסא והתחננתי שתגיד לי, האם היה לי אח, האם הייתה לי אחות. אמא שלי הייתה אישה חכמה ופתוחה ותרבותית, ויכול להיות שכילדה קלטתי שאם היא מסתירה דברים, יכול להיות שהם איומים ונוראים כל כך שפחדתי לדעת אותם. בניתי לעצמי מנגנון של הפחדות שמנע ממני לשאול. אני זוכרת שהיה רצח נורא בגבעתיים, וכולם דיברו על זה, ואמרתי לעצמי, אולי אבא שלי הוא הרוצח ובגלל זה היא לא מספרת לי עליו. בשכונה גם דיברו על זה שאוי ואבוי אם אבא של מישהו היה קאפו, אז גם את זה סיפרתי לעצמי, והעדפתי לא לדעת".

יצא שדמיינת דברים הרבה יותר גרועים מהמציאות

"אבל גם ניחמתי את עצמי והמצאתי סיפורים לא לגמרי הגיוניים, למשל שהוא נהרג בקסטל או נסע לאמריקה".

הסצנה שבה את מדמיינת את אמא שלך ואותך עומדות מתחת לחלון שלו והוא מציץ עליכן משם, מבוססת על אירוע אמיתי?

"לגמרי אמיתי. פעמיים בשנה היו לוקחים אותי לשם, לטבעון, לא מספרים לי למה, בתירוץ של 'הילדה צריכה אוויר צח'. כשניסיתי לפרום את הסיפור הזה, מצאתי גלויות בפולנית שאבא שלי שלח משם, ויש בהן צילום של הגבעה שאני זוכרת.".

הוריך הכירו כשהיא הייתה אחות, והוא מטופל, חולה בשחפת. כשהיא נכנסה להריון, היא הגלתה אותו מהבית כדי לא להדבק?

"אני רוצה להאמין שזה היה הרצון של שניהם, ככה טוב לי לספר לי את הסיפור, אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אחת השכנות שנותרה בשכונה והיא בת 84 היום, עזרה לי למלא חורים בסיפור. היא אומרת שאמא שלי הייתה מבוגרת, בת 44, לא היה לה כוח והיא לא תכננה להיכנס להריון והיא כבר השלימה עם אובדן המשפחה הקודמת שלה. היא התכוונה לטפל באבא שלי, וכנראה התחתנה אתו כי ככה קיבלו דירה. היא נורא אהבה אותי, אבל שנים הרגשתי שאני מכבידה עליה, שהיא לא רצתה ילדה. בשלב מסוים היא נכנעה להריון הזה, והם הבינו שהם לא יוכלו להיות ביחד. הרופאים העריכו שנותרו לו שלושה חודשים לחיות".

הוא שרד שמונה שנים. למה הוא לא חזר הביתה?

"יש לי חברה שטוענת שהיא זוכרת אותו מבקר בבית, אבל אני לא יודעת. בשנות החמישים פינו מהשכונה את כל חולי השחפת והעבירו אותם לבידוד. כמו רחל המשוררת. הקהילה פחדה ממגיפה. בגרמניה היו מחנות פליטים שהיו בהם רק חולי שחפת. באחת ההרצאות שלי שם ישבה קבוצה של אנשים של הפסיקו לבכות. התברר שכולם ילדיהם של ניצולי שואה חולי שחפת, שמדינת ישראל לא נתנה להם להיכנס, כי לא היו משאבים לטפל בהם. גרמניה טיפלה בהם, ונותר בהם כעס עצום על המדינה שלא הייתה להם למקלט, למרות שהחולים שם שרדו עד גיל מבוגר, ומי שהגיע לכאן מת כמו אבא שלי בגיל ארבעים".

והשתיקה המוחלטת של אמא שלך נועדה לגונן עליך?

"אני חושבת שהיא לא יכלה לספר לי שאני בבית והוא במוסד, כי אני כל כך חשובה לה".

לא תיעלת את כל השאלות והתהיות שלך לפני שהתחלת לכתוב?

"להכחשה מוחלטת. לחלום להיות ישראלית, לעזיבה הדרמטית של הבית, לקיבוץ ברמת הגולן ששם הייתי רועת כבשים ורכבתי על סוסה בלי אוכף וגם לדברים אגרסיביים כמו צייד חזירים בלילה. נדבקתי לכל גיבורי ישראל לסוגיהם ולדורותיהם. במחנה הפליטים שבו חייתי כילדה, היה מעבר לכביש גם חלום הזה שהיה החמצן שלי בילדות, ובזכותו ילדתי את עצמי בגיל 18 מחדש".

את עושה בספר הקבלה ברורה מאוד בין האופן שבו דור ההורים מתמודד עם סודות השואה, לבין ההתמודדות של החברה הישראלית עם טראומת מלחמת יום כיפור

"אני לא סתם מתארת את מדינת ישראל כבית חולים פסיכיאטרי לחולים פוסט טראומטיים מכל העולם – גם אני הייתי פציינטית, ועברתי תהליך ריפוי עד שנת 1973 שאז חזרה המחלה, בגלל שנשבר החלום שתמיד נהיה חזקים והמקום שלנו פה בטוח."

מפתיע אותך שהספרים שלך הרבה יותר פופולאריים בחו"ל?

"לא. פה הם מתויגים כספרי שואה, ובחו"ל קוראים אותה קריאה אחרת לגמרי. באיטליה זו ספרות נשים, בגלל דמות האם הגדולה שנוכחת בהם. בשוויץ רואים בהם ספרי מהגרים, על אנשים שנעקרו ונאלצים לבנות שפה חדשה. אני, אגב, עד גיל שש לא ידעתי עברית. דיברתי מה שאני קוראת "בבלית", תערובת של פולנית, גרמנית, הונגרית, אידיש. המורים שלנו היו "ממוספרים", כפי שקראנו לזה, והשפות שלהם התערבלו בשפתנו. שפת האם שלי היא העולם שמת".

את לא חשה צורך לכתוב גם על דברים אחרים?

"אני כותבת עכשיו ספר על משפחה פלסטינאית בסילואן, במזרח ירושלים. אני חיה שם יומיים בשבוע, אצל משפחה של עיתונאי וצלם, פרופסור באוניברסיטת ביר זית, שהכרתי במפגש של ישוב סכסו�
�ים ברומא. כבר שנה שאני כותבת עליו ספר והוא מצלם עלי סרט. אנחנו רוצים להקים אתר אינטרנט של אויבים שהפכו לחברים".

זה נשמע מאוד אופטימי

"אבל לא חסר בעיות. לשנינו יש חוסר יכולת להכיל את העולם של האחר, יש הבדלי תרבויות עמוקים מאוד. ברור שאני מאמינה בזכויות אדם, ואני רוצה שיהיו לו חיים כמו שלי, אבל אני מתבוננת בנו ואני לא מפסיקה לשאול איך נחייה ביחד. המסע הזה דרש ממני לא פעם כדורי הרגעה, בעיקר במפגשים עם מתנחלים, והעלה בי תהיות קשות מאוד בנוגע לעתיד של מדינת ישראל. זה פרויקט שסוגר לי את הסיפור של עצמי בהווה, שקורים בו דברים שאני לא תמיד רוצה להיות שותפה בו. בספר השביעי בטח אכתוב משהו בדיוני לגמרי, כדי לברוח מכל זה לעולם שכולו טוב".
 
 
 * פורסם במוסף הספרים של "לאשה" (כמובן).