Tag Archives: שפם

כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

לזה התכוון המשורר. ואולי לא

 

לא מעט משוררים נדרשו לשאלה איך לקרוא שירה, ויותר מזה – איך להבין למה התכוון המשורר. בילי קולינס, שהוכתר לא אחת כמשורר הפופולארי ביותר בארה"ב, אפילו תיאר באחד משיריו כיצד הוא מנסה לעודד את תלמידיו לגשש בידיהם אחר המתג שידליק את האור בשיר שבו הם קוראים, ואילו הם מעדיפים לכבול את השיר לכיסא, ולחבוט בו עד שיוציאו ממנו הודאה. קוראיו של פיטר דיוויס פטורים מכל זה. דיוויס עוסק במה שמכונה ארס-פואטיקה. השירה שהוא כותב עוסקת בעיקר במלאכות הכתיבה והקריאה ופונות בדיבור ישיר אל קהל היעד שלהן. כותרות השירים שלו כוללות למשל את "שיר שמתייחס לכוונות שלי בשיר הזה ולמידת הצלחתי, לדעתי", "שיר שמתייחס לטבעו האנוכי של תהליך היצירה", "שיר שמתייחס לזמן הטוב ביותר לכתיבה" וגם "שיר שמתייחס לכך שאני ממשיך להתחנן להכרה". השיר שכותרתו "שיר שמתייחס לאנשים עם ציפיות מסוימות לגבי שירה, שאינן מוגשמות בשיר הזה" כולל רק מילה אחת, ברורה מאוד: "תשתנו".

ספרו של דיוויס "שירה! שירה! שירה!" (ידיעות ספרים, תרגום: עודד כרמלי) אינו ספר שירה רגיל. למעשה, מדובר בסוג של חשבון נפש של משורר, התוהה על מניעי הכתיבה שלו, יחסו של קהל הקוראים, צורת התקשורת המשונה הזו הקרויה שירה, השפעתה על העולם, ציפיותיהם של אנשים כשהם קוראים שיר והסיבות בגללן יצירות ספרותיות זוכות להערכה או לזלזול. דיוויס כותב לכולם. יש לו שירים שמופנים לפסיכופטים, לקשישים, לכוכבי בוורלי הילס 90210, לדיקטטורים, לשוחרי תיאוריות קונספירציה, לכלכלנים, לאנאלפביתים וגם לאנשים שאוהבים הבי-מטאל ולא מבינים שום דבר בשירה. במבט ראשון כל זה עשוי להיראות כמו משחק מתחכם, אלא שדיוויס מצחיק וגם מעורר מחשבה. הוא מוותר מראש על עמדת נביא היגון והייסורים – עמדתם הכמעט אוטומטית של משוררים רבים כל כך – אבל משמר את קולו של העומד מן הצד וזועק את מה שלא כולם מעוניינים לשמוע.

לא מפתיע על כן שדיוויס הפך במהירות למשורר פולחן עכשווי. הוא בן 38, נשוי ואב לשניים ומלמד ספרות בקולג' באינדיאנה, שם הוא מתגורר. הוא מודה שיש בו רעב לתשומת לב, והוא מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר התחושה שיש מי שמבין אותו. זאת הסיבה בגללה הוא כותב שירים גם למי שאינם יודעים לקרוא ולילדים בני חמש, בתקווה שמישהו יקריא להם את שיריו. הוא כל כך כמהה לקשר עם קוראיו, עד שבין שיריו הוא גם מפרסם את כתובת המייל שלו וגם מבטיח לענות לכל הפונים. הוא מנהל מספר בלוגים, ולמרות שעמוד הביוגרפיה הרשמית שלו בבלוג כולל בעיקר איורים ואת הטקסט התמציתי הבא: "נולד, היו לו אחים ואחיות והורים טובים, גלש על סקיטבורד, ניגן גיטרה, התחיל לכתוב, איכשהו גמר קולג', ניגן עוד, כתב עוד, התחתן עם אישה מתוקה וילד ילדים מתוקים, סיים תעודת הוראה ועכשיו מלמד", הוא חושף בו לא מעט צילומים מחייו, ציורים פרי מכחולו ומוזיקה שהוא כותב ומבצע.

מצד אחד אתה השירים שלך הם דו שיח מתמשך עם הקוראים, ומצד שני נורא קשה למצוא פרטים אישיים שלך באינטרנט…

"מעניין, לי יש תחושה שיש המון מידע עלי ברשת. זה תלוי כמה התאמצת לחטט. אני לא ממש אוהב לדבר על עצמי, אבל לא אכפת לי לדבר על היצירה שלי. אני מוכן למסור לך עוד פרטים: גדלתי באינדיאנה, הייתי תלמיד איום. אהבתי ספורט, אבל הגוף שלי לא עמד בזה, וכשהגעתי לתיכון הבנתי שעדיף להשתעשע בצורה נייחת. התחלתי לכתוב שירים ופזמונים, והודות לעידודו של אחד המרצים שלי בקולג', המשכתי. אני מקדיש את עיקר זמני להורות, וזה משהו שאני מאוד אוהב. הבן שלי בן 8 והבת שלי בת 4. ילדים זה עניין מאוד לא נוח, הם מפריעים לך לעשות כמעט כל דבר שאתה רוצה לעשות, אבל – וזה משהו שהבנתי בבת אחת – שלהיות מופרע על ידי משהו כל כך יפה ומלא כל טוב כמו הילדים, זה עניין ראוי ביותר".

הכתיבה שלך על כתיבה קצת מפוגגת את המסתורין הזה של שירה כעניין מכובד נורא. נדמה שכל אחד יכול לכתוב שירים. לא ננזפת ע"י אגודת המשוררים הרציניים?

"אני כותב מין אנטי שירים. אני אוהב לסתור את התחושות המובנות מאליהן, ואני חושב שכל אחד יכול לעשות את זה. זה מזכיר לי אנשים שרואים ציור מופשט ואומרים 'כזה גם אני יכול לצייר', וזה כמובן נכון. אף אחד לא מונע מהם לעשות את זה. אני לא בטוח שכולם אוהבים את מה שאני יוצר, אבל אני לא מנסה לומר להם שזה משהו שרק אני יכול לעשות. אני מנסה אבל לא מצליח לנתץ את המסתורין שבשירה, כי תקשורת בין בני אדם היא תמיד משהו מסתורי ביותר. מצד שני, אני גם משתדל לא לטעון למכובדות לא ראויה – ועל זה אני בטח אקבל נזיפה מאגודת המשוררים המכובדים. יש שם אנשים נחמדים שיודעים הרבה על מיתולוגיה יוונית ועל מקורותיהן של מילים, ולחלקם יש אפילו ספרים על כוכבים ועל שמות של חיות. זה תמיד מרשים אותי כשאני מגיע לשם לחידוש החברות באגודה ותשלום חשבונות".

תוך כדי קריאה בשיריך, עולה החשש שמא יש פה איזה משחק או להפך, סוג של התנשאות…

"אני לא לועג לקוראי שירה. לפעמים אני לועג לעצמי, לאובססיות הטיפשיות שלי ולמעורבות שלי בעסקי השירה. ברור שיש מי שיקראו בשירים שלי דברים שלא התכוונתי שיהיו בהם וזה סדר גמור, זה חלק מההנאה כשקוראים ספרים".

אתה מקבל הרבה תגובות מקוראיך?

"אני לא בטוח מה זה הרבה, אבל כשאני קורא את השירים שלי בפני אנשים הם קודם כל צוחקים ונדמה לי שזאת הדרך הכי טובה להבין מה אני עושה בשירה. חלק מהצחוקים האלה מתוחים או עצבניים, כאילו שהם לא בטוחים לגמרי איך להגיב. אני משער שחלק מהאנשים לא בטוחים שאלה באמת שירים. בהשקה של הספר בישראל קראתי שירים לקהל הישראלי דרך "סקייפ" – כשתרגמתי חלק מהתגובות באמצעות התרגומון של גוגל, הבנתי שהיו גם מי שקבעו בביטחון שאני בכלל לא כותב שירה. אני מקנא באנשים כאלה על הביטחון העצמי שלהם". בהרבה מהשירים שלי אני תובע תשומת לב, כי כמו כל אמן אני משוכנע שאני יוצר משהו בעל משמעות. כאמן אני לא נאור מאחרים, אני כמהה לאהבה ואני מוכן לחשוף את הפגיעות הזאת שלי".

הספר הקודם שלך עוסק בשפם של היטלר. מה כל כך עניין אותך בו?

"הוא נראה נורא מטופש והוא תקוע באמצע פרצופו של הרֶשע. הוא מייצג בעיני את הדברים שאי אפשר להבין ולא משנה כמה ננסה, כמו חור שחור".

ומה יהיה בספרך הבא?

"יקראו לו "טינה", ורוב השירים בו יוקדשו לטינה, אישה שהיא רעיון, ישות מופשטת, שייתכן שעד שאגמור לכתוב אותה בכלל יקראו לה סטיבן והיא תקדיש את עצמה להמצאות העולם העתיק – אם כי ספק אם זה יקרה".

** הראיון עם פיטר דיוויס התפרסם במוסף הספרים של לאישה.