הנרי השמיני, כפי שהבי בי סי (ואני) מעדיפים לדמיין
משהו טוב קורה בזמן האחרון להנרי השמיני. כמעט חמש מאות שנה אחרי מותו של אחד המלכים האנגליים הסוערים והמסעירים, הוא ממשיך לגרות את דמיונם של יוצרים, המגלים בו לפתע צדדים שלא הובלטו בעבר. בסדרת הטלוויזיה הבריטית/אמריקאית "הטיודורס" גילם את דמותו של המלך דווקא ג'ונתן ריס מאיירס, היפה עד אימה, שהעניק פן סקסי כריזמטי מעורר ביותר לדמות ההיסטורית שהיא, בלשון המעטה, שנויה במחלוקת. מבעד לעיניה של מרגרט ג'ורג', מחברת היומן האישי הבדיוני של הנרי השמיני, הרואה בימים אלה אור בעברית, מצטייר גבר רגיש מאוד, רומנטי, שחסכים רגשיים רבים בילדותו עיצבו אותו אמנם להיות גועש, גחמני ולעתים קרובות אגוצנטרי, אבל לא העיבו על כישרונותיו המרובים, ועל התבונה שהנחתה תמיד את דרכו המדינית.
"אני הנרי השמיני – יומני האישי שלך מלך, עם הערות מאת ליצן החצר שלו" (אחוזת בית, מאנגלית: צילה אלעזר) הוא רומן עב כרס ביותר. 994 עמודים, הפורשים אט אט את פרשת חייו של האיש שלא נולד למלוכה, אבל התגלה החליק לתוכה בטבעיות, שניתק את ארצו מן הכנסייה הקתולית והקים לה כנסייה חדשה משלה, אהב ושנא ונאף ונישא לשש נשים ואת ראשן של שתיים מהן ערף, ונדמה שעד מותו, בגיל 56 בלבד, חולל מהפכות ששינו לחלוטין את פניה של אירופה כולה.
מרגרט ג'ורג' כתבה את האוטוביוגרפיה הבדיונית הזו במשך למעלה מ-15 שנה. במהלך השנים הללו היא קראה למעלה משלוש מאות ספרים אחרים שעסקו בהנרי השמיני, נברה בהררים של מסמכים וטקסטים וגם ערכה שלושה ביקורים באנגליה, כדי להכיר את השטח. כן, כן, האישה שכמעט טבעה, מרצונו, בכל האנגליות הזו, היא אמריקאית. הפתעה? לא לגמרי, אם לוקחים בחשבון שג'ורג', בתו של דיפלומט אמריקאי, החלה לנדוד בעולם כשהייתה בת 4. היא התגוררה בטאיוואן, בגרמניה ובשבדיה ואפילו ברמת גן, ובגיל עשר בערך כבר החלה לכתוב, כשהיא משתמשת בדמיונה כדי ליצור לעצמה מקומות רחוקים שאליהם תוכל להמשיך לנדוד. הנרי השמיני היה הראשון בסדרה של דמויות היסטוריות שאת חייהן כתבה (אחריו באו קליאופטרה והלנה מטרויה) והיא בהחלט מודעת לכך שהאמפטיה – שלא לומר חיבה של ממש – שהיא חשה כלפיו, אינה נחלתם של כל ההיסטוריונים שעסקו בתקופה. ג'ורג' משוכנעת שהמלך היה קורבן של יחסי ציבור גרועים. "התיישבתי לכתוב פסיכו-ביוגרפיה", היא אומרת. "רציתי לחקור לעומק את מה שהפעיל את האישי הזה. כולם מכירים את המעשים שלו, אבל אף אחד לא מבין לגמרי מה עומד מאוריהם. חשבתי לנסות לפתוח חלון לתוך נפשו. כבר חמש מאות שנה שאנשים מוקסמים מדמותו, וגם אני נפלתי קורבן לקסם הזה".
ג'ורג', כאמור, החלה לכתוב בגיל עשר. היא כתבה ספרי מתח שהתרחשו במערב הפרוע, ואלה לא פורסמו אבל זיכו אותה במכתב מהוצאת ספרים גדולה, שאמרה לה שיש לה ניצנים של כישרון גדול, ושעליה לתקן את שגיאות הכתיב שלה. באוניברסיטה היא למדה ספרות אנגלית וגם ביולוגיה (גם היום היא פעילה נלהבת למען איכות הסביבה והגנה על בעלי חיים), והמשיכה לתואר שני באקולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, שהייתה אחד המוסדות הראשונים להקים מחלקה כזו. אחרי לימודיה שימשה כתבת מדעית במכון למחקר הסרטן במרילנד. הרקע הזה בא לידי ביטוי בתחקירים האינסופיים שהיא ערכה ועורכת על כל דמות שעליה היא כותבת. הצורך להיות יסודית, לדייק בפרטים, לדעת הכול ורק אחר כך לארוג את הכול לסיפור, שיש בו, מן הסתם, לא מעט תוספות משלה, ספקולציות ובמקרה של הנרי השמיני גם הערות של ליצן החצר, מקומות שבהן ג'ורג' מרשה לעצמה להעביר ביקורת, להעלות ספקות ולקרוץ במקומות שבהן הנרי שלה היה מן הסתם נוהג ברצינות תהומית מדי.
כל כך הרבה ספרים כבר נכתבו על הנרי ה – 8, ונדמה שאצלך נולדה דמות חדשה, סימפטית יותר. מה גרם לך לראות אותו באור כזה?
"נדהמתי מהפער שבין הנרי הצעיר להנרי המבוגר. ההיסטוריון של התקופה הויקטוריאנית א.פ. פולארד שהיה הראשון שהייתה לו גישה מלאה לכל המסמכים המדיניים ויכול היה לחקור את תקופתו של הנרי ה – 8 כסדרה של הישגים ולא רק כמלודרמה, חשב שהכישרון שלו, הקסם האישי שלו והעובדה שהיה יפה תואר היו כובשים גם היום את לבם של אנשים, גם אלה שלא מאמינים שהמלוכה היא מתת אל. איך קרה שאדם שהיה הבטחה כל כך גדולה יכול היה להיכשל בכל הנוגע לאושרו האישי? האם הוא באמת היה מפלצתי כמו שמקובל לחשוב? "
כשהתחלת את התחקיר, שיערת שמדובר בפרויקט ענק כזה?
"לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך תובעני. רציתי לדעת עליו כל מה שאפשר, כדי להבין אוו, אבל לא שיערתי שיהיו כמויות מידע כאלה ושאני אפתח אובססיביות כזו לפרטי פרטים. שקעתי בזה, והשנים פשוט חלפו".
הוספת לא מעט פרטים בדיוניים. את אפילו מתארת לפרטי פרטים את מעשי האהבים של הנרי, שבוודאי לא יכולת לקרוא עליהם במסמכים…
"אבא שלי, שקרא את הטיוטה הראשונית, אמר שהחלקים הכי טובים הם אלה שבהם אני מתרחקת מהאמת ההיסטורית הקשיחה וכותבת מדמיוני. אני יודעת שאלה הסצנות שהכי נחרטות בזיכרון הקוראים, והיה משעשע מאוד לכתוב אותם. למרות זאת, ניסיתי לבסס הכול על עובדות היסטוריות. למשל, אנחנו יודעים שחלק (לא כולם) מהמנזרים היו מושחתים. רציתי שהנרי יחווה את זה בעצמו, ולכן הבאתי אותו לביקור במנזר סיינט אוסוות' שם אב המנזר החזיק נחש מחמד בחדר התענוגות שלו. כל התקרית הזו מומצאת, אפילו שם המנזר. דוגמא נוספת: ידוע שלתומס מור היה שיער קצר ושהוא נהג להצליף בעצמו כחלק מהמשטר הרוחני שלו. החלטתי שהנרי צריך לראות את זה בעצמו ולכן גרמתי לו להתגנב ולהציץ למור. "
הנרי שלך הוא דמות טראגית. הוא מתחיל את חייו כהבטחה גדולה, ועושה מהם בלגאן שלם
"הו, אני מסכימה אתך בכל לבי. הוא כמעט הארכיטיפ של הדמות הטראגית – מישהו שמתרסק בגלל תכונות האופי שלו עצמו. והוא גם היה מספיק אינטליגנטי כדי להבין את זה. היו לו חלומות גדולות ורעיונות נהדרים כל כך, שהוא לא מימש. הוא רצה להיות המלך הלוחם האולטימטיבי, כוח מרכזי בעיצוב דמותה של אירופה, להבטיח את המשך שושלת טיודור. את ההישגים שלו הוא השיג כמעט במקרה – הקמת הצי המלכותי, הקמת הכנסייה האנגליקנית ולידתה של אליזבט הראשונה, המלכה שאין שנייה לה."
היו לו שש נשים. מי מהן המועדפת עליך?
"הכי רציתי לכתוב על קתרין האוורד. מרגע שביקרתי בגלריה רדופת הרוחות בהמפטון קורט, שם אומרים שרוחה עדיין משוטטת, תהיתי למה אן בולין הייתה האישה שזכתה לכל כך הרבה תשומת לב, בעוד שאיש כמעט לא יודע דבר על קת'רין האוורד, למרות שסיפוריהן דומים. הן היו בנות דוד, צעירות ויפות, פלרטטניות ומוקפות המוני מחזרים, שתיהן הוצאו להורג, בזמן שקת'רין הייתה באמת אשמה בניאופים שאן הואשמה בהם. רבים ראו בה צעירה בורה ושאפתנית, שניסתה לנצל את הרודן החולה והמזדקן ושילמה על כך בחייה, אבל מנקודת המבט של הנרי זה נראה אחרת. היחסים שלה עם הנרי היו סוג של ורטיגו, יכול להיות שהנרי ניסה להשתמש בה כדי להחזיר לחיים את אן, בת דודתה, כדי לשחזר את אותם יחסים וליצור להם סוף שונה. למרבה הטראגיות, גם היחסים האלה נגמרו בדיוק באותה צורה".
כל המהומה בחייו של הנרי החלה כשאשתו הראשונה, שבה, לפי הספר, התאהב עוד בילדותו, לא ילדה לו יורש. יכול להיות שההיסטוריה של אירופה הייתה נראית לגמרי אחרת לו קת'רין מאראגון הייתה יולדת בן זכר?
"יכול להיות. הנרי היה, למרבה ההפתעה, גבר נאמן מאוד, ולו היו נולד לו יורש מקת'רין מאראגון יכול להיות שהיו לו מאהבות, אבל מעט יחסית למנהגם של מלכי אירופה האחרים. כשאן בולין סירבה לשכב אתו, הוא בטח לא היה טורח לחולל מהפכה כזו רק כדי להינשא לה, וכל מה שנגזר מזה לא היה מתרחש. עם זאת, אני חושבת שאנגליה הייתה הופכת פרוטסטנטית בכל מקרה, כמו שקרה לכל צפון אירופה מלבד אירלנד. העובדה שהמלך כפה עליה את המהפך הדתי הזה, מנעה מאנגליה את מלחמות הדת שקרעו את אירופה לגזרים במאה ה -16. "
את נקשרת לדמויות שלך תוך כדי כתיבה?
"הדמויות שלי לא לגמרי אמיתיות. הן מבוססות על דמויות היסטוריות, אבל חלק גדול מהמוטיבציה שלי היא הבדיון. תראי, ידוע שהנרי כעס, רתח, שנא את אן בולין כבר בשנת 1535. למרות זאת, שנה אח"כ היא הייתה בהריון. אי זה קרה? למה? את התשובות יכולתי רק להמציא כסופרת, משום שההיסטוריה שותקת בנוגע לזה. אני יוצרת קשר עמוק מאוד עם הדמויות, עד כדי שאני כותבת את ספריי עבורן ולא עבור הקוראים או המבקרים. אני רוצה שהן תלחשנה באוזני "עבודה טובה! ככה בדיוק זה קרה! תודה שאת מספרת את זה!". אני גם רכושנית מאוד לגביהן, ואני לא רוצה שאנשים אחרים גם יכתבו עליהם, כאילו שמדובר ביצירים שאני יצרתי…"
איך התקבל הספר, שלך-האמריקאית – בבריטניה?
"בתגובות מפתיעות בחיוביותן. זה הספר היחיד שלי שנכנס לרשימת רבי המכר של הטיימס בלונדון ושהה בה מספר שבועות. הביקורות היו טובות. אני חושבת שרבים חשבו שאני בריטית, כי השם שלי נשמע כזה, ומשפחתי הייתה בריטית אי אז בשנת 1700. בשנה שעברה מלאו 500 שנה לעלותו לשלטון, ואני הייתי האמריקאית היחידה בין הביוגרפים שהשתתפו בדיונים על דמותו בהמפטון קורט, זו הייתה מחמאה גדולה".
באותו הקשר – גרת בברלין בתקופת המלחמה הקרה, איך זה שלא התפתית לכתוב ספרי ריגול?
"הייתי ילדה ולא הייתי מודעת לזה שאני גרה בחממה של מרגלים, עד שביקרתי שנים אח"כ במוזיאון הריגול בוושינגטון וחשבתי לעצמי "הייתי שם!". לא כתבתי על זה, אבל אני חושדת שאבא שלי היה בעצמו מרגל. הוא כבר מת, כך שאני לא יכולה לשאול אותו, ואני מניחה שהוא גם לא היה מספר לי. אני זוכרת גם איזו שהות מסתורית של בהונג קונג מיד אחרי שמאו טסה טונג עלה לשלטון בסין…"
והייתה גם תקופה שבה גרתם בישראל…
"בישראל הרגשתי בבית מהרגע שבה דרכתי על אדמה המקום, בחיפה ב – 24 באוקטובר 1950. אבא שלי שירות בשגרירות האמריקאית בתל אביב וגרנו בדירה ברמת גן. הייתי בת שבע וגרנו שם שנתיים. למדתי בבית הספר טביטה ביפו. הרבה דברים שעדיין חשובים בחיי החלו אז, בישראל. כתבתי את הספר הראשון שלי, על סוסים (למדתי אז רכיבה), התחלתי לגדל צבים (ואני עדיין מגדלת צבים, וכך גם הבת שלי) והתחלתי לרוץ (אני עדיין מתחרה במרוצים). אני בטוחה שהזיכרונות שלי מאז יצחיקו אותך… אני זוכרת פיקניקים ושחייה בחוף הרצליה, שהיה ריק ויכולנו להקים בו מדורות ולשבת כל הלילה סביבן. היה שם המון זפת שתמיד נדבק לנו לרגליים. אני זוכרת המון חול מסביב וחמורים ובתים בנויים למחצה. ירושלים הייתה בשלטון ירדני ונסענו לשם באישור מיוחד של השגרירות. למדתי אז קצת עברית, אבל מאז הספקתי לשכוח".
חזרת אי פעם לביקור?
"בפעם הראשונה ב – 1983 ומאז ביקרתי עוד כמה פעמים. יש לי חברים בישראל, ולחלק מהם אני חייבת לא מעט תודה על העזרה בכתיבת הרומאן על מריה מגדלנה. אני חושבת שהגיע הזמן שאבוא שוב".
*התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה
המדור לאיבוד קרובים 