הרוח הרומנטית האחרונה בלונדון

כמו כל סיפור טוב על רוחות רפאים, גם "תאומות ושקרים" מתרחש באנגליה, ולא סתם אלא בבית הקברות הלונדוני הנושן והמפואר הייגייט.

הסופרת האמריקאית אודרי ניפנגר ביקרה בלונדון פעמיים בלבד לפני שהחלה לכתוב את הספר. היא בקושי הספיקה לנוח מהסערה האדירה שחולל רומן הביכורים שלה "אשתו של הנוסע בזמן" (מיליוני עותקים, 33 שפות, סרט קולנוע ומקדמה של 5 מיליון דולר לספר השני) והיה לה רעיון צנוע: לכתוב סיפור על גבר שיש לו הפרעת חרדה אובססיבית ופחד ממקומות פתוחים ולכן הוא כלוא בדירתו, המשקיפה על בית קברות. "חשבתי על שיקגו", היא מספרת. "ועל בית הקברות גרייסלנד. אבל מאחר שכשאני כותבת אני כל הזמן בודקת את המרכיבים של הסיפור, שאלתי את עצמי אם זה בית הקברות הכי טוב שאני יכולה למצוא. זכרתי את "הייגייט" מביקור בשנת 1996 כמקום ממש מדהים. התחלתי לתחקר, ובסופו של דבר הפכתי למדריכת סיורים בבית הקברות. תמיד אהבתי את לונדון, גם את העיר האמתית וגם את העיר הספרותית, יש בה אווירה אחרת לגמרי משיקגו, ונדמה היה לי שמצאתי את המקום המושלם לסיפור רוחות מודרני".

 האמת היא ש"תאומות ושקרים" (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי) אינו סתם סיפור רוחות. אחת הגיבורות המרכזיות, אלספת נובלין, אמנם מתה וממשיכה לחיות בדירה שאותה הורישה לוולנטיה וג'וליה, בנותיה (התאומות) של אחותה (התאומה) אידי, אבל מעבר לכך מדובר בדרמה מרתקת על יחסי אהבה, קרבה, הצורך להינתק והקרב המר על הזהות העצמית. ניפנגר בונה גלריית גיבורים נאה: אלספת, שהייתה סוחרת ספרים עתיקים, מתה בגיל 44 מלוקמיה ומשאירה אחריה המון כסף, אחות תאומה שעמה לא דיברה במשך רוב חייהן, ואהוב שמוצא את עצמו נמשך לאחייניותיה ומוצף, כמובן, רגשות אשם נוראיים. האחייניות עצמן, מגיעות ללונדון מארה"ב. הן בנות 20, הן עצמן תאומות מראה – כלומר זהות, רק בהיפוך מלא, כולל העובדה שלבה של וולנטינה נמצא בצד ימין. יש ביניהן גם סימביוזה מוזרה, שמלווה בהתנהגות אינפנטיליות ונטייה ללבוש בגדים זהים של ילדות קטנות. מעל מתוגרר מרטין, הסובל מהפרעה אובססיביות לסדר וניקיון ופוחד לצאת מהבית – זה ההוא מהסיפור המקורי שניפנגר התכוונה לכתוב, והוא מלוהק עכשיו בתפקיד האיש שאליו מתנקזת רוב החמלה בספר. את כל אלה ניפנגר משליכה לתוך סיפור סבוך, שמתחיל באיטיות אבל ממשיך בקצב והולך ונעשה אפלולי, בעיקר כשאחת התאומות מחליטה להינתק בכל מחיר מהשתלטנות של אחותה. התוצאה היא סיפור שאני מנחשת שיהיה פחות פופולארי מ"אשתו של הנוסע בזמן", אבל לטעמי מורכב ומענג ממנו.

ניפנגר, בת 48, לא רק כותבת אלא גם (ואולי בעיקר) מציירת. עד לפני פחות מעשור היא חייתה בשיקגו, עם החתולים שלה ועם אוסף של חיות מפוחלצות וכתבה רומנים גרפיים שכרכה ביד וחילקה במהדורות של עשרות עותקים בלבד. היא גם לימדה (ועדיין מלמדת) איור ויצירת קומיקס, הייתה שותפה בהוצאת כתב העת האומנותי "ליטל בנג" והיא משתייכת לקבוצת כותבים המכונה 3T. את "אשתו של הנוסע בזמן" הגתה כרומן מצוייר, אך מאחר שהיה לה קשה לבטא בציור את קפיצות הזמן המתרחשות בו, החלה לכתוב טקסט, שהלך והתעבה ובתום חמש שנות עבודה מאומצת התברר שיש לה ביד רומן. וכמו באגדות – מרבית המו"לים דחו אותו, עד שהוצאה עצמאית קטנה החליטה להמר והשאר היסטוריה.

"אשתו של הנוסע בזמן" הוא סיפור אהבתם המתוקה וה(כמעט) בלתי אפשרית של הנרי וקלייר. הם נפגשים ונפרדים בתקופות שונות, בגילים שונים ובמקומות שונים על פני הגלובוס, משום שהוא – מה לעשות – מזנק בין זמנים ונוחת בזמנים אחרים נגד רצונו ובלי התראה מראש. למרות זאת הם מזהים זה את זה תמיד, וגם מאוהבים עד הגג. הסוף אמנם אינו מתוק לגמרי, אבל הסיפור רומנטי מאוד, ומספק הזדמנויות רבות להיאנח ולנגב דמעה.

מבחינה זו "תאומות ושקרים" שונה לגמרי. הוא דומה יותר ליצירות המצויירות, המורבידיות למדי, המשוננות והלא קלות לעיכול של ניפנגר. גם פה היא פורעת את סדרי היקום ובתוך הכאוס הפיזיקלי-לוגי שיצרה היא ממשיכה וכותבת סיפור אנושי, כאילו לא קרה דבר. אלא שהפעם היא לא מתמכרת לרומנטיקה, וגם לא לסקס, שנכח בשפע רב בספר הביכורים שלה. "אני אוהבת יצירות אינטימיות, משונות, שיש בהן סיפור, אבל גם מוזרות ושקט", היא אומרת, וברור שאת כל אלה הביאה לתוך ספרה החדש.

ניפנגר היא מסוג היוצרות שנוטות לשקוע, שלא לומר לטבוע, ביצירותיהן. כשכתבה את "אשתו" היא צבעה את שערה לג'ינג'י כדי לדמות לקלייר (בפועל, אגב, היא דומה לטורי איימוס). הפעם כמעט עברה להתגורר בבית הקברות, התיידדה עמוקות עם ג'יין פטמן, יו"ר אגודת ידידי המקום (שלה מוקדש הספר), וכשהיא קופצת ללונדון, היא חוזרת לשמש מדרכה במקום. מצד שני, כשהיא גומרת לכתוב רומן, היא כבר עסוקה לגמרי בזה שיבוא אחריו. יקראו לו "ילדת הצ'ינצ'ילה בגלות", והוא יספר על ילדה בת תשע, שבגלל הפרעה גנטית היא מכוסה שיער גוף צפוף כמו פרווה. היא נראית כמו זאבה קטנה, אבל בתוכה היא, כמובן, רק ילדה קטנה.

אחרי ההצלחה ההיסטרית של ספרך הקודם, הרגשת שיש ממך ציפיות לספק עוד להיט?

 "לא. המשכתי לכתוב, כי זה מה שאני עושה. פשוט מאוד. כתבתי הרבה יותר לאט מקום, כי התחלתי לנסוע ממקום למקום ולדבר על הספר ולהתראיין ולהרצות, והיה לי הרבה יותר קשה להתרכז. אני כותבת בעיקר בלילות או בחופשות, כשאני מתפנה מכל העיסוקים האחרים".

 נדמה לי ש"תאומות ושקרים" עמוק, בוגר ומעניין יותר מ"אשתו של הנוסע בזמן". מה את חושבת?

 "אני תמיד מקווה שהיצירה האחרונה שלי היא גם הטובה ביותר. מאחר שב"תאומות ושקרים" אני כותבת גם על אובדן ויגון, על אבל ועל התבגרות, על עצמאות ועל מוות ועל ההשלמה עם מה שאין ברירה אלא להשלים אתו, הוא ספר פחות קליל. אני יכולה לטעון, כמובן, שכל הנושאים האלה עלו גם בספרי הקודם, אלא שכתבתי אותו בסגנון יותר מוחצן, יותר מקושט. נראה לי שמתחת לפני השטח, כל מה שאני כותבת הוא די אפלולי, גם אם הוא נראה במבט ראשון מתוק".

כשמתבוננים בציורים שלך, נדמה שהם באמת מבטאים איזה פן פחות אופטימי באישיותך…

"אני לא מסכימה. אני חושבת שמכלול היצירה שלי מבטא תמונת עולם שלמה וקוהרנטית. הכתיבה לא שונה בהרבה מהציור".

 מ"אשתו של הנוסע בזמן" מתקבל הרושם שאת מאמינה שלכל אחד מאתנו ישנו ה-אחד, איזו נפש תאומה יחידה ביקום. אני חייבת להודות שזה די מדכדך לחשוב ככה…

"זה ממש לא מה שאני חושבת, ולא התכוונתי לומר את זה. איזה ביטוי נוראי זה "נפש תאומה". הנרי וקלייר מבינים שהם מרוויחים לא מעט מהטבע המעגלי של הקפיצות בזמן, אבל גם סובלים מזה. מה שבאמת היה מדכדך בסיפור זאת ההבנה שלהם שאי אפשר לשנות שום דבר. קורה מה שקורה. ככה זה בעולם האמיתי. בגלל זה הסיפור שלהם טראגי ולא סתם רומן טיפשי".

 ב"תאומות ושקרים" ניפנגר אכן נפרדת מהסגנון המסולסל לטובת טקסט ענייני יותר, כמעט נטול מטפורות, שבכל זאת מצליח לגדוש לממעלה מ-400 עמודים. לי נדמה שהאופן שבו היא מלהטטת בין המדע-בדיוניות של הסיפור לבין הדרמה האנושית שבו ייחודי מאוד, ושהיא כותבת בז'אנר משל עצמה, אבל כשאני אומרת לה את זה, היא ממש נוזפת בי. "זאת הספרות הפנטסטית, שבה משנים חוק בסיסי אחד, אבל בשאר הסיפור נצמדים באדיקות לעולם המוכר לכולנו. אני לא המצאתי את זה. כותבים גדולים כמו אדית וורטון או קתין מספילד ולחורחה לואיס בורחס או סאקי וברונו שולץ ואפילו קפקא כתבו ככה. בכלל, מדע בדיוני נטוע עמוק בפסיכולוגיה האנושית וברגשות האנושיים, הרבה יותר ממה שרוב האנשים שאינם קוראים אותו חושבים. סיפור טוב חייב להתחיל מהמציאות האנושית, ולא חשוב באיזה ז'אנר הוא כתוב. סופרי המדע הבדיוני הגדולים כמו הנרי ג'ימס, מרגרט אטווד, מייקל שייבון, אדגר אלן פו וכל השאר, הם כותבים שיש להם תובנות על אנושיות, על בני אדם. הם רק משתמשים בכלים של פנטזיה כדי להגביר את התשוקות ואת התאוות ואת הטרגדיות של הדמויות שלהם. החירות שכתיבה כזאת מאפשרת לנו, יצרה את הסיפורים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם."

 את ממשיכה ליצור רומנים גראפיים? את מרגישה שזו דרך אחרת לגמרי לספר סיפור?

 "הרומן הגרפי האחרון שלי הוא The Night Bookmobile והוא התפרסם בהמשכים ב"גארדיאן" הבריטי לפני שלוש שנים ועכשיו ראה אור כספר. כתבתי אותו בהתחלה כסיפור רגיל וערכתי אותו אחר כך על ידי כך שהחלפתי חלק מהתיאורים בדימויים מצוירים והוספתי הרבה מאוד סאב-טקסט ויזואלי באמצעות הבעות פנים של הדמויות, מחוות גוף, תגובות ואביזרים כמו בגדים, נופי העיר ועוד דברים שרק נרמזו בסיפור הכתוב. בספר הקודם שלי The Adventuress and The Three Incestous Sister יצרתי בכוונה עלילות פשוטות מאוד ופיתחתי את הסיפור עם מעט מילים שנכנסו רק במקומות שבהם הציור לא הספיק, כמו שמות של אנשים, דיאלוגים ביניהם ומעברי זמן. זה דומה קצת ליצירה של סרט אילם…"

ניפנגר גדלה במשפחה קתולית, מה שמחלחל פה ושם לכתיבה שלה, בעיקר במקומות שבהם היא מאתגרת את התפיסות הדתיות. לכן לא מפתיע לגלות שהיא מגדירה את עצמה כמישהי שהיא בין אגנוסטיות (סוג של אי ודאות בנוגע לקיומו של אלוהים) לאתיאיזם, ואומרת שהיא זוכרת את הרגע שבו אבדה לה האמונה הדתית "בערך בגיל 12, והפסקתי ללכת לכנסייה כשהייתי בת 15". היא הייתה ילדה חולמנית, שאהבה לקרוא וגם לשחק לבדה. היא כתבה סיפורים ושירים כמעט מרגע שלמדה לכתוב, ומאחר שאימא שלה הייתה אומנית, היא חלמה לעשות גם את זה, והיא זוכרת את עצמה מקפלת ניירות ורושמת רישומים.

העיסוק שלך באהבה המורכבת בין אחיות מעניין מאוד. סליחה על השאלה, אבל יש לך אחות?

"יש לי שתי אחיות שצעירות ממני. אנחנו מסתדרות נפלא. ולא. אנחנו לא תאומות".