כשה – New York Magazine נתן שם ופנים למתלוננות נגד קוסבי, הוא עשה צעד חשוב נוסף במלחמה נגד ספיחיה של תרבות האונס. נפגעות אונס, תקיפה מינית והטרדה (כלומר, כולנו) נתבעות בדרך כלל לשתוק, או לפחות להסתיר את זהותן, כאילו הן אלה שצריכות להתבייש במה שהתרבות שלנו מעוללת להן.
השבוע גם "לאשה" מצטרף לקמפיין, בפרויקט מיוחד שבו נחשפות נשים אמיצות בפניהן ובשמותיהן (ומספרות על מה שעברו, בווידיאו, באתר) על שער השבועון. תראו.
השער שלנו והשער של ניו יורק מגזין
וזו תרומתי לפרויקט, שיחה עם הנשים שיזמו את המקור. כאן.
בעקבות רצח הנערה שירה בנקי, מארגנות הצעדה החליטה לדחות אותה בשבוע והיא תתקיים ב – 14 באוגוסט, יום שישי, בשעה 09:00 עד 14:00.
ביום שישי תתקיים בתל אביב צעדת השרמוטות, שתצהיר שוב, בקולי קולות, שלאיש(ה) לא מגיע להיאנס, ושנשים לבדן בוחרות איך מתאים להן להיראות. הכתבה הזו שלי, לקראת האירוע, התפרסמה היום ב"לאשה" במדור "חדר משלך".
מייקל סנגינטי, קצין המשטרה, שאמר בהרצאה בפני תלמידים בבית הספר למשפטים באוניברסיטה בטורונטו, קנדה, ש"כדי לא להיות קורבנות לאלימות מינית, נשים לא צריכות להתלבש כמו שרמוטות", לא היה הראשון, ולמרבה הצער גם לא האחרון שדיבר ככה, ולא – הוא לא אמר את הדברים בימי הביניים אלא לפני קצת יותר מארבע שנים, זה הכול. אלא שהוא דיבר בפני פורום שלא הסכים לשתוק יותר, ושלושה חודשים אחרי אותה הרצאה אומללה יצאה לדרכה "צעדת השרמוטות" הראשונה – שלושת אלפים נשים קנדיות, ואחריהן עשרות אלפים ברחבי ארה"ב, דרום אפריקה, בריטניה, שוודיה, סינגפור, הודו, וגם ישראל.
"צעדת השרמוטות" (SlutWalk, בשמה המקורי) נועדה למחות נגד התפישה שלפיה נשים מביאות על עצמן את האלימות המינית המופנית כלפיהן, וכי הן אשמות – בהתנהגותן, במראה שלהן ובעוד שלל סיבות – אם הן נאנסות או מותקפות. כחלק מהמחאה, נשים – וגברים, שעם השנים עלתה נוכחותם בין המוחים – בוחרות לא אחת להפגין לבוש חשוף או מושך תשומת לב במיוחד, כדי להצהיר באופן חד משמעי כי כולנו אמורות לבחור בעצמנו מה ללבוש, איך להיראות ואיך להתנהג ושום דבר מכל אלה אינו מעניק לאיש לגיטימציה להטריד אותנו. מעבר לשאלת הלבוש, הצעדה מוחה כנגד "האשמת הקורבן", הנטייה החברתית הנפוצה לראות במי שנפגעה מינית אשמה, מישהי ש"בטח עשתה משהו לא בסדר ובגלל זה זה קרה לה", או במילה אחת "שרמוטה".
"צעדת השרמוטות" הראשונה בישראל התקיימה לפני שלוש שנים בתל אביב, ומיד אחריה נערכו צעדות דומות גם בירושלים, חיפה ובאר שבע. המסורת הזו מצליחה להמשיך להתקיים, למרות שאין מאחורי הצעדות גוף מארגן ממוסד ומסודר, ומדי שנה קבוצה אחרת של מתנדבות פמיניסטיות לוקחות על עצמן את מטלת הארגון. במאי האחרון התקיימה צעדה מוצלחת במיוחד בירושלים (למעלה מאלף נשים לקחו בה חלק) וצעדה נוספת תתקיים בתל אביב ב – 7 באוגוסט (יציאה בשעה 10:00 מכיכר רבין, צועדות לעבר כיכר הבימה. כל הפרטים בפייסבוק כאן). ההפרדה הגיאוגרפית נובעת, אומרות המארגנות, מסיבות טכניות בלבד – כדי שלכולן יהיה נוח להגיע וכולן יוכלו להשתתף. מאותה סיבה בדיוק אין תלבושת אחידה. כל אחת מתלבשת כמו שהיא רוצה, חשוף, מכוסה, ארוך, קצר. הרעיון הוא להעניק לגיטימיות מלאה לכל מראה ולכל בחירה.
דניאל וייל, בת 19 מהמועצה האזורית גזר, היא אחת משש המארגנות של הצעדה הקרובה. בימים אלה היא מתגוררת בקומונה ביפו, ובמסגרת שנת השירות שלה, היא מתנדבת באיג"י, ארגון הנוער הגאה. וייל היא מסוג הצעירות שנחשפו לתכנים פמיניסטיים בגיל צעיר והיא עושה ככל יכולתה להעביר את זה הלאה. גם בעבודתה עם נוער גאה, גם בנוכחות שלה בפורומים פמיניסטיים ברשת וגם, למשל, בארגון הצעדה. "הצעדה בעיקר מעלה מודעות", היא אומרת. "זה אירוע שמושך תשומת ומעורר אנשים להגיב בעד או נגד ובעיקר מציף את העובדה שמשהו פה מאוד לא בסדר – כל קורבן של עבירה מינית מיד נשאלת מה היא לבשה או איפה היא הסתובבה. אלה שאלות שעולות גם במשטרה ובבתי משפט, לא רק ברחוב. הייתי שמחה אם אנשים היו עוצרים רגע לחשוב על מה שהם שואלים ובוחרים טוב יותר את המילים שלהם".
וייל השתתפה השנה בצעדה הירושלמית. "היו כל מיני תגובות מהקהל, כולל מבטים וקריאות גנאי. תמיד יהיו אנשים שלא יסכימו אתנו", היא אומרת. כדי להנגיש את הצעדה ואת מטרותיה לקהל רחב ככל האפשר, וייל מספרת כי השנה החליטו להקים דוכני הסברה ברחוב, שיספקו רקע והסברים למי שיקלעו למקום מבלי לדעת על מה המהומה. אחת השאלות החוזרות בכול האתרים של "צעדת השרמוטות" בעולם היא "מה רע בלהסביר לנשים איך להתגונן מאונס?" התשובה היא, כמובן, שאין רע בלתת לכל אדם כלים להגנה עצמית, אלא שדיון כזה מציב נשים בעמדה של "חייבות להתגונן" (ולכן גם "אולי לא עשית מספיק להתגונן אם זה קרה לך") במקום להבין שהבעיה היא קיומם של תוקפים וחברה שמעניקה להם תירוצים ורשות לתקוף.
אופק שור, בת 17 וחצי, תיכוניסטית מהמועצה האזורית גדרות, היא אחת משותפותיה של וייל לארגון הצעדה בת"א. "פמיניזם הוא חלק גדול מהחיים שלי", היא אומרת. "נכנסתי בשנה שעברה לקבוצה פמיניסטית בפייסבוק, ומצאתי גם מקום להזדהות ולפרוק בו הרבה תחושות שעולות בחיים כאישה במדינת ישראל ובכלל". שור התגייסה לארגון הצעדה רגע לפני שזו כמעט בוטלה. "היה לי חשוב שתהיה צעדה בתל אביב", היא מסבירה. "כי זו העיר שאליה יגיעו הכי הרבה אנשים, וזו העיר הכי מקבלת".
למה חשוב לך שתתקיים "צעדת שרמוטות"? "הצעדה נותנת לאלפי נשים מקום לבטא את עצמן ואת הרעיון המרכזי – שאין שום דבר שמצדיק אונס. האשמה היא תמיד של האנס. כל הנשים האלה צועדות נגד האשמת הקורבן, שמתרחשת רק במקרי תקיפות מינית. איש לא מאשים קורבן רצח בכך ש"לבש משהו שהזמין רצח".
את מאמינה שזה סוג של מחאה שיכול להוביל לשינוי
"אני בטוחה שאם הצעדה תתקיים מדי שנה, בסופו של דבר היא תחולל שינוי".
ואיך זה בעולם?
בצעדה הראשונה בקנדה השתתפה גם קבוצה של נזירות. הן הגיעו בגלימות ונשאו שלטים שעליהן נכתב "גם נזירות הן שרמוטות".
בהודו שימשה הצעדה למחאה לא רק נגד אלימות מינית אלא גם נגד מה שעדיין קרוי שם "רצח על רקע כבוד המשפחה" והריגה של תינוקות נקבות. בצעדה בכלכותה, בשנת 2012, הקפידו המשתתפות להתעטף בסארי ובגלימות דומות, על מנת להדגיש שנשים אינן בטוחות גם כשגופן מכוסה לחלוטין.
במדינות דוברות ספרדית הצעדה מכונה "צעדת הזונות", כשהמילה PUTA ("זונה") משמשת גם כראשי תיבות בספרדית שמשמעותן "לשינוי חברתי אותנטי מהותי"). .
"צעדת השרמוטות" היא רק אחת מפעולות המחאה נגד מה שמכונה בז'רגון הפמיניסטי "סלאט-שיימנינג", ביוש נשים על רקע מראה או התנהגות שאינם נחשבים ראויים בעיני הסביבה. פעילות מחאה דומה נוספת היא למשל המחאה נגד האיסור על בנות ללבוש מכנסיים קצרים או גופיות בבתי הספר.
באפריל האחרון התחלתי לכתוב בשבועון "לאישה" טור חודשי שעוסק בפמיניזם ברשת. האייטמים קצרים, אבל מפנים לכל מיני מקומות מעניינים במיוחד, שבהם עוסקים בשאלות פמיניסטיות, בונים כלים להעצמת נשים, מעוררים שאלות או מציגים אומנות ש(בעיני) כדאי לראות. הנה מקבץ ראשון מתוך המדור הזה, הנושא את הכותרת "הגולשת חוקרת". עם לינקים, כמובן.
זה התחיל לפי כמעט שנה, אבל צובר תאוצה ברשתות החברתיות: גברים כורדים מצטלמים בבגדי נשים ומעלים את התמונות לרשת, על מנת למחות על גזר דין שהתקבל באיראן ואמור היה להיות משפיל. בית המשפט במזרח כורדיסטן, אזור הנמצא בשליטת איראן, גזר על גבר שנמצא אשם בעבירה פלילית עונש שבמסגרתו הולבש בצ'אדור אדום , הבגד המסורתי של נשים כורדיות, והובל ברחובות העיירה בה הוא מתגורר. הלבשתו של המורשע בבגדי נשים אמורה הייתה להיות משפילה במיוחד, ולהזהיר את הציבור – מתוך מחשבה שעבריינים פוטנציאלים ירתעו מהאפשרות שיושפלו בדרך דומה. אלא שהאירוע עורר תגובה הפוכה – ומזה כשנה מתנהל ברשת קמפיין של גברים כורדים המצטלמים בבגדי נשים על מנת להצהיר: נשים אינן נחותות, והשוואתנו לנשים אינה בגדר ביזוי. מיד אחרי פרסום גזר הדין יצאו מאות נשים להפגין ברחובות מחוז מריוואן, האזור שעליו חולש בית המשפט האמור. הגברים הצטרפו אחרי שמסעוד פטיפור, גבר מקומי, העלה לרשת תמונה של עצמו לבוש בצ'אדור האדום. שנה אחרי, מאות גברים אחרים הצטרפו למחאה של פטיפור, ועמוד הפייסבוק שלהם, הפועל תחת הכותרת "גברים כורדים למען שוויון", זוכה ליותר מעשרים אלף עוקבים (https://www.facebook.com/KurdMenForEquality), ולמרות שטרם הופיעה בו תגובה רשמית מטעם הרשויות, קבוצה של חברי פרלמנט איראנים כתבו בו פוסט התומך במאבק לביטול פסקי דין שיש בהם זלזול בנשים.
הסטטיסטיקה המעודכנת קובעת כי אחת מכל ארבע נשים בארץ חוותה פגיעה מינית, ואחת מכל שישה ילדים (בנים ובנות) נפגעו מינית. הנתונים האלה נכונים בכול המגזרים, כמו העובדה שרק כעשירית מהפגיעות המיניות מדווחות למשטרה, וגם אז רוב התלונות נגנזות, ואלה שמגיעות לפרקליטות לעתים רחוקות בלבד מגיעות לשלב הגשת כתבי האישום – ברור עד כמה חשוב לטפל בתופעה ברמה הקהילתית. את הקורס המקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם פגיעות מיניות יזמו שני אנשי חינוך _(המזדהים באתר המאוד עשיר במידע שלהם רק בשמות מירי ואורי). לדבריהם, הם פגשו נפגעי פגיעות מיניות רבים, ושמו לב שהחברה הסובבת חסרת כלים להתמודדות עם התופעה. הורים, מורים ואחרים בקהילה מעדיפים לחשוב שפגיעות מיניות אינן יכולות להתרחש בסביבתם, וכתוצאה מכל לא רק שלנפגעים אין תמיכה, אלא שמתאפשרת פגיעה רב דורית. ה"קורס" הוא למעשה סדרת מאמרים מאירי עיניים הדנים בצורך של קהילות להכיר בפגיעה, לאפשר בנייה של תרבות שאינה מסתירה או מטשטשת עקבות של פגיעה, מעלים את שאלת האפקטיביות של הטיפול בשיקום הנפגעים והכי חשוב – הוא מקנה כלים מעשיים ומלמד איך להשתמש בהם: http://tinyurl.com/pmoxqtu
השאלה האם פמיניסטיות מעוניינות לשתף גברים במאבקן מרחפת באוויר כמעט מאז ראשית המהפכה המגדרית, וכצפוי, זוכה להתדיינויות סוערות, שהביטוי "לישון עם האויב" הוא מן העדינים שמושמעים בהם. בנפרד מהשאלה מה רוצות-צריכות נשים, ישנה ברשת נוכחות מעניינת של גברים המכנים את עצמם פמיניסטיים, וכדאי מאוד לקרוא מה יש להם לומר. היוזמה האמריקאית במסגרתה נכנסים גברים לנעלי נשים על מנת לנסות, ולו לקילומטר או שניים, לחוות את העולם מבעד לעיניהן (http://www.walkamileinhershoes.org) היא אולי אקט סמלי, אבל מושך תשומת לב רבה, וזו, כידוע, הכרחית בכול מאבק. קבוצת הפייסבוק "ככה נראה פמיניסט" (https://www.facebook.com/feministmen) פועלת (בפחות תשומת לב תקשורתית) כבר כמעט שנתיים ובהצהרת הכוונות שלה רצון ליצור שינוי חברתי, ולקדם תפישות המתנגדות לניצול נשים בתעשיית המין ועוד קודם – בעולם הפרסום שבו הן מוצגות כאובייקטים בלבד. חברי הקבוצה מצהירים שלא החברה שלהם אמרה להם לעשות לייק לעמוד הזה. שתדעו. באותו הקשר כדאי לכן לקרוא את הדיווח מכנס שהתקיים כבר לפני שבע שנים (הרשת לא שוכחת!) על מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי (http://cafe.themarker.com/post/234851/) ואת המאמר "געגועי לפמיניזם מיליטריסטי" ב"בלוג בעוונתא" (http://tinyurl.com/kmom46q), שבו כותב גבר, שאינו מזדהה בשמו, על כך שמאבק שמפסיקים לקחת בו סיכונים ומטשטשים בו באמצעות אידיאולוגיה את המעשים בשטח, הוא מאבק שבו קשה לגברים להשתלב – וזה חבל, משום ששיתוף פעולה חוצה מגדרים הכרחי לשינוי חברתי מהותי. וכשאתן בסביבה, הכנסו לביקור ב"לה פמיניסט", בלוג של קבוצת כותבים העוסקת במאבק הפמיניסטי מזווית גברית אלטרנטיבית – קבוצה המבינה שגבריות לא חייבת לכלול פוזה מאצ'ואיסטית ולעסוק רק בצבא, מכוניות וספורט. הם מגדירים את עצמם "הסכין בגב השוביניזם". רק בזכות זה כדאי לעיין, לא?
מתי בפעם האחרונה ראיתם דוגמנים שנראים כמו מי שאתם פוגשים ברחוב (או רואים במראה)? אחרי שנים של חשיפה לתקשורת, פרסום, קולנוע ואפילו ספרות, לכולנו יש פחות או יותר תבנית ברורה, ואחידה, של הגוף האידיאלי, שאליו יש לשאוף ואם אי אפשר, אז לפחות להעריץ (ולהתייסר) מרחוק. שתי סוכנויות של דוגמנים עושות צעד קטן נגד הזרם, ומנכיחות גם נשים וגברים שלא מתאימים לתבנית. "סוכנות הדוגמנים המכוערים" (http://www.ugly.org) הלונדונית מציעה למעלה מאלף דוגמנים ודוגמניות בני 18-100 בכל מידת גוף אפשרית. הכותרת "מכוערים" נועדה ומצליחה לעורר פרובוקציה, וכמובן גם למשוך מעסיקים פוטנציאלים שירצו לשבור את השגרה באמצעות שימוש במי שאינם בהכרח גבוהים, רזים או שריריים ובעלי עור חלק. בדלת האחורית, הסוכנות מקדמת תפישה אחרת, הרבה יותר משחררת, של מושג היופי – יופי רבגוני, לא שיגרתי, אישי, יופי שנובע מעצם האנושיות של מי שעומד מולנו, יופי שמכיל גם זקנה, נכות, מורכבות, ולא יופי חדגוני שנולד בייסורים של הרעבה עצמית, ניתוחים פלסטיים או פוטושופ. בסוכנות רשומים בין השאר האיש הגבוה בעולם סולטאן קוזאן (2.46 מ'), ודוגמן שמתגאה ב – 241 ניקובים (פירסינג). הסוכנות השנייה "אנחנו לא דומים לכם" ( http://weareunlikeyou.com ) פועלת בברלין, וגם היא מבטיחה דוגמנים ודוגמניות עם אופי ייחודי – ומשום שהם מחתימים אנשים שהמראה המהמם שלהם אותנטי לגמרי, הלוק מגיע בלוויית הבטחה לנוכחות כריזמטית לא פחות. עיון בספר הדוגמניות שלהם ברשת מצבע על כיוון קברטי-בורלסקי למדי" ביאטריס, סטפני, לולה, ניקי, דיקי, סברין, לוטי ופראו פ. לאחדות מהן יש שפם, לאחרות מבחר נזמים בכל חלקי הפנים, קעקועים, ותספורות יוצאות דופן ורובן בוחרות להצטלם בבדים שנלקחו משנות העשרים והשלושים. הדוגמנים הזכרים: קרייזי ה., רנה, ניקו, סוזי, אברקסס, סינסיטר ומליק (רשימה חלקית מאוד) משחקים לא מעט משחקי הסוואה של מיניות מעורפלת ואיפור כבד או מאצ'ואיזם על גבול האלימות. וכן, הם כל הזמן מחפשים דמויות חדשות.
האגודה האמריקאית לזכויות האזרח פרסמה לאחרונה דו"ח המוקדש לאסירות המוחזקות בבידוד בבתי כלא ברחבי ארה"ב. בארץ (על פי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2010) מונה אוכלוסיית האסירות 249 נשים בלבד, 85% מהן פליליות והאחרות ביטחוניות. מעטות בלבד מגיעות לבידוד מטעמים של ענישה או הפרדה משאר הכלואות מטעמי הגנה על האסירה) ולמרות שהכנסת מכירה בכך שנווה תרצה, בית הכלא שבו כלואות רוב הנשים, התנאים לא באמת מתאימים לאוכלוסייה (כך נאמר בדו"ח שהוגש לכנסת וכותרתו "תנאי הכליאה של אסירות") הוא נחשב עדיף פי כמה על פני מתקני הכליאה לגברים. בארה"ב, כאמור, התמונה שונה לגמרי. שם כלואות למעלה ממאתיים אלף נשים והן נשלחות לבידוד כעניין שבשגרה-אז הן שבועות או חודשים שבהן הן מבודדות לגמרי מכל מגע אנושי במשך 22 שעות ביממה. יש לכך, כמובן, השלכות פסיכולוגיות מרחיקות לכת, החל בחוויה מחדש של טראומות שהובילו מלכתחילה לבחירה במסלול החיים שהסתיים בכלא וכלה בהתעוררות של מחלות נפש. עוד מתברר כי לעתים אסירות נשלחות לבידוד כעונש על תלונות שונות נגד צוות בתי הסוהר – ובעיקר תלונות כנגד ניצול מיני. בארה"ב שולחים לבידוד גם נשים הרות ואימהות לילדים, מה שפוגע פגיעה אנושה ביחסי האם והילד ובבריאות הנפשית של הילד. באתר האגודה אפשר לקרוא את הדו"ח, ואת מגוון העדויות האישיות המטלטלות שנאספו בו, וגם את ההמלצות לשיפור (שמצריכות, כמובן, כסף): https://www.aclu.org/worse-second-class
כשמרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מכשירים תומכות לקו החירום שלהם, אחד הדברים הראשונים שאלה לומדות הוא לא לשכנע, ובוודאי שלא ללחוץ על הנפגעות להתלונן. התמיכה במקומות כאלה נעשית בגובה העיניים – על ידי נשים שמבינות שבחברה שלנו, כל אחת יכולה בקלות למצוא את עצמה בצד השני של הקו, וחשוב מזה – הן מבינות שאחד המרכיבים הקשים בטראומה שעוברת מי שנפגעה מאלימות מינית הוא תחושת אובדן השליטה בחייה. אובדן השליטה הזה עלול להתעצם מאוד כשמישהו אחר לוקח את העניינים בידיים ומורה לנפגעת מה לעשות, איך לנהוג, איך להגיב. הכוונות עשויות להיות טובות וטהורות, אבל התוצאה אומללה: נפגעת שתתלונן לא מתוך שהיא באמת מרגישה שזה הדבר הנכון לה לעשות, עלולה להיסחף למערבולת שאין לה כוח נפשי לעמוד בה. בריטני, בלוגרית אמריקאית, בחרה לחשוף את התקיפה המינית שעברה ולהסביר למה לא התלוננה. זה אולי לא משרת את חוש הצדק החברתי של הסביבה, אבל אם תקשיבו לה (http://tinyurl.com/n2h4efn) תבינו שמדובר בהישרדות, ושנשים, כמו שהיא אומרת "לא חייבות שום דבר לאף אחד", והעובדה שהן חוו תקיפה לא הופכת אותן לסמל ובוודאי שלא לכלי. בריטני הנ"ל (המתייגת את עצמה בין השאר ב"גנגסטרית רוחנית ופעילה פמיניסטית") לא לבד. הבלוגרית מרטי מקי (http://tinyurl.com/n5mnezp) כותבת ב"הבחירה בשתיקה" כי אחרי ששרדה יותר ממעשה אונס אחד, היא מבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד בחקירה, בהאשמה, בחיטוט הפומבי ולמען האמת גם לא בשאלה איך יכול להיות שהיא שותקת "כאילו שאם אני מתלוננת אני מגינה על החברה מפני האנס". הנתונים שהיא מביאה מצביעים על כך שרק 46% ממקרי האונס בארה"ב מדווחים, מתוכם 12% מובילים למעצר, 5% להרשעה ורק 3% למאסר ולו הקצר ביותר. ענת סרגוסטי כתבה לפני שנים מאמר בעקבות פרשייה שעלתה לדיון ציבורי, והיא דנה ביחס המשטרה והעיתונות למתלוננות. לדבריה, על עוד לא נמצא דרך להגן על המתלוננות, עדיף להן לא לעשות את הצעד הזה. (http://tinyurl.com/l67sf5g)
*
היא נולדה בשנת 2001, ומהשנייה שבה הגיחה לעולם הפופולאריות שלה נמצאת בעלייה מתמדת: ויקיפדיה, האנציקלופדיה השיתופית החופשי, הרב לשונית, הפכה במהירות לאחד מכלי המחקר השימושיים על גולשים מכל העולם, נכון לאמצע 2014 היא מדורגת כאתר השישי הנצפה באינטרנט, והיא מכילה מידע ב – 287 שפות. ואם נדרשת עוד הוכחה – בשנה שעברה ניתן לאסטרואיד שהתגלה ע"י חוקרים אוקראינים השם "ויקיפדיה" כמחווה לתרומתה לתרבות האנושית.
אז מה הבעיה? ובכן, למרות שהמידע כולו נכתב על ידי מתנדבים וכל אחד מאתנו יכול לכתוב ולערוך בה כל ערך, נשים מהוות רק חלק זעיר מהעורכים והמשתתפים בעיצוב הכלי המדהים הזה: 13% בלבד. כתוצאה מכך ייצוג הנשים בוויקיפדיה נמוך מאוד, או אם לצטט מהאנציקלופדיה עצמה (בערך "ויקיפד", השם המקוצר למי שלוקחים חלק בעיצוב התכנים): "ערכים העוסקים בכדורגל מפותחים ומקיפים הרבה יותר מאלה העוסקים באימהות". עוד נאמר שם, שנשים שמעזות ומתנסות ביצירת ערכים עושות זאת בהצלחה גדולה, אבל נוטות להפסיק את פעילותן אם הן מקבלות תגובות אגרסיביות – ומסתבר שזה חלק מהתרבות הוויקיפדית, משום שצורתם הסופית של התכנים נקבעת באמצעות מחלוקות, ויכוחים ותיקונים של גולשים אלה את אלה.
מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? ברור שתוספת של כותבות ועורכות תעשיר את ויקיפדיה מאוד, ותעצים את הנוכחות הנשית, ותעניק לנו הזדמנות פז לכתוב על נשים שההיסטוריה נוטה לשכוח, על נשים שמעניקות לנו השראה ועל נושאים שמעסיקים אותנו כנשים.
עמותת ויקימדיה ישראל, בשיתוף קרן ויקימדיה העולמית שעומדת מאחורי המיזם הזה, מפעילה בדיוק לשם כך סדנאות וימי עיון מרוכזים לנשים המעוניינות ללמוד איך לכתוב ערכים בוויקיפדיה. החודש התקיים מפגש כזה, שעסק בערכים מעולם האומנות, ומפגשים נוספים במבחר נושאים יתקיימו ממש בקרוב. הם פתוחים לכולן, ואין צורך בידע מוקדם כלשהו. נשים שהשתתפו בימי הדרכה כאלה מדווחות על כייף גדול, והזדמנות נהדרת לתרום ידע למאגר שוויוני ופתוח. נשמע לכן מאתגר ומלהיב? פרטים תוכלו לקבל מחן ספקטור, רכזת הקהילות בויקימדיה ישראל: cspector wikimedia.org.i והסברים כללים בעמוד האירוע (המתעדכן לקראת מפגשים נוספים): http://tinyurl.com/p5pbgox.
באותה הזדמנות כדאי לכן להכיר גם את "פועלות ברשת" (http://poalot.com), האתר של שולמית ליר, שמוקדש כולו לעידוד שיתופי פעולה בין נשים באמצעות שימוש ברשת ובמדיה דיגיטלית, וניתן למצוא בו עצות וכלים (וגם מידע על סדנאות) לשימוש חכם ויעיל בכל הכלים הממוחשבים הנדרשים כדי לקחת חלק במציאות החדשה.
המדור לאיבוד קרובים 