ארכיון תג: תרגום

שעות המיניות המעורפלת של מייקל קנינגהאם

 

הסוס שנדרס בראשית "עם רדת הערב" באמצע השדרה המהודרת בניו יורק היה עבור רוב תושבי העיר הגדולה הממהרים לא יותר ממטרד פקק תנועה. עבור פיטר ורבֶּקה הריס, זוג אינטלקטואלים ניו יורקים מצליחנים בני ארבעים וקצת, זאת הזדמנות לשיחה שמתחילה ב"טעות" וממשיכה בבורות של חייהם, בורות שמעליהם השתדלו עד כה לדלג בהתעלם מהסכנות.

הנישואים שלהם, שיגרת חיי המין, האהבה שהפכה למובנת מאליה, ההתנהלות בנתיב מסומן מראש, מעייף, מייאש כמעט, ולמחשבות על יופי – שכמו שאומר המוטו המקדים את הספר – אינו אלא ראשיתה של האימה.

מייקל קנינגהאם כותב נפלא. "עם רדת הערב" (כתר, מאנגלית: כרמית גיא) כתוב בשפה מהירה, מדויקת וחסכונית מאוד, אותה שפה שמשפטיה הקצרים רוטטים לפעמים מעומס האבחנות, ממש כמו ב"השעות", הספר שהביא לו לפני 12 שנה את פרס פוליצר (והפך לסרט המאוד מצליח). ב"עם רדת הערב" קנינגהאם בוחן מושג שכבר שימש גרעין לרומנים משובחים, מושג היופי. גם העלילה שלו אינה חדשנית מאוד: לתוך חיי הזוג הנינוח מגיח האח המרדן, הרמאי, היפה והכובש של רבקה ומזעזע את יסודות חייהם. איתן, בן ה – 23 המכונה מיצי (לדעת התרגום העברי השגוי, אם כי במקור הוא קרוי מיזי – קיצור של Mistake, טעות באנגלית, משום שנולד כפנצ'ר) הוא צעיר מקסים, אינטליגנטי ואבוד, שהתמכר לסמים, נשר מהאוניברסיטה, והיה בטוח שהכישרון וכוח החיים יסללו לו דרך בעולם. רבקה משמשת בתפקיד האחות-האם-המאהבת-המעריצה-אך-מאוכזבת מאחיה, ואילו פיטר – שהוא גם סוחר אומנות מצליח – מכושף. יופיו של מיצי, אופיו הפתייני, האלטרנטיבה שהוא מציע לכאורה לחיים הבורגניים, העובדה שהוא סוג של פסל חי וגם דומה מאוד לאשתו כפי שהייתה בצעירותה, – כל אלה מעוררים בפיטר משיכה מינית מבלבלת ועזה וכמיהה שמניעות את העלילה בעוצמה.

קנינגהאם, בן 59, נולד בסינסינטי אוהיו, גדל בקליפורניה, למד ספרות אנגלית בסטנפורד והחל לפרסם סיפורים בכתבי עת נחשבים בגיל צעיר מאוד. כבר 25 שנה שהוא חולק את חייו עם קן קורבט, פסיכואנליסט, ועל אף שהוא עוסק רבות בשאלות של זהות מינית הוא מדגיש בראיונות שהוא לא אוהב את הכותרת "סופר הומו". למרות זאת "עם רדת הערב" אינו היצירה הראשונה שלו שתוהה על הגדרות של מיניות. הפעם הוא עוטף את ההתחבטויות המיניות של גיבוריו בתוך דיון סוער יותר על נעורים, משיכה, אירוטיקה וכמובן יופי, לא רק בבני אדם אלא גם באומנות ובאידיאות.

אתה חושב שיש חיבור אוטומטי בין יופי לארוטיקה?

 "אני חושב שזה קשר בלתי נמנע, אבל אני מתעניין במגוון שלם של יופי, לא רק בסוג ה"רשמי" שאנחנו רואים בפרסומות ובטלוויזיה ובסרטים. מיצי, אובייקט התשוקה הבולט ביותר בספר, הוא גם בעל היופי הכי קונבנציונאלי שאי פעם כתבתי. הוא מייצג את האידיאל, הוא אובייקט באותה מידה שהוא אדם, ואולי הוא נראה כמו דוגמן במודעות של ראלף לורן, למרות שאני חשבתי דווקא על אחד העבדים המתים של מיכלאנג'לו. בכל הרומנים האחרים שלי, התמקדתי ביופי החמקמק והעמוק של אנשים שלא נראו כמו דוגמנים מפרסומות, באנשים שנראו כמו 97% מהאוכלוסייה. אני אוהב יופי שמרני. אני אוהב אנשים יפים שאינם בהכרח צעירים או שריריים או רזים או דומים במשהו למה ש"יפהפיים" אמורים לדמות. עבורי, הארוטיקה הרבה יותר מעניינת אם כרוך במה מה שאני מכנה "גילוי" שאחת הדמויות שלי צריכה לגלות, של משהו עלום, של הנשמה, של הסקסיות של משהו שאף אחד לא לוטש אליו עיניים ברחוב".

 למה בחרת לכתוב דווקא על זוג סטרייטים?

"'עם רדת הערב' הוא סיפור על אהבה, אובססיה והערצת היופי ולא רק על תאווה. פיטר, הדמות המרכזית, הוא סטרייט והוא מוצא את עצמו נמשך למיצי, לא בגלל שהוא רוצה לשכב אתו אלא בגלל שמיצי מגלם את היופי שאליו פיטר כמהה באומנות ובאותו זמן גם דומה לרבקה, אשתו של פיטר, כפי שנראתה כשהוא התאהב בה. יש אלמנט אירוטי במשיכה של פיטר למיצי, אבל אלמנט כזה קיים בכל כך הרבה מצבים בהם אנחנו מרגישים משיכה ורובם לא יובילו לסקס. אם פיטר היה הומו, או שמיצי הייתה אישה, זה היה סיפור על רומן שמתממש או לא. הסיפור הוא על גבר שהמום מכך שאדם אחר הוא אובייקט נחשק ונהדר בעיניו, וזה שונה מלראות מישהו כאובייקט מיני".

במערכת יחסים הומוסקסואלית, פיטר היה חווה משבר אמצע חיים שונה לגמרי?

 "לא לגמרי. הסיפור יכול היה להיות מסופר בדרך הפוכה: נניח שפיטר הומו וחי עם גבר אחר כבר המון שנים, ומוצא את עצמו פתאום נמשך לאחות הצעירה של בעלו. זה יכול לקרות באותה מידה, אבל סיפור כזה לא היה מעורר את אותה חבילת טבואים שמערכת היחסים עליה כתבתי בספר מעוררת. גברים, לפחות תיאורטית, אמורה להימשך לנשים, ולכן גיבור הומו שמוצא את עצמו נמשך לאישה לא היה כל כך מעניין או מטריד. למרות שב – 2011 הומואים די מקובלים (לפחות בחלק מהעולם) רובנו עדיין לא מרגישים נוח עם הרעיון שגבר נמשך לגבר אחר. הספרות צריכה לעסוק באזורי אי הנוחות שלנו". רוב הגברים הסטרייטים ממש מפחדים לבחון את המשיכה שאולי יש להם לגברים אחרים… "בעיני רוב הסטרייטים תחושות כאלה אסורות, יש מי שחשים שהן מערערות על ההטרוסקסבואליות. אנחנו מרשים לנשים יותר מרחב תמרון. אם יש לסטרייטית רומן עם אישה אחרת שאחריו היא חוזרת לגברים, אנחנו נוטים לחשוב שזה היה שלב בחייה. אם גבר יעשה אותו דבר, הוא עצמו יחשוב על זה כאילו הוא יצא מהארון, נבהל וחזר פנימה. "ב"השעות" היו הרבה מערכות יחסים לסביות, אבל אף אחד מהמבקרים לא ראה בזה "סרט לסבי". אני חושב שלו אלה היו גברים, התגובה הייתה אחרת. "

עד כמה חשובה בעיניך המשיכה המינית במערכת יחסים ארוכת שנים?

 "סקס ומשיכה מינית חשובים מאוד בעיני, לפחות עד גיל תשעים ובטח גם אחר כך, למי מאתנו שחי עד לגיל הזה. משיכה חשובה מאוד לזוגות חדשים, אבל כשיצאתי עם כל מיני בחורים, לפני שפגשתי את קני, שאתו אני חי כבר 25 שנה, חיפשתי משיכה אבל גם תשובה לשאלה יותר חשובה: האם אני יכול לדמיין את עצמי אוכל עם הבחור הזה עשרת אלפים ארוחות ערב?"

 עד כמה משיכה קשורה בעיניך לגיל צעיר ויופי?

"יש קשר, כמובן, מאז מיכלאנג'לו ועד ימינו. היום אנחנו אובססיביים בעניין הנעורים כפי שלא היינו מעולם – דוגמנים ודוגמניות מתחילים את הקריירה גיל 12 ונחשבים משומשים מדי בגיל 18. אני לא מתנגד לבעלות שהצעירים תובעים על יופי ומשיכה, אבל אם נוותר להם על כל השטח הזה, היופי יהפוך למשהו שטוח ומדכא למדי. העולם יהיה מקום יותר טוב ויותר סקסי אם נאפשר צורות רבות יותר של יופי. זה יהיה יותר כייף לרבים מאתנו. תחשבי על ונסה רדגרייב, הלן מירן, חוויאר ברדם, שון קונרי…"

אצלך, כמו אצל הרבה סופרים, משפחה היא אחד המקומות היותר קשים להימצא בו…

"זאת אכן שאלה קשה. אני לא חושב שאפשר למצות אותה בראיון כזה, אבל נדמה לי שהמשפחות שלנו מכירות אותנו היטב, והכירו אותנו מאז שנולדנו. שם ניגבו לנו את התחת ולכן הן משמשות העדות חיה נגדנו כשאנחנו גדלים ומשתנים. המשפחות שלנו מזכירות לנו שאולי עכשיו אנחנו מנהלים או רופאים או אומנים מהוללים אבל פעם היינו תינוקות שבכו כשהם איבדו צעצוע. קשה לשאת את זה. אנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו כעל פרפרים אבל המשפחות שלנו מסתכלות עלינו – גם אם זה בחיבה גדולה – ואומרות "שלום, זחל!" הספר עמוס ציטטות מספרים אחרים – התכוונת להראות שאתה יושב על כתפי ענקים? "לא. האומנים והכותבים האלה חשובים לי, ואני חושב שסופרים צריכים לכתוב על מה שיקר להם. מצפים מאתנו לעבוד מתוך הביוגרפיה שלנו וליצור בדיון מתוך חוויות אמתיות. אבל מה עם הספרים שטלטלו אותנו והאומנות שחדרה לנשמה שלנו ושינתה את חיינו והפכה אותנו לאנשים אחרים? האם הם פחות חשובים מהאימהות המדליקות שלנו והאבות התחרותיים שלנו?"

לגיבור שלך יש חיים לא רעים בכלל. זה אומר שבעיניך איש בעצם אינו מוגן ממשבר אמצע החיים?

 "אני חושב שאין בכלל ויכוח על זה שכסף, מעמד, בטחון וכו' לא מגנים עלינו מפני עוצמתם של רגשות, אובדן והעובדה שנמות. למרות זאת, אני לפעמים תוהה למה אני כותב על הצרות של אנשים שיש להם בחיים יותר ממה ש – 98% מהאוכלוסייה יכולים רק לחלום עליו. אני מתלבט, באמת".

מהמרת על הגדולים ביותר

 

את הביטוי החביב עלי, לפיו הספר  הוא ידידו הטוב של האדם, טבע גראוצ'ו מארקס. למען הדיוק, המשפט המלא של מארקס היה: "מחוץ לכלב, הספר הוא ידידו הטוב ביותר של האדם. בתוך הכלב, חשוך מדי מכדי לקרוא". רחל פן שייכת לקומץ האנשים שלא רק יחייכו למשמע האמרה הזו אלא גם יבינו אותה לעומק, מתחת לעור. כמו"לית עצמאית, מן המצליחות בארץ אם לא המצליחה שבהן, היא אחראית לרבי מכר כמו "לבד בברלין" של הנס פאלאדה ו"הטיגריס הלבן" של ארווינד אגידה, אלא גם לתרגום המחודש של כל כתבי ארנסט המינגווי וקלאסיקות כמו "תמונתו של דוריאן גריי" של אוסקר ווילד, "אורלנדו", "בין המערכות" ו"אל המגדלור" (ועוד) של וירג'יניה וולף, יצירות בלתי נשכחות כמו "פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר תומפסון  ויצירות מופת מסוג "ויינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון. ואם הייתה תחרות כזו, פן הייתה מתמודדת נחשבת על תואר המטפחת המסורה של הידיד הזה שלנו, נו, הספר.

 

רחל פן, האישה שמאחורי הוצאת "פן" , בת 58, ייסדה את ההוצאה הקטנה והעצמאית שלה לפני כ – 15 שנים. היא למדה ספרות השוואתית, ילדה שלושה ילדים ורק לאחר מכן חזרה לאוניברסיטה כדי להשלים תואר שני ולהתחיל לעבוד בעולם הספרות. היא החלה כמתרגמת ועורכת, בדרך שלדבריה אפשרה לה לא להינתק מהילדים. אחר כך עסקה בהפקת ספרים ופרויקטים בתחום הספרות ואף צעדה מספר צעדים בתחום המולטימדיה, במיזמים שהקדימו את זמנם וגוועו. כל אלה הביאו להיכרות מעמיקה עם עולם המו"לות "ואז החלטתי ללכת עלזה עד הסוף",היא אומרת. בשנים האחרונות היא מנהלת את ההוצאה ביחד עם אילן, בעלה, איש עסקים ובעל דוקטורט בכלכלה ומנהל עסקים, המופקד על הפן הזה של ההוצאה.  

 

בשוק הספרים הישראלים צריך הרבה אומץ כדי להקים הוצאה עצמאית

"נכון. לי היה גב כלכלי. בעלי לא עבד איתי אז, כך שלא הייתי צריכה לפרנס אף אחד והאומץ בא, בין היתר מזה. יכולתי לקחת סיכונים. בעולם המולטימדיה היו אנשים שהפסידו הון, ולמזלי אני לא. לא סיכנתי הרבה כסף, אבל היה לי נוח לדעת שאני לא צריכה להרוויח מההוצאה את הכסף שבו נקנה מצרכים במכולת".

 

די מהר רכשת לך שם של הוצאה איכותית

"אנחנו מוציאים פרוזה איכותית, אבל אנחנו מוציאים גם ספרי מתנה וספרי בישול ואני מאוד גאה בזה. להוציא לאור את המינגווי ווירג'יניה וולף, זה נובע מאהבת הספרות הבסיסית שלי, אבל אני לא בוחלת בספרים אחרים ונעזרת במומחים כדי להפיק אותם, בתחומים שבהם אני לא מבינה. מאז שבעלי הצטרף אלי אנחנו גם מיצרים ספרים לשוק האמריקאי, ונמצאים בשותפות עם ידיעות ספרים, שמאפשרת לנו להשתמש ביכולת ההפצה והשיווק שלהם, כדי להתקיים בעולם הזה, שנשלט על ידי שני הקונגלומראטים שיש להם גם רשת חנויות…"

 

למה בעצם אתם מתמקדים רק בספרות מתורגמת?

"היום אני בסוג של קשר עם סופר ישראלי, אז יכול להיות שנוציא גם ספר מקורי. כשהתחלתי, רוב הסופרים לא פנו אלי, ומי שכן פנה אלי – לא רציתי אותו. חיפשתי דברים איכותיים מאוד, ולא הגיעו לידי כאלה. זה דחף אותי לספרות העולמית, שאינה זרה לי. בתואר השני שלי עסקתי בתרגומים של שאנסונים צרפתיים, שהשפיעו כל כך על הפזמונאות הישראלית. גרתי חמש שנים באנגליה. תמיד אהבתי לקרוא -וכל זה ביחד הוליד את הרצון לתרגם מחדש חלק מהיצירות הגדולות שלטעמי תורגמו רע בשנים קודמות. בחרתי דברים שאני אוהבת, לא התפשרתי".

 

כשאני שומעת על תרגום מחדש, קצת נחמץ לי הלב. נדמה לי שאנחנו מוותרים לקוראים העתידיים על היכרות עם העברית שהם לא יכירו מהרחוב ולא יפגשו לעולם…

 

"ישנם תרגומים ישנים שהעברית שלהם כבר לא מובנת לצעירים שרוצים לקרוא אותם היום, וגם אין לה הצדקה. אם בתרגום של וירג'יניה וולף המילה room   מתורגמת ל"קיטון" במקום לסתם חדר, אין סיבה לא לשנות את זה, כי וולף עצמה כתבה באנגלית שאינה נשמעת היום ארכאית. היא אמנם הייתה מאוד לירית, אבל היא נחשבה מאוד חדשנית ומודרנית. בשבוע הספר מגיעות אלי נערות צעירות ומגיעים חיילים והם רוצים לקרוא את המינגווי ואת וולף ואני רוצה שזה יהיה להם נגיש".

 

הקריאה לא אמורה להעשיר את העברית שלנו, לחשוף אותנו למילים חדשות, לשלוח אותנו להתאמץ וללמוד כדי להבין את הספר?

"בעברית, יש עדיין פערים גדולים בין השפה המדוברת לכתובה והספרות עדיין יכולה לעזור לקוראים לרכוש שפה. זה לא המצב באנגלית, וזה בלט מאוד בתרגומים של המינגווי. הוא הצהיר על עצמו שהוא כותב בדרך הפשוטה ביותר את הדבר האמיתי ביותר יכול לומר, וכולנו יודעים שהוא כתב משפטים קצרים, הצהרתיים, בלי שימוש מסובך מדי בלשון. הוא היה מתוחכם מאוד, אבל היה חן בשפה לא מאוד ציורית ומילונאית שבה הוא השתמש. הנוער שמנסה לקרוא היום את התרגומים הישנים שלו חושבים שהמינגווי עצמו לא רלוונטי. מצד שני,  לאנשים כמוך יש נוסטלגיה לספרות שלא תורגמה היטב ונכון, כי גם המתרגמים לא שלטו מספיק בעברית. תחשבי על כל המשוררים והסופרים הרוסיים שתרגמו את היצירות האלה לעברית בפעם הראשונה".

 

מן הסתם עמדה לרשותם עברית דלה מאוד, שרק החלה אז להתחדש

"והם נאלצו ללכת למקורות ולהשתמש במילים משם, שאין להם מקום היום. באנגלית ובצרפתית שכתבו לפני מאה שנה, לא היו מילים של שייקספיר. העברית שעמדה לרשותו של שלונסקי, למשל, לא הייתה עברית מדוברת עשירה. יכול להיות שהוא היה בוחר להשתמש בשפה יותר מדוברת לו הייתה כזו…"

 

אז אולי יש טעם לעדכן ולכתוב מחדש גם ספרות מקור שנכתבה אי-אז, והיא כבר לא נגישה

"יכול להיות, אבל אני לא רוצה לחטוא ולהתערב לסופר ביצירה. לתרגם מחדש זה בדיוק להפך, זה לקרב את הגרסה העברית לרוח האמיתית שבה נכתבו הספרים במקור".

 

לקחת על עצמך פרויקט ענק – לתרגם מחדש את כל כתבי המינגווי

"זה נכפה עלי. אני רציתי לתרגם ספר אחד, "למי צלצלו הפעמונים", לא מפני שהוא הכי אהוב עלי אלא כי הוא לא היה כבר בחנויות ורציתי לקרוא אותו מחדש. פניתי לנציג העיזבון, והסתבר שהוא החליט שבכל מדינה יהיה לו מו"ל אחד בלבד שיתרגם את כל היצירות באותה חבילה. זה מאוד הגיוני – העריכה תחת גג של הוצאה אחת מבטיחה שתיווצר שפה אחידה, ליריקה אחידה של הכותב, קוהרנטיות בתוך הקורפוס של אותו סופר".

 

את גם לקחת חלק בפרויקט המיתוסים הבינלאומי הענק שבו סופרים כמו מרגרט אטווד, ויקטור פלבין, ג'נט וינטרסון כתבו גרסאות חדשות למיתוסים מוכרים

"זה פרויקט שהפסקתי אחרי שלושה ארבעה כרכים, פשוט כי הוא לא היה מספיק טוב ולא ממש הצליח. הכרך שהיה הכי מוצלח בעיני היה "דבש אריות" שדוד גרוסמן כתב על שמשון הגיבור."

 

אחד הלהיטים הענקיים שלך הוא "לבד בברלין", ספר קשה מאוד, שמתרחש בגרמניה הנאצית, וכתוב מנקודת מבט של אזרחים גרמנים…

"לא היה לי מושג שהוא יצליח כל כך. זה היה הימור של בעלי. הוא ראה אותו בחלון של חנות באנגליה, קרא ואמר שמוכרחים להוציא אותו לאור. התרגום שלנו היה טוב בהרבה מהתרגום לאנגלית, וההצלחה בארץ הייתה גדולה בהרבה מהצלחת הספר במדינות אחרות. זאת הייתה הפתעה מוחלטת".

 

ישנם ספרים שאת חולמת לתרגם מחדש?

"את הספרות הצרפתית הקלאסית, שאי אפשר למצוא בחנויות ואין לי מושג לאן הם נעלמו. זה עתה גמרנו לתרגם את "הגיבן מנוטרדאם" של ויקטור הוגו. מעולם קודם לא היה תרגום מלא, רק גרסאות מקוצרות לילדים. הוגו הוא הקלאסיקה של הקלאסיקה. ברגע שמוציאים לאור ספר כזה, יוצרים מודעות לקיומו אצל אנשים שמעולם לא שמעו עליו, וכתוצאה מזה החנויות פותחות את השערים מחדש לקלאסיקה שנעלמה משם."

 

ויתנו לספר קלאסי להיות פה על המדפים יותר משבועיים?

"אנחנו באמת לא יודעים לשמר, אבל יימצאו החנויות והספריות שיציגו את הספרים. הלוואי שיום אחד נהיה כמו האנגלים, שבכל רגע נתון את יכולה למצוא את כל הקלאסיקות בחנויות הספרים, באיזושהי מהדורה ולו הפשוטה ביותר".

 

*** הראיון פורסם במוסף הספרים הנהדר של לאישה.

* צילום: יחצ.