סצנת המקלחת הייתה לה קשה במיוחד. כמה לא מפתיע. אלמה דישי, שחקנית בראשית הדרך, וכבר בתפקיד נשי לצדו של יהודה לוי, עומדת במקלחת, בעירום, לצדו של הכוכב. "הוא היה נהדר", היא אומרת. "הוא עשה כל מה שהוא רק יכול היה כדי שאני ארגיש נוח. הזהרתי אותו שיסתכל לי בעיניים, ושלא יעז להוריד את המבט לשום חלק אחר של הגוף שלי".
ליהודה לוי אסור היה לראות את מה שחצי מדינת ישראל תכף תראה בטלוויזיה?
"את הצופים האחרים אני לא רואה ולא שומעת. הוא עמד ביחד אתי, מתחת למים, אם הוא לא היה כל כך נחוש לעזור לי לא הרגיש נבוכה, אין לי מושג איך הייתי עוברת את זה".
דישי, בת 27, מגלמת בסדרה "איש חשוב מאוד" (הוט בידור ישראלי) את רונה, סטודנטית שמתפרנסת ממלצרות ורחוקה שנות אור מעולם הסלבס ההזוי שבתוכו חי יהודה לוי. לוי, שמגלם גרסה אגוצנטרית (שלא לומר נרקיסיסטית) לא מודעת ומוקצנת מאוד של עצמו, נכנס במפתיע אל חייה, בעדינות של מערבל בטן הנחבט בקיר. היחסים ביניהם מלווים בהרבה סקס ובכל העליות והירידות המתבקשות מדרמה טלוויזיונית. דישי מלוהקת בתפקיד הבחורה שלוי נמשך אליה במפתיע ובניגוד לכל הכללים: היא לא הדוגמנית הזוהרת, לא היפהפייה שצלמים רודפים אחריה ברחוב, והיא אישה חזקה, עצמאית, דעתנית, אחת שבמציאות הייתה אולי מבריחה כוכבים שרוצים מישהי שתלקק להם את האגו, אבל תענוג לראות אותה על המסך.
המפגש שלנו הוא הריאיון הראשון של דישי לתקשורת, והיא זו שמבקשת לציין את זה בהתרגשות. באותה הזדמנות כדאי לציין שהיא קורנת וכובשת ובכלל, עושה רושם של מישהי שכל אחת הייתה שמחה שתהיה בארסנל החברות שלה.
אלמה ("נשמה" בספרדית) היא בתם היחידה של איש הקולנוע שאול דישי ואילנה עופרי, עורכת דין ואשת עסקים היא נולדה בתל אביב, בשיכון בבלי, ומגיל חמש גדלה בסביון. "תמיד הייתי קצת אחרת", היא אומרת. "למדתי בבית הספר לאומנויות ואחר כך בתלמה ילין, הגעתי הביתה מאוחר, אף פעם לא הייתי ממש מחוברת לשכונה. עשיתי תפקידים ראשיים, הייתי מוערכת, אהבתי את הבמה. אני מתארת לעצמי שזה קשור למה שאבא שלי עושה, למרות שכל השנים היה הבדל ברור: הוא בעולם המצולם ואני על הבמה. הוא לא כל כך אוהב תיאטרון ואני רק עכשיו, בצילומים, הבנתי משהו מהעולם שלו, מהאינטימיות הזו שנוצרת על הסט, שהיא בעצם נורא פרוצה, אבל כשחווים אותה היא מאוד אינטנסיבית".
לא היית ילדה שמסתובבת על הסט ומקבלת תפקידים קטנים בסרטים של אבא
"יש לי תכונה כזו, שרק כשאני בשלה למשהו הוא קורה לי. באהבה, בחיים בכלל וגם בקריירה. לא הייתי ילדת פלא שרשומה אצל סוכנים מגיל אפס. בדיוק להפך. מדי פעם הלכתי עם חבר או חברה לאודישן ולא התקבלתי. וגם בצבא, לא התקבלתי להקה צבאית והחלטתי ללכת לכיוון אחר. הלכתי לחינוך, הייתי מפקדת של נערי מקא"ם בחוות השומר. ילדה בת 18 עומדת מול חבורת גברים עם מטען חיים כבד – הם פשוט קרעו אותי, השאירו אותי המומה ובוכה. אבל למדתי מהם המון, והיום אין סיטואציה אנושית שאני לא יודעת לפענח".
מפתיע ששום להקה לא קפצה עליך בזרועות פתוחות
"יש בי משהו שגורם לאנשים להתאהב בי רק ממבט שני. אני יודעת שרבים מאוהביי לא יסכימו לאמירה הזו, אבל זה ככה. יש משהו שנופל יותר טוב רגע אחרי, אבל מאוד עמוק. זה בדיוק התפקיד שאני עושה בסדרה. מישהי שלוקח זמן עד שהיא נכנסת לך מתחת לעור אבל אחר כך זה עמוק וחזק. החלטתי לעשות את השירות הצבאי ולראות מה ינצח אחרי הצבא – איזה סוג של חיים יהיו בעיני בעלי משמעות. אני כל הזמן בחיפוש אחרי ערך מוסף שאני יכולה להביא בתפקידים שאני עושה. זה לא בא לבד במקצוע הזה. אחרי ההקרנה לעיתונאים באה שלי מישהי ואמרה לי שזה היה לה נורא משמעותי לראות את הדמות הזו, מבחינה פמיניסטית, אז ידעתי שזה מה שאני מחפשת, מעבר למחמאה, מעבר להילולה שעושים סביבי בתור פנים חדשות, משהו שעשיתי נגע במישהו. מפחיד אותי שזה יהיה רק האגו".
להפתעתה התקשתה להתקבל לבתי ספר למשחק, ובסופו של דבר הצליחה להתקבל וללמוד בסמינר הקיבוצים. "גם שם לקח זמן עד שהבינו את הגובה שלי והגודל שלי והיופי, וגם לי לקח זמן להבין איפה החוזקה שלי. תוך כדי הלימודים הבנתי שאני לא אקבל תפקידים עד שאני לא אראה את עצמי כשחקנית ואגיד לעצמי שאני מתאימה לתפקידים כאלה, עד שלא אצליח לדמיין את ה"כן" הזה שיגידו לי אחרי האודישן".
העובדה שאת גבוה, כהה, לא כחושה כמו גבעול, יש לה משמעות גדולה בתחום?
"לא תמיד ברור מה הביצה ומה התרנגולת, אם זה באמת משמעותי או שזה משמעותי בעיני. בסופו של דבר חשוב הביטחון העצמי שאני מביאה אתי לתפקיד. כששירלי מושייף (יוצרת "איש חשוב מאוד") פגשה אותי בפעם הראשונה היא שאלה אותי אם התפקיד של רונה בכלל מדבר אלי, כי בעיניה אני מאוד יפה. לי היה ברור שזה מאוד מדבר אלי. שירלי תפסה אותי בנקודה שהיא אמנם הרבה אחרי סיום גיל ההתבגרות, אבל היא בדיוק הנקודה שבה אמרתי לעצמי שזאת אני, זה מה שיש, ואו שאני אתאהב בזה ואלך עם זה עד הסוף, או שאני אאבק".
איך מגיעים לרגע של השלמה? הרבה נשים משלימות עם המראה שלהן רק בגיל הרבה יותר מבוגר, אם בכלל
"זה פשוט קרה. לקח לי זמן לגלות שאני יפה. הגובה היה תמיד בעייתי. רק נשים היו מחמיאות לי. בתור נערה מתבגרת הייתי הולכת למסיבה ומקווה שיקרה משהו, ופתאום בחורה אחרת הייתה אומרת לי 'את ממש מיוחדת'. זה לא ממש מה שאת רוצה לשמוע בגיל הזה. תוך כדי הצילומים, ראיתי את עצמי במוניטור, והבנתי שאני מסתובבת עם דימוי אחר לגמרי של עצמי. פתאום אמרתי וואו, יש לי חזה, יש לי גודל. יש לי גבות. ראיתי אישה אחרת, יותר נשית, יותר רכה ממה שדמיינתי. זה הפתיע אותי, אבל החלטתי לקחת את זה".
מיד אחרי הלימודים דישי השתתפה בהצגה "הרדופים" של מאור זגורי, שעלתה בתיאטרון "תמונע" ("הוא שלף אותי מבית הספר, זה היה מצוין") ב"רגעים", של מיכל בת אדם וב"השולחן" של נולה צ'לטון בפסטיבל עכו. בימים אלה היא משתתפת בסדרת אינטרנט מוצלחת "בקרוב אצלך", על חמש חברות בנות שלושים ומשהו, המציגה כל אחת מהן ברגע משברי-קריטי בחייה. בין לבין היא עבדה כמלצרית בקפה "נוח" התל אביבי. עכשיו כבר לא. "נפגשתי עם רינה ירושלמי שביימה אותי בסמינר", היא מספרת, "ושאלתי אותה ממה מתחילים, כן תיאטרון, לא תיאטרון, איך יודעים. היא אמרה לי: זה ייבחר בך. וככה קרה. לא חשבתי בכלל על טלוויזיה. תמיד אמרו לי שאישה עם נוכחות וגובה ותווי פנים כמו שלי זה בול לתיאטרון, ושטלוויזיה זה לאנשים קטנים. ופתאום זה בא. יחד עם חשיפה גדולה והערות שלא תמיד נעים לשמוע…"
היא מתכוונת בעיקר לטוקבקים מרושעים "קראתי בטעות, אסור, אסור, אסור לקרוא דברים כאלה", היא צוחקת. באחת התגובות מישהו שאל למה לקחו לתפקיד הראשי ספרנית טיפוסית מגבעתיים, כל כך לא מלבבת לעין ולנפש. "מצד אחד האגו נפגע", היא מודה. "מצד שני, מישהו ראה אותי וקיבל בשיא הרצינות את הדמות שאני מגלמת, את הסיפור. יש לי בסדרה סצנה עם ליאת אשורי, שאומרת לי שם 'את יודעת שאת יציאה', כלומר מה קרה ליהודה לוי שהוא מסתכל על אחת כמוך. ואז אני שואלת את עצמי, יהודה משחק את עצמו, ליאת משחקת את עצמה, אז מה אני בכל הדבר הזה? יש ברונה המון דברים שונים מאוד ממני, ובכל זאת – הסדרה הזו כל הזמן משחקת בין מציאות לבדיון וזה לא תמיד קל".
איזה מערכת יחסים נוצרה בינך לבין יהודה לוי?
"התיידדנו לאט לאט. אני חושבת שלו היה יותר קשה להתקרב אלי ולבטוח בי ולהיחשף. אני נורא התרגשתי לעמוד מולו, גם כשחקן, גם כגבר, גם כסלב. הייתי צריכה להתגבר על ההתרגשות הזאת, ולהגיד לעצמי שיהיה בסדר, שאני אעבוד קשה, שאני אלמד מה קורה לדמות הזו, של בחורה שפתאום איזה סלב נכנס לה לחיים והוציא אותה מאיזון וזה הכי לא היא, שאני אתמקד בסיפור האנושי הזה ואני אפסיק להתרגש מזה שאני משחקת עם יהודה לוי. האמת היא שכבר באודישן הראשון הוא חיבק אותי, עם העיניים הכחולות האלה שלו, כמו ילד בן 16 שקופץ בחדר. הרגשתי את הכימיה בינינו מהרגע הראשון".
היום את כבר לא מתרגשת כשאת פוגשת את יהודה…
"ועוד איך מתרגשת. בגלל זה אני כל כך מתאימה לתפקיד. אבל זה משתפר. עכשיו בדיוק ישבנו יחד ושאלתי אותו איך הוא מעביר את הימים האלה, התברר שהוא מתרגש בטירוף, אז מה אני מתפלאת שאני מתרגשת מזה. "
אתם חברים קרובים?
"עוד לא, אבל זה יקרה. בחיים לא שאלתי אותו על הפרידה מנינט, למשל. הייתה לי אינטואיציה פנימית שאמרה שזה הדבר הכי מדהים שאני יכולה להביא לקשר בינינו. הגענו לשיא של אינטימיות במשחק, נתנו אחד לשני שקט, והקשר בינינו רק מתחיל להתפתח עכשיו, שנה עכשיו. המבוכה בינינו נעלמה כבר מזמן. תארי לך. את מחכה לסצנת סקס, ערומה, מתחת לשמיכה, שוכבים אחד על השני. וזה כשלא ישבנו על בירות, לא ידענו שום דבר אחד על השני. ניקזנו הכול לתוך המשחק. ורואים שבלי לתאם עמדות, נחשפנו נורא במשחק. אני אוהבת את זה בשחקן שהוא. יהודה מביא כל כך הרבה עושר לתוך כל סצנה, שיש לי המון אפשרויות להגיב".
איך התגברת על המבוכה?
"אני אגיד לך מילה אחת: קאווה. וכמובן המקצועיות של יהודה. באתי אליו לפני סצנת הסקס הראשונה שלנו, ואמרתי לו, מה עושים עכשיו? והוא, בלי שום ציניות, פשוט הדריך אותי – תזיזי יד לשם, ורגל לשם, הכי טכני. אני בחיים לא אשכח את זה. היו רגעים מביכים, דווקא כשחשבתי שאני הכי טבעית ומשוחררת, למשל כשתוך כדי סצנת הסקס על הרצפה הרטובה, כשאני שוכבת שם עם משולש קטן שמסתיר לי את שערות הערווה וצריכה לחכות שהוא יגמור לרקוד ויוריד את המכנסיים, פתאום נתקע לי הראש במצלמה. הרגשתי מגושמת ועל המצח היה לי כדור אדום גדול".
רונה היא דמות מאוד קולית. היא מתנהגת כמו שהרבה נשים היו רוצות להיות מסוגלות להתנהג במערכת יחסים
"היא יותר קולית ממני. כשהוא הולך ממנה אחרי הלילה הראשון והיא פשוט אומרת לו "ביי, לילה טוב"… שירלי עבדה אתי על הרפליקה הזו כל כך המון, רק כדי שזה לא יצא נקמני, פאסיב- אגרסיב, מריר. בהמון מקומות שהם רונה לא עושה דרמה אני הייתי עושה דרמה או לפחות מראה שנפגעתי. למדתי מרונה. יש לה את עצמה, את המקום שלה, עלי, על אלמה, רואים הכול על הפרצוף ועליה לא".
העובדה שהייתה על הסט גם במאית אישה עזרה לך?
"מאוד. היא הייתה שם בשבילי כל הזמן. הייתה סצנה אחת שבה לא אמורים היו לראות את החזה שלי, ושירלי פתאום שאלה אותי מה דעתי שכן יראו, כי זה מספר את הסיפור יותר טוב." זאת הייתה סצנת המקלחת המפורסמת, מתחילת הכתבה. "הייתי צריכה אותו בטירוף, את התמיכה שלו", היא אומרת. "לא שיחקתי. פשוט התקלחתי. הייתי חשופה לגמרי. התאים לי. זאת הייתה סצנה מעולה ולטעמי הטובה ביותר בסדרה".
דישי מתגוררת בימים אלה בסביון, אצל ההורים. היה לה חבר ראשון בגיל 21 ובסך הכול שלוש אהבות גדולות. מבן הזוג האחרון נפרדה לפני חודשיים, והיא מחפשת דירה, שבה תתגורר לראשונה לבדה. "לקח לי זמן להבין איזה גבר אני רוצה. בהתחלה נמשכתי לגברים יותר קשים וסגורים, מתוך מקום טיפולי כזה שהרבה נשים מכירות. במשך השנים הבחירות שלי הלכו והשתפרו." החבר האחרון, היא אומרת, "פרגן לי במהלך העבודה בצורה ממש על אנושית". אחרי הצילומים הוא נסע לפריז ללמוד משחק, היא הצטרפה, "להתאושש ולעכל מה קרה כאן". חצי שנה נחה, טיילה, שבה בבתי קפה, פגשה אנשים מהעולם ולמדה צרפתית. ובכל זאת הם נפרדו. "זה מורכב", היא אומרת במבוכה.
היית יוצאת עם סלב, כמו רונה?
"זה מביך אותי ונראה לי מאוד קשה לנהל זוגיות לאור הזרקורים, מאוד מבלבל, קשה לדעת מה מרגש יותר, הזוגיות או הדיבורים עליה וההופעות הפומביות. אני בנאדם של חברים מכיתה א'. אחרי הפרימיירה ישבתי עם חברות, פתחנו שמפניה, הן לימדו אותי איך להצטלם לעיתונות, באיזה פוזות. זאת תחושה מדהימה – שהצלחתי להגיע לאן שרציתי, ועדיין יש לי את החברות האלה שלי".
בעתיד, דישי רוצה גם לכתוב. היא נרשמה לבית הספר לתסריטאות "סם שפיגל", אבל החליטה שזה מוקדם מדי, ושהיא רוצה "קודם לתת לאדוות לעשות את שלהם" . "יש לי מתנה", היא אומרת. "להצליח להביא דברים אינטימיים בפומבי, לספר סיפור, להכניס חמש מאות איש לאולם ולרגש אותם או לספר להם דברים שאנשים לא מדברים עליהם. המפגש עם שירלי גרם לי להבין איזה כוח ואחריות יש בכתיבה. כשאת בוראת מציאות מחדש, את בוחרת איזה מודל נשי ללהק, איזה ערכים את מעבירה, מה יגע באנשים. זה אדיר".
המדור לאיבוד קרובים 