ארכיון תג: Deadwood

גם אני רוצה לחיות בסרט

Never Say Gever

בחודשים האחרונים יצא לי לצפות בהנאה עצומה בכמה וכמה סדרות אקשן משובחות: "המגן" – העוסקת בבלשי משטרה המתייחסים לגבול החוקי בגמישות רבה; "הסמויה" – על יחידה מיוחדת, מאולתרת ויוצאת דופן הנלחמת בקרטל סמים מתוחכם; "מחוז דורהאם" – על סדרה של מעשי פשע אכזריים בטירוף המתרחשים בעיר קטנה ומחניקה ו"DeadWood" – על ימיה הראשונים ונטולי החוק של עיירת מחפשי זהב אמריקאית. בגלל האלימות, הקשיחות ואינטראקציות המאצ'ואיסטיות, הנוכחות הכמעט מזערית של נשים על המסך נראתה לי טבעית.

 אלא שאז שמתי לב שבסדרות (המצוינות) האלה קורה מה שקורה בכל כך הרבה סרטים וסדרות: הן שם, הנשים. רק שהתפקידים השמורים להן נועדו בדרך כלל רק להאיר איזה פן מרתק באישיותם של הגברים. בנות זוג, מאהבות, זונות, סגניות המפקד שצמתן מוטלת על כתפן – כולם תפקידים משובחים, מגולמים על ידי שחקניות מוכשרות ומשום שמדובר בתסריטים טובים באמת, יש לכל הדמויות האלה גם עומק ואישיות וצבע וסצנות נהדרות.

ב"הסמויה" למשל, אחת הדמויות המרכזיות היא לא רק אישה אלא לסבית; ב"המגן" ישנה מפקדת תחנת משטרה (שתיים, למעשה, ואחת מהן היא גלן קלוז) וגם אשתו של הגיבור היא דמות מורכבת ומעניינת מאוד; ב" Deadwood" ישנה להקה שלמה של זונות שלכל אחת יש אישיות משלה. ולמרות זאת אף אחד מהסדרות האלה לא הייתה עומדת במבחן בצ'דל, הקרוי כך על שם אליסון בצ'דל, יוצרת הקומיקס האמריקאי Dykes to Watch For . המבחן מודד סרטים וסדרות על פי שלושה מדדים: האם יש בסרט לפחות שתי דמויות נשיות שיש להן שם? האם הן מדברות זו עם זו? האם הן מדברות על משהו אחר, מלבד גברים? כל הסדרות שהזכרתי לא עוברות את המבחן הזה.

ב"Deadwood" נרקמת חברות מרגשת בין אחת הזונות בעיירה לבין קלאמיטי ג'יין (הדמות האמתית הנודעת מן ההיסטוריה של המערב הפרוע), עם רמזים לסביים, אבל גם אז רוב הדיאלוגים עוסקים ביחסיהן עם גברים שונים המנהלים את העניינים בעיירה. ב"המגן" ישנן מספר בלשיות, דמויות מפותחות מאוד מבחינת אישיות ואומץ, אבל הן לא מתייחסות זו לזו. זה די מפתיע, כי מניסיוני הדל, דווקא בסביבה גברית כל כך (למשל בצה"ל) נשים נוטות לחבור זו לזו בטבעיות עוד יותר גדולה מתמיד.

בשליפה מהמותן הייתי בטוחה ש"סקס והעיר הגדולה" תעבור את מבחן בצ'דל בהצטיינות. אבל האמת היא שממש ממש לא. יש שם שיחות נשים נפלאות, אותנטיות, מצחיקות ומלהיבות. חלקן היו אפילו פורצות דרך, משום שהזכירו בגלוי סקס לסוגיו, גווניו, טעמיו ופוזותיו, וגם העזו להציג נשים שלא רוצות להתחתן. אבל כמה מהשיחות עסקו במשהו אחר חוץ מגברים? נכון, פה ושם קארי מדברת עם חברותיה גם על נעליים, ובשלב המאוחר יותר, והעבש יותר של הסדרה, הן משוחחות גם על גידול ילדים, אבל את רוב הזמן והמרץ הן מקדישות, כמו מרבית הנשים על המסך, לשיחה על ההוא, והזה, והאם הוא יתקשר, והאם הוא רוצה אותי, והאם הוא באמת רוצה אותי, ולמה הוא התכוון ומה לומר לו ואיך לומר לו ומה את חושבת שהוא יעשה וגו'.

באתר של מבחן בצ'דל (http://bechdeltest.com) נבחנים מיטב הסרטים שניתן להעלות על הדעת, וכמעט כולם נכשלים: ביג לובובסקי,אווטאר, סול קיצ'ן, גוד ויל האנטינג, בחזרה לעתיד, מנהטן, שגעון המוזיקה, מלחמת הכוכבים, הארי פוטר – סרטים מכל ז'אנר המיועדים, לכאורה, למגוון גדול של קהלים. בסרטים האלה הנשים לא חוברות זו לזו, וכשכן, הן עסוקות רק בגברים.

איך זה יכול להיות? כשאני צופה ביצירה קולנועית או טלוויזיונית אני לא מצפה לראות העתק מושלם של חיי, אבל משהו הרי צריך להיות מעוגן במציאות, ובעולמנו העובר מהפכה פמיניסטית זוחלת, יש לנו כבר מזמן נוכחות משמעותית בהרבה. נשים אולי עסוקות עדיין לא מעט בזוגיות ובגברים שבחייהן, אבל הן כבר מזמן לא משמשות רק רקע לפעילות הגברית בעולמנו. אנחנו עובדות, לומדות, יוצרות, כותבות, אוכלות, רוקדות, מקללות, מרוויחות, מפסידות, חולמות ומה לא. וחוץ מזה, במציאות שאני מכירה חברויות בין נשים הן הדבר הכי טבעי, עמוק, מספק ומעניין שיש – ויש לזה אפילו סימוכין במחקרים רפואיים (נשים מפרישות הורמונים שמשפרים את מצב הרוח שלהן כשהן מבלות בחברת נשים אחרות). אני מקווה שלתעשיית הקולנוע והטלוויזיה יקרה בקרוב מה שכבר קרה לספרות, ושדור הצופות הבא יוכלו למצוא גם שם דמויות הזדהות שיגרמו להן לרצות לחיות בסרט.