שפחות, אבל חביבות ושמחות בחלקן

לא לעתים קרובות יוצא לי לקרוא טקסט שנכתב כמאה חמישים שנה לפני שהתגלגל לידי ולהרגיש כאילו הוא נכתב היום, ויותר מזה, כאילו נכתב אחרי האזנה קשובה לבעיות ומצוקות שאני מכירה מקרוב, מן המציאות שאני (ואתן) חיות בה.

 "שעבוד האישה" של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל הוא מין טקסט כזה, המאבחן בדייקנות בהירה את המנגנונים החברתיים שנועדו לשמר את דיכוין של נשים ואת האופן שבו התודעה שלנו מעוצבת להפנים אותם ולקבל אותם כחלק טבעי ממהותנו, מה שהופך אותנו, כפי שמיל ניסח במילים החודרות בין הצלעות ומותירות שם כאב שלא בקלות מתעמעם, לשפחות חביבות, שפחות מרצון, השמחות בחלקן.

"שעבוד האישה", אחד הטקסטים פורצי הדרך בתולדות הפמיניזם, וככתביו האחרים של מיל (בין השאר: "על החירות", "ממשל של נציגים" ו"התועלתיות"), הוא כתוב ברוח ליברלית כובשת, המעזה להתבונן בעיניה של החברה ולגלות מאחורי מבטיה המיתממים את הצביעות, האפליה, רמיסת החלש, הניצול ושלילת הזכויות, הזוכים להצדקות המבוססות בעיקר על דעות קדומות או נימוקים בנוסח "המצב הטבעי" או "המסורת", שנועדו להדחיק את קיומן של כל התופעות הללו בחברה שלכאורה שואפת לשוויון.

מיל נוגע באינספור סוגיות שהפמיניזם נדרש להן בשנים שחלפו מאז "שעבוד האישה". הוא מדבר על האופן שבו נשים לומדות לזכות בהערכה כשהן מבטלות את עצמן ואת רצונותיהן בפני אחרים, על הדגש העצום ששמה החברה על מראן החיצוני של נשים, ועל הכניעה, סיפוק הצרכים של האחר וההתבטלות כמובנות אל תוך המשיכה המינית; כליברל, לא קל למיל להציע התערבות של המדינה במקומות הנחשבים לרשות הפרט, כמו הבית ומערכת הנישואין, אבל הוא לא מתעלם מזכותה של אישה להיות מוגנת מאלימות גם מפני בעלה ויש לו ניתוח מזהיר של הדרכים בהן מעוצבת תודעת הנשים כך שהן ממשטרות את עצמן ומגבילות את שאיפותיהן מתוך הפנמה של מושגי הנשיות והעדינות המעוותים, שנועדו למעשה לשרת את החברה הגברית.

את ההקדמה המשובחת למהדורה העברית (בתרגום מצוין של שונמית ליפשיץ ועיצוב אטרקטיבי של נטע שושני,  "רסלינג") כתבו ד"ר יופי תירוש, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וד"ר זהר כוכבי, מרצה לפילוסופיה ומתרגם. תירוש וכוכבי הם בני זוג, מה שלא מאפשר להתעלם מהעובדה שמיל מציין בספרו את התרומה המכרעת שהייתה לזוגיות שלו עם הרייט טיילור להתגבשות הרעיונות שכתב. "הוא אומר המפורש שהרעיונות הטובים והעמוקים ביותר בספר הם שלה. "מדגישה תירוש. "הייתה ביניהם שותפות אינטלקטואלית, ונראה שהמפגש איתה היווה עבורו הוכחה ממשית לכך שנשים אינן נחותות מגברים".

הוא קורא לראות בנשים בני אדם, מה שעדיין לא מקובל לגמרי גם בעולם שאחרי 1869…

"האיש היה גאון והקדים את זמנו בהרבה תחומים נוספים. הוא מדבר על דברים שנשים מתמודדת איתם עד היום, על המולטיטסקינג שלהן, על ההפנמה של הצורך להיות זמינה לאחרים ועל ההבנה המורכבת של מושג הבחירה ואפילו על שאלת הזנות. יש לו משפטים שאפשר היה לכתוב, למשל, על כרמלה בוחבוט, על נשים שלא הולכות להתלונן עד שלא מכריחים אותן וגם אז מקטינות בערך התלונה שלהן ומתחננות שיתנהגו במי שהיה אלים ורודן כלפיהן בהכי פחות חומרה".

אני קוראת את "שעבוד האישה" ותוהה עד כמה בכלל התקדמנו מאז

"יש דברים שהשתנו. אנחנו יכולות ללמוד, לקבל תואר, לעסוק במקצועות חופשיים, להתקשר בחוזים, לקנות קרקע. אלה הישגים מדהימים של המהפכה הפמיניסטית. הקריאה במיל מבהירה עד כמה אסור לנו ולו לרגע לקבל את הטענה שהפמיניזם כבר לא רלוונטי, כי גם במקומות שבהם זכינו לשוויון פורמלי יש עדיין הרבה מה לעשות ברמה של מעבר לספר החוקים. יש לנו, למשל, חקיקה שמחייבת ייצוג הולם של נשים בשירות הציבורי, אבל כשבאים להעריך מתמודדת מול מתמודד, העובדה שהוא היה אלוף משנה בצה"ל תשחק לטובתו גם אם זה לגמרי לא חשוב לתפקיד. ניסיון החיים הגברי עדיין מוערך יותר".

מיל היה גם חבר פרלמנט. הוא הצליח ליישם חלק מהרעיונות שלו לקידום שוויון הנשים?

"שעבוד האישה עורר מחלוקות, הרבה לעג וגם התייחסויות ענייניות ומיל אכן הציע הרבה רפורמות בפרלמנט. אני מניחה שקרה באנגליה מה שקורה גם בארץ, שחקיקה , ברגע שהיא הופכת סוג מסוים של אפליה לאי חוקי זה הופך די מהר להיות מובן מאליו. אצלנו, למשל, לפני קום המדינה המפלגות הציוניות הדתיות תחת משנת הרב קוק התנגדו לתת זכות בחירה לנשים למוסדות היישוב הציוני ואיימו בפילוג מהמדינה בדרך. האפליה הזו נאסרה בחוק, והיום אפילו החרדים לא מעלים בדעתם לדרוש שלא תינתן לנשים זכות הצבעה".

מה את חושבת היה מיל אומר על החברה הישראלית של היום?

"הוא היה מתייחס אליה באמביוולנטיות. מצד אחד בטח היה מתפעל ממקומן הגבוה של נשים, מההישגים והעצמאות שיש לנו לפחות ברמה משפטית. מצד שני, היה משנס מותניים ומנסה להמשיך להעביר רפורמות בכנסת, לעסוק בחינוך ולבטל צורות אפליה שמציקות לנו מאוד כמו אלה שמתקיימות בבתי דין רבניים, למשל. אני מניחה שהוא היה מביט בנו באופטימיות זהירה מאוד".

 

*** פורסם במוסף הספרות המצטיין של לאישה.