כואב, אבל מצחיק

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

מתוך "הצחוק האחרון". מל ברוקס, בתזמון מושלם

 

רנה פיירסטון אינה מסוגלת לשכוח את המפגש המקרי שלה עם ד"ר מנגלה. היא הייתה בת 15, והוא היה השטן שביצע באסירי מחנה ההשמדה אושוויץ ניסויים מזוויעים. "הוא הניח לי את היד על הכתף ואמר 'יש כאן עדיין די שומן'. אחר כך הוא הביט בי ואמר 'אם תשרדי, כדאי לך לבקש שיוציאו לך את השקדים'. אחרי המלחמה, כשנזכרתי בזה, לא יכולתי לא לצחוק. זה הרי כל כך אבסורדי, שאיזו ברירה יש לי חוץ מלצחוק?"

את הסיפור הזה מספרת פיירסטון בסרט "הצחוק האחרון" הבוחן את מקומו של ההומור בזיכרונות השואה. לצדה משתתפים בסרט קומיקאים נודעים החל במל ברוקס, דרך רוב ריינר, לארי דיוויד, ג'רי סיינפלד וג'ואן ריברס וכלה בשרה סילברמן. פיירסטון משמשת מעין נייר לקמוס. היא צופה בקטעי סטנד אפ, קולנוע וטלוויזיה שבכולם נעשים ניסיונות לנפץ את הטאבו ולצחוק גם על מה שקרה בשואה. על רובם היא מגיבה "זה לא מצחיק אותי", אבל לא משום שהיא נעלבת או נדהמת. להפך. פיירסטון היא סוג של אבן חן מבהיקה בסרט. ניצולת שואה, שרוב בני משפחתה נרצחו, ובכל זאת היא אומרת "צחוק היה הנשק היחיד שלנו בגטו. הומור היה הדבר היחיד שהנאצים לא יכלו להבין. השואה אינה מצחיקה – אבל היינו חייבים לצחוק כדי לשרוד".

"הצחוק האחרון סרטה של הבמאית עטורת הפרסים פרן פרלסטין עוסק בשואה, אבל מבקש לעורר דיון בשאלות רחבות יותר: האם יש להומור גבולות? האם ישנם נושאים שאסור – ולעולם אי אפשר יהיה – לצחוק עליהם? ואיפה עובר הגבול? הבמאי קרל ריינר מנדב תשובה פשוטה בתחילת הסרט "זה יותר מצחיק לצחוק מלא לצחוק" ואם לא הבנו, הוא משלים "בלי הומור אפשר למות". את ההנחה האחרונה הזו מחזקים קטעי ארכיון נדירים שמשובצים בסרט. נראים בהם מופעי קברט מאושוויץ ומטרזין שתועדו על ידי הנאצים עצמם. לכאורה נראות בהן התרחשויות תמימות על הבמה. בפועל, אסירי המחנה השתמשו במופעים כדי להעביר מסרים חתרניים וללעוג לאס אס. השחקן רוברט קלארי, שנשלח במלחמת העולם השנייה לבוכנוולד והיה היחיד מ-13 בני משפחתו שניצל, אומר: "זה מה שהציל אותי במחנה הריכוז. שרתי, רקדתי, צחקתי, הצחקתי אחרים. בגיל 16 נקרעתי ממשפחתי, אבל בכל פעם שהצחקתי אנשים, כולנו שכחנו לכמה דקות איפה אנחנו ויכולנו לפנטז שאנחנו חיים בתקופה נורמלית".

קלארי, שלימים כיכב בסיטקום אמריקאי בשם Hogan's Heroes שעסקה במחנה שבויים גרמני, אך לא נראו בה אסירים יהודים, אומר בסרט שבעיניו לא צריך להיות גבול להומור. הוא מסכים עם שרה סילברמן שאומרת "קומדיה מביאה אור למקומות חשוכים, אחרת בתוך החושך עלולות לגדול עוד מפלצות". קלארי, למשל, הודיע בפרהסיה שכשימות הוא רוצה שגופתו תישרף ואפרו יפוזר בים. לרב נדהם שאמר לו שככה לא נוהגים יהודים הוא ענה בלי להסס "אצלנו במשפחה זה מקובל".

"הצחוק האחרון" נולד לפני כמעט עשרים שנה. פרלסטין  – בת למשפחה יהודית מפילדלפיה שלא גדלה בקהילה של שורדי שואה "כל השכנים שלי היו יהודים שהיגרו הרבה קודם מרוסיה לארה"ב, משפחות ותיקות שלא הייתה להן נגיעה לשואה בכלל", קיבלה לידיה מחקר אקדמי שכתב חבר על הומור בשואה. החבר, קנט קירשנבאום, אמר לה 'לכי תעשי מזה סרט'  – היא מספרת בראיון שערכנו השבוע בסקייפ. 'במשך שנים לא הצלחתי לקבל מימון לסרט, בגלל הנושא הרגיש. אנשים הרימו גבה, אמרו לי שזה רגיש מדי, מוקדם מדי, חסר טעם. חיכיתי, אבל כשהתחלתי לשמוע סביב בדיחות על אירועי ה- 11 בספטמבר, על איידס, אפילו על הפיגועים בצרפת, הבנתי שהעולם מוכן גם לסרט שלי".

 

 

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

פיירסטון (משמאל) ופרלסטין. הלב והנשמה של הסרט

כשבסופו של דבר קיבלה מימון לסרט, מג'ן וורנר, בעצמה אשת קולנוע שהייתה מעורבת בסרטים נוספים על הקשר בין אומנות לאירועים טראגיים בעולם, פרלסטין יצאה למסע חיפושים אחרי מה שהיא מכנה "הלב והנשמה של הסרט". היא מצאה אותם בדמותה של פיירסטון בת ה – 92, מעצבת אופנה נודעת לשעבר, שיצירות שלה כלולות באוסף המוזיאון לאומנות בלוס אנג'לס. פיירסטון נולדה בצ'כוסלובקיה לאב שהיה איש עסקים בתחום הטקסטיל והחייטות ולאם שעיצבה כובעים למשפחת המלוכה בווינה. היא נשלחה לאושוויץ עם משפחתה, עבדה כפועלת בבית חרושת ולאחר מכן הועברה לעבודה במטבח. אחראית המטבח הייתה אישה שהכירה מעיירת הולדתה, שביקשה ממנה לעצב ולתפור לה בגדים במקום לקלף תפוחי אדמה. אחרי המלחמה היא למדה אומנות בפראג וכדי להתפרנס החלה לתפור שמלות לחנויות מקומיות. לימים, אחרי שהיגרה עם בעלה ברנרד (דב) ובתה התינוקת לארה"ב, הפכה למעצבת מבוקשת ובשיא הקריירה ניהלה מפעל עצמאי עם עשרות עובדים.

"אני לא חושבת שבלי הומור הייתי יכולה לשרוד כל כך הרבה שנים אחרי מה שקרה", אומרת פיירסטון בסרט. היא מצולמת בו עם בתה, קלייר, שמכירה היטב "הומור גרדומים" ששמעה מהוריה, ששניהם היו ניצולי שואה, וגם עם חברה-ניצולה, אלי גרוס. השתיים מצולמות כשהן שטות בגונדולה בתוככי מלון ונציה בלאס וגאס. גרוס אומרת "אני נשארתי עם הכאב והבכי והמתים. אני לא יכולה לצחוק", ופיירסטון עונה, "אני לא שוכחת אבל אני נהנית מהחיים. היטלר לא דמיין שיהיו לי שלושה נכדים מקסימים, אז זו הנקמה שלי, אני מוכרחה לצחוק".

"בלאס וגאס צילמתי סצנה שלא נכנסה לסרט", מספרת פרלסטין. "בדרנית שמופיעה במסיבת חנוכה של ניצולי שואה. היא בעצמה בת של ניצולי שואה ובמופע שלה היא מגלמת את ההורים שלה ומספרת בדיחות פרטיות של ניצולים. יש כאלה הרבה. בניו יורק המופע שלה מצליח, אבל מול 700 ניצולי שואה, זה לא עבד. הם היו המומים ופגועים".

מל ברוקס אומר בסרט שזה עניין של תזמון, של מרחק – שאיש לא כועס עליו כשהוא מתבדח על האינקוויזיציה, אבל שכדי להתבדח על השואה צריך אומץ.

"זה לגמרי עניין של הקשר. תלוי מי מספר את הבדיחה, למה מספרים אותה. בעלי ואני הלכנו לראות את המופע של שרה סילברמן, באולם קטן בגריניץ' ויליג'. היא לא מספרת בדיחת שואה פה ושם, יש לה 25 דקות רצופות, שבהן פשוט התגלגלנו מצחוק. כשישבתי עם רנה וקלייר וצפינו במופע הזה בווידיאו, פתאום ראיתי אותו דרך העיניים שלהן וחלק מהבדיחות ממש זעזעו אותי, בדיחות שקודם צחקתי מהן בקול רם".

הן נפגעו?

"לא, אבל זה לא הצחיק אותן. הן אפילו לא נפגעו כשקראנו ביחד אתר שלם של בדיחות שואה. זה לא נכנס לסרט כי אלה בדיחות נורא חסרות טעם ופוגעניות, ממש בדיחות נוראיות, סוג של הומור שחור שכולם פה מכירים – בדיחות שילדים יהודים מספרים בבית ספר. רנה וקלייר קראו אחת ועוד אחת, והיה בזה משהו נורא כואב אבל כשהגענו לבדיחה האחרונה 'למה היטלר התאבד? כי הוא ראה את חשבון הגז" הן פרצו בצחוק. היה בזה משהו משחרר, סוג של צחוק מבעד לדמעות".

את הבדיחה הראשונה בסרט מספר רוב ריינר: "שני יהודים נשלחים לרצוח את היטלר. היה להם מידע מודיעני איפה הוא אמור להיות, והם עומדים ומחכים. עוברת שעה, עוברות שעתיים. היטלר לא מופיע. "איפה הוא?" אומר אחד מהם. "אני מקווה שלא קרה לו כלום".  ריינר היה הראשון שהסכים להופיע בסרט, ואחריו באו כולם".

אבל לא כולם גילו את אותה תעוזה. שרה סילברמן, שלא מפחדת לחצות גבולות (למשל בבדיחה הצורבת כל כך: "אילו היו שחורים בגרמניה של שנות השלושים, לא הייתה שואה… כלומר, לא הייתה שואה של יהודים") מודעת לעובדה שלפעמים הקהל צוחק מהדברים הלא נכונים. למשל, כשסשה ברון כהן מעודד חבורה של אמריקאים לשיר שיר הקורא להרוג יהודים, אין ספק שהם מוחאים לו כפיים ברצינות ומבלי להבין שהוא לועג להם. גם רוז ויינמן מרשת אן בי סי מביעה בסרט חרטה על שאישרה את הפרק על ה – Soup Nazi בסיינפלד, בגלל הזילות של הכינוי "נאצי", אבל לארי דייוויד לא מתחרט על הפרק המיתולוגי שבו פורץ ויכוח עז בין ניצול שואה ל"ניצול" הישרדות בשאלה מי מהם סבל יותר.

"הצחוק האחרון" הוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק ולאחר מכן הוקרן גם במינכן ובירושלים. "התגובות בכול מקום היו שונות מאוד", אומרת פרלסטין. "במינכן כל הצופים ישבו בדממה מוחלטת, אלא אם מישהו מהניצולים בסרט סיפר בדיחה או צחקק. הם לא העזו לצחוק מאף מילה שנאמרה על השואה, אבל צחקו כשמישהו סיפר בדיחה זולה על יהודים. אחרי ההקרנה הם פחדו לשאול שאלות. כולם נשארו באולם ואיש לא פצה פה, עד שאמרתי להם שהם גרמו לי כיהודייה היחידה בחדר אי נוחות גדולה, ואז הם התחילו לדבר ולדבר בלי סוף. שבוע לאחר מכן הייתי בירושלים, מול קהל שהיה מורכב ברובו מחרדים. חששתי מזה, אבל נדמה לי שכל מי שצופה בסרט מבין שהמסר הוא שיש להומור כוח מרפא, מחזק, מעצים". את המסר הזה מבהירה רנה פיירסטון היטב בסרט כשהיא אומרת: "החלטתי לצחוק כדי שהבת שלי לא תחיה חיי אבל. לא יכולתי לבכות שבעים שנה – אז כשאני נזכרת אני בוכה וכשאני לא זוכרת, אני צוחקת".

 

*הראיון עם פרן פרלסטין התפרסם בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

החתונה שלי עם עצמי

לא, לא שלי. נשים חתרניות ממני, משתמשות באחד הטקסים הכי מיינסטרימיים כדי לצעוק בקולי קולות, שממש לא מוכרחות זוגיות כדי לחיות חיים מלאים.

 

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

נצאה אל היער, ולא נחפש חתן

 

קבוצת נשים במרכבה עגלגלה מקושטת עוצרת בלבו של יער עבות. הן לבושות בשמלות משי ומלמלה, אוחזות בידיהן זרי פרחים ונרות ומחייכות באושר. הן כלות, הן נרגשות והן מאושרות. ולא, אין חתן באופק. הנשים האלה מתחתנות עם עצמן.

"הכל התחיל לפני עשר שנים", משחזרת אלכסנדרה גיל, עיתונאית ומבקרת מסעדות מוונקובר, המציעה שירותי חתונה למי שרוצה להינשא לעצמה. "חברתי הטובה טלולה ערכה סדרה של ארוחות ערב אלגנטיות לנשים בלבד, שבהן כל המשתתפות לבושות בהידור. אחת המשתתפות הייתה מעצבת שמלות כלה בשם מלאני טולקינגטון. היא אמרה, 'למה שבשנה הבאה לא נלבש שמלות כלה לארוחות האלה?'. מפה, הדרך הייתה קצרה לרעיון שכבש את כולן. "פתאום חשבנו", אומרת גיל, "שכולנו נשים עצמאיות ואף אחת מאיתנו לא נשואה, אז למה שלא נוסיף לחגיגה נדרים ופשוט נתחתן עם עצמנו?".

בנות החבורה העליזה, בסך הכול שבע חברות טובות, כולן היו אז בראשית שנות השלושים שלהן –  התלהבו ומיהרו לממש את הרעיון יוצא הדופן. "לפני עשר שנים, בחתונה עצמה נסענו ברחובות ונקובר בגאווה גדולה, בקאדילק עם גג נפתח", משחזרת גיל. "אחרי עשר שנים החלטנו לערוך טקס חידוש נדרי חתונה – כמו שגם הרבה זוגות עושים. נסענו בכרכרה עם סוסים. אנשים ברחובות עצרו, מחאו כפיים והריעו. גרמנו לרבים לחייך.

"אחר כך התברר לנו שקארי בראדשו מ'סקס והעיר הגדולה' עשתה משהו דומה באחד הפרקים בסדרה, שכמובן כלל רשימת מתנות, נעליים של מנולו בלאניק וקיטורים מצד הבנות על כך שאיש לא מייצר כרטיסי ברכה שמצהירים 'מזל טוב על שלא נישאת לבחור הלא נכון'. זאת לא הייתה ההשראה שלנו, אבל אחרי שהתחתנו עם עצמנו, שמענו פתאום המון סיפורים על נשים שעושות את זה בכל העולם. אני בטוחה שזאת רק ההתחלה, ושיום אחד זאת תהיה תנועת נשים בינלאומית".

 

וגיל צודקת. לפחות בעניין הטרנד הבינלאומי. בעוד שבישראל, סביר להניח, לא נראה בקרוב נשים שעונדות טבעת לעצמן – ברחבי העולם הרעיון המהפכני הזה דווקא צובר תאוצה. לפני כשנתיים החלו חברות ביפן להציע חבילות חתונה לנשים בלבד, המציעות לנשים "להיות כלה כל עוד את צעירה ויפה" גם אם אין לך חתן. החבילה כוללת יומיים של הכנה ופינוקים לפני הטקס עצמו, שמלת כלה, שירותי איפור וצילום, את ארגון החגיגה עצמה – וכמובן יום של מנוחה ורגיעה במלון אחרי. אם מישהי מהלקוחות הפוטנציאליות מהססת, היפנים מציעים לה גם דוגמן שישמש כחתן חלופי לצילומים, גם אם לא לחיים.

בפסטיבל ברנינג מן הנערך מדי שנה בנוואדה, ארה"ב, מתקיים כבר למעלה מעשור טקס חתונה המוני, שבו לאיש מהמשתתפים אין בן זוג. גברים ונשים מתחתנים עם עצמם, במסגרת מיצג שבו שופט קורא בקול נוסח מסורתי של טקס נישואים, וגם דורש מהמשתתפים להתחייב "לחיות עם עצמם בטוב וברע, בעושר ובעוני, ולאהוב עד הסוף".

גיל וטלולה (הידועה רק בשמה הפרטי), העומדות מאחורי האתר Marry Yourself Vancouver, משוכנעות שחלפו הימים שבהם נשים נאלצו להתחתן כדי להבטיח לעצמן סטטוס חברתי, בעוד אלו שנותרו ללא בעל נידונו לנידוי חברתי, בוז ועוני. "יש חשיבות גדולה לטקס שבו נשים מפגינות את עצמאותן, ואת היכולת לקיים חיים מלאי תוכן ועניין מבלי להמתין לאביר המושיע", מכריזה גיל. "חתונה כזו מאפשרת לנשים לחגוג קבלה מוחלטת של עצמן, ובו בזמן גם ללעוג בקריצה קלה למוסכמות החברתיות, ולחשיבות העצומה שנהוג לייחס לחתונה.

"בחברה המערבית יש מחסור עצום בטקסים, וזה יוצר סוג של ריקנות רוחנית. בלי טקסים, איך תצייני תחנות חשובות בחיים? חתונה עצמית היא הזדמנות להביט לאחור ולראות עד לאן הגעת בחיים, ולהבטיח לעצמך הבטחות חשובות לעתיד. אנחנו תובעות לעצמנו מוסד שכל השנים שלט בנו. זה גם תירוץ נהדר להתלבש ולחגוג בכיף".

איך הגיבו חברים ובני משפחה כשהחלטת להתחתן עם עצמך?

"רובם היו מאוד משועשעים. היו גם כאלה שחשבו שזה מוזר. הרבה אנשים לא מבינים אותנו. אנשי דת חושבים שאנחנו עושות את זה כדי ללעוג למוסד הנישואים, וזה לא נכון. יש, כמובן, מי שחושבים שאנחנו נרקיסיסטיות ושזה חלק מהעידן האנוכי שבו אנחנו חיות. מבחינתי, אני ממליצה על זה בחום. לכולנו היו מערכות יחסים מכל מיני סוגים וגם מערכות יחסים רציניות, אבל לא כאלה שרצינו שייגמרו בחתונה. כולנו נשואות לעצמנו כבר עשר שנים, ועדיין מאוהבות עד עמקי נשמתנו! וברצינות, בקנדה יש כיום יותר נשים פנויות מנשים נשואות. זה שינוי חברתי עצום שהחל לפני כשלושים שנה. נשים כבר לא צריכות להתחתן, וזה מקובל לגמרי להישאר רווקה לנצח. זאת עצמאות נהדרת. חשוב לזכור שהאימהות והסבתות שלנו לא היו חופשיות להחליט, גם אם הן רצו להישאר רווקות. במידה שהיו מכריזות על כך, הן היו נחשבות למוזרות ולמוקצות".

בחלקים גדולים של החברה, נישואים הם עדיין סוג של מדליה לאישה – כאילו שאם אין לך בן זוג, כל ההישגים המקצועיים והאחרים שלך מתגמדים.

"נכון מאוד, ולנו נמאס לשמוע כל הזמן שכדי לממש את עצמנו אנחנו חייבות להתחתן וללדת ילדים. זה כבר לא הכרחי. הגישה הזו מיושנת, אבל נשים עדיין מרגישות את הלחץ החברתי. ג'ניפר אניסטון כתבה לאחרונה ב'הפינגטון פוסט' ש'אנחנו לא צריכות להתחתן או ללדת כדי להיות שלמות, כי היום אנחנו יכולות להגדיר בעצמנו איזה 'אושר ועושר' אנחנו רוצות'".

לאילו נשים חתונה שכזו מתאימה?

"לנשים מכל הסוגים והגילאים, ואפילו לגרושות, שרוצות להינשא שוב – והפעם לעצמן. רק לאחרונה נתקלנו באישה שבהשראת טקס חידוש נדרי החתונה שלנו קנתה לעצמה טבעת, וברחה לירח דבש בלי לומר לאיש, שבוע שלם של שיט לבדה. זה סיפור נפלא בעיניי. זאת הסיבה שבגללה הקמנו את העסק הזה. הטקסים האלה יוצרים חיבורים עמוקים מאוד בין נשים, שמגלות את הרעיון וחושבות שהוא נפלא ועמוק".

אלו תגובות אתן מקבלות?

"אני כותבת  ב'גלוב אנד מייל', העיתון הנפוץ בקנדה. כתבתי בסך הכול שתי כתבות על החתונות האלה, וקיבלתי תגובות חיוביות יותר מעל כל כתבה אחרת שכתבתי ב-20 השנים האחרונות. נשים מכל העולם פנו אלי ואמרו שזה ריגש אותן ונתן להן השראה, ושהן מתכוונות לעשות את זה בעצמן".

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר מתחתנת עם עצמה (פרטים מלאים אצלה ב: http://www.sophietanner.co.uk/)

סופי טאנר, בת 37 מלונדון, יועצת תקשורת בחברת היי טק, הוציאה בימים אלה את ספרהHappily , שהגיבורה שלה, קלואי, מתחתנת עם עצמה. טאנר לא הייתה צריכה ללכת רחוק כדי לקבל השראה: בשנה שעברה היא התחתנה עם עצמה ברוב הוד והדר, והפכה את הטקס למיצג במסגרת פסטיבל הפרינג' של ברייטון, אנגליה.

לא פחות מעשרים שושבינות ליוו את טאנר לחופה, לבושות בשמלות אדומות ובידיהן זרי חמניות, וכולן  – כולל כלבתה האהובה אלה, שהצטרפה ללהקת השושבינות – רקדו בשמחה ושתו הרבה מאוד שמפניה. טאנר גייסה חבר לשמש ככומר בתלבושת שנשכרה ממחסן תלבושות, ואת אבא שלה, שמסר אותה לעצמה, כמתחייב בטקס נישואים מסורתי. את הריקוד הראשון שאחרי הטקס היא רקדה לגמרי לא לבדה – הקהל, עשרות אנשים שהתקבצו כדי לצפות באירוע שהתקיים בפארק, הוזמן להצטרף אליה, ועשה זאת בהתלהבות. "את המשך אחר הצהריים בילינו בשתייה בבר על החוף", אומרת טאנר, המעידה כי חזרה הביתה שזופה ומאושרת, וכי היא הייתה מוכנה לחזור על טקס החתונה שלה שוב ושוב.

טאנר ניהלה מספר מערכות יחסים, גרה עם שלושה מבני זוגה (לא יותר משנה בכל פעם), ולא ממש התלהבה. הרעיון להינשא לעצמה צץ לפני כמה שנים בעקבות פרידה כואבת (שלדבריה, לוותה גם בהקלה גדולה), ואחרי שהבינה שבמהלך חיי הזוגיות היא נשאבה לשגרה, ולא הצליחה לנהל את חייה כמו שהיא רוצה.

בהזמנה לחתונה, טאנר הסבירה שהיא מעדיפה להינשא לעצמה, כי היא לא אוהבת את מאבקי הכוח, הציפיות והאכזבות שמלווים כמעט כל זוגיות. טאנר משוכנעת היא פנתה למשרד הפנים, שאלה אם תוכל להירשם כנשואה לעצמה ונענתה, כצפוי, בשלילה – אבל זה רק דרבן אותה עוד יותר. "בהתחלה התביישתי. חשבתי שהנה אני מסיימת את החיים לבדי, בשיער אפור, כשהחברה היחידה שלי היא כלבת לברדור. אבל אחרי מחשבה עמוקה מאוד, הבנתי שמדובר ברמה גבוהה מאוד של עצמאות, שאני לא מחכה לאיש, גם לא ל'אחד', אלא חיה היטב עם עצמי, ושאני חייבת לחגוג את זה. אם בעתיד יהיה מישהו שיתאים וירצה, הוא יוזמן להצטרף אליי למסע שלי", אומרת טאנר.

בהזמנה שפרסמה טאנר בעיתונות הבריטית – שהרי החתונה העצמית שלה הייתה גם סוג של מופע מול קהל –  היא סיפרה שבני משפחתה מאושרים לשמוע שהיא מתחתנת, עם עצמה, וכמו תמיד תומכים בה בכל לבם. היא בחרה לקרוא בטקס פסוקים של ג'ובראן חליל ג'ובראן, והיעד שבחרה לירח הדבש הוא אתיופיה, שם התנדבה במסגרת ארגון המסייע למקומיים. מבחינתה מדובר בטקס מעבר חשוב, שמאפשר התבוננות בחיים, צמיחה והתפתחות, כי הוא דורש ממנה מחויבות עמוקה  – לא אכפת לה שיש מי שלועג לרעיון החתונה העצמית, כי זו דרכה "להתמודד עם האכזבות שלי, לאמץ את החלומות שלי לעתיד, להבין מהן התקוות שלי ולקבל את המגרעות שלי בהבנה, פתיחות ורגישות גם כלפי אנשים אחרים בחיי".

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

הספר של טאנר. לא מוכרחות להתחתן, מוכרחות לפרגן לעצמנו

כשגרייס גלדר, צלמת ויוצרת קולנוע מלונדון, כינסה את בני משפחתה כדי לספר להם שהחליטה להתחתן עם עצמה, סבתה, שבינתיים כבר הלכה לעולמה, אמרה בהתפעלות: "יש לך תמיד רעיונות מקוריים". היא גדלה בבית פתוח מאוד, היא אומרת, "הורי עודדו אותי תמיד לעשות כל מה שיגרום לי אושר. היו חברים שעקצו ולעגו לי, אבל בתוכי אני הרגשתי שזה הדבר הנכון עבורי. וכך מצאתי את עצמי בסצנה סוריאליסטית, כורעת ברך ומציעה לעצמי נישואים ליד ספסל בפארק בפרלמנט היל".

גלדר, בת 33, נישאה לעצמה כשמלאו לה 30, ואחרי שסיפרה לתקשורת המקומית על החתונה העצמית שלה, נדהמה לגלות שהיא מוצפת בבקשות להתראיין לעיתונות, לרדיו ולטלוויזיה בכל העולם. הראיון שלה לעיתון המקומי תורגם ל – 25 שפות, והטלפון שלה לא פסק לצלצל. היא הוטסה לראיונות באולפני טלוויזיה של תכניות אירוח בהוליווד ואפילו בביירות והחוויה חיזקה בה את התחושה שהמחויבות שלה לאהבה עצמית, קבלה וחמלה היא הדרך הנכונה, "וזה מתבטא גם ביצירה שלי", היא אומרת.

גלדר זוכרת איך בגיל 18, כשלמדה תיאטרון באוניברסיטה, שמעה בשיר של ביורק את השורה "קוראים לי איזבל ואני נשואה לעצמי". היא חשבה שזה מטורף, אבל הזדהתה לגמרי עם הצורך להבטיח לעצמה פרגון עצמי מוחלט. אחרי שנים של חיפוש רוחני, שכללו מדיטציה, ריקוד ומופעי במה שונים, היא הבינה שטקס שבו תבטיח את זה לעצמה בנוכחות קהל גדול הוא חלק חשוב בהתפתחות האישית שלה.

"אני לא דתייה", היא מסבירה. "אבל אני אוהבת טקסים. אני גם מאמינה שהם חשובים כי הם מציינים תחנות בחיים, ולכן יצרתי לי טקס משלי." היא הזמינה את החברים שלה במייל, והתיישבה לתכנן את הטקס ביחד עם חברה טובה שגם ניצחה עליו בסופו של דבר. הטקס התקיים בבית חווה באזור כפרי בדבון, אנגליה, בנוכחות 50 חברים בלבד. היא לבשה שמלה מיד שנייה שנרכשה בשוק מקומי. אחרי שקראה בפני כולם טקסט אישי שבו הבטיחה לעצמה בעיקר להעז יותר בחיים, היא נישקה מראה גדולה שבה השתקפה דמותה.  כל החיים הייתי מרדנית ובחרתי בדרכים שהתאימו לי, גם אם הן לא נחשבו 'נורמליות'. מצאתי את עצמי לבד, גיליתי שאני אוהבת לחיות ככה – ורציתי מאוד להזמין חברים ובני משפחה לטקס שבו אני מתחייבת להמשיך לבחור במה שעושה לי טוב, לדאוג לעצמי ולאהוב את עצמי בצורה הכי שפויה שאפשר".

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

גרייס גלדר בחתונה שלה עם עצמה (ראו גם: cegelder.co.uk)

המסעות בעולם העניקו לה נקודת מבט אנתרופולוגית מעניינת. "ראיתי איך בכל תרבות מגיבים לזה אחרת", מספרת גלדר. "בלבנון מיד ניסו לשדך לי גבר בשידור חי, ונאלצתי לסרב בנימוס. קיבלתי כחמישים הצעות נישואים מגברים ממדינות שונות, שהיו בטוחים שאני מתחתנת עם עצמי כי אני בודדה. היו גם כאלה שטענו שאני משוגעת, אבל כשעושים משהו לא שגרתי צפוי שזה יעורר התנגדות, ולכן זה לא מטריד אותי. אני נהנית מאוד מהוויכוחים והשיחות על זה".

לא גדלת, כמו הרבה ילדות, עם חלום על חתונה מהאגדות?

"בכלל לא. חשבתי שחתונה היא הזדמנות להתכנס ולחגוג אהבה. כשגדלתי הבנתי שלא כולם מתחתנים מאהבה, שיש שידוכים, שיש נישואים כפויים, שלעתים מחתנים ילדות נגד רצונן. לאורך ההיסטוריה נשים לא ממש יכלו לבחור. אני זוכרת שכילדה אפילו חשבתי שזה משונה שמצפים ממני להחליף את שם המשפחה שלי".

עד כה, את מרוצה מחיי הנישואים שלך?

"הנישואים מצוינים! אני מרגישה הרבה יותר בטוחה בעצמי, יותר קל לי לקבל החלטות, ויש לי תחושת ערך עצמי שתלויה הרבה פחות בדעותיהם של אחרים".

 

 

  • הכתבה התפרסמה בשבועון "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

זמר, ספרן, קורא מוני חשמל ופועל במפעל לבקבוקים נפגשו – והחליטו לכתוב ספר (שביעי)

 

צימר

התגלית המפתיעה ביותר בשיחה הממושכת שלי עם שמעון צימר לרגל צאת ספרו "לפעמים הבית הוא רוצח", היא שהוא איש מצחיק. אחרי שבעה ספרים, חמישה מחזות ואינספור שירים, שבכולם נדמה שהוא מחטט בקרביו ודולה מתוכם, באמצעות מכשיר קהה, אברים מודלקים וכאבי נפש, ואחרי ספרו האחרון "לפעמים הבית הוא רוצח", שלשמו נתכנסנו הפעם, ציפיתי לשיחה מיוסרת, והתברר לי שאלה שמורות אצל צימר לכתיבה. הוא לעולם לא יכתוב כתיבה הומוריסטית. "לחיים יאה טיפול ריאליסטי", הוא אומר.

 

"לפעמים הבית הוא רוצח" (הוצאת אפיק) הוא רומן סוחף המתאר את התפוררותה של משפחה קטנה. הבן הבכור נהרג בזמן שירותו הצבאי – ואולי התאבד – ושלושת בני המשפחה הנותרים: ההורים והבת מתמודדים בדרכים שונות עם חבלות הלב שהותיר בהם האירוע. הם לא חוסכים זה מזה אכזריות. "לפעמים אני חושבת שאם לא הייתי מתחתנת אתך, נדב לא היה נולד ולא היה מת", אומרת האישה לבעלה, אבל באותה נשימה היא גם מודה בחולשותיה ובמצוקותיה, כשהיא מקווה שייפלו טילים, שיהרגו עוד צעירים, שהיא לא תהיה כלואה בבדידות של שכול.  בפחות מ – 170 עמודים צימר מספיק לכתוב על אלימות ומין, גזענות והומופוביה, ההזדקקות לחום אנושי והצורך הנואש במרחב שאיש אינו חודר לתוכו, על זיכרון ועל רצון לשכוח וכל זה בלי שורה אחת מלאכותית או מביכה.

צימר, בן 66, נשוי ואב לשני בנים, נולד בקריית חיים מערבית. הוא בן בכור (ואחריו אח ואחות) להורים שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה מרוסיה הלבנה. כשקיבלו שילומים מגרמניה קנו בית קטן עם חצר "בקריה המזרחית היותר ותיקה ועשירה", כהגדרתו. "נקודת המוצא שלי היא נקודה רעה", הוא מעיד. "זוגתי אומרת שכשהכירה אותי בגיל 34 כבר הייתי זקן ודיברתי על המוות, ואת זה כנראה ספגתי מהוריי, אלה דברים שקשה לעקור מהשורש, מה עוד שכמי שעוסק בכתיבה ולא מחפש מנוחת נפש, מעולם לא רציתי להתרושש מהשקפת העולם הזו, כי היא מפרנסת את רוחי".

כשאתה מדבר על נקודת מוצא רעה אתה מתכוון לשתיקה של אחרי השואה?

"בכלל לא. כי בבית שלנו דיברו כל הזמן על מה שקרה שם. אבי, יצחק, היה פרטיזן שתיאר את עלילותיו באותם ימים כאילו לא היה שה מובל לטבח אלא נאבק ונלחם. איזה גוי הסגיר את הוריו והם נרצחו, ואחרי שאותו איש הובא למשפט אצל הפרטיזנים הוא עמד וירה בו. אמי, מרים, נמלטה אל תוככי רוסיה מאימת הגרמנים והצטרפה לצבא הרוסי. הם הכירו במחנה עקורים ועלו יחד ב–1949." אביו של צימר היה פועל בנמל ולאחר מכן ברזלן בבית חרושת. "אמי הייתה אומרת שהיא מכבסת את בגדיו והם ספוגים בחלודה ודם.

"דמותי עוצבה כנראה בדמותם. הם לא היו ממוספרים, לכן הרגשתי תמיד שהיו כאלה שהשואה פגעה בהם יותר ואני – אם להיות אירוני – במדרג נמוך יותר ביחס ליוקרה של להיות דור שני. לא ניטע בי שיקוף ישיר של אימת השואה. אני לא פוחד מקטסטרופה, אבל אני נוטה לראות את הכול מתוך דלת האמות של המשפחה שבתוכה גדלתי ואיני פותח חלון או דלת למרחבים סוציולוגיים אחרים".

זה לא מדויק, בלשון המעטה. צימר, שבשנת 2006 זכה בפרס ראש הממשלה, כותב פרוזה כבר למעלה מעשרים שנה. רבים מגיבוריו הם אכן אנשים שהוכרעו על ידי החיים, שאינם מצליחים לממש אהבות ואפילו לא למצות תאוות, אך אלה פזורים בכל מרחבי החברה הישראלית, החל במשוררים ובצלמים וכלה בשחקנים ובפסיכולוגיות, אחדים מנותקים מילדיהם ואחרים מסורים להם בצורה פתולוגית; יש לו גיבורים תל אביביים וגליליים, בעלי הומור עצמי ומלאי רחמים, כאלה המטפלים בהורים זקנים ואחרים שלוטשים עיניים מבועתות נוכח ההתבגרות המינית של צאצאיהם. מותר להניח שחלקים גדולים ממורכבותם הנפשית של גיבוריו הוא אכן מצא בתוך עצמו, אם כי רק ברומן המצוין "רע לתפארת" (ספריית פועלים) יצר גיבור שכמותו, עובד כספרן. אך בניגוד לדמותו המוארכת והצנומה תיאר אותו כמי שיש לו "מותניים, שדיים וישבן של מנדרין סיני". "טוב", הוא מודה, "אני נוהג להשחיר את עצמי, את חיי הזוגיות שלי, אני מנפץ דברים ומעקם אותם לטובת הכתיבה".

למה?

"כי הטלף השחורה הזו, החונקת, המוות הפרטי שלקראתו כולנו הולכים, היא עדיין מרכז הכובד בנפשי. בעבר נדמה היה לי שכל כתיבה על נושא אחר היא מנוסה מהדבר הזה. עם השנים צמחתי והבנתי שזה לא נכון ושיש עולם שלם נוסף שראוי לעסוק בו, ולכן פתאום בנובלה שאני כותב עכשיו הוצאתי מהבוידם את האלוהים שהיה לי פעם והפכתי אותו לנושא. אבל לתוכן הנושן, המוות, יש עדיין משקל גדול אצלי".

אלוהים תפס מקום מרכזי בילדותו ובנעוריו. "הורי שמעו ממישהו שחינוך דתי הוא חינוך טוב ושלחו אותי לבית ספר דתי. מצאתי את עצמי חובש כיפה עד גיל 16, אבל הייתי אאוטסיידר, כי הורי לא היו דתיים בהכרה", הוא מספר. "אחרי שנה אומללה מאוד בישיבה תיכונית, המרתי את הכיפה בכובע קסקט שהלכתי אתו חצי שנה. הייתי כאוב נורא וחיפשתי להיבדל, להתרחק מהריח הנורא במפרץ שהגיע מבתי הזיקוק, מהחיים הקשים האלה שבהם כולם פועלים ועובדים מהבוקר עד הלילה. הייתי רץ לקולנוע "בית העם" כדי להסתכל על תמונות של שחקני קולנוע, להתאמן בשליפות של ביל קרטר ולחלום על להיות על הבמה, באור".

מאחר שמגיל צעיר גילה נטיות אומנותיות והיה לו קול סופרן נאה ("חוזליטו של בתי כנסת" כהגדרתו)  שהתחלף בבריטון ערב ביותר, הוא עשה את צעדיו הראשונים כזמר במועדונים שאליהם נשלח על ידי אמרגנים, כמו "קליפסו" ברמלה או "הריוויירה" בבת ים. "בשיאי הקלטתי שיר של מישה סגל, עם מילים שכתבתי, שהגיע אפילו לפינה לשיפוטכם בגלי צה"ל אבל לא נכנס למצעד. לימים בני בכורי הפך לעורך מוזיקלי בגלגל"צ ונתקל בשיר הזה ואני הייתי בפאניקה מרוב בושה."

 

114200000149b

הכתיבה הגיעה אחרי שהקריירה המוזיקלית לא נסקה?

"עברתי לתל אביב, קראתי משירי בערבי שירה שדוד אבידן היה עורך ב"בימרתף" ורציתי להיות שחקן, בגלל מניפת הזהויות המתחלפת, אבל במעט ששיחקתי, במחזות שלי ושל אחרים – שיחקתי למשל ב"ינטל" שביים חנן שניר, ואפילו התערטלתי שם ושרתי שיר שנשלח לברברה סטרייסנד –  גיליתי כמה קשה לי להיחשף פיזית."

הכתיבה שלך חושפנית מאוד בכל מה שקשור לגופניות, למין

"בכתיבה אין לי בעיה להיחשף. אני כותב גם על מין, כי אני מנסה לנסח אמת קיומית שקוסמת לי. אני זוכר כמה אהבתי את שיר ציפור המכנסיים של חנוך לוין, את הבכי של הגיבור בטנגו האחרון בפריז, את השורה של יהודה עמיחי שמתארת איך איבר המין נוטל את הדם מכל הכאבים. אני כותב על תחושה שאני מכיר, שבה הזהות נאספת מכל מחילות הגוף אל האיברים התופחים והמשתוקקים ואחרי המעשה יש ריקנות וייאוש.

גם על שגעון הוא לא חושש לכתוב. בנובלה שלו "עבודה על תפקיד" אחת הדמויות, תמר פדידה, סובלת מהפרעות נפשיות קשות. דמותה מבוססת על מי שהייתה זוגתו לפני שנים, המשוררת מירי בן שמחון, שהבליחה, סחפה לא מעט מעריצים ונהרגה בתאונת דרכים בגיל צעיר. הם הכירו בערב שירה "אחרי שנעזבתי על ידי מישהי שהפסיכולוג שלה ייעץ לה כנראה להיפרד ממני". בן שמחון למדה תיאטרון ב"בית צבי" והם התגוררו בדירת חדר בלב תל אביב. "אהבתי את השירים שלה, את מרכיבי החיים שלה, את המראה שלה ואולי אהבתי גם את הדברים הרעים שנלוו אליה."

השיגעון שלה?

"לא ידעתי אז לקרוא לזה בשם, אבל התחילו לקרות דברים. היא האשימה אותי בכל מיני האשמות מוזרות, כמו שבלילה אני מקשיב לתת ההכרה שלה ודולה משם חומרים. היא אושפזה בטלביה, שוב ושוב, אבל זה רק העצים את אהבתי אליה. לאנשים כמוני יש יחס רומנטי לשיגעון. לשפה הדחוסה, לטמפרטורה המשתנה של המילים אצל סכיזופרנים, לאינטנסיביות הזאת. מירי הסתובבה בעולם כאילו היא השחקנית הראשית וכל האחרים סטטיסטיים. זה נגע בי בנפש בשלב רך מאוד. נפרדתי ממנה בהרבה עמל וסבל, אבל מאז אני לא מפסיק לכתוב על משוגעים".

כיום הוא, כאמור, ספרן, בספרייה בצפון תל אביב, אבל במהלך חייו הספיק לשמש טכנאי מטוסים ("בצבא, ואחרי תקלה העבירו אותי ליחידת תחמושת אווירית שבה בעיקר כתבנו קללות על הפצצות"), שומר בבתי הזיקוק, אפסנאי במפעל לאטמים, סבל בשוק הסיטונאי, קורא מוני חשמל, פקיד בחברת ביטוח ופועל במפעל לבקבוקי זכוכית.

אתה כותב כל חייך, אבל לא מתפרנס מכתיבה

"פעם אחת שילמו לי עשרת אלפים שקל על מחזה ב"הבימה", אבל מהספרים לא הרווחתי גרוש. ניסו לסדר לי עבודה במשרד פרסום, כי יש לי דמיון פרוע, וגם בעיתונות, אפילו עבדתי ב"לאשה" שבוע שבועיים, אבל לא שרדתי, כי אני לא נטוע במציאות".

 

 

 

שנים ברחתי מהסיפור הזה…בכתיבה היה לי אומץ

 

 

 

מרב

 

אחרי אבשלום היא נהגה לדקור את הרגל בקיסם, עד שזאת נראתה כמו פיתה מחוררת. "זה לא כואב", היא הסבירה לאחותה. "כואב זה לידה, כואב זה שהחבר שלך עוזב אותך… תאמיני לי… בשביל הדבר הזה עוד לא המציאו מילה". בספר הביכורים שלה, מרב זקס-פורטל לא חסה על הגיבורה שלה. אם צעירה שאיבדה את בנה התינוק ושנים אחר כך אינה מצליחה להתנער מאשמה וחרדות. אלה מעצבות את הזוגיות שלה, את יחסיה עם המשפחה המורכבת וכמובן, את יחסיה עם הילדים שנולדו אחרי. היא חשבה שהאושר הוא "תליית בני תינוק על חבל תחת אלכסוני שמש מאירים ברוך, בתוך ריח מרק עדשים וחלב אם" אבל אז גילתה שהאושר חמקמק עוד יותר מהארנב של אליסה, וכשמנסים לרדוף אחריו אין ברירה אלא ליפול לבור עמוק ומבהיל.

"מלאכים באופק" ("ידיעות ספרים") הוא סיפורה של ענבל, צעירה יוצאת קיבוץ, המוצאת את עצמה מרותקת הביתה אחרי פציעה בקרסול, כשבעלה – זה שמזמן הפסיקה להקשיב לו ואולי אפילו לראות אותו – בנסיעת עבודה בחו"ל והילדים במחנה קיץ. היא נסחפת למערבולת זיכרונות וניסיונות לפענח דרמות מודחקות, הזדמנויות שהוחמצו, בחירות רומנטיות ומיניות, חששות ופחדים עמוקים. היא מגלה את מה שזקס-פורטל מעידה שהיא יודעת היטב מחייה שלה "שמה שלא הורג אותך לא מחשל אותך אלא סודק אותך ומאיים לשבור".

מרב זקס-פורטל, בת 51, מתרגמת ותיקה, נולדה וגדלה בקיבוץ גבעת ברנר, להורים ששניהם בני הקיבוץ, כלומר למשפחה ותיקה ומכובדת, ממש כמו ענבל גיבורת "מלאכים באופק". "צד אחד של המשפחה בא מליטא וצד אחד מגרמניה ואז זה נחשב אינטגרציה", היא אומרת, "כי כל צד התנשא על השני".  אלא שמרב הצעירה אתגרה את התפיסה הנושנה ההיא כשהתאהבה דווקא באיציק פורטל, מקריית עקרון, המעברה שמעבר לכביש. "הייתה גזענות בקיבוץ", היא מסבירה. "וכמעט לא נפגשנו עם הילדים משם, עד שאחת המורות שלנו, הסופרת מירי ורון העבירה שיעורים משותפים וחברות שלי שהלכו לשם פגשו חברים שלו, וככה הכרנו. איציק היה חתיך ואחר מאוד, מרוקאי, עם תלתלים עד הכתפיים ועיניים שחורות ובעיקר מאוד לא מפה. ראיתי אותו מוקף להקת בנות, כמו תרנגולות נרגשות, ומיד אמרתי זה שלי, ועשיתי לו עיניים וזהו. לא שזה עבר בקלות, אימא שלי שאלה אותי אם אני עושה אינטגרציה ובקיבוץ היו מי ששאלו מה פתאום מישהו משם בא ולוקח אותי".

הביקורת לא הרתיעה אותך?

"זה היה חלק מהמרד שלי ודי נהניתי מזה. אני חושבת שאיציק עזר לי להתרחק מהקיבוץ".

את הרצון לעזוב את הקיבוץ היא זוכרת מגיל צעיר מאוד. למרות האכזבה העמוקה של אביה, שהיה מורה ומנהל בית ספר, מזכיר משק ודמות מרכזית מאוד בגבעת ברנר, היא, הבכורה, סירבה להשתכנע ובגיל 18 כבר גרה בעיר. "איציק נפצע קשה בצבא ואחר כך, כנכה צה"ל, קיבל דירה ולימודים ואני הלכתי לגור אתו".

 

האמת היא שניצני התשוקה הראשונים לנדוד למקומות אחרים נבטו בה עוד קודם, כשבכיתה ו' נסעה עם משפחתה לשליחות בארה"ב. "אני זוכרת שבילדות נורא פחדתי ממחבלים. היו בחדשות כל הזמן סיפורים על מחבלים שנכנסו לבתי ילדים ובתי ספר, וכשאמרו לי שנוסעים לארה"ב הדבר הראשון שאמרתי היה 'יופי, שם אין מחבלים'. היה לי חדר משלי, עם וילונות ורודים, ישנתי עם ההורים באותו בית, הייתה אינטימיות כזו ולמרות שלא ידעתי מילה באנגלית וחודשים ישבתי בכיתה כזרה, אילמת וחרשת, חשבתי שהגעתי לגן עדן".

לא התגעגעת ללינה משותפת?

"הלינה המשותפת הייתה לי קשה כילדה. נורא פחדתי לישון רחוק מההורים שלי והיו לילות שבהם הייתי בורחת, כמו כולם, לחדר של ההורים ולא אכפת היה לי שבבוקר ינזפו בי שוב על כך שישנתי שם."

אחרי שנתיים התגעגעה לקיבוץ וחזרה לפני הוריה, שערכו בדרך הביתה טיול באירופה. "נורא רציתי לפגוש את החברות שלי, אבל כשנחתתי ודרך מחיצת הזכוכית שהייתה אז באולם הנוסעים הנכנסים ראיתי אותן מחכות, נבהלתי נורא ובכל פעם שהגיע התור שלי לגשת לדלפק, לקחתי את המזוודה וחזרתי לסוף התור. ככה החברות חיכו לי שעות וכשהגענו לקיבוץ רצתי והתחבאתי בבית של דודה שלי ולא רציתי לצאת ולא באתי למסיבה שהכינו לכבודי. לקח לי זמן להתרגל מחדש".

היית ילדה רגישה נורא, כמו הגיבורה שלך…

"זה לא ספר אוטוביוגרפי לגמרי, אבל בהחלט יצרתי פסיפס מאבני הלב ומאבני המקום".

הרומן שלה ושל איציק פורטל, שהוא היום צלם טלוויזיה וקולנוע ("זגורי אימפריה", "פלפלים צהובים", "אחד העם 101", "אביבה אהובתי") נקטע אחרי מספר שנים "כשהוא אמר שבגלל שאנחנו ביחד מגיל אפס, זה בטח יתפוצץ בעתיד וכדאי לקחת הפסקה. אני חושבת שהוא הסתחרר מזה שבלימודים בבית צבי הוא היה מוקף בשחקניות צעירות, גם הוא הרי בא מהפריפריה ולא הכיר דברים כאלה, ואחרי שגמרנו לצלם את סרט הגמר שלו בדירה שלנו, הוא הודיע לי שנפרדים".

אתם בכל זאת ביחד, הורים לשלושה ילדים

"לא כל כך הצלחנו להיפרד. כל לילה גשום היה מוביל למפגש מחודש, אבל אז איציק נסע להודו ואני החלטתי שאני אראה לו מה זה ואתהולל ואקרע את העיר. לא ממש הצלחתי. הוא היה שולח לי גלויות ריקות מהודו, כדי שלא אשכח אותו, ולמרות שכעסתי נורא, לא הפסקתי לחשוב עליו. כשהוא חזר, הצעתי לו להתחתן, והייתי בטוחה שהוא יסרב, אבל הוא הסכים".

היום הם מתגוררים בגבעתיים ומגדלים את שלושת הילדים, רועי, בן 22, חייל בנח"ל, איתי, בן 18, ממש לפני צבא, ועדי, תיכוניסטית בבית הספר תלמה ילין. "כל הכישרון שלה מהמשפחה של איציק", אומרת זקס-פורטל. "והתלבטנו קשות אם לתת לה ללמוד שם, כי שנינו אמנים ויודעים כמה קשה להתפרנס מזה, אבל הבנו שזאת היא וככה זה".

בלבו של "מלאכים באופק" מונחת חוויית האובדן הנורא שחווה הגיבורה: התינוק שלה בוכה ללא הפסקה וכשהיא מבינה שמשהו כנראה מאוד לא בסדר ומבהילה אותו לבית החולים, זה מאוחר מדי. בחייה של זקס-פורטל לאותו סיפור עצמו היה סוף הטוב, בנה הבכור ניצל, אבל הטראומה שחוותה הייתה עמוקה מאוד והולידה חרדות שלא מרפות ממנה עד היום.  "כשרועי היה בן 6 שבועות הוא היה חולה מאוד. לא ידענו שהוא נולד עם פגם חמור בלב, שמאפשר לדופק לעלות לקצב מהיר מאוד. בהיריון היה לו דופק לא סדיר, אבל הלכתי לבדיקות וביקורות והקרדיולוג אמר לי שהכול בסדר. אחרי הברית הוא בכה מאוד. בדיעבד הבנו שהיה לו התקף ובגיל שישה שבועות זה קרה שוב. הוא לא הפסיק לבכות ואני הנקתי אותו, נענעתי אותו ושום דבר לא עזר. בשלוש לפנות בוקר צלצלתי לאימא שלי, והיא אמרה לי 'טוסו לבית החולים'. היא הצילה אותו.

"הייתי אמנם אם צעירה, אבל הייתי בטוחה בעצמי. הכרתי תינוקות, טיפלתי בתינוקות בקיבוץ. לא הייתי היסטרית וחשבתי שיהיה בסדר. כשהגענו לבית החולים הוא איבד דופק והפסיק לנשום ובבת אחת מהורים שחשבו שיגידו להם שהם היסטריים וישלחו אותם הביתה, פתאום הרחיקו אותנו, הרופא יצא בפנים חמורות ואמר שלתינוק יש מחלה קשה והם לא יודעים מהי ולקחו אותו על אלונקה כשהוא מביט בנו בעיניים גדולות ואבודות".

לרופאים, כאמור, לא היה מושג מה הבעיה, וכשלרגע נדמה היה להם שהגודש בשדיה אחרי יום שלם שבו לא הניקה הוא סוג של זיהום שהתינוק בוודאי נדבק בו, היא עצמה אושפזה "ואיציק רץ ביני לבין הילד, כשאני שוכבת שם ובוכה ומתחננת שיבינו שזאת טעות". אחרי שישה ימים של טיפול אנטיביוטי נדמה היה שהילד מתאושש, אבל אז בבת אחת הדרדר שוב וחזר לחיים רק אחרי טיפול בחשמל. "ורק אז הבינו שזה הלב שלו והתחילו לטפל בו, אבל הוא היה במצב כל כך ירוד שאמרו לנו להתפלל. מזל שהיה שם רופא אחד מלאך, שאמר לי 'תשאבי חלב כדי שיהיה לך מה לתת לו כשיתאושש' וכך נתן לי תקווה שיהיה בסדר".

 

מלאכים

איך העזת לכתוב בספר דווקא על המקרה שבו שום דבר לא בסדר והתוצאה של אותו אירוע מחרידה כל כך?

"שנים ברחתי מהסיפור זה, לא יכולתי בכלל לדבר על מה שקרה. הרגשתי אשמה איומה כי איך לא ראיתי שהילד שלי, שמחובר אלי, במצוקה. שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי ורק בכיתי, ולאט לאט הצלחתי לדבר על זה. מהחרדה לא השתחררתי. לא סתם גרנו 12 שנה ליד בית החולים קפלן – הייתי צריכה שתהיה אופציה לרוץ עם כל ילד לחדר מיון. כל לילה בדקתי שכולם עדיין נושמים. וכשהתחלתי לכתוב, זה הדבר הראשון שעלה. הפחד הכי גדול שלי היה מה היה קורה אילו… איך הייתי מתמודדת… האם הייתי חיה עם זה… בכתיבה פתאום היה לי אומץ לבדוק".

היה לך ברור שאסון כזה מפרק זוגיות?

"שום דבר לא היה לי ברור. ידעתי שלזוגיות קשה לשרוד טראומה כזו, כי יש משהו נורא אינטימי באימא-אבא ותינוק ואם משהו פתאום מפר את המשוואה זה שבר גדול".

הכתיבה לא הייתה בשבילה תרפיה, אם כי היא, שמילדותה כתבה שירה ("במחברת גדולה שאימא שלי לא שמרה, כי אין לה בגוף אפילו עצם סנטימנטלית אחת") העזה לכתוב רק כשהגיעה לנקודת שפל רגשית. אצל בעלה אובחן בגיל 40 גידול במוח "ואני הרגשתי שהאדמה מתמוטטת" היא אומרת. "זאת הייתה מבחינתי נקודת שבר, אחרי שנים שבהם הדחקתי והסתרתי את כל הקשיים אפילו מעצמי. גדלתי בבית שבו אמרו תמיד שמסכן רק מי שחושב שהוא מסכן. הקפדתי תמיד להפגין חיצוניות שבה הכול בסדר. כשאיציק נפצע בצבא הייתי בת 16 בסך הכול ולמרות שזה היה מבהיל, והייתה לו פציעת בטן קשה, חשבתי שזה מדליק ורומנטי שאני אצלו בבית החולים כל יום, לוקחת אותו על כסא גלגלים לעשן סיגריה. הרפתקה. אחר כך באה המחלה של רועי, ואז הגידול של איציק. פתאום הוא הרגיש חולשה, צלע קצת, היה לו קשה לעלות במדרגות. הוא עמד לנסוע לחו"ל לצלם איזו פרסומת ואני התעקשתי שילך לבדיקות וכשראיתי אותו יוצא מהסי טי מלווה באחות, ידעתי, לא היו צריכים לומר לי מילה. למרבה המזל הוציאו לו את הגידול והוא התאושש לא רע, אבל אני נשברתי לגמרי. הטראומות הקודמות לא חיזקו אותי אלא סדקו אותי עוד ועוד, עד שלא יכולתי יותר. הייתה לי תחושה שאי אפשר לסמוך בחיים האלה על שום דבר".

בניסיון להתגבר על המשבר, הם חזרו לקיבוץ. "הוא חשב על הקיבוץ כעל מקום נהדר ואני ידעתי שזאת טעות, אבל נתתי לעצמי להתפתות לזה שלילדים תהיה חצר ויהיה לנו עץ מנגו והכול יהיה בסדר. מהרגע הראשון הרגשתי ערומה וחשופה לגמרי, שנאתי את זה שאני מכירה את כל מי שאני פוגשת בשביל והתחיל אצלי תהליך הדרדרות שאפילו לא שמתי לב אליו".

מה זאת אומרת?

"אני תמיד אסופה מאוד ויש לי חומות הגנה, ולכאורה הכול תמיד בסדר ואני מתפקדת כרגיל. אבל הנפש היא כמו רצפת האגן – היא הולכת ומתרופפת עם השנים ואני היום יותר חרדתית מאי פעם, לא יותר קשוחה. בביקור אצל רופאת המשפחה התחלתי פתאום לבכות ולא ידעתי למה, הכול נראה לי מפחיד. היא אמרה לי שאני בדיכאון. פתאום הבנתי מה עובר עלי וחוויתי התמוטטות לא פשוטה, שכמובן הקפדתי להסתיר. מבחוץ איש לא ידע".

עזבתם את הקיבוץ?

"לא מיד, כי שיפצנו שם בית וכלכלית היה לנו קשה לקום וללכת, אבל איציק עודד אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. הוא אופטימי מטבעו ולא קיבל את הטענה שלי שבגיל 45 האופק שלי הולך ומצטמצם. החלטתי ללמוד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן גוריון ושם התפרצה מתוכי הכתיבה".

זקס-פורטל נמצאת כבר באמצעו של רומן שני, סוג של תעלומה בלשית שהיא יודעת את ראשיתה ומכירה את גיבוריה אבל עדיין אין לה מושג לאן תתגלגל. "כמו קיבוצניקית טובה, הייתי צריכה אישור שאני יודעת לכתוב ושיש לי מה לומר", היא אומרת. "כמתרגמת באתי עם ארגז כלים טוב, כמו צבע שיודע לבחור צבע ומכחולים לפני שהוא מתחיל לצייר, אבל נזקקתי לאישורים מהמורים שלי, אתגר קרת, שמעון אדף, חיים באר. אחרי שקיבלתי ביקורות מצוינות דווקא כשהייתי במקום רע כל כך, העזתי ועכשיו ברור לי שזאת רק ההתחלה".

 

 

*** גרסה מקוצרת של הכתבה התפרסמה הבוקר במדור הספרים של "לאשה".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יופיה של אומללות משפחתית

מיכל פאר

מיכל פאר

 

 

זר שהיה מביט בהם מבחוץ יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר במשפחה רגילה שברגילות: אבא, אימא, בת ובן. כמו בספרים. חוץ מבספרים כמו "אתם, שחיים יפה כל כך" – שם האב נוטש, האם מעניקה בעיקר אשליות, הבן בוחר לבלות את מרבית ימיו בשינה והבת נאלצת לשאת על כתפיה את שלמותם הנפשית של כל השאר. ולא, שיחות רגילות שברגילות לא מתקיימות במשפחה הזו, רק שיחות שבהן האב מאיים שייקח אתו למקום המסתורי שאליו הוא נוסע "ילדים אחרים" או מסנן פתאום קללה בשפה פרטית, שהיא כמו סיסמא "שנשלחה, השער נפתח ותהום ארבה לנו מאחוריו".

"אתם, שחיים יפה כל כך" הוא רומן הביכורים המרשים מאוד של מיכל פאר (וההימור, לא, ההמלצה שלי לפרס ספיר לספרי ביכורים). במרכזו – משפחה הנאבקת על קיומה בשכונת עוני בשולי תל אביב, במקום שיש בו בעיקר בוץ ושבילי עפר ורעש רכבות. האב, נוכל כריזמטי וגנב לבבות מיומן, נוטש וחוזר, מפנטז ומרמה ונע בעולם בשפע זהויות בניסיון למצוא את הגדולה שהוא משוכנע שהעולם חייב לו; האם נותרת מאחור ונאלצת להתמודד עם מי שמשוכנעים שגם היא מעורבת בתככיו והילדים, כמו ילדים, תקועים באמצע. מותר להמר שפאר, שכבר פרסמה סיפורים קצרים בכתבי עת נחשבים, עומדת בפתחה של קריירה ספרותית שתזכה לתשומת לב רבה מצד הביקורת והקוראים. לא רק משום שהיא מעזה לפורר לחלוטין את העיסה המשפחתית הדביקה ולהצביע על המקומות שבהם הורים חורכים את נשמותיהם של ילדיהם גם בלי לבצע פשעים נוראיים, ככה סתם, מתוך החולשות והניסיונות הנואשים והתקווה למצוא לעצמם מקום ומשמעות בעולם. אלא משום שפאר פשוט כותבת מצוין. היא יודעת לספר סיפורים, והיא עושה את זה בשילוב של הומור פרוע, רגישות גדולה ודייקנות פיוטית.

למרות שחלקו הגדול של הרומן כתוב בגוף ראשון, מפיה של אילזה, הבת הבכורה, היפה, הגבוהה והמבודדת חברתית, פאר מתעקשת שהיסודות האוטוביוגרפיים בספר מקריים לגמרי. למעט העובדה שהיא נולדה וגדלה בתל אביב, דור שלישי לניצולי שואה "ובלי אבא, מיום שאני זוכרת את עצמי". וכמו הגיבורה שלה, גם היא לא מרירה. להפך. היכולת של אילזה, בספר, ושל פאר, ככותבת, לגלות הבנה לאותן חולשות שהופכות הורים לבני אדם כמו כולם, מעוררת התפעלות. היא בת 50, אם לשני ילדים בוגרים, מלמדת קולנוע בבית ברל, עומדת כבר תשע שנים בראש המגמה לקולנוע ב"עירוני א'", עורכת ספרים וכותבת דוקטורט על שואה וקולנוע ובני הדור השלישי במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית. למרות סיפורי השואה הרבים ששמעה בבית מסבתא, שהגיעה ארצה מוורשה, היא מצאה את עצמה נמשכת משיכה עזה דווקא לגרמניה, ובעיקר לברלין, ושם היא מבלה מדי שנה שבועות של התבודדות, טיולים וכתיבה.

"לפני 12 שנה, כשהגעתי לברלין בפעם הראשונה לבדי, הרגשתי שחזרתי הביתה. מרחוק, חשבתי שלא אוהב להיות שם, ומה לי ולגרמניה בכלל, אבל הייתה לי מיד תחושה של בית. המקום היה מאוורר יותר, לא לחוץ כמו פה, בלי הרבה תיירים, היה עדיין הרבה הרס שנותר מהמלחמה, המון אמנות חדשנית, כאילו כל העיר נמצאת בתהליכי גילוי – מה שכמובן בינתיים נדרס על ידי הקפיטליזם. כשחיפשתי מקום לבלות בו קיץ כדי לכתוב והבנתי שבארץ יהיה יקר מדי לשכור בית מרוחק באיזה כפר, שכרתי דירה בברלין. לא הכרתי כלום, הייתי זרה לגמרי, סגרתי את עצמי בדירה ויצאתי החוצה רק כדי לקנות אוכל. הדירה לא הייתה באזור סימפטי מדי, רחוב מלא חנויות סקס ומועדונים, ולכן נעלתי את עצמי בדירה והחלטתי שאני כותבת רומן. "

 

מיכל פאר ספר

וכתבת רומן?

"לא ממש. במקרה הגעתי לחנות ספרים באנגלית ויצאתי מנה עם ערימה של קבצי סיפורים קצרים. הרגשתי מאושרת וזה היכה בי – שאני לא חייבת לכתוב רומן, שאני יכולה לכתוב סיפורים קצרים ארוכים, וכך נולדו חלקים שהיוו את הבסיס לספר הזה".

פאר מעידה כי בנשמתה היא נודדת. אחת שחולמת על חיים שבהם אין לה כלום, למעט הבגדים שלעורה והספרים שלה, והיא יכולה לקום וללכת מכל מקום ובכל זמן. בפועל היא חיה, מגדלת משפחה, עובדת ומלמדת ברדיוס מצומצם, למעט נדודיה השנתיים לצרכי כתיבה. יש לה פינת עבודה בחדר השינה שלה, ולאחרונה, בגלל כאבי גב שריתקו אותה למיטה, העבירה לשם את ערימות הדפים והספרים "אני יוצרת לי בבית איים של כתיבה", היא מסבירה. ממש כמו באמרה המפורסמת של מבקר הספרות האנגלי סיריל קונולי, שטען כי "העריסה במסדרון היא האויב הכי גדול של אמנות טובה", גם פאר מוצאת שקשה לה לכתוב בבית. "אמנם בתקופות של כתיבה אין לי מושג מי אני, אני לא מזהה את הילדים שלי, אני שקועה לגמרי בעולם שבראתי ואני מסוגלת לקרוא להם בשמות אחרים", היא אומרת, "אבל יש בי צד שכל הזמן מודע לזה שאני בבית, ולכן אני חייבת לצאת. יש משהו שמשתחרר בכתיבה רק מחוץ לבית, מחוץ למשפחה, במרחק".

והמרחק הזה הוא גרמניה?

"אולי במקרה ואולי לא. זה מורכב מאוד. יש לי הרבה חברים גרמנים ואני לא עושה אבחנה בינם לבין אנשים אחרים. חלק מהמכרים שלי שם נושאים תחושת אשמה גדולה בגלל השואה ומעלים את הנושא במפגשים הראשונים. הייתי אצל חבר שאבא שלו היה בזמנו בנוער ההיטלראי. מדובר באיש בן תשעים, אינטלקטואל, איש ספרות מרשים, שמכיר אותי הרבה שנים ובכל זאת כשביקש ממני לקרוא באוזניו בעברית הוא לא יכול היה להפסיק לבכות. בעיניו זה היה מדהים שיהודיה מישראל, דור שלישי לשואה, יושבת אצלו ומדברת עברית. סוג של סגירת מעגל, עבורו, כמובן, לא עבורי".

היא חלמה לקרוא קפקא בשפת המקור, גרמנית, ולכן למדה במכון "גתה" ואף קיבלה מלגה של שגרירת תרבות בברלין. "בכל מקום אחר, ובטח בארץ, תמיד הרגשתי זרות. יש בי משהו פנימי כזה. זה נשמע נורא אופנתי לומר שאני מרגישה זרות, אבל זאת תחושה שאני מרגישה כל חיי ודווקא שם כולם מרגישים ככה, ואני יכולה לנשום לרווחה ולא לשאת את הגיבנת הזו על גבי".

הדחף שלה לנדוד הגיע גם מהצד השני של המשפחה, מסבא וסבתא שהגיעו מחאלב. "להורים של סבתא הייתה חנות ממתקים, משובחת כל כך שאפילו ערבים היו באים לאכול ממתקים ערביים אצל היהודים שמכינים ממתקים ערביים יותר טוב מהערבים עצמם", היא אומרת בנשימה אחת. "ומאחר שידוע, כן ידוע, שבקיץ לא אוכלים מתוקים, היו סוגרים את החנות בקיץ, לוקחים מונית לירושלים ונוסעים לבקר חברים ולא חוזרים לסוריה אלא בתחילת שנת הלימודים. את מבינה שזה אומר שהמרחב שבתוכו אנחנו חיים היום היה פתוח?"

אותה סבתא גם החדירה בה את אהבת הקולנוע. "סבתא גרה ליד קולנוע גורדון וכשישנתי אצלה, היא הייתה לוקחת אותי לסרטים בלי שום התחשבות בגיל, בלי לשאול את עצמה אם הסיפור מתאים לי, אם אני מסוגלת להכיל את הדימויים, וכך יצא שבגיל שמונה כבר ראיתי את "פדרה פדרונה" ואת "קריאת העורב" וסרטים שהציתו בי אהבה גדולה לקולנוע. " בגיל שש שיחקה בסרטו של ניסים דיין "אור מן ההפקר" וכשנרשמה למגמת הקולנוע ב"תיכון חדש" כבר הייתה מכורה. "הלכתי אחרי המורה שנשא ערימות של סרטים ביד, רק כדי להריח את קופסאות המתכת ואת ריח הפילם".

ובכל זאת את כותבת ולא עושה סרטים

"כי חשובה לי נורא הלשון, וכי אני פרפקציוניסטית חסרת תקנה. כשאני כותבת יש לי מפה מסודרת ומלאה של ההתרחשויות, מאיפה כל דמות נכנסת לאן היא הולכת, מה היא רואה בדרך. אני בוראת ערים שלמות ומלאות פרטי פרטים של רחובות וחנויות ותחנות אוטובוס ונופים. אני יכולה לברוא מציאות שבה דברים קורים במרחב וזמן שאני ממציאה וגם לנדוד בין מציאות לחלום.

"כאדם כותב, אני יודעת שהכול נובע מתוכי. גם כשכתבתי מתוך חרדה עצומה סיפור על ניסיון לרצוח את הנשיא אובמה, זה נולד מאיזה דחף ופחד נוראי מרצח אב, שכולם חווים בצורה כזו או אחרת. גם התחושה שכל המשפחות האחרות רגילות ושלנו לא היא משהו שאני בטוחה שכולם מרגישים. איפה אני בסיפור הזה? אולי בשבילי הכורכר שבהם הלכתי בילדותי יחפה? בשיחות המצחיקות שהיו לי עם אח שלי וחלקן מופיעות בספר?"

פאר אומרת שאילזה, גיבורת הספר הצעירה, דומה לה, אבל חזקה ממנה פי כמה. "הלוואי שהייתי כמוה", היא אומרת. "היא חזקה נורא, היא שומרת על הבית והמשפחה שלא יתפוררו, שלא ייעלמו, שלא יותקפו מבחוץ. היא סוג של מגן לאימא שלה, שכל הזמן מחפשת ישועה אצל גברים. אין לה חברות כי היא בתפקיד השומרת, ויחסים חברותיים זה מותרות אצל שומרת".

היית חנונית כמוה?

"במידה רבה. ילדה שאהבה קולנוע וספרים, אבל בגיל 17 גם הלכתי לקורס דוגמנות אצל לאה פלטשר האגדית (חלוצת מדריכות מלכות היופי), למדתי אצלה גם נימוסים והליכות ואיך לעלות ולרדת מאניית פאר, למקרה שאוזמן אי פעם לשייט כזה, ועד אחרי הצבא דגמנתי בתצוגות אופנה סוג ג' וד', מין אירועים לא במיוחד נעימים במלונות זולים שבהם חברות בגדים מציגות את הקולקציות שלהם. זה היה שיפור לעומת הג'וב שהיה לי קודם – כמוכרת בלונים בגני התערוכה, שנגמר בטרגדיה, כי הסתובבתי לראות משהו וכל הבלונים עפו לי לשמיים ונאלצתי לשלם עליהם מכספי".

 

*

הראיון עם מיכל פאר התפרסם בשבועון לאשה

 

האישה שחשבה שבן זוגה הוא מאו צה-שוונג

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

נעמה תורן כפי שצולמה במצלמה נסתרת על ידי סוכן הוד מלכותו גל חרמוני

 

 

נעמה תורן הבטיחה לעצמה שבגיל חמישים היא תעלה על הבמה עם מופע סטנד אפ משלה. גיל חמישים הגיע, וסטנד אפ? "השתגעתי לעמוד מול קהל? אתם נורמליים?!"  במקום זה היא כתבה מחזה. "רוצי איילה", שאת כתיבתו חלקה עם בן זוגה אורן נאמן, נושא גם את כותרת המשנה "מחזה על פי תהום", ארבע מילים שממצות את תחושותיה של מי שמנסה להתנהל בין הפרנסה, גידול הילדות וחיי האהבה, ורואה איך בחריצים שבין אלה לאלה הולכת ונוזלת מחייה השפיות.

איילה, גיבורת המחזה (בגילומה של שירי גדני) מבוססת במידה רבה על חוויותיה האישיות של תורן, חוויות שמוכרות היטב לנשים בנות גילה המנהלות את חייהן בין טלפונים מהבנק לטלפונים לגרוש, כי המרדף אחר המזונות מצריך כושר גופני ונפשי של אתלטית-על; יוצאות לדייטים בתקווה לגלות את הגבר הקשוח-אך-רגיש האחד שאולי עוד נותר על המדף; ועל הדרך גם לעשות קריירה ולעמוד בכל הקריטריונים שיעניקו להן את תואר אם השנה. ערב אחד, בעודה מכינה ארוחת ערב לילדות, תורן מצאה את עצמה מנסה לתפוס אבוקדו מכורסם שעף מהשולחן, מנגבת את השיירים בגרב לחה תוך שהיא דוחסת כביסה למייבש ומנסה, ללא הצלחה, להציל את המחשב, שעמד כמובן על שולחן האוכל (כי שם היא כותבת) משקית חלב שהחליטה להצטרף למופע. "הצורר מהפרברים", כפי שהיא מכנה את בן זוגה, המחזאי אורן נאמן ("יהודי בחושך", "האני") ישב מולה פעור פה ופסק "את סמוראית מטורללת מהגיהינום, חובה לכתוב על זה".

תורן היא אישה אינטליגנטית ונורא מצחיקה. בנוסף, היא גם מפוזרת, חסרת כל יכולת קשב וריכוז ומכנה את עצמה "תקלה על שתיים", כזו שמדי פעם מגלה שהיא יצאה מהבית עם נעל שונה על כל רגל. לדבריה, "והמחזה הזה, יימח שמו מחייב אותך להודות באמת, כי כמה שיותר חשוף יותר מצחיק". היא נברה, העלתה סצנות מחייה, הקצינה אותן לטובת הדרמה, לא הפסיקה לבכות והניחה לנאמן השיטתי והמדויק (המכונה בבלוג שלה "הנשר הארי" וגם "הרייכסמארשל") "להשחיז ממני קומדיה". ההחלטה לכתוב היא התשובה שלה למשבר הגיל ("ראינו יותר מדי בני חמישים שפתאום לא התעוררו יותר בבוקר") ובהחלט לא לסדרה שכותב בן זוגה לשעבר, רן שריג, המבוססת על חייו שלו, כגרוש פעמים. לא, זה לא היה הטריגר, אבל כפי שתורן מתוודה, ברגע שנפוצו השמועות שהיא כותבת, הגיע הטלפון הבלתי נמנע ממנו, שנועד לברר האם, מה ואיך מתוארים ב"רוצי איילה" היחסים עם האקס וטלפון נוסף הגיע מאימא, שלא הפסיקה לצחוק כשקראה את המחזה, אבל חשבה ש"אולי כדאי להוציא משם את הסצנה אם האימא, כי מי צריך אותה, למרות שזה בכלל לא מזכיר את המציאות".

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

שירי גדני ב"רוצי איילה". צילום: ורוניק ענבר

תורן מתגוררת עם בנותיה עלמה (בת 17) ונגה (בת 11 וחצי) בלב תל אביב, בדירה שבה בילתה את ילדותה. היא חזרה לכאן אחרי שנים והיא אוהבת את העובדה שהבנות שלה יורדות לאותה גינה שעליה ויושבות מתחת לעץ הסיגלון שהיא זוכרת מילדותה שלה. אחרי קריירה ארוכה בכתיבה ועריכה בעיתונות ובטלוויזיה, היא משמשת כבר שלוש שנים עורכת כתב העת לילדים של "נשיונל ג'יאוגרפיק" ונהנית מכל רגע. היא נהנית גם מהזוגיות הנוכחית שלה, שהחלה לפני שנתיים, ומהעובדה שכל אחד מהם מתגורר בדירה משלו ובכל זאת הם מצליחים לחיות וליצור ביחד, וגם להצחיק זה את זה מאוד.

תורן נמצאת במרכזה של מפת סלבס מכובדת. היא אחותו של המוזיקאי, השדר והשחקן דן תורן, בתו של שחקן התיאטרון אילן תורן וכאמור, זוגתו לשעבר ואם שתי בנותיו של המחזאי רן שריג, שבניגוד לה, חשף (ועודו חושף) בהרחבה את חייו האישיים. מפתיע, לכן, שעד כה לא העניקה ראיונות חושפניים, וכן, בגרסת הפרינט של הריאיון היא נאלצה להתפשט וירטואלית, מה שיחסך ממנה לגמרי פה, בבלוג שלי. אין לה בעיה לשמש להיט הומוריסטי בכל מקום שאליו היא נקלעת, אבל על חייה האישיים היא מעדיפה לא לדבר אלא אם מוכרחים ואני חושדת שהעובדה שהזמינה אותי לראיין אותה בבית נבעה יותר מכך שטעיתי (בחיי!) לחשוב שהיא צעירה בעשור מגילה, ולא מתשוקה פתאומית עזה להתערטל בציבור.

תורן גדלה בתל אביב ולמדה במגמת תיאטרון בתיכון "תלמה ילין". כבתם של שחקן ועיתונאית (אמה, אילנה, שימשה משך שנים עורכת בידיעות אחרונות) ידעה שאלה שתי האפשרויות שמתוכן היא יכולה לבחור, ובחרה בכתיבה. בצבא כתבה בביטאון חיל הים ומאחר שכבר לא התגוררה בבית, קיבלה אישור להתפרנס מכתיבה ב"העיר". אחרי לימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב הצטרפה ל"קשת" ועבדה שם למעלה מעשור. בין לבין היא פגשה את שריג והקימה אתו משפחה, אבל לא התחתנה.  "לא בער לי להיות כלה", היא אומרת. "הורי נפרדו כשהייתי קטנה וגדלתי עם אימא שבכול מקום ממשלתי נתקלה בפרצופים חמוצים של פקידים שחשבו שאם היא גרושה היא בטח פרוצה. אז קראו לזה 'משפחה הרוסה', ככה דיברו על זה, אז חתונה לא רציתי אף פעם. הלכנו פעם לחתונה של חבר, היה יום חם ולח נורא והחתן עמד בחולצה לבנה שמרוב זיעה הייתה שקופה. הרגשתי את הלחץ שלו ואמרנו, זה לא. במקום זה, כשעלמה הייתה בת שנה, עשינו מסיבה גדולה והרגשנו שזה מחייב יותר מכל חתונה".

במחזה שלך יש אימא לחצנית שדוחפת את איילה, הגרושה, למצוא חתן חדש

"אימא שלי לא לחצה עלי להתחתן, אבל היא מאמינה שחיים ביחד הם דבר טוב והיא באמת זכתה לזוגיות נהדרת ואהבה גדולה בשלב יחסית מאוחר בחיים. אני קצת פחות רומנטיקנית ממנה. זה לא שלא התאהבתי כמה וכמה פעמים בחיים, אבל אני יותר סקפטית ממנה. אני מאמינה בזוגיות, אבל בשום אופן לא ברבנות וגם לא במגורים משותפים. עם השנים הלכתי והתכנסתי במשולש הבסיסי הזה שלי ושל שתי בנותיי, לזה הייתה עדיפות ראשונה ולא היה קל להתברג לתוך זה".

תורן ושריג נפרדו אחרי עשר שנים. "זה נורא קשה לפרק בית עם ילדים", היא מודה. "התייסרתי בגלל זה שנים. לא הפסקתי לשאול את עצמי אם זה צעד נכון, או שזה פשוט מה שראיתי בבית".

 

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

תורן, נאמן, בננה ולימון. צילום עגמומי של שני אנשים מצחיקים: ורוניק ענבר

מצאת את עצמך במערבולת שבה איילה, גיבורת המחזה שלך, נמצאת – בלי גרוש, כשכל העולם מנסה לשדך לה גבר חלופי?

"גירושים עושים את שני ההורים עניים מאוד. הרגשתי כמו מישהי שמנסה לשמור באוויר מאה כדורים ומדי פעם אחד נופל לה על הראש, ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכולה להיות בעשרה מקומות בו זמנית  ובתוך זה הסכמתי רק פעם אחת לצאת לדייט, שהתגלה כדייט מהגיהינום, שישב מולי שעתיים בגשם ולא הפסיק לבכות על גרושתו שזרקה אותו מהבית".

רשימת הדברים שהיא צריכה להספיק בחמישים השנים הבאות שלה כוללת דברים כמו ללמוד לקפל סדין גומי, ללמוד לשרוק, להיוולד עם דרכון זר, להילחם בדחיינות. הסעיף האחרון כבר נמחק, חלקית, כי הנה, היא השלימה מחזה קומי. "זה היה רעיון מעולה לכתוב קומדיה במקום סטנד אפ. עדיף שעל הבמה תעמוד שחקנית שנראית מיליון דולר, תגיד את הטקסטים שלי ואני אביט בה ואגיד לעצמי כמה מתאים לי זוהר ופזור…". עכשיו היא ונאמן עובדים מסביב לשעון כדי ש"רוצי איילה" יתרומם ויעלה על כמה שיותר במות ("זה שהפכתי להיות גם מפיקה, מוכיח שלאלוהים יש כנראה חתיכת חוש הומור מופרע").  תורן ונאמן החליטו להעלות את המחזה כהפקה עצמאית ביחד עם המפיקה עינת בסר והבמאי ארז שפריר. שיר הנושא, שכתב דן תורן, כמובן, תכף יוצא לרדיו. התגובות בהצגות ההרצה הראשונות היו די היסטריות: הקהל מתפקע מצחוק למרות שמכריחים אותו לחשוב. הבימוי מפתיע ומלא חן, והסיפור הכן והחושפני עובד.

מבחינתה, המחזה, בעיקר משום שהוא כל כך אישי, הוא חלק מצוואתה הרוחנית. "כי מה יישאר אחריי? כרגע, המורשת שאני מנחילה לבנותיי היא: 'מי שמעירה אותי בשנ"צ חבל לה על האף" וגם: "חייבים לצאת מהמיטה כדי לעשות פיפי בלילה. לא מספיק לחלום את זה". לא בדיוק מורשת רצינית."

 

 

 

*גרסה ארוכה יותר של הראיון פורסמה ב"לאשה".

המאמנים אמרו לה לא לחשוף חולשה – ראיון עם סוזי פייבור המילטון

 

Suzy Favor-Hamilton vann 1500 meter på 3:57,40

 

הסיפור של סוזי פייבור המילטון הוא קודם כל סיפור של הישרדות. מבחוץ היא נראתה תמיד כמו נסיכה באגדה אמריקאית: הנערה הבלונדינית, היפהפייה, האתלטית האולימפית המצטיינת, שנישאת לאהוב נעוריה, כוכב הבייסבול, וגרה בפרבר הנינוח. בפנים – הגעש והסערות לא הניחו לה לרגע: ילדות רצופת קשיים לצדו של אח חולה נפש, קריירה תובענית שלא היו לה כלים נפשיים להתמודדות אתה, התאבדותו של האח וקריסה נפשית שלה עצמה, שלא אובחנה כראוי והובילה אותה לעבוד כזונת צמרת. "איך שרדת?" אני שואלת אותה בראיון שקיימנו השבוע. "זה לא היה קל", היא אומרת. "אני יודעת שכשמסתכלים עלי מבחוץ, נדמה שעברתי הכול בקלות, אבל תאמיני לי, זה היה סיוט נורא. אני מרגישה בת מזל שיכולתי לפנות לרופאים מהשורה הראשונה, שבעלי תמך בי במאה אחוזים ואמר לי כל הזמן לא להתבייש, לא לפחד משום דבר, ושהבת שלי גדלה להיות אדם מדהים ומלא חמלה, שמבין מה זאת מחלת נפש יותר מ – 99% מהציבור. אני עדיין מרגישה שכל יום הוא התמודדות מחודשת, אבל עכשיו אני כבר בטוחה שאני בדרך הנכונה ולכן יש לי כוח להמשיך".

בימים אלה ראתה אור האוטוביוגרפיה של פייבור-המילטון Fast Girl  – A Life Of Running From Madness (כותרת שיש בה משחק מילים על "ריצה" אבל גם "בריחה" משיגעון). בספר חושפני, מפורט ונוגע ללב, היא מספרת איך גדלה להיות אצנית תחרותית עד אימה, כזו שהמאמנים שלה אמרו לה תמיד לא לחשוף את חולשותיה, ולכן לא העזה לספר כמה קשה לה וכמה היא חרדה מכל הפסד; איך העמידה פנים שנתקלה באצנית אחרת ונפלה, משום שלא יכלה לעמוד באפשרות להפסיד בגמר האולימפי; ואיך אחרי שפרשה מריצה, לא מצאה טעם בשגרת החיים הרכה והבטוחה שלה וחיפשה משהו שיחזור ויציף אותה באדרנלין – והמשהו הזה, עבודתה כיצאנית בלאס וגאס, נחשף והוביל לסערה בתקשורת, ביטול חוזים כפרזנטורית של חברות ענק וכצפוי גם הפנה כלפיה אצבע מאשימה וצקצוקים מכל עבר.

פייבור המילטון, היום בת 48, נולדה בסטיבנס פוינט, וויסקונסין, הבת הקטנה במשפחה בת חמישה ילדים, והחלה לרוץ כבר בגיל תשע. ברגע שהחלה להתחרות, וגם לנצח, בתחרויות אזוריות וארציות, היה ברור שיש לה כישרון יוצא דופן. היא גרפה מדליות, הוכתרה כאלופת ארה"ב בריצת 1500 מטרים וסומנה כמועמדת לסגל האולימפי בריצות למרחקים בינוניים (800 ו – 1500 מטרים).  "כבר ביסודי, המורים להתעמלות עודדו אותי לרוץ", אומרת פייבור-המילטון. "כל הילדות שיחקתי ביערות שסביב הבית, דילגתי ורצתי מסביב כמו סוסה. רצתי בעיקר בגלל התחושה הנהדרת שהייתה לי, סוג של מנוחה למוח, לאו דווקא בגלל מטרות מקצועיות – אם כי כבר מגיל צעיר כולם אמרו שאני מאוד מיוחדת ושיום יבוא ואגיע לאולימפיאדה".

היא אכן הגיעה, לשלוש אולימפיאדות, כחלק מסגל האתלטיקה האמריקאי בברצלונה (1992), אטלנטה (1996) וסידני (2000). היא הגיעה למקצי הגמר, אבל מעולם לא זכתה במדליה, ובאולימפיאדת סידני, שבה הייתה המועמדת הוודאית לניצחון נפלה על המסלול ולא השלימה את הריצה. שנים לאחר מכן, בראיון לבי בי סי, היא הודתה שזייפה את הנפילה ואת הפציעה, אחרי שהבינה שאין לה סיכוי לנצח ושהיא לא מסוגלת להתמודד עם הכישלון. "במהלך הקריירה הופעלו עלי לחצים אדירים", אומרת פייבור-המילטון. "התחרויות היו לי קשות מאוד, הרגשתי כאילו כל הפסד הוא אסון כי אני מאכזבת כל כך הרבה אנשים. רציתי לנצח, בעיקר כדי לרצות ולשמח את ההורים שלי. אחי סבל מתסמונת דו-קוטבית והבית כולו חי סביב התנהגות מאוד הרסנית שלו. חשבתי שאם אנצח בתחרויות אולי אוכל לשפר את המצב, לגרום שמחה למשפחה שלי. ראיתי עד כמה הם גאים ושמחים בכול פעם שזכיתי בתחרות."

איך התמודדת עם הלחצים האלה?

"הרבה פעמים ישבתי משותקת לפני תחרות, והתפללתי שכל זה יגמר כבר. היו לי חרדות עצומות. ידעתי שיש לי כישרון לריצה, אבל מגיל צעיר מאוד היו לי מאמנים שאמרו לי שאסור לי בשום אופן לחשוף חולשה, ולכן מעולם לא הבעתי את החרדות האלה. הלוואי שיכולתי אז לדבר עם מישהו, לספר עד כמה אני מפחדת מהפסד. לא אמרתי מילה למאמן שלי, אפילו לבעלי סיפרתי איזה התקפי חרדה היו לי על המסלול רק אחרי שהקריירה שלי נגמרה".

היו לך הישגים מדהימים, ובכל זאת, הרגשת מאוכזבת מהקריירה שלך…

"אף פעם לא הרגשתי שאני מספיק טובה. כשמאה אנשים אמרו לי כמה אני מוצלחת, אני שמעתי רק את האחד שאמר לי שאני כישלון, ושההישגים שלי לא מספיק טובים. כל החיים הקדשתי הרבה יותר מדי תשומת לב למה שאחרים אמרו והדימוי העצמי שלי היה נמוך מאוד. זה בלתי אפשרי להצליח בזירה הבינלאומית כשאת לא מאמינה בעצמך. היו לי רגעים שבהם הכול נראה טוב, הייתי בכושר מצוין, בריאה, לא לחוצה – אבל רוב הזמן הייתי פשוט מפורקת נפשית. "

ההתפרקות הנפשית הגיעה לשיאה ברצף של אירועים קשים: בשנת 1999 אחיה, דן, התאבד בקפיצה מבניין בן תשע קומות, חברתה הטובה מתה מסרטן ושנה לאחר מכן, באולימפיאדת סידני, ריחפה מעליה האפשרות שכישלון להשיג מדליה יביא גם לביטול חוזה ענק עם "נייק". הקריירה הספורטיבית שלה נגמרה. היא ניסתה לנהל שגרת חיים סבירה, להשתלב בעבודה לצד בעלה, מארק, בחברת הנדל"ן שלו, ובשנת 2005 ילדה את בתם, קיילי. אבל כל אלה לא מנעו ממנה להיכנס לדיכאון עמוק, וכפי שהיא מספרת בספרה, הרופאים שאליהם פנתה לעזרה לא אבחנו את התסמונת הדו קוטבית ממנה סבלה, נתנו לה טיפול תרופתי לא מתאים ושיגרו אותה ישירות למצב של מאניה חסרת שליטה, שדחפה אותה לקחת סיכונים הולכים וגדלים והובילה אותה בסופו של דבר גם לזנות.

בספרה, פייבור-המילטון מספרת את סיפורה בכנות מעוררת הערצה. באותה כנות שבה הגיבה מיד כשהחיים הכפולים שחיה במשך שנה אחת נחשפו בתחקיר עיתונאי, והיא מיהרה לצייץ בטוויטר ולספר לעולם שבגלל אבחון פסיכיטרי שגוי ניתנו לה תרופות נוגדות דיכאון שלא עזרו אלא החריפו את מצבה, העצימו במידה חסרת שליטה את הדחפים המיניים שלה, נתנו לה תחושת כוח מזויפת וחסרת גבולות וכמעט גרמו לה להתאבד. בעיניה, כך צייצה אז, הזנות הייתה סוג של בריחה. היא לא מצפה מאנשים שיבינו, אבל תחת השפעת התרופות זה נראה לה הגיוני. בעלה ידע, התנגד, ניסה לתמוך ולא תמיד הצליח, עד שמצא עבורה תמיכה רפואית מתאימה.

איך מגיעה יקירת אמריקה, אצנית, נשואה ואם לתעשיית הזנות של לאס וגאס? הכול, מסתבר, התחיל בתחושה שהחיים של אחרי הקריירה האולימפית דלים ומתסכלים. הזוג המילטון עמד לחגוג עשרים שנות נישואים והיא הציעה נופש בווגאס וסקס בשלישייה. על פי פייבור-המילטון, בעלה לא ממש התלהב אבל כשהיא שכרה את שרותיה של זונה, הסכים והמפגש הזה פשוט לא יצא לה מהראש. "רציתי שכל יום יהיה כזה", היא כותבת. "הבנתי שגם אני יכולה להרוויח אלף דולר ביום ולהיות נחשקת". שבוע לאחר אותה חגיגה היא חזרה לווגאס לבדה, בכוונה לשכור את שירותיו של גבר. במקום זה מצאה לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אימצה זהות בדויה – תחת השם "קלי לונדי" – ופתחה במה שהייתה משוכנעת שתהיה קריירה שנייה, מוצלחת יותר מהראשונה.

 

41iWTgKpDKL._SY344_BO1,204,203,200_

חיפשת את תחושת ה"היי" הממכרת והזוהר שהייתה לך על המסלול?

"בכל פעם שניצחתי ה"היי" הזה היה ממש משכר. הריצה הייתה בשבילי כמו סם, אבל לא היה בעולם הזה שום דבר זוהר. זאת הייתה עבודה, ונאלצתי להקריב למענה כל כך הרבה קורבנות. היום אני יודעת כמה זה לא היה בריא מצדי לבחור מסלול כזה, שתבע את כל כולי. כל אחד צריך איזון בחיים, בעיקר אנשים שמתמודדים – כמוני – עם מחלת נפש. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי אחרי הפרישה. ילדתי בת, עבדתי, חשבתי אולי לאמן. זה שכבר לא נאלצתי להתחרות – זאת הייתה הקלה גדולה. העולם 'האמתי' קשה מאוד לכל ספורטאי שרגיל להתחרות מול מיליונים ופתאום מוצא את עצמו מחוץ לזירה, ולי זה היה קשה פי כמה, בגלל המחלה. קיבלתי תרופות נוגדות דיכאון, שזה אסון גדול למי שסובל מהפרעה דו קוטבית ורק מחריף את השלב המאני והתמודדתי כמיטב יכולתי, בעיקר באמצעות אלכוהול וסקס. "

הסימנים למחלה הופיעו עוד הרבה קודם. כשהייתה בתיכון שמרה על תינוק של שכנים, וכשאלה איחרו לחזור בלילה, המוח שלה החל לרקום סיפורי אימה. היא יצאה מהבית, השאירה את התינוק לבדו, ויצאה לאימון ריצה – משום שלמחרת הייתה לה תחרות חשובה. היא הפגינה סוג כזה של התנהגות מוזרה ומנותקת בעוד מספר לא קטן של הזדמנויות. :שילמתי מחיר גבוה מאוד על כך שלא אובחנתי בזמן", היא אומרת. "איבדתי חוזי עבודה, חברים, בני משפחה, מוניטין. אני תוהה מה היה קורה אם הרופאה שלי הייתה פשוט שואלת אם יש במשפחה שלי היסטוריה של מחלות נפש. האם היא הייתה רושמת לי את אותה תרופה ("זולפוט" ובארץ "סרטרלין") אילו הייתה יודעת שאחרי סבל מהפרעה דו קוטבית? אני בטוחה שכל מה שקרה לא היה קורה לי, אבל אני בוחרת לא לשקוע במחשבות על העבר, כי זה עלול לכרסם אותי מבפנים. "

סקס עם זרים מזדמנים העניק לה, היא כותבת, תחושת אופוריה "כאילו שחזרתי להיות נערה, שכל מה שמעניין אותה זה כיף ולהיות נערצת". היא אכן מתארת שלל סצנות שבהם גברים הביטו בהערצה מחשמלת בגופה החטוב, ואפילו מקרים שבהם אחרי סקס בשלישייה עם שני גברים טלפנה לבעלה כדי לדווח לו כמה מדהימים הם היו. בין לבין היא חזרה הביתה, אבל חיכתה, על קוצים, לנסיעה הבאה, לכס,, לתכשיטים, למסיבות "ורק רציתי עוד ועוד". היא החלה לעבוד באותה סוכנות שדרכה שכרה את הזונה ההיא, ועד מהרה הייתה לה רשימת לקוחות קבועים, הכוללת לא מעט מפורסמים והיא השתתפה גם באורגיות ומסיבות מין. "לא חששתי מכלום", היא אומרת. דמותה החדשה הייתה בעיניה אישה חזקה, עצמאית, ששולטת במצב ונהנית מתשומת הלב, עד כדי כך שיצר התחרות שלה דחף אותה לתחרות סמויה עם יצאניות אחרות. היא בדקה עשרות פעמים ביום את הדירוג של "קלי לונדי" ב"אירוטיק ריביו", מדד זונות הצמרת – כן, יש כזה דבר בלאס וגאס – וחשה צביטה קטנה, כשהתברר שהיא מדורגת רק במקום שני.

ככל ששקעה לעומק העיסוק החדש שלה, פייבור המילטון הפכה פרועה וחסרת שליטה יותר ויותר. בספר היא מתארת איך התחילה עם גברים נוספים, בין מפגשים עם לקוחות, איך שכבה אתם גם במקומות ציבוריים וגלויים וכמה התעצבנה כשבתה טלפנה לומר לבקש שתחזור הביתה כי היא מתגעגעת. בעלה, היא אומרת, כל הזמן ביקש ממנה להפסיק והיא מצדה אמרה לו שהיא מעולם לא הייתה כל כך מאושרת. חלפה שנה שלמה עד שסיפורה הודלף לעיתונות.

איך התמודדת עם הפרסום?

"תזכרי שאז המחלה שלי עוד לא אובחנה, ועדיין קיבלתי תרופות לא מתאימות. אז כרגיל, שתיתי והשתדלתי לשכוח. ברגע שאובחנתי, הדברים החלו להשתפר. בהתחלה, כמובן, הדיכאון החריף מאוד ואחריו באה שוב תקופת המאניה, אבל בעלי תמך בי מאוד וגם הבת שלי. לא כל החברים בחרו להיעלם, חלק הציעו עזרה כמיטב יכולת. אני נעזרת בכל מה שאפשר, מתאמנת בריצה, יוגה, יצירה אומנותית. זה לקח המון זמן וזה עדיין לא פשוט. אני עדיין מתמודדת ונאבקת עם המחלה, אבל היום אני מרגישה שאני מסוגלת להסתדר".

מה גרם לך לכתוב ספר כל כך חושפני?

"היו לי הרבה סיבות לכתוב. רציתי לעזור לכל מי שסובלים ממחלות נפש בשתיקה, או אפילו בלי לדעת, לאנשים שיודעים שמשהו לא בסדר אבל לא מצליחים להסביר לאחרים איך הם מרגישים או למה הם מתנהגים ככה. רציתי לתת לכל אלה תקווה, לומר להם שהם לא לבד. אני מקווה שהסיפור שלי יעודד אותם לבקש עזרה ובעיקר לא להתבייש. מארק, בעלי, לימד אותי לא להתבייש בשום דבר, ולהבין שהבושה רק מעכבת את האפשרות שלי לחיות חיים בריאים. "

הכתיבה הייתה סוג של תרפיה?

"היה לי קשה מאוד לכתוב את הספר, אבל זה מאוד עזר לי להבין את עצמי ואת מה שקרה לי. הסיפור שלי מורכב מאוד, והכתיבה הייתה הדרך היחידה שבה יכולתי לפרק את השכבות המכוערות של ההתנהגות שנגרמה כתוצאה מהמחלה שלי, ולהבין אותן".

היא עצמה לא האמינה שנישואיה ישרדו את כל זה, אבל מארק בחר להישאר אתה, עודד אותה לא לברוח ולהיעלם מעין הציבור, סייע לה להסביר הכול לבתם בת ה – 11 (ואפילו לומר לה שאם, חלילה, יתברר כי קיבלה את המחלה בתורשה, הם יהיו שם כדי לעזור לה) ולדבריה אינו מפסיק לתמוך בה באהבה. הם מתגוררים היום בקליפורניה והיא מלמדת יוגה. האם תחושות הסחרור המטורפות לא חסרות לה? פייבור-המילטון אומרת "למדתי שהאושר נמצא בדברים הפשוטים בחיים, כמו לקחת את הילדה לבית הספר, לשחק בחוף הים, לראות אותה מחייכת"

*פורסם בשבועון "לאשה".

מזל שהרבי היה נמוך וכולם יכלו לראות מעבר לכתפו שאני עושה את הדבר הנכון

varda 1

 

 

 

"אומרים שאני דרמה קווין", אומרת לי ורדה הורביץ, אחרי שלוש שעות של שיחה בבית קפה יפואי קטן, בלילה קריר, כשלשתינו ברור שהסיפורים שלה לא יפסיקו לגלוש מתוך הספר, מתוך החיים, גם אם נשב ככה עוד שעות ארוכות. "אבל החיים שלי באמת דרמטיים".

ההצהרה הזו יכולה כנראה להתחרות על תואר ההצהרה המאופקת של השנה. קחו למשל את הסצנה הזו: הורביץ, עיתונאית ותיק, הייתה שקועה בשנים האחרונות בכתיבת רומן כמעט אוטוביוגרפי. הגיבורה שלה, נעמי שפיגל, בתם של ניצולי שואה המתגוררת בדירה קטנה וחולמת חלומות גדולים, מבטיחה לאמה המזדקנת שתמצא את חיים, אחיה שחזר בתשובה וניתק כל קשר על המשפחה. זאת הייתה אמורה להיות עלילת המשנה בסיפור שכל כולו ניסיונותיה של אישה צעירה למצוא את זהותה: בין רומן עם צעיר ערבי, לצורך לגונן על הוריה והרצון ליישר קו עם החברה הישראלית באמצעות נישואי בוסר לבן של "ותיקים". הורביץ נסעה לגליל כדי לסיים את הכתיבה, ושם קיבלה את הבשורה: אחיה הצעיר אברהם נפטר מדום לב. "כל השנים האלה לא היה לי מושג שהוא גר בבני ברק, במרחק של עשרים דקות ממני", היא אומרת.

רב המכר של הורביץ "התנ"ך של אמא" (ידיעות ספרים) הביא לחייה עוד הפתעות רבות, קשרים שחודשו, קרובי משפחה שלא ידעה על קיומם. אולי זה לא מפתיע, כי הספר כולו כתוב כמו ציור מורכב ועשיר לא רק של משפחה אחת אלא של דור, דור הילדים של אותם שורדים, שהגיעו ארצה מהשואה, הקימו משפחות חדשות בשיכונים צפופים ולוהטים, נאחזו בשרידי התרבות זרה שממנה באו וניסו לגונן על ילדיהם בכל דרך אפשרית, גם אם לשם כך נאלצו להכות בהם – גופנית ונפשית – מכות שפעם חשבנו כולנו שהן מחשלות.

הורביץ, בת 59, גדלה ממש כך, בשיכוני הרכבת בחולון. בת לאב ניצול שואה שגדל במשפחה דתית "אבל אלוהים שלו נשאר שם, במקום שבו הוריו ואחיו רצחו" ולאם שגדלה ברוסיה, ולנין היה תחליף האלוהים שלה. הבית הזה, ביתם של תופרת ופועל בניין שלא תמיד מצא עבודה, היה ספוג בתרבות האירופאית. ורדה הקטנה התמכרה למוזיקה, ניגנה שופן, האזינה לאופרות וחלמה שאלביס יבין סוף סוף שהוא אמור להתחתן אתה ולקחת אותה משם. בגיל צעיר מאוד היא הבינה שהיא נושאת על כתפיה את החובה לא לצער את הוריה וגם לגונן על אחיה, מפניהם ומפני שאר העולם. שתי המטלות האלה, מתברר, עיצבו את האישה שגדלה להיות: זו שלימים חששה להודות אפילו בפני עצמה שהיא רוצה להתגרש, זו שמחפשת כל ימיה את התשוקה הגדולה לחיים, זו שכללי היסוד של החיים, הלא הם התנ"ך של אמא שהעניק לרומן הביכורים שלה את שמו, הנחו אותה עד ליום שבו הבינה שהיא מסוגלת לסלול לעצמה דרכים עצמאיות.

"פעם חברה אמרה לאימא שאם היה לנו בבית אפילו טיפ טיפה אלוהים אחי לא היה לוקח את זה כל כך קשה, לא היה מרגיש צורך למרוד ולא היה מחפש אבא אחר", היא אומרת. אבל תשובות לשאלות הגדולות האלה – מה גרם לאחיה להינתק? למה היא עצמה דחתה שוב ושוב את החיפוש אחריו?  – אין לה. בספרה, הגיבורה אומרת לאמה הקשישה "אני לא מצטערת על כלום, רק על דבר אחד, שלא אמרתי לך אז, כשעוד היה לך כוח, לכי, חפשי את הבן שלך". התשובה של האם קורעת לב: "לא הלכתי אחריו כי לא מפריעים לבנאדם שבורח בשביל להציל את עצמו". רוזה שפיגל, כך מכונה באם הבלתי נשכחת בסיפור, אומרת לבתה שזאת לא חכמה. לדור הזה יש אמא ואבא שאפשר ללמוד מהשגיאות שלהם – אבל להם, ממי יכלו בכלל ללמוד מה מותר ומה אסור?

"הקשר שלי עם אמי עמוק מאוד", מודה הורביץ. "היא בת 91, ובכל פעם שאני באה לבקר אותה אני קוראת לה מהדלת ומחכה לשמוע את אותן מילות חיבה שעדיין מרעידות לי את הלב". מיד עם צאתו לאור של "התנ"ך של אמא" הורביץ עברה להתגורר מספר ימים בדירתה של אמא שלה, כדי לשמור עליה מהשכנים, מהתקשורת, מהבשורה שאברהם שלהן כבר לא בחיים. אמא שלה קוראת רק ברוסית, וורדה מקריאה לה קטעים מצחיקים במיוחד מהספר. לא, היא לא סיפרה לאימא שלה את הבשורה המרה "כי חשבתי שאין טעם שהיא תסיים את חיה בכאב עצום כל כך", היא מסבירה. הפעם האחרונה שבה ראו את אברהם הייתה בביקור חפוז שלו, כשישבו שבעה על אביה, ומיד לאחר מכן הוא חזר ונעלם בעולמו. "כל השנים האלה סיפרתי לאמא שהוא חי בברוקלין, שיש לו משפחה, שהוא שמח. המצאתי לו סיפור חיים. הוא היה גאון מוזיקלי, אז סיפרתי לאמא שהוא מנגן באירועים. אפילו כתבתי מכתבים בשמו ודאגתי שישלחו לה אותם מארה"ב. "

לא הצלחת למצוא אותו במדינה הקטנה שלנו?

"מדי כמה חודשים ביררתי במשרד הפנים איפה הוא ונסעתי כדי לראות שהוא עדיין חי. אני מודה שחששתי למצוא אותו, חששתי מהחזרה שלו חיים שלנו כי הוא היה כל כך שונה. אני לא מרגישה שאני אשמה במותו, אבל לא יכולה לא לחשוב שאם הייתי מתעקשת ועוזרת לו הוא יכול היה להמשיך לחיות עוד שנים. בדירת החדר שבה חי מצאנו יומנים שבהם הוא כתב את סיפור חייו. לפעמים אני חושבת שבמקום שהשואה מרחפת מילדות, כבר רגילים לחיות בלי הנוכחים נפקדים. עכשיו רובצת עלי תחושה של החמצה גדולה. הפסדתי אותו. לא הספקתי להגיד לו  כמה חשבתי עליו. אחי הגדול חנוך ואני דאגנו לו לקבורה. אימא שלי מתגעגעת אליו נורא, ויכול להיות שממש לפני מותה אעז להגיד לה שהיא הולכת לפגוש אותו."

ורדה איננה נעמי, גיבורת הספר. היא מבוגרת ממנה (נעמי בת 40 וקצת)  ומנוסה הרבה יותר – במהלך הספר, נעמי מגששת את צעדיה בניסיון להבין מי היא באמת. הורביץ, כך נדמה, כבר הבינה,  אחרי לא מעט תהפוכות רגש. ואולי לא לגמרי – כי נדמה שאשה סוערת כמותה עוד תפתיע, את קוראיה ואת עצמה. היא הכירה את מי שלימים היה בעלה כשהייתה בת 17  ונישאה בגיל 21. היא גידלה שתי בנות (עמית, בת 35, מהנדסת תעשייה וניהול וגל, בת 30 בימאית תיאטרון) והתגרשה בגיל 45. "הוא איש מדהים, אבל אלה היו נישואי בוסר", היא מודה. "נישואים שנועדו לאפשר לי לברוח מהבית וגם למלא את ייעודי – שאז חשבתי שהוא להינשא וללדת ילדים, כמובן. "התחתנת מצוין, דוצ'ה, כל כך מצוין", אומרת לה אמה בספר. "מצוין שהתחתנתי" היא עונה.

 

 

וזוהי ורדה

וזוהי ורדה

לחצו עליך להתחתן מוקדם?

"לא, אבל שידרו לי שתפקידי להקים עבורם משפחה חדשה. שמלת הכלה שלי הייתה דגל ניצחון על הנאצים".

ההחלטה להתגרש לא הייתה פשוטה, אבל הורביץ רואה בה חלק מהמסע שלה לגילוי האמת על חייה. חשיפת הצרכים האמתיים שלה ובראשם הצורך העמוק באהבה והתרגשות. חלפו שנים ארוכות עד שהעזה להודות שחיי נישואיה, הבטוחים והמרופדים הם לא מה שהיא מחפשת. היא לא רצה, לדבריה, להיות כמו הזוגות האלה שכאילו עושים חיים משוגעים אבל בעיניים רואים להם את החלודה. "הוא העניק לי ביטחון, האמין ביצירתיות שלי, פתח לי עולמות שלא הכרתי, הכיר לי את הביטלס, הרולינג סטונס, הפינק פלויד. בגיל 17, בדירה שכורה ביפו, הרגשתי מלכת ההיפיות, עם פרחים בשיער ותחושה של חיים חדשים. אלה היו חיים שהוכתבו לי, כמו התווים של המוזיקה שניגנתי, מוזיקה שמישהו אחר כתב".

היום היא סבתא לשתי נכדות ועוד אחת שבדרך וכבר עשור חולקת את חיה עם אורי שידורסקי, במאי ומרצה לקולנוע. מהתכנית המקורית להיות פסנתרנית כוכבת, שהוחלפה בתכנית להיות מורה לפסנתר והסתכמה בלימודי חינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים – היא התגלגלה לעיתונות, ויותר מעשרים שנה כתבה ב"ידיעות אחרונות" וב"לאשה" ראיונות אישיים שפרשו סיפורי חיים קשים ולדבריה – כל אחד מהם טלטל אותה והשאיר חותם עמוק בנפשה. עד שהבינה שהיא רוצה לספר גם את הסיפור שלה. הספר שנולד בעקבות ההבנה הזו חושף לא מעט סיפורים שהקפידה לשמור בחייה כסודות כמוסים. אחד מהם, למשל, הוא סוד הכמעט-תקיפה המינית שחוותה בגיל שמונה, במקלט הבית המשותף שלהם.

"זה היה איש מקצוע שעבר אצלנו בבית עם אבא שלי. אהבתי את הריח של הצבע וכשהוא קרא לי לקלט ירדתי לשם והוא ניסה לתקוף אותי. ברחתי, אבל לא סיפרתי לאיש. במיוחד לא לאמא. גוננתי עליה. פחדתי לעורר מהומה. פחדתי שאבא שלי יהרוג אותו במכות. שנים סחבתי את הסוד ואת האשמה על זה שירדתי למקלט, את הריח המגעיל שנדף ממנו, זיעה מהולה בסיגריות, את הנשיפות שלו על השיער שלי. כשהתחתנתי ראיתי אותו פתאום ברשימת המוזמנים לחתונה שלי אז צרחתי, ממש צרחתי, תמחקו אותו ואז סיפרתי לאימא והיא כנראה סיפרה לאבא. אני כבר לא זוכרת".

בספר את אומרת שנשים לעולם לא מפסיקות ללחוש, שתמיד יש לנו סודות שחייבות להסתיר

"אני זוכרת שהתגרשתי ואמרתי לעצמי שסוף סוף נגמרו הלחישות. איזה נגמרו ואיזה נעליים. כשהתאהבתי שוב, חששתי שידעו, שייפגעו. רוזה שפיגל אומרת לנעמי שאישה בלי סוד היא כמו חג בלי וודקה, ולא סתם – אנחנו ילדות שמסתירות מההורים, נשים שמסתירות מבעלים, קשישות שמסתירות מהילדים המבוגרים שלהן".

הדיבור הזה על סודות גורר אותנו, כמובן, לווידויים הדדיים, שלא יכללו בכתבה. הורביץ נפתחת בקלות, אבל לא מאמינה בלב שלם בחברויות ללא תנאי. היא נתקלה גם בנשים שעמדו לצדה כשהיה לה קשה אבל העדיפו לא לשמוע כשטוב לה. "גיליתי שבחלק מהחברויות אני נאלצת לגמד את הרגעים המאושרים שלי, כי יש מי שלא מסוגל לשאת את השמחות שלי, אז ניסיתי להיות נחמדה מקצועית עד שהבנתי שקשרים בריאים לא תובעים עבודה קשה אלא זרימה ונעימות".

את תהליך הכתיבה היא מתארת כסוג של חפירה פנימית אינסופית, שלא ממש נגמרה. אחרי שעות של שיחה, שנמשכו לאחר המפגש גם בטלפון, הורביץ שולחת לי מייל עם סיפורים נוספים, כדי שלא אשכח, כדי שאבין. ונדמה לי שאני מבינה, כי הספר שלה חורך ופוצע ומצחיק ומרענן, ואני בכלל מוצאת בתוכו את עצמי, למרות שגדלתי בזמן אחר ובמקום אחר לגמרי. הורביץ, שבעקבות הספר נודדת מבמה לבמה עם מופע המבוסס על מונולוגים שלה בליווי זמרת, כבר כותבת בראשה את הרומן הבא. הוא נולד ממפגש שלה עם מרואיינת, אבל המשיך משם למקומות שעדיין רגישים אצלה.

את כותבת רומן וכוללת בו כל כך הרבה נקודות השקה עם חייך. לא חששת שאנשים ייפגעו?

" לכל דבר יש מחיר, אבל אין מחיר ליושר ולדמיון, ובלי שני אלה – אני מתה".

 

*פורסם בשבועןן לאשה.

המלכה שלהם בת 90. ההומור שלהם עדיין מפתיע

download (4)

לכו תסמכו על הבריטים. ב – 23 ביוני הם יידרשו להכריע במשאל עם שיקבע אם בריטניה תישאר חברה באיחוד האירופי או תעזוב. השאלה הפשוטה הזו, המכונה בתקשורת הבריטית Brexit (שילוב של "בריטניה" ו – exit) נוסחה בקפידה ואף עברה סדרת אישורים בפרלמנט, משום שידוע שניסוח עשוי להשפיע ולעתים קרובות אכן משפיע, על תוצאות ההצבעה.

אלא שאצל הבריטים, להצבעה הקרבה יש השפעה משמעותית בהרבה. מאחר שמדובר באומה משובחת-הומור, קשה להם להתאפק וכשמישהו כבר מציע להם להחליט בעצמם הם מנצלים את ההזדמנות לנופף באצבע משולשת מול פרצופיהם של פוליטיקאים ואנשי שררה. כך היה למשל רק לאחרונה כשה – NERC, המועצה לחקר הטבע והסביבה, ביקשה מהציבור להציע שמות לספינת המחקר החדשה שלה. הספינה הזאת עלתה מאות מיליוני ליש"ט ונבנתה כדי לאפשר ל-90 מדענים לבצע מחקרים בתנאים קשים ביותר באנטרקטיקה. הציבור בבריטניה בחר ברוב קולות בשם RSS Boaty McBoatface – משהו כמו "אניית הוד מלכותה ספינונת מסופנת", רק הרבה יותר מצחיק, ומצחיק עוד יותר היה לשמוע את קרייני החדשות המאופקים של הבי בי סי מנסים להתמודד עם השם מבלי להתיז סילוני ארל גריי מהנחיריים.

בין השמות שלא נבחרו, אבל זכו לפופולאריות בציבור הבריטי: "קר פה נורא" "קליפורד, הספינה האדומה הגדולה", ו"זאת לא הטיטניק". ובכל זאת, רבים בציבור הזה, שיש לו מלכה ואינספור כללי נימוס קפדניים, לא אוהבים חשיבות עצמית. כך קרה שכשה"גארדיאן" ערך בשנת 2000 משאל לבחירת הספרים המשובחים של המילניום, כיכב בעשיריה הראשונה ספר פיקטיבי, רומן שקוראת אחת הדמויות בתוך ספר של פי ג'י וודהאוס, הסופר שחשף בצורה משעשעת ביותר את ערוות המעמדות העליונים בבריטניה.

ג'יימס הנד, שדרן רדיו לשעבר של הבי בי סי, האיש שהציע את השם הנבחר לספינה, אמנם התנצל עמוקות – אחרי הכול, גם הוא בטח חולם על הזמנה לתה אצל המלכה – ואמר שהופתע מהתגובה הציבורית הנלהבת לבדיחה הקטנה שלו. מופתע? לא ברור למה. במפקד האוכלוסין האחרון בבריטניה כמעט 400 אלף איש ציינו בסעיף "דת" שהם מאמינים ב"ג'דיזם", דת פיקטיבית שמקורה בסדרת "מלחמת הכוכבים". בזכותם הגיעה ה"ג'דיזם" למקום רביעי ברשימת הדתות בבריטניה, אחרי נצרות, "חסרי דת", אסלם והינדואיזם ולפני יהדות ובודהיזם. הבריטים, מסתבר, לא מעוניינים שהמדינה תתחוב את אפה לענייניהם האישיים, כמו דת – אבל מאחר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שם לוקחת את עצמה ברצינות, כראוי, הדת החדשה זכתה לתיוג מספרי (896) ולרישום ראוי ומסודר במסמכים.

sutch_1421168c

בבחירות לפרלמנט שנערכו שם בשנה שעברה, 113 מצביעים רשמו בטופס שלהם "רוני קארול", הזמר שייצג את בריטניה באירוויזיון בשנים 1962 ו-1963 והלך לעולמו לפני שנה. 3,898 איש הצביעו למפלגת ה"מטורללים" (Official Monster Raving Loony Party), המתמודדת בבחירות מאז 1983, אז הוקמה על ידי המוזיקאי דיוויד סאץ', מעולם לא זכתה במושב בפרלמנט אבל הרבתה להציע חוקים ותקנות ולהגיב בסאטירה שנונה על הנעשה בפרלמנט. סאץ', שכונה גם "הלורד סאץ' הצורח" התאבד לפני 16 שנה, ובבחירות פנימיות קיבלו לידיהם אלן "הלורד המיילל" הופ והחתול שלו "קטמנדו" את הנהגת המפלגה. עוד בבחירות 2015: על אחד הטפסים צייר מישהו ציור ריאליסטי מפורט של איבר מין גברי, ומשום שהוא לא יצא מגבולות הריבוע שבו יש לסמן עבור מי מצביעים, החליטה ועדת הבחירות האזורית שהטופס כשר.

אז לכו תסמכו על הבריטים. ביוני הם יתבקשו לקבל הכרעה שתשפיע על יחסיהם הכלכליים עם מדינות אירופה, על חופש התנועה והעבודה שלהם ועל מאות אלפי אירופאים שחיים בתוכם, הסקרים האחרונים טוענים ש-51% מהם רוצים להישאר באיחוד האירופי, אבל אין לדעת אם דווקא לאלה לא יתחשק להצביע בעד, נניח, שיגור האוכלוסייה הדרושה להקמת מושבה על המאדים.

 

  • פורסם באתר "אלכסון".

 

שנפסיק לאכול רעל? ראיון עם ד"ר מייקל גרגר

 

ד"ר מייקל גרגר לא אוהב את המונחים "צמחונות" או "טבעונות". הוא אמנם משוכנע שרק תזונה המבוססת על ירקות ופירות (ולא כוללת מוצרים מהחי) היא המפתח לבריאות טובה והמגן האמתי נגד מחלות, אבל מעדיף לדבר על תזונה אחראית, שקולה, מבוססת הוכחות. באתר שלו "עובדות על תזונה" (NutritionFacts.org) הוא מעלה מדי יום (!) סרטון וידיאו חדש, שבו הוא דן במחקרים עדכניים הקשורים לתזונה. הוא מקפיד להיצמד לעובדות, אבל עושה את זה בכישרון של סטנדאפיסט-על.

 

 

 

מייקל גרגר

הסרטונים של ד"ר גרגר ברשת, ובעיקר הרצאת המבוא שלו http://tinyurl.com/9qgp2zpהמלווה את ספרו רב המכר "איך לא למות" צברו יותר ממיליון וחצי צפיות והפכו אותו לסוג של גורו לטבעונים. הספר יראה אור בקרוב בעברית תחת הכותרת "המזון כתרופה", וד"ר גרגר עצמו יגיע לכאן לראשונה כדי להשתתף בכנס "טבעונים בריאים יותר" של עמותת "ויגן פרנדלי" ("ידידותי לטבעונים"), וגם ירצה ב – 26 באפריל במרכז דוהל בת"א.

את השיחה אתי הוא מנהל (בסקייפ) תוך שהוא צועד על הליכון. בקצה השני של העולם בוקר, והוא מקפיד להתחיל כל יום בהליכה של כעשרה ק"מ. הוא בן 44, ומשנת 1990 ניזון מתפריט המבוסס על צמחים בלבד. הוא רופא, שלמד חקלאות (באוניברסיטת "קורנל") ורק אחר כך השלים תואר נוסף ברפואה והתמחה בבריאות הציבור ובתזונה קלינית. הוא עומד בראש האגודה להתייחסות הומאנית לבעלי חיים, חיבר מספר ספרים על בריאות ותזונה והוא ממקימי ארגון הרופאים האמריקאי לרפואה המקדמת אורח חיים בריא (American College of Lifestyle Medicine). את האתר שלו, שאינו למטרת רווח, הוא פתח לפני חמש שנים מתוך רצון להעמיד את המידע לתועלת הציבור. אחרי שצבר יותר מאלף סרטונים, העלה בכל שנה הרצאת סיכום שבה ניתן לשמוע על כל החידושים הנוגעים לתזונה ובריאות, החליט לכנס בספר את העצות שדלה מכל אלה, על הדרכים למנוע באמצעות תזונה בריאה, ואפילו לתקן נזקים מ – 15 גורמי המוות העיקריים בעולם המערבי, החל במחלות לב וכלי דם, דרך סוכרת, אסטמה, מחלות ריאה כרוניות וכלה בסוגים רבים של סרטן.

ספרו של ד"ר גרגר (שנכתב בשיתוף עם ג'ין סטון)  מבוסס על יותר משלושת אלפים מובאות ממחקרים שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים מובילים, לכן הוא מקפיד להסביר את המנגנונים שבאמצעותם ירקות מעכבים ספיגה של סרטונין, ממש כמו שעושות תרופות נפוצות, או מורידים את רמת הכולסטרול, טוב יותר מתרופות אחרות. אבל מאחר שהוא נועד לקהל הרחב, המחפש לעצמו דרך לבריאות פשוטה, הוא בנוי מעצות מעשיות לגמרי, תפריטים והסברים לתזונה טובה.

תזונה בריאה מחייבת טבעונות אדוקה?

"תזונה שמבוססת על הצומח, ירקות, פירות, אגוזים, שורשים וכו' בריאה יותר. תפריט טבעוני שכולל צ'יפס, לחם, פסטה, כל מיני תחליפי בשר או חלב תעשייתיים, משקאות מסוכרים, ממתקים ואלכוהול מזיק מאוד. אני מעדיף שאנשים יאכלו כמה שיותר ירקות וכמה שפחות מצרכים אחרים. רוב מי שבחרו בטבעונות מסיבות מוסריות, של רצון לא לפגוע בבעלי חיים, לא מקפידים על אכילה בריאה".

 

 

dinosaur-veggie

האם גם אנשים שממשיכים לאכול בשר, דגים, ביצים או מוצרי חלב יכולים לשפר איכשהו את התזונה שלהם?

"מבחינה בריאותית, כדאי יותר להמשיך לאכול דגים מאשר להיות טבעוני שחי על סופגניות או מזון מעובד. זאת לא חוכמה להפסיק לאכול בשר ובמקום זה לצרוך אינסוף מוצרים שמכילים כל מיני כימיקלים שמזיקים לגוף. מבחינה בריאותית טהורה – הכי כדאי לאכול ירקות לא מעובדים, ירקות בצורתם הטבעית, דגנים מלאים, פירות וזרעים. ואני ממליץ לאכול כמה שיותר ירקות מדי יום. אי אפשר להגזים בזה.

"במחקר שבדק למעלה מאלף איש שחיו על תזונה דומה לזו שנהוגה, למשל באוקינאווה (האי היפני שתושביו ידועים באריכות ימים ובריאות) המבוססת בעיקר על צמחים, אבל לא רק, התברר שאם אתה צמחוני יש לך 50% סיכוי פחות ללקות בסוכרת לעומת מי שחי חיים כמעט-צמחוניים, לומר אוכל בעיקר ירקות אבל מוסיף מנת בשר אחת לכמה ימים.  אצל נשים ההבדלים היו יותר דרמטיים אפילו: לצמחוניות יש 75% פחות סיכוי ללקות בסוכרת לעומת נשים שאכלו בסך הכול מנת בשר אחת לשבוע. לא לגמרי ברור כמה מזון מהחי אפשר להמשיך לאכול ועדיין להיות בריא, אבל ישנם לא מעט מחקרים שמראים שאוכלי בשר שעברו לתזונה צמחית שיפרו באופן ניכר את כל המדדים הבריאותיים שלהם כבר אחרי שבועיים (!) והמדדים האלה השתפרו ככל שהתמידו בתזונה כזו. "

גם ההפך נכון?

"כן, צמחונים שהתחילו לאכול בשר פעם בשבוע או יותר בדרך כלל השמינו והגדילו את הסיכוי שלהם ללקות במחלות לב, שבץ וסוכרת. תוחלת החיים של אלה מהם שהמשיכו לאכול בשר יותר מעשר שנים ירדה ביותר משלוש שנים בממוצע".

אנחנו זקוקים לחלבונים. לא קל יותר לקבל אותם מהחי?

"מבוגר ממוצע צריך בערך 42 גרם חלבון ביום, וקל מאוד לקבל את זה מצמחים, מסויה, למשל. כשצורכים חלבון מהחי, הוא נכנס לגוף בתוספת שומנים רוויים וכולסטרול, לעומת חלבון מהצומח שמגיע בחבילה יותר אטרקטיבית, שכוללת סיבים תזונתיים, אשלגן ומינרלים חשובים אחרים".

ומה עם ויטמין בי-12. טבעונים לא מסתכנים במחסור בוויטמין שעלול לגרום בין השאר לדיכאון?

"טבעונות יכולה לחסל את הרוצח הגדול – התקפי הלב, שבארצות הברית בלבד רוצח מאה אלף איש בשנה ועולה למערכת הבריאות מיליארדים (והנתונים דומים בכל העולם המערבי), טבעונות יכולה למנוע סוכרת והמון מחלות לב וסרטן – מה זה לעומת ויטמין בי12? אפשר לקחת אותו כתוסף תזונה, זה זול מאוד ומחזיק מעמד המון זמן.

"נכון, צמחים לא מייצרים בי-12, אבל גם חיות לא מייצרות אותו. זהו ויטמין שמיוצר על ידי חיידקים שנמצאים באדמה וגם במעיים של חיות. החיות מקבלות את כל התצרוכת שלהן כי הן אוכלות חרקים ביחד עם הצמחים שהן לוחכות, וביחד עם חלקיקי צואה – מוצרים שאנחנו מקפידים להוציא מהמזון שלנו. יש חיידקים כאלה גם במעיינות ובארות – אבל אנחנו מטהרים אותם עם כלור. אז אין לנו כולירה, אבל גם לא בי-12. כשאנחנו אוכלים מזון מהחי, הוא מגיע כ"עסקת חבילה" עם כל כך הרבה דברים מזיקים: סידן מחלב מגיע עם המון הורמונים, חלבון מחזיר או פרות מגיע עם המון שומן, ויטמין בי-12 מביצים מגיע עם המון כולסטרול, כי כדי לספוג כמות מספיקה שלו צריך לאכול 200 ביצים ביום וגם אז, התוסף המלאכותי נספג הרבה יותר טוב בגוף".

 

'It's your lucky day. I just went vegan.'

'It's your lucky day. I just went vegan.'

מילדות אמרו לנו שלשתות חלב זה בריא ונותן כוח לעצמות

"מוצרי חלב מזיקים לנו מאוד. אנחנו אמנם יכולים לקבל מהם סידן, אבל גם שומן רווי שחוסם לנו את כלי הדם והמון אלרגנים. בחלב יש גם מוגלה ואנטיביוטיקה, צואה והורמונים – יש אפילו מחקרים שעוסקים בשאלה עד כמה עטינים מודלקים משפיעים על טעם החלב. חלב זה מזון נהדר לעגלים, והם באמת משמינים וגדלים בעזרתו במהירות. אם אנחנו רוצים להשמין במהירות גדולה חלב יכול להיות מזון לא רע. מקורות מצוינים לסידן הם, למשל, קייל, ברוקולי, בק צ'וי, ירקות ירוקים נוספים ממשפחת המצליבים. הסידן מהם נספג פי שניים טוב יותר מסידן שמגיע מחלב, ויש בו גם ברזל וויטמין K  שמחזק עצמות.

על איזה ירקות אסור לנו בשום אופן לוותר?

"על ירקות ירוקים ממשפחת המצליבים כמו כרוב, ברוקולי, כרוב ניצנים ובעיקר קייל, שהוא ממש ירק-על מלא בוויטמינים, מינרלים וסיבים; על בטטות, שהן החטיף האהוב עלי, ובחורף אני אפילו צולה אותן זמן קצר במיקרו, מניח בכיסי המעיל כדי להתחמם וכשהן מתקררות מכרסם אותן בהנאה; ועל קטניות. הרבה דיאטות אופנתיות מתעלמות לגמרי מקטניות, אבל בכל המחקרים שבדקו את התזונה של אוכלוסיות מאריכות חיים, גילו שהם אוכלים קטניות לפחות שלוש פעמים בשבוע בכמות של יותר משתי כפות ביום. היפנים אוכלים סויה, טופו ומיזו, השוודים אוכלים שעועית שחורה ואפונה ואנשי הים התיכון אוכלים עדשים, חומוס ושעועית לבנה. "

 

אפשר לצרוך את הירקות שלנו גם קפואים או משומרים?

"מזון תעשייתי תמיד פחות מומלץ ממזון טרי, אבל מאחר שחשוב מאוד שיהיה לנו נוח, קל, נעים ולא יקר מדי לאכול בריא, אפשר לקנות שעועית בקופסא, ירקות ופירות טריים, ירקות קפואים ואפילו סוגים של אוכמניות, פטל וגרגרים קפואים. "

 

אוכל בריא הוא גם יותר יקר, לא?

"ישנה טענה שרובנו לא אוכלים אוכל בריא, בגלל המחיר. זה מאוד תלוי איך בודקים את המחיר. בדורות קודמים מדדו מחיר לפי קלוריות – אם אתה פועל בניין את רוצה לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר קלוריות, אז אתה צורך המון סוכר כי הוא זול יחסית לשעועית. היום אנחנו כבר יודעים שיש במזון לא רק קלוריות, ושכדי שמזון יתן דלק טוב לגוף הוא צריך שיהיו בו ויטמינים ומינרלים וסיבים תזונתיים. ג'אנק פוד ובשר הם מזונות זולים יחסית לערך הקלורי שלהם, אבל בכלל מדד אחר ירקות ופירות זולים בהרבה. ב – 100 קלוריות של גבינה, עוף, סוכריות או לחם יש פחות ערכים תזונתיים מב-100 קלוריות של פירות וירקות. בירקות יש פי 20 ערכים תזונתיים מבג'אנק פוד או במוצרים מהחי. "

מה אסור לנו בשום אופן לא לאכול?

"בשר מעובד וכל מה שמכילי שומן טרנס, מזון תעשייתי שיש בו שמנים מוקשים כמו מרגרינה או נקניקיות. גם אם אתם לא עוברים לתפריט טבעוני, נסו לכלול במזון שלכם כמה שיותר ירקות (תנו להם לתפוס את רוב המקום בצלחת) ואל תקנו בשרים מעובדים או מזון תעשייתי עם המון תוספים וכימיקלים".

 

אתה כותב על ירקות שעוזרים לגוף להילחם בסרטן

"הרבה מאוד ירקות עוזרים למנוע סרטן ואפילו לעצור התפתחות גידולים ולתקן נזקים שכבר קרו. אחד הירקות הפלאיים בתחום הזה הוא תרד.  בהרבה מחקרים התברר שתרד מצטיין במלחמה נגד סרטן שד, סרטן כליות, גידולים במוח, סרטן ריאות, סרטן לבלב, סרטן ערמונית וגידולים סרטניים בילדים. במחקרים על סרטן בקיבה תרד הגיע רק למקום 17, אחרי 16 ירקות שהתגלו כמועילים יותר, אבל בציון הכללי – נגד מגוון סוגי סרטן – הוא ירק מצטיין. במקום השני – אחרי התרד – נמצא עולש העלים האדום Radicchio ."

לא כל הירקות מחסנים אותנו נגד סרטן?

"לכל הירקות יש יתרונות בריאותיים, אבל לא כולם נמצאו במחקרים כמועילים נגד סרטן. למשל גזר, מלפפונים, עגבניות ותפוחי אדמה לא. זאת בעיה, כי כשרובנו כבר אוכלים ירקות, אנחנו בוחרים את אלה שיש הם השפעה טובה קטנה יחסית. מבין הירקות הפופולאריים יותר, לסלק ולשום יש השפעה מצוינת גם נגד סוגים רבים של סרטן. אני ממליץ על רוטב שום בסלט – ושימי לב – בניגוד להרבה תרופות, הוכח ששום פוגע בגידולים סרטניים אבל לא משמיד תאים בריאים!".

יש גיל שבו מאוחר מדי לעבור לתזונה כזו?

"הגוף שלנו מדהים, אם רק נתייחס אליו יפה הוא יאפשר לנו לתקן נזקים שכבר עשינו בתזונה לקויה. גם שינויים קטנטנים יכולים לעזור – אם אכלת חמישים שנה בשר ותעברי עכשיו לצמחונות, אין ספק שתראי שיפור גדול בהרבה מדדים בריאותיים וגם תרגישי יותר בריאה. מחקרים שעקבו משל שנים אחרי אוכלי בשר שעברו לתזונה מבוססת צמחים בגיל יחסית מבוגר, הראו שאפילו אצלם יש פחות סוכרת, סרטן ומחלות לב לעומת מי שהמשיכו לאכול בשר.  זה נכון לגבי אוכלוסיות מכל הסוגים – רזים, שמנים, מעשנים, לא מעשנים. מעבר לתזונה צמחית צמצם בצורה משמעותית הופעת מחלות.

"לעומת זאת, במדינות שעברו לתזונה מערבית, כמו כפריים בסין שהפסיקו לאכול ירקות שהם גידלו ועברו לצרוך בשר מהסופרמרקט, או אצל אוכלוסיות מהגרים שהגיעו מסביבה כפרית לסביבה עירונית מערבית, שבה יש לחץ מסחרי עצום (פרסומות, המלצות תזונה שנקבעות בהשפעת תעשיית המזון) נראתה עלייה דרמטית במחלות שכולנו מכירים ושיעור התמותה שלהם מסרטן הערמונית, ממחלות לב וכלי דם ומסוכרת יישר קו עם זה שלנו".

אבל רוב הירקות שלנו מרוססים בכמויות רעל אדירות

"בארה"ב משתמשים במיליוני קילוגרמים של חומרי ריסוס, ויש להם השפעה נוראית על חקלאים. במחקרים שבהם בדקו דגימות שתן של ילדים עירוניים בני 3 עד 11, שמעולם לא היו בחווה או באזורי גידול ורק אכלו ירקות שרוססו אבל נשטפו היטב לפני שהוגשו להם, התגלה שהם ספגו כמויות גדולות של ריסוס כזה דרך המזון. אז כן, לא מספיק לשטוף את הירקות והפירות. עדיף לאכול ירקות אורגניים, שלא רוססו בכלל וגם לא טופלו בהורמונים שעלולים לגרום לנו מגוון מחלות".

זה נכון שטבעונים פחות שמנים?

"כדי לשמור על משקל תקין צריך לאכול מזון כמה שיותר מזין עם כמה שפחות קלוריות – זה פחות או יותר מתאר את רוב הירקות. אפשר לאכול מהם כמויות עצומות, לא צריך לחשוש מגודל המנה או לספור קלוריות. זה אוכל עם הרבה סיבים תזונתיים שמקטינים את תחושת הרעב שלנו ומשפיעים על חילוף החומרים. כשלא אוכלים מספיק ירקות מקלקלים לגוף את מנגנון הרעב והשובע, אוכלים יותר מדי ומשמינים הרבה יותר בקלות.

"גם טבעונים שאוכלים הרבה מאוד קלוריות משמינים פחות מהר. הסיבה עדיין לא לגמרי ברורה. משערים שאולי החיידקים בקיבה שלהם שונים או שהמיטוכונדריה שלהם שורפת אנרגיה יותר מהר. לאחרונה יש מחקרים שמצביעים על כך שהסיבים שנספגים בגוף לא רק מתרוקנים לאט מהקיבה אלא גם מאכילים את החיידקים שלנו, כמו פרוביוטיקה, אנחנו מאכילים את החברים הקטנים שעוזרים לנו לאכול פחות ונותנים לנו תחושת שובע".

אז למה אנשים כל כך מהססים לעבור לטבעונות?

"כי הרופאים שלהם לא ממליצים להם על זה וממהרים לחלק להם תרופות במקום ללמד אותם לאכול בריא. חלק מהרופאים בכלל לא מודעים לאפשרות להילחם בעשרות מחלות באמצעות תזונה, וחלק מהרופאים עצלנים או אפילו מתנשאים. לפני חמישים שנה רופאים גם לא אמרו לאנשים לא לעשן, הם הניחו שאם המטופל אוהב לעשן הוא לא יסכים לוותר. ככה הם חושבים היום על מזון מהחי. לכן הם אומרים 'תאכלו בשר אבל לא הרבה' במקום להגיד בכנות: 'זה מזיק, אל תאכלו בשר'".

יש היום תרופות נפלאות שיודעות לעשות מה שסלט שלם לא יודע…

"זה לא נכון. הפרסום והכסף שחברות התרופות משקיעות גורם לנו לחשוב שהתרופות נורא יעילות. סקרים מגלים שאנשים מייחסים לתרופות פי 20 יותר תועלת ממה שמראים הנתונים. אני חושב שעדיף לטפל במקור הבעית: לנקות את הגוף באמצעות תזונה בריאה ולהפסיק להכניס לתוכו עלים. זה יותר בטוח, יעיל וזול – המחלות שלנו אינן בלתי נמנעות אם נאכל כראוי. "

טבעונים יכולים לחיות בלי תרופות בכלל?

"כשאוכלים מספיק ירקות, פירות, קטניות ואגוזים, הגוף מתפקד הרבה יותר טוב והמחלות הנפוצות האלה בכלל לא מתעוררות. אחד המחקרים הכי מדהימים בדק מה קורה לאנשים שאוכלים מספר _עד 8) אגוזי ברזיל ביום. רמות הכולסטרול של הנבדקים השתפרו כמעט מיד. הכולסטרול הרע ירד תשע שעות אחרי האכילה בעשרים נקודות. אפילו תרופות לא פועלות על כך מהר, וזה עוד לא הכול –למרות שלא המשיכו לאכול אגוזי ברזיל, אחרי חודש רמות הכולסטרול הרע עדיין היו נמוכות, ורמת הכולסטרול הטוב עלתה. זה לא נראה מציאותי נכון? ובכן, אפשר לחכות שיהיו עוד מחקרים שיחזרו על התוצאה הזו ובינתיים לפקפק, אבל אני אומר – מה יכול להיות? אני ממליץ לאכול אגוזים עד שיוכח אחרת."

אפילו לא תרופות נוגדות חרדה ודיכאון – שנדמה שכולם לוקחים?

"אני מדיף להילחם במצבי רוח ודיכאונות באמצעות תזונה ופעילות גופנית.  אצל מי שאוכלים תזונה מבוססת ירקות לפחות שלוש פעמים בשבוע, יש 50% פחות סיכוי לדיכאון לעומת אנשים שבכל שאר הנתונים מנהלים אורח חיים דומה, אבל אוכלים מזון מהחי. כל המחקרים מראים שהפחתה במזון מהחי מקטינה את הסיכוי ללקות בדיכאון. מנגד יש רשימה של מזונות שמעכבים את הירידה ברמות הסרטונין במוח, ממש כמו שעושות התרופות הפופולאריות, אבל בלי תופעות הלוואי: קינמון ואורגנו. נכון, קשה לאכול כמויות גדולות של תבלינים כאלה, אבל אפשר לאכול תותים (Berries) מסוגים שונים, קייל, ענבים, תה ירוק ובצל וגם זרעים כמו שומשום וגרעיני חמנייה. הם משפיעים על הביולוגיה של המוח, משפרים את מצב הרוח ולא מזיקים. על פי מחקרים, מי ששילב אותם במזון ונמנע מאכילת בשר חווה שיפור משמעותי בסוגים שונים של חרדה, כולל חרדה חברתית, תוך שלושה שבועות".

 

שיא האופנה בתחום הטבעונות זה לאכול רק מזון לא מבושל, רו-פוד, מה דעתך?

"חשוב לאכול ירקות טריים וגם מבושלים. יש כאלה שמועילים יותר בצורה טרייה ואחרים כמו גזר, סלרי, שעועית ירוקה וכדומה טובים יותר אחרי בישול. יש גם ירקות כמו בצל, ארטישוק וסלק שכמעט לא משתנים בבישול. כדי לא לאבד חומרים נוגדי חמצון, השתמשו במיקרוגל. אל תרתיחו ואל תבשלו בסיר לחץ. אפשר לאפות ירקות אבל אני ממליץ לא לטגן וממש לא להשתמש בטיגון עמוק, כי הוא משפיע על החלבונים ומקלקל את הערכים התזונתיים של הירק."

 

כצרכנית תקשורת, נדמה לי שהמחקרים משתנים והמדענים משנים את דעתם כל יומיים

"יש באמת הרבה מחקר מדעי שקשור לתזונה, אבל מי שעוקב באמת ולא רק מחפש כותרות רואה שיש עקביות ויש מגמות ברורות. הידע מצטבר ומתבסס. בדיוק בגלל זה אני סוקר מדי יום (בעזרת 15 תחקירנים) את כל המאמרים הכי חדשים ומעדכן באתר שלי. קריאה מעמיקה וניתוח נכון בהחלט מצביעים על כך שיש יותר ויותר עדויות לנזקים באכילת מזון מהחי וליתרונות והתועלות באכילה מבוססת צמחים".

 

 

והנה הפן המעשי של כל השיחה הזאת:

 

הכי חשוב – לדברי גרגר:

  • לאכול צמחים לא מעובדים – שעועית, קטניות, תותים ופירות אחרים, ירקות מצליבים, ירקות ירוקים, זרעים, אגוזים, כמון, דגנים מלאים.
  • להפחית במזונות מעובדים צמחיים ובמזונות מהחי.
  • לא לאכול בכלל בשר מעובד.
  • אכלו מגוון גדול של ירקות שונים, כדי לקבל את התועלת שיש בצמחים שונים.
  • אל תוותרו על: קייל ברוקולי, תותים, זרעי פשתן, הל, כורכום, זעפרן, תה ירוק, שום.
  • אכלו לפחות  שלוש מנות ביום של ירקות ירוקים ומנה אחת של אגוזים.
  • אם אתם קונים שימורים, למשל שעועית, בחרו בזו שאין בה תוספת מלח.
  • אם אתם קונים פירות יבשים, בחרו את אלה ללא תוספת סוכר.
  • אם אתם אוכלים אשכוליות, ספרו על זה לרופא, כי אשכוליות מתנגשות עם הרבה תרופות נפוצות.
  • שתו בעיקר מים.
  • העדיפו מי ברז ולא מים מבוקבקים, ואם הטעם לא נראה לכם הוסיפו פיסת פרי או עשב תיבול כמו מנטה.
  • קפה, בכמות מתונה דווקא מועיל (למשל לדלקות כבד), אבל בלי חלב (לא, תחליפי חלב הם לא עניין בריא אלא תעשייתי).
  • התעמלו, אפילו התעמלות קלה, לכו ברגל במקום לנסוע, עשו משהו כדי להזיז את הגוף.

 

 

 

גרגר מסביר: איך לעבור לתזונה בריאה

 

  • נסו להכין מזון שאהוב עליכם, בגרסה בריאה יותר. אוהבים פסטה? עברו לפסטה מקמח מלא והוסיפו ירקות לרוטב.
  • חפשו תחליף צמחי: החליפו בשר טחון בצ'ילי בשעועית. השתמשו באותם תבלינים ובחמישה סוגים של שעועית כדי לקבל מרקם נעים.
  • נסו לאכול ירקות שעוד לא טעמתם.
  • חפשו מתכונים שונים וגוונו. אל תאכלו בכל יום אותו דבר, כדי שלא ישעמם לכם ולא יימאס לכם.
  • השליכו את הג'אנק פוד מהבית. קחו בחשבון שעם המעבר לתזונה מבוססת צמחים הטעם שלכם ישתנה ולא תוכלו לסבול טעמים עזים של מזון תעשייתי.

 

הרבה או מעט? ההמלצות של גרגר:

  • הרבה: עלים, קייל, ארגולה, קולורבי, צנוניות, כרוב אדום, לפת, גרגר נחלים, סלק, תרד.
  • הרבה: אגוזים: זהובים וחומים, אפשר לכתוש בבלנדר או במטחנת קפה או לקנות טחונים.
  • במידה: כורכום, שיש לו אמנם יתרונות בריאותיים רבים, אבל גם עלול לעורר כאב אצל מי שסובלים מאבנים בכיס מרה. יותר מדי כורכום – סכנה לאבנים בכליות.
  • מעט: ג'ינג'ר (זנגוויל), אם את בהיריון. הגבילי את צריכת הג'ינג'ר ל – 20 גרם ביום (4 כפיות ג'ינג'ר טרי).
  • מעט: הגבילו שימוש בזרעי פרג ובאגוז מוסקט לתיבול בלבד

 

  • אכלו רק דגנים מלאים, וכדאי יותר לאכול אותם בצורתם המקורית ולא אחרי עיבוד (כמו לחם או פסטה).
  • למי שאין רגישות לחיטה אין סיבה לצרוך מזון נטול גלוטן, לא יהיה בזה שום יתרון.
  • כדי לדעת איזה מוצרים מחיטה מלאה לקנות, בדקו את היחס בין פחמימת לסיבים תזונתיים. אם הוא עולה על 5 (נניח 30 גרם פחמימות ו – 3 גרם סיבים, היחס הוא 10)  – ותרו.

 

  • הראיון עם ד"ר מייקל גרגר פורסם בשבועון "לאשה".