אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה

 

צילום: גל חרמוני

יעל ישראל מעזה לכתוב על דברים שרובנו מפחדות אפילו לספר לעצמנו. היא כותבת על מחלות נפש במשפחתה, על הזנחה של ילדים, על קשרים חולניים מאוד בין הורים לילדיהם, על התעללות נפשית, מילולית "מתונה" ותוצאותיה הנוראות, על הכמיהה המכאיבה לאהבה ועל החרדה העצומה ללדת ילד, שיישא בתוכו את המחלות והמכאובים האלה. את רוב הכתיבה הזו היא עושה בבלוגים שלה, בשפה ישירה שאינה מאפשרת משחקי מחבואים. אולי משום כך "אימא ואני בבית המשוגעות", הרומן החדש שלה (הרביעי במספר) שואב יותר מקודמיו מתוך חייה האישיים וההיסטוריה המשפחתית שלה. היא מספרת את סיפורה של צעירה שמגדלת ילד מעוות, "המפלצון" היא קוראת לו בספר ולעתים "פוחלץ" או "חתלתולי", מבקרת את אימא שלה, המאושפזת, כותבת מכתב ארוך לאבי בנה שנטש אותה ולאימא שלו, החולנית לא פחות, ומנסה להתנהל כשעל גבה משא כבד של משפחתיות בעייתית. ישראל אינה הצעירה הזו, בוודאי לא ב-100%, אבל אין בספר רגע של מכאוב, או ייאוש או התפכחות או כוח שהיא לא חוותה על בשרה.

יעל ישראל היא עורכת ספרים וכותבת פורייה מאוד. לפני "אני ואימא בבית המשוגעות", שזכה השנה בפרס איגוד הסופרים, היא פרסמה את "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד"), סיפור על שתי ילדות בתל אביב של שנות השבעים (שנלמד בקורסים של ד"ר רוני הלפרן באוניברסיטת תל אביב); את "סוף סוף רומן" (חרגול), על אלמנה צעירה בתל אביב העתידנית מוכת האסון; את קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה" (עם עובד) וגם רומן מכתבים שכתבה עם נולי עומר ופורסם בהמשכים ברשת. משך שנים היתה מבקרת הקולנוע של "על המשמר" ז"ל, הייתה ממקימי כתב העת לספרות "שופרא", ממיסדות הבלוגיה לסופרים ומשוררים "בננות" וכותבת פעילה באתר היוקרתי "רשימות". שם, ברשת, היא החלה לפני כשלוש שנים לפרסם רשימות אוטוביוגרפיות על אחותה הסכיזופרנית שמעולם לא טטופלה כראוי והפכה את חיי כל קרוביה לגיהינום, על סבלם של בני המשפחה של נכי נפש, על אחותה שהייתה אישה מוכה, על אהובה שמת מסיבוכים של סוכרת ועל אביה, אליו הייתה קשורה מאוד, ומת גם הוא, וקודם שפגש את אימה היה נשוי לאישה אנדרוגינית, שגודלה כאישה אך היו לה אברי מין זיכריים כלואים, על החלטתה שלה לא ללדת ילדים, ועל התינוקות שנולדו לאחותה החולה, שאחד מהם, שחור עור (בנו של רקדן אפריקאי שגורש מהארץ אחרי שהכה אותה) נמסר לאימוץ ואת השנייה יעל עצמה, שהייתה רק בת 12, גידלה בפועל. אה, כן, והיא גם בת 50, חיה (לבד) ברמת אביב ומגדלת חתולים.

את הביוגרפיה המאוד לא פשוטה הזו ישראל מתרגמת ליצירה ספרותית סוחפת מאוד. היא עושה זאת בשפה מיוחדת מאוד, לא מתנחמדת ולא תמיד קלה לעיכול: תערובת של סלנג, ישירות בוטה, זרם תודעה מפותל ונאיביות מכמירת לב. הגיבורה שלה משייטת איכשהו בתוך ים סוער של מצוקות, ובכל זאת שומרת על חוש הומור ומבט אירוני מפוכח. היחסים שלה יתר הדמויות, החל במאהב הקשיש הרופס קירשנלקר, דרך הפסיכולוגית שלה, חברותיה למעון הנערות, אימא שלה שלא ברור אם היא משוגעת או מתחזה לכזו, והילד החריג שנולד לה, לא תמיד קלים אבל תמיד מרגשים. "ידעתי תמיד שהסיפור המטורף של המשפחה שלי ייכנס לאחד מספריי", היא מודה. "כתבתי את הספר במשך הרבה שנים והיה לי קשה איתו מאוד. במשפחה שלי היו תמיד סודות גדולים. אני לא יודעת איך קרה שאני פתאום מדברת על זה. אני גם חוטפת הרבה ביקורת על הדיבור הישיר והגלוי שלי  – קוראים כועסים שאני מעזה לחשוף ככה אנשים אמיתיים. אמא שלי בת השמונים ומשהו לא ממש מחוברת למציאות והיא בבית אבות, אבא שלי מת מזמן ואחותי החולה לא קוראת את מה שאני כותבת.  אני חושבת שאם הם היו צלולים ובחיים היה לי יותר קשה והייתי נמנעת מלפרסם".

בכתיבה שלך יש הרבה חשיפה אישית. אני קוראת אותך ואני מתפעלת מהיכולת שלך להיות כל כך כנה

"תמיד הייתי כזו שרוצה לדעת, להבין את עצמי. אם משהו לא ברור לי אני חופרת וחופרת. עשיתי במשך השנים הרבה עבודה, שאפשרה לי להיפתח ולא להתבייש בשום דבר. ככל שאני מדברת, כך אני מרגישה יותר טוב עם עצמי. כשאני כותבת על הזוועה שהייתה בבית משום שאבא שלי, שהיה רחמן גדול, סרב לאשפז את אחותי אני גם תוהה האם הוא צדק או לא, משום שיש לי גם דודן סכיזופרן שכן אושפז, ובימים ההם היחס אל נכי הנפש היה אחר, והוא היה חוזר משם מלא סימני מכות כחולים, היו קושרים אותו, התרופות החזקות גרמו לו לאבד צלם אנוש. אז אני מבינה שהברירות שעמדו בפני הורי היו קשות, אבל אני מרגישה שאני חייבת גם לספר כמה נורא היה לגדול ככה, כשהניסיון להגן על הילד החלש גרם להם להזניח את הילדים האחרים. אני יצאתי מזה אדם מתפקד, אבל כמו שכתבתי, הייתי שמחה יותר לא להיוולד. זה לא מפני שיש לי כוונות להתאבד, אלא מפני שלפעמים הכאב הנפשי כל כך כבד שקשה לשאת אותו".

ולמרות הכול יש לך חיים מלאים ואת כותבת המון

"נכון. אף פעם לא הייתי באי עשייה. לא משנה מה מצבי הנפשי, אני עובדת. שנים הייתי מבקרת קולנוע, נסעתי לחו"ל, הייתי בפסטיבלים אבל בפנים יש גרעין של כאב, שהיה מעדיף לא להיות בכלל. "

זה לא משהו שמשותף להרבה אנשים רגישים ויוצרים?

"אני מוקפת יוצרים ואף אחד מהם לא אומר את זה, גם כאלה שיש להם תיקים כבדים על הראש, כולם מודים שבעצם הם שמחים שנולדו. שמעתי את יהודה פוליקר אומר את זה בראיון, אבל הוא היחיד. כמוני, הוא גם לא קיבל ויטמינים נפשיים, וכמוני גם הוא יצא מתפקד ויוצר, אבל לא מסתיר את הריק הנורא שבפנים".

 

אולי כהמשך ישיר לתחושות האלה, ישראל החליטה לא ללדת ילדים. היא כתבה על זה לא מעט. במילותיה שלה, היא החליטה "לנתק את שרשרת הסבל". הילד המפלצתי שבספר, המזעזע את כל רואיו וכמעט אינו מתפקד או מתקשר, הוא מבחינתה הביטוי לכל הפחדים שמונעים ממנה ללדת ילד משלה. "זה לא שאין בי אהבה לתת", היא מסבירה. "את האחיינית שלי, שהיא היום בת 39, אני גידלתי והייתי בעצמי ילדה קטנה. אימא שלה לא תפקדה ואימא שלי, שהיא אישה מאוד מוגבלת נפשית וקרה מאוד, ועברה התעללות מינית בילדות, ניהלה איתה יחסי סימביוזה איומים, כך שלא הייתה לי ברירה. אהבתי אותה מאוד. אני אישה חמה מאוד. קיבלתי המון חום מאבא שלי, אבל החלטתי שאישה עם רמת החרדות שלי, לא חייבת לגדל ילדים. גדלתי בבית שהחרדות שלטו בו. אסור היה לנו לרדת למטה שמא נידרס או נאנס או יקרה משהו נורא אחר. ידעתי שאין מנוס ואני עלולה להעמיס את זה גם על ילד שלי".

את מדברת על אבא שלך כעל העוגן הנפשי שבזכותו שרדת. גם הוא עבר חיים לא קלים

"הוא היה רק בן עשרים, בחור פרסי עני צעיר בשנות השלושים בירושלים שהוצע לו שידוך עם אשכנזייה בלונדית, והיא מצאה חן בעיניו. אבל אז התברר שהיא בעצם זכר, שיש לה אברי מין זכריים חבויים ורק גידלו אותה כנקבה. מין אינטר-סקס כזה. הוא אפילו גם לא רצה להתגרש והציע לה לעבור ניתוח שייצור לה ואגינה, ניתוחים שכבר אז היו בראשיתם. אבל היא פחדה, והוא כמעט הסכים לוותר על ילדים אבל לא על יחסי מין. אחר כך שנים הוא היה לבד, ורק בגיל 30 נישא לאימא שלי. הוא היה צורף שעשה חיל כלכלית, והיה איש חם ורגשי מאוד, אבל כמעט לא היה בבית כי הוא עבד המון".

אז מה עזר לך לשרוד?

"אחותי האחרת, שלומית, שמבוגרת ממני בשש שנים. היא הייתה ההצלה שלי, כי אבא שלי שמאוד אהב אותנו היה עסוק רוב הזמן, ואימא שלי לא יכלה להתייחס אלינו, אז אחותי גוננה עלי ובילינו יחד שעות. עד היום אנחנו קשורות מאוד. גם היא החליטה לא להביא ילדים לעולם. "

לא היו אנשים מבחוץ שחלקת אתם את מה שעבר עליך? חברות?

"מה פתאום. רק בגיל 20 הייתי מסוגלת להגיד שיש לי אחות משוגעת, אבל גם אז הייתי אומרת ופורצת בצחוק. לקח זמן עד שהצלחתי להתייחס גם לכאב. הייתי פעם בטיפול של ייעוץ הדדי, שבו מדברים עם בן זוג וכל אד מקשיב לדבריו של האחר, ופתאום עלה בי זיכרון מגיל שנה וחצי או שנתיים, תמונה כזו, שהייתה מלווה בתחושת בדידות קשה מנשוא. אימא שלי הרי אמרה לי שהיא לקחה גלולות מיוחדות שיזרזו את הווסת, כי היא לא רצתה אותי והיא קיוותה שככה לא יוולד לה תינוק."

את חושבת שהביוגרפיה הזו מנעה ממך לקיים זוגיות?

"היו לי בני זוג. עם אחד מהם גם חייתי שבע שנים, אבל הוא חלה ומת. בבסיס אני חושבת שאני אדיפלית, ולנשים כמוני קשה למצוא גבר להתאהב בו כי הן מחפשות מישהו שידמה לאבא המיתולוגי".

מתי התחלת לכתוב?

"בגיל הנעורים. התחלתי לפרסם בגיל 23 ומאז אני כותבת בלי הפסקה. כשהתחלתי לכתוב ברשת, מצאתי את עצמי נוגעת בכל הנושאים האלה. לקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שזו החוויה הטראגית המכוננת של חיי, שזה מה שיצר אותי. את הספר הזה התחלתי לכתוב לפני עשר שנים. זה לא בא בקלות. לקח לי זמן למצוא את הקול של הספר הזה, להפסיק לערוך את עצמי שוב ושוב, לפנות זמן לכתיבה, הרי אני כל הזמן עוסקת לפרנסתי במילים".

הגיבורה שלך לעולם לא מאבדת את ההומור

"במובן הזה היא ממש אני. אני תמיד צוחקת ויודעת ליהנות גם כשיש עלי עומס. אני לא יודעת איך אני מצליחה. היה כבר מבקר שכתב שזה לא אמין שמישהי שיש לה חיים קשים כל כך, מדברת במין "היפר" כזה, אבל אני באמת כזו. ההחצנה היא דרך ההתמודדות שלי, וגם הסרקזם והאירוניה".

הכתיבה היא עבורך סוג של תרפיה?

"להפך. כשאני כותבת פוסט זה לוקח לי עשר דקות ואני מרגישה שחרור גדול, אבל כשאני כותבת פרוזה, אני חוצבת וחוצבת מתוך עצמי ולפעמים זה עינוי נורא. כבר כמה שנים שאני דוגרת על ספר נוסף וגם בו אני מחטטת בכל הפצעים של המשפחה. זה יהיה ספר עוד יותר ריאליסטי. זה כואב, אבל זה הכרחי בעיני, כי זאת דרכי לשרוד. הכתיבה היא סוג של שסתום שקצת משחרר ממני לחץ, אבל לא מרוקן את הכאב לגמרי, אפילו לא מתקרב לזה".

 * אל הבלוג של יעל ישראל ב"בננות" אפשר להגיע מכאן

* לבלוג שלה ב"רשימות" אפשר להגיע מכאן

* הכתבה התפרסמה במוסף הספרים המשובח של לאישה.