הבחירה בחיים בלי ילדים נחשבת, עדיין, בארץ, לבחירה חתרנית. זה במקרה הטוב, כשנשים (וגברים) המעדיפים את אורח החיים הזה לא מתויגים כסוטים, פגומים, אגואיסטים או סתם נכים רגשית. למה החברה שלנו מייצרת כל כך הרבה לחצים (וכל כך מעט מחשבה) בכל מה שנוגע להורות או אל-הורות? ומתי תחזור האופציה הזו להיות בחירה אישית?
אורנה דונת. צילום: תמי אבן
דווקא אליזבט גילברט, מחברת רב המכר הבינלאומי "לאכול, להתפלל, לאהוב" סיכמה את זה יפה: "יש נשים שנולדו להיות אימהות, אחרות צריכות להיות דודות ויש נשים שלא צריכות להיות בסביבת ילדים בכלל. כל אחת צריכה להודות בכנות לאיזו קבוצה היא משתייכת, כי אחרת זו יכולה להיות טרגדיה נוראית". אורנה דונת, שראיינה עשרות (א)נשים שבחרו לא ללדת ילדים הגיעה למסקנות דומות. המחקר שלה, היא אומרת, התמקד בבחירה שאינה שגרתית בארץ, לחיות ללא ילדים, אבל למעשה הוא עוסק גם בהורות. הוא מציב מעליה סימן שאלה גדול, ומאתגר את האמונות והמיתוסים הכי מקודשים בחברה הישראלית. דונת אינה מנסה לשכנע לא ללדת, רק לעודד בחירה חופשית.
"ממני והלאה" (ידיעות ספרים) הוא סיכום המחקר של דונת לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. הוא נולד מתוך הבחירה האישית שלה שלא ללדת, אבל נכתב בפרספקטיבה רחבה בהרבה. דונת ראיינה גברים ונשים, סטרייטים, שגדלו במסלול הכי שיגרתי ומקובל, וסביבתם (ולעתים קרובות גם הם עצמם) ציפתה שיקימו משפחה ויעמידו צאצאים. באמצעות הראיונות האלה, ומעקב אחר פורום אינטרנטי של נשים שאינן מעוניינות לגדל ילדים, היא בודקת את הגורמים שהצמיחו את האמביוולנטיות כלפי הולדת ילדים, את התעמולה בעד, את הציפיות העצומות לאושר וסיפוק ומימוש עצמי באמצעות הורות ואת ההתפכחות שלעתים מגיעה יחד אתה וסיבות רבות נוספות לבחירה במה שהיא מכנה "אלהורות".
את מרואייניה היא בכל רחבי הארץ,לא רק בלב תל אביב. רבים מהם סיפרו לה שכשסיפרו למשפחה וחברים על ההחלטה לא ללדת ילדים, הרגישו כאילו שהם יוצאים מהארון. הם נתקלו בעוינות, רחמים, זלזול, יש מי שראה בהם חולי נפש, סוטים, פגומים וגם מי שנתקלו באמירה "תחיו איך שבחרתם אבל למה לעשות מזה רעש?". הספר שלה הוא בעיניה עוד צעד שנותן לגיטימציה לבחירה שלא ללדת, ומאפשר לדבר עליה בגלוי. "יש אנשים שהבחירה באלהורות לא חשפה אותם ללחצים כבדים, אבל הם לא הרוב. עדיין יש צורך גדול לדבר על הנושא,להציף אותו, להשמיע את הקול שמשך הרבה שנים בכלל לא נשמע בחברה הישראלית."
דונת היא בת 34, גדלה ברמת השרון ומתגוררת בתל אביב. יש לה אחות אחת ושתי אחייניות, והיא עצמה חולקת את חייה עם בן זוג, אדריכל במקצועו, שכמוה, אינו מעוניין בילדים. "אני זוכרת את עצמי בגיל 16 משוחחת עם חברות על הולדת ילדים ויודעת בוודאות שזה לא משהו שאני רוצה. הן דיברו על חלום שאני הרגשתי כלפיו זרות. זה מאוחר יחסית. אני מכירה אנשים שהידיעה הזו ליוותה אותם מגיל הרבה יותר צעיר. "
זה מפתיע. האפשרות לא להיות הורים לא כל כך דוברה כשגדלת פה. בספרות, בקולנוע, אדם בלי ילדים נתפש תמיד כדמות טראגית
"אנשים ללא ילדים מצוירים ברוב המקומות כעריריים, בודדים, עצובים, משוגעים. כנערה לא חשבתי על זה. לא ידעתי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני, לא חשבתי מה הסטריאוטיפ, דיברתי מהבטן, מתוך ידיעה פנימית עמוקה".
ובמשך השנים לא הרגשת לחץ מבחוץ ללדת ילדים?
"היו דיבורים, אבל לא לחצים ששיבשו את הדימוי העצמי שלי או את אורחות חיי. הרבה אנשים במחקר שלי מתארים לחצים דורסניים, הצקות בלתי נפסקות. חלק אפילו ניתקו את הקשר עם המשפחה כי לא יכלו לעמוד בזה. היו אחרים, בעיקר נשים, שהמשפחה איימה לנשל אותן אם לא ילדו ילדים, שספגו אמירות פוגעניות ומעליבות נורא, ויש כאלה שהמשפחה שלהם מפעילה לחץ פשוט מדאגה, מחשש שיהיו בודדים".
ההחלטה הזו לא הקשתה עליך ליצור זוגיות?
"הנושא הזה עלה אצלי בשיחות די מוקדם, ותמיד הנחתי הכול על השולחן. בכל מפגש חדש עם גבר הדיבור הוביל לשם די מהר. היו כאלה שהסתקרנו, שחקרו אותי לגבי הבחירה הזו, אבל אף אחד לא נרתע, הזמין חשבון וטס החוצה לברוח מהמוזרה הזו שיושבת איתו".
אני מניחה שרוב חברותיך בחרו כן ללדת
"לרוב מוחץ יש ילדים. הן עשו בחירה אחרת בחיים שלהן, אבל אנחנו נפגשות ומדברות ומערכת היחסים שלהן עם הילדים מעניינת אותי מאוד. כל הנושא המשפחתי מרתק אותי, כי זה המקום שמעצב וקובע מי אנחנו, ומעניין אותי מאוד לבדוק את המיתוסים שקשורים במשפחה, ואיך הם עומדים מול המציאות שבה יש הורים נוטשים והורים מתעללים, ואנשים שילדיהם לא נמצאים בקשר איתם".
לכאורה מצפים מאישה שלא רוצה להיות אימא, שתשנא ילדים
"אני לא שונאת ילדים ויש אפילו ילדים, כמו הבנות של אחותי, שאני מאוד אוהבת. אחד הסטריאוטיפים הכי מקוממים אומר שמי שלא רוצה להיות אם אין לה את סט התכונות ההומאניות, ההקשבה, ההכלה, האמפטיה. זה בדיוק להפך. יש הרבה נשים שיש להן את כל היכולות האלה, ודווקא בגלל שהן מבינות מה זה תובע, הן לא רוצות ילד, אבל הן יכולות להיות אימהיות מאוד כלפי אנשים אחרים, כלפי הסטודנטים שלהן, כלפי ילדים של אחרים, כלפי בעלי חיים. בהרבה מקרים הבחירה לא לגדל ילד לא קשורה לחיבה לילדים. היא קשורה לרצון לחיות חיים אחרים, בלי לקחת אחריות על אדם אחר, רצון לחופש, חרדה מהעולם הזה ואי רצון להביא לתוכו עוד אדם".
הרבה נשים שאינן אימהות מרגישות שמטילים ספק בנשיות שלהן
"בארץ מקובל לראות במי שלא גידלה ילדים מישהי שלא מימשה את נשיותה, שיש לה חיים ריקים, שהיא לא מתבגרת, אגואיסטית ואפילו חולת נפש. התפישות האלה כל כך חזקות שנשים רבות מפנימות אותן. אלה שבוחרות לא ללדת משלמות את מחיר הדימוי הזה. הן עושות את זה מתוך מודעות לכך שאלה החיים שהן מעדיפות לחיות – יש להן לעתים קרובות חיים מלאים מאוד, הן לוקחות אחריות בתחומים אחרים לגמרי, הן בוחרות את מה שבאמת מתאים להן ויכול להיות שהתדמית שלהן תשתנה אם נדבר על זה יותר ויותר".
בארץ התגובות לבחירה הזו קשות יותר מבאירופה
"כן, אנחנו בסוג של פיגור אחרי אירופה, כמו בהרבה נושאים אחרים. יש בטח מי שיתפלצו לשמוע שאני חושבת שהתפיסה שרואה בחיים בלי ילדים סגנון חיים לגיטימי תגיע גם לכאן בעתיד… ההיסטוריה שלנו ספוגה פחד מחידלון, הילדים מסמלים את הנצח, את המשך המסורת. החברה הייתה רוצה שנראה ילדים רק כמקור אושר ענק. אנשים עדיין מתקשים להודות שיש מורכבות בגידול ילדים, רגשות מעורבים, שלפעמים זה קשה מאוד ומסתכל ולפעמים זה לא מגשים את כל הציפיות שנתלו בזה. הרבה שנים צבעו את הנושא הזה בוורוד בלבד, ורק בשנים האחרונות יש כותבות שצובעות את ההורות בקשת של צבעים ומדברות גם על המחירים שהאימהות גובה מהן".
אני מניחה שיש לא מעט נשים שלא רצו ילדים ובכל זאת ילדו אותם,כדי להתיישר בהתאם לנורמות
"יש הרבה כאלה, וגם הרבה שפשוט לא חשבו על הנושא והלכו בתלם. מי שלא רצו ולא ילדו הן אלה שיש להן משאבים לשחות נגד הזרם. ברוב המקרים זו לא הייתה הכוונה. זו הייתה בחירה אישית, לא רצון למרוד, והן מצאו את עצמן בלית ברירה מתמודדות עם התגובות של החברה".
כי ההחלטה שלהן נתפשת כמעשה לא טבעי
"אי אפשר היום לדבר על טבעי ולא טבעי, כל נושא ההולדה והפריון הוא תלוי תרבות. מעורבות בו כל כך הרבה טכנולוגיה, אמצעי מניעה, שיבוט, הפריות מלאכותיות, שאיבת ביציות. אפילו התנהגות אימהית היא לא עניין משותף לכל התרבויות והיא מאוד תלויה בהיסטוריה".
בשנתיים האחרונות דונת שקועה במחקר הבא שלה. היא כותבת דוקטורט על הורים לילדים, המתחרטים על בחירתם ללדת. הטאבו שהיא מנסה לפרק שם גדול, נפיץ ומפחיד הרבה יותר. כשאני מבקשת אותה להעריך האם החברה הישראלית תוכל אי פעם בעתיד להתמודד עם הנושאים שהיא בודקת בלי מטעני הכעס, ההתנגדות וההתגוננות הנפוצים כל כך היום היא אומרת: אני מניחה שדברים לא ישתנו פה כל כך מהר. נישואים וילדים הם עדיין נושא מקודש כמעט, אבל ככל שיותר אנשים בוחרים אחרת ומדברים על זה, יש יותר סיכוי שתהיה לכל אחד התחושה שהוא יכול לבחור את מה שהוא באמת רוצה".
המדור לאיבוד קרובים 
תגובות
כל מי שהוא "מיעוט סטטיסטי" יחשב כחריג. בכל חברה.
וכל מי שמודע לכך ובכל זאת ממשיך בדרכו שלו, חייב להיות "אדם חזק", או שיהפוך מהר מאד "לאומלל"
ועוד משהו…
הלחץ החברתי החזק מאד ל"הקמת משפחה" וכמובן להולדת ילדים, נובע בעיקר, מהמסורת היהודית הבסיסית ביותר והציווי להרבות בילדים.
"המשפחה" במושגי היהדות, הוא המוסד החשוב ביותר.
גם מהמסורת היהודית וגם מפני שאנחנו אחרי הכול נהיה לנצח עם קטן מוקף אויבים, לא?
רוב ההורים לא בוחרים ולא מקדישים מחשבה לנושא, כמו להרבה בחירות אחרות שמעצבות את החיים שלהם.
רק בשנים האחרונות התחילו לדבר בחופשיות על כך שהרבה ציפיות שיש לנו מהורות אין להן בכלל סיכוי להתגשם.
על הפער בין החלומות לבין המציאות במשפחות.
ככל שידברו יותר זה יתן לגיטימיות לכל בחירה.
והאם ראית את הכתבה במוסף "הארץ" לפני כחודש? ראיינו שם שני זוגות שלא רוצים ילדים, ועוד זוג שלא רצה, עד שלא יכל, ואז מאד רצה ואז ילד. ובכך נגמרה הכתבה. במשפט "כשראיתי אותו… ידעתי שזה הדבר הכי יפה בעולם". כמה בוגר ולא מגמתי מצד העורך.
חסרו לי קצת פרטים מתוך המחקר שלה, דברים שמסקרנים אותי כמו האם יש פרופיל מסויים לאנשים שבוחרים לא להביא ילדים, מאיזה גיל נשים יודעות שאינן רוצות ילדים, ועוד שאלות, אבל שמחה שהבאת את זה. מכירה שלושה זוגות מאושרים ללא ילדים (לא בטוחה כמה זוגות מאושרים עם ילדים אני מכירה, אגב..)ואני בטוחה שגם הם ישמחו לקרוא את הראיון הזה.
רות – אני איתך. הדיבור הופך דברים לאפשריים, לפחות מחשבתית.
ורונית – אני מאוד ממליצה לך לקרוא את הספר של אורנה. היא הדגישה בצדק שהוא לא רק על אלהורות, אלא על הורות בכלל – עוזר לפענח הרבה דברים לא ברורים שנמצאים מאחורי המילים הגדולות שלעתים נדמה לנו שהן ברורות מאליהן.
למרות שאני שייך לזן שאוהב ומוליד ילדים, מצאתי את הראיון מטריד ומעלה שאלות קשות ומעיקות שחייבות להישאל ולא בטוח בכלל שיש להן תשובות מוכנות. דבר שאינו מפחית דבר מנוכחותן ומחשיבותן המערערת.
אתה צודק. והדיבור כאן אינו מעדיף אי הולדת ילדים, אלא רק תובע להסתכל על זה כעל אופציה לגיטימית.
בתור מי שהבוקר לקחה גלולת נורבלו כזאת של יום אחרי ביגלל שברגע האחרון "הישתפנה" שמע תיכנס להריון אחרי לבתים רבים, נישארת עם הדעה שאני עדיין לא רוצה ילדים, ולא מתחברת, הם מקסימים אצל אחרים.
מאחלת לך בהצלחה בכל בחירה אישית שתעשי או עשית.
תודה לאורנה דונת האמיצה והמקסימה,
זה בכלל לא קל ופשוט להעלות כזה מחקר,
לעשות ממנו ספר ולדבר בפתיחות כזו על עצמה.
תודה גם לך דפנה שכתבת עליה כל כך טוב.
חתיכת העצמה!!!
אני עם "ירח כתום" כאן מעליי. פוסט מעולה, מרתק וחשוב. המרואיינת מרתקת והראיון מרתק. נושא מאוד מורכב, גישה מאוד אמיצה. כל הכבוד לשתיכן וגם לבן הזוג של אורנה דונת. רוצה לקרוא את הספר.
לירח ולשרון – תודה. הספר של אורנה הוא בהחלט מסוג הספרים שנוגעים בנושא בצורה אינטליגנטית ויסודית. שווה.
מעניין היה לראיין אנשים בגיל 60-70 שאין להם ילדים או מתוך בחירה או מסיבות אחרות ולשמוע מהם את דעתם
בגיל כזה – שכבר ה"קריירה" לא משחקת, הצורך בחופש ובבילויים קצת ירד
האם הכמיהה לביקור של ילד או נכד אינו מעביר אותם על דעתם
מהיכרותי עם אנשים מבוגרים ללא ילדים – עולם שונה ובעיקר חשוך ומדכא
נדמה לי שזה תלוי בעוד גורמים. למשל- איזה ציפיות יש לך מהחיים ועד כמה אתה טורח לברוא לעצמך חיים ויחסים עם אנשים. אלה יכולים להיות נהדרים גם אם לא ילדת אותם. לי,למשל, יש משפחה גדולה מאוד ואני מתקשה לדמיין חשיכה מוחלטת רק בגלל שבחרתי שלא להוליד. להפך, הבחירה שלי משמחת אותי מאוד.
מזכיר לי חוויה מוזרה בברלין לפני אי אלו שנים. אני וחברת לימודים חזרנו מבילוי ושמענו צעקות מחדר המדרגות. גילינו שם שיכורה בערך בגיל 70 ומשהו. עזרנו לה לעלות לדירה – הסתבר שהיא נפלה שם ושברה את היד – הדירה היתה במצב מזעזע, בוא נאמר שהגדרת חלל בית שימוש קיבלה הרחבה כלל דירתית. הצלחנו לדובב אותה – אישה בודדה, ששני ילדיה הבוגרים חיים מחוץ לברלין, מנותקים ממנה (לך דע מה קדם למה – השיכרות והדמנסיה או ההתנכרות).
חברתי עוד הקפידה לשמור עם האישה על קשר כל עוד היא גרה בברלין (מה שרק מחזק את התגובה שלי למטה על התרומה של סינגלס לחיים קהילתיים). ככה שאין חוקים לעניין.
אני מכיר לא מעט אנשים שיש להם ילדים והם עדיין מתים מבדידות או כעס או אכזבה. זאת לא תעודת ביטוח וזה מרובה כאבים.
מסכימה עם מוריס, אלו בדיוק הדברים שמסקרנים אותי לדעת. ולגבי לחץ של החברה הפסיכית שלנו: כמי שיש לה "רק" שני ילדים, נראה לי שעד שאין לך שלושה לא עוזבים אותך פה, וגם הורים לילד אחד או שניים "בלבד" זוכים למבטים של רחמים או האשמות באגואיזם כשהם בוחרים לא להביא עוד. השאלה היא לא "האם השלישי" אלא תמיד "נו, מתי השלישי?"..
כאבא במספר ילדים בגילאים שונים – לא מבין איך בכלל אפשר לחיות ללא ילדים.
לא נתפס אצלי – לא מדבר על אשתי שכפי הנראה לא הייתה מוצאת משמעות לחייה
כן – אני אב חרדי מאושר (מפרנס את ילדיו בכבוד – גם אשתי וגם אני עובדים למחייתנו).
חלק מהעניין הוא שבאמת ילדים מספקים מוצא קל מהחיפוש אחר משמעות לחיים. אני חושד (ומעניין מה יחשבו על זה מי שבחרו באל-הורות) שדווקא כאלו שמצאו כבר משמעות לחיים בדברים אחרים הם אלו שפחות ייטו לרצות ילדים.
נהדר שאתה מאושר בבחירה שלך. אני מניחה שיש עוד כמה בחירות שעשית שיהיו אחרים שיבחרו אחרת- והמגוון הזה הוא בעיני אופטימי מאוד.
לי היה קל יותר לא ליפול לדכאונות אם היו מספרים לי כמה לגדל ילדים זה לא רק אהבה ותענוג כמו בסרטים
אצלי עניין הילדים היה ממש הכרח. ולא רק זה, הייתי צריכה ללדת בגיל צעיר. מוכרחה. רק ככה הרגשתי טוב עם עצמי. הבנות שלי הן הכח להישאר בעולם. בלעדיהן היה מצבי אחר (לא בטוח איך).
לא ברור מאיפה היה הצורך החזק הזה, אבל זה גם לא חשוב.
לא כולם בנויים אותו הדבר, ולכן לא כולם אמורים ללדת ולהוליד, או להתרגש מגידול ילדים. וכיוון שלא כולם בנויים אותו הדבר, יש גם מקרים רבים בהם אלה שהולידו וילדו מאוכזבים מאד, ולהיפך. והכל בסדר ככה או ככה.
חבל שזה מטריד אותך.
ללא קשר, איך אני מצליחה לדבר איתך?
בעבר ראיינתי את דונת לכתבה בנושא יחד עם עוד נשים שבחרו לא להביא ילדים, ביניהן פרופסור אורלי לובין, אני מאמינה בבחירה של כל אישה בדרך שלה, זה פמיניזם אמיתי בעיניי, לצערי, נוכחתי לדעת שאותן נשים פמיניסטיות לא קיבלו באותה רוח פתוחה ונאורה את הבחירה שלי באימהות. כמובן שאין אני מכלילה על כל הנשים, אבל לא מעט תל אביביות שבחרו אחרת ממני, הוקיעו אותי בשל בחירתי באימהות, בשעה שאני את בחירתן כיבדתי. לכן, אני חושבת שאם אנחנו רוצים ליצור פה חברה שמאפשרת בחירה אישית באשר היא, העדפה מינית או אל-אימהות או חד-הוריות או אפילו משפחה בנוסח הישן, צריך קודם כל לחנך לכבוד הדדי. כשזה יהיה, כולם יקבלו את כולם. וזה צריך להתחיל דווקא מאלה שמבקשים את הכבוד הזה לבחירה שלהם.
הכבוד הזה לבחירות האחרות צריך להתחיל בקרב אלה שבחרו את הבחירה שכולנו חונכנו אליה, והיא נישואין והקמת משפחה, כשאת חלק מהקונצנזוס יותר קל לקבל בחירות שונות. יפה שאת מכבדת את הבחירות של נשים אחרות, אבל זהו לא המצב הנפוץ ולא הייתי דורשת דווקא את זה מנשים שעומדות כל חייהן תחת לחץ מפני שהחליטו שלא להרות.
נדמה לי שיהיה יותר קל לכולם אם לאיהיה לנו כל כך דחוף לבקר בחירות של אחרים. אני מבינה למה המדינה כמוסד מתערבת לנו במערכת הרביה (מבינה,לא מסכימה) אבל כאנשים פרטיים צריך להיות לנו מלוא האינטרס לצמצם ככל האפשר את דחיפת האפים ההמונית זה לעסקיו של זה.
לא יודעת למה אבל תמיד תמיד היתה לי רק הערכה גדולה מאוד למי שמחליטה לא להביא ילדים לעולם. אני חושבת שזאת ההחלטה הכי 'נגד הזרם' שאפשר לקחת.
לא רואה בזה משהו לא טבעי.
live and let live
ושוב, רק הערכה!
אני איתך. והלוואי שלא ידרש לזה בעתיד אומץ.
אחד הפוסטים המרגשים שקראתי. מעבר לענין עצמו (ילדים-כן-לא)זה מעלה שאלות חשובות לא פחות על החירות האישית של כל אחת, ואחד, לעצב את חייו כראות עיניו, ובלבד שאינם פוגעים בזולת.ואגב, קראתי מחקר איפושהו לפיו אנשים החיים בגפם תורמים יותר לסביבתם מאשר אלו הטרודים בגידול ילדים, מהסיבה הפשוטה של צורך ונגישות. זה הופך להיות גורם יותר ויותר חשוב בתכנון עירוני בארצות סקנדינביה..שממילא עוקפים את כולנו ביכולת המופלאה שלהם לחיות ביחד עם הלבד.
גם התגובות שלך מרגשות, נעמה.תמיד
מעריכה ברמה גבוהה ביותר אנשים שבוחרים את דרכם במסע החיים של עצמם באופן מודע ובאופן שונה ממה שהחברה או הסובבים אותם מכתיבים. מאד מתחברת לפוסט ומרגישה שגם אני בוחרת היום באל הורות אבל מסוג שונה. בחירה באל הורות בפרק ב'. במקרה כמובן כאשר הגיל עוד מאפשר ללדת. נכון זה שונה נכון זה יותר פשוט, כי יש ילד או יותר מפרק א, אבל גם כאן יש בחירה מודעת החותרת גם היא תחת המקובל. מקובל שזוגיות שמרגישים עמוק בפנים שהיא שם כדי להישאר צריך "לממש" בהבאת ילד משותף. זוגות רבים בפרק ב עומדים בפני הבחירה הזו. וגם שם זו בחירה מודעת הגוררת הרמת גבה ודורשת הסברים מהסביבה. ושוב, זה שונה אבל מעורר שאלות דומות. אני מחבקת את הבחירה שלי.
מן הסתם, כל בחירה להיענות לצרכים שלך ולא לציפיות ממך היא קשה. בהצלחה לך. (ויאללה, קפה?)
מרתק היה לקרוא את הראיון – אחרי שכתבתי על הספר במדור שיתפרסם בקרוב (ירד לדפוס לפני שבוע)
תפרסמי ברשימות את מה שכתבת על הספר?
כמעט פספסתי את הרשימה הזו. כל הכבוד דפנה. והספר נראה מרתק.
(ואת נהאית נהדר בתמונה למעלה.)
נראית נהדר, כמובן.
ומי שמעוניין בזווית נוספת ל"לא להביא ילדים לעולם", מוזמן לקרוא את האמר שלי על החלטתי לא להביא ילדים, מהאנתולוגיה "פשוט זה לא" שיצאה בעם עובד ב-2009.
כן גם אני ויתרתי על ילדים . למרות שאני אהבתי אותם מוקפצים קלות ווק בעטיפת מחית בוטנים וחלב קוקס.על מצע של אורז פראי מאודה
אבל ויתרתי על כך כי גיליתי שזה גורם לי ל…גזים.
כל הכבוד !
זה נחמד מחקר סוציו-אנטראפולוגי.
זה נחמד לתקוע את החץ ואחרי זה לסמן מטרה.
מותר לכל אחד ואחת לעשות מה שהם רוצים. וזה לא עניין של אף אחד לבקר ולתת ציונים ולחוקק חוקים.
אבל…. התופעה הזו היא נושא למחקר פסיכוביולוגי.
שם קבור הכלב. והסיבות האמיתיות. לא ההסברים. הסיבות