ראיתם את הגליון האחרון של מסמרים המוקדש לסיפורי אהבה? נכון שזה תירוץ נפלא לשוחח עם עלית קרפ, מעורכות כתב העת ואישה מצחיקה ומעניינת גם בימי חול?
צילום: גל חרמוני
היא כותבת, מתרגמת, מבקרת ספרות, עורכת באחד מכתבי העת הנחשבים ויותר מכל היא האישה הכי פחות ברנז'אית שיש. למעשה, עלית קרפ – מעורכות "מסמרים" ובעלת טור במוסף הספרים של "הארץ" – נעדרת לחלוטין את אותם גינונים, שאני לפחות התרגלתי כל כך לזהות עם מי שנמצאים בנקודות השפעה על עולם הספרות המקומי. כשגל, הצלם שלנו, מופיע בבית הקפה שבו שוחחנו, חמוש במאפרת, קרפ נעתרת לשניהם בקלות. אין לה בעיה להתאפר בין הבר למטבח, אין לה בעיה לקבל הוראות בימוי גם כשהאורחים האחרים במקום נועצים עיניים. "גדלתי בקיבוץ", היא אומרת. "אני אוכלת הכול, ואני עושה מה שאומרים לי".
התירוץ הרשמי לשיחה עם קרפ הוא צאתו של גיליון "מסמרים" החדש, המוקדש הפעם לסיפורי אהבה. כתב העת הספרותי, רואה אור זו השנה החמישית, והולך וכובש לו קהל קוראים אדוק ומעריץ. זה לא מפתיע, משום ש"מסמרים" מצליח להיות נגיש ואיכותי גם יחד. בדומה לכתב העת הבריטי "גרנטה" (www.granta.com) שבדמותו נולד, הוא מציע אחת לשלושה חודשים כותרת מגרה ("ארוטיקה", "ניסיון", "ביקור מאחורי הגדר", "ילדות") שמאחוריה ניתן למצוא סיפורים קצרים, תרגומים, שירה, צילום וציור של יוצרים מוכרים (סוזן אדם, אלונה פרנקל, רוני סומק ויורם קניוק, למשל) לצד קולות חדשים. קרפ הצטרפה לצוות (העורך אמיר רותם והמו"לית נעה גלר דנציגר) לפני כשלוש שנים. "כמו כל הדברים הטובים גם זה קרה לי במקרה", היא אומרת. היא הצטרפה קודם כל כלקטורית, שתפקידה לבחור מתוך נחשולי היצירות הנשלחות למערכת את אותן טיפות הראויות לדפוס. "זאת העבודה שאני הכי אוהבת", היא מודה. "אני מוצאת שהשלב הראשון בכל תחרות הוא גם הכי מעניין, ומסמרים הוא סוג של תחרות כי לכל גיליון ייכנסו לא יותר מ – 12 סיפורים. זה כמו האודישונים של כוכב נולד. שם מתגלים הדברים המעניינים באמת. אחר כך הם מתקלקלים, מלבישים אותם, מפנפנים אותם, מלמדים אותם מה לעשות. בראשוניות יש משהו מעניין יותר".
התחרות גדולה? נשלחים אליכם המוני סיפורים?
"לקראת כל גיליון אני קוראת בין 60 -80 סיפורים ולפעמים יותר. אבל אל תתני לתנובה הזו לסחוף אותך ברוב שמחה, כי לפעמים זה מעיד על רצון עז לכתוב ורצון קטן בהרבה של הכותבים לקרוא. אחד הדברים שמאפיינים כותבי בוסר, זו העובדה שהם קראו מעט מדי והסיפור הראשון שהם כותבים, הם תכף קוראים לו 'סיפור פשוט'. יש קושי רב בעריכה של כותבים כאלה."
מה צריך להיות בסיפור בוסרי כזה כדי שלא תעיפי אותו משולחנך?
"אני לא מעיפה בכלל. בעיני המטרה של כתב העת, ושל כל יצירה אומנותית בכלל, היא קודם כל היופי. אני מחפשת סיפורים שיהיו מובנים, ולא יכללו רק הגיגים שלא התגבשו לסיפור, שתהיה בהם עלילה – ובסיפור קצר היא צריכה להיות קדחתנית יותר מברומן – ושיהיו יפים. אני לא ניגשת עם שלושת הקריטריונים האלה ובוחנת לאורם את מה שאני קוראת, אני מתחילה לקרוא ובדיעבד זה מה שאני מוצאת או לא. לעתים קרובות ההתחלות יפות, אנשים מתחילים לספר משהו בתנופה, אבל לא יודעים לאן הסיפור הולך".
את קוראת הרבה יצירות ביכורים… זה לא מעייף?
"יש משהו נעים בלקרוא משהו שאף אחד עוד לא קרא ולגלות מישהו שיש לו משהו להגיד. לא תמיד זה המון. יש אנשים שיש להם קצת מה להגיד, והקצת הזה יפה ואז אני שמחה לפרסם אותו. זה תפקיד שמחייב פתיחות וסובלנות. בקריאה, כמו בתיאטרון ובקולנוע, אני מיישמת את הכלל: משנכנסתי אני נשארת עד הסוף. יש מחברים צעירים ששולחים לי עשרה סיפורים, ואני קוראת את כולם, כי יכול להיות שאחד מהם יהיה בסדר, שיהיה בו משהו, שאני לא רוצה להחמיץ."
את מקווה לגלות את הכותב הגדול הבא, כמו שמנסים לעשות כתבי עת ספרותיים נחשבים בחו"ל?
"כדי לדעת שגילית מישהו, את צריכה לראות מה נשאר ממנו בפרספקטיבה של שנים רבות. לנו יש יומרות קטנות, ובעיני זה מתכון טוב לכל עשייה
קרפ, בת 48, גרה בכרמיאל, ועובדת "מחמש בבוקר עד תשע בערב, ואחר כך עוד כמה שעות במחשבות בלבד", כדבריה, "לא בבתי קפה אלא בחשכת חדרי, במסתור". דלת חדר העבודה שלה תמיד פתוחה, ובאורח פלא – היא אומרת – יושבים בו בדרך כלל גם ילדיה, נועה (14) ועודד (18) וגם החתולים (הרבה). היא מגדירה את עצמה במילים "אני אשת עמל", ומתכוונת לכך שכדי להתפרנס כתבה במהלך השנים כתבות פרסומיות ואחרות "בכל עיתון שיצא לאור בין חיפה לביירות", ושגם היום היא קוראת שלושה ספרים בשבוע כדי לסקור אותם ב"הארץ", מתרגמת טקסטים אקדמיים ועורכת, ומסוגלת ברצף ממטלה אחת לשנייה בריכוז גמור. "אני כל הזמן בלחץ אטומי, אבל זה כנראה מה שמתאים לי".
לא מפריע לך המרחק מהמרכז? הרי כל מי שכותב היום שיר מיד עובר לגור בתל אביב…
"הרבה שנים חשבתי שהישיבה בפרובינציה מפריעה לי בעבודה, אבל מה יכולתי לעשות בת"א שאני לא עושה בכרמיאל? צריך נחישות, ודואר אלקטרוני. את יודעת, האינטרנט הייתה מהפכה גדולה לא פחות מהמהפכה שהכניסה עניין לחיינו הנשים, המהפכה הפמיניסטית".
היא נולדה בקיבוץ המעפיל, עברה לירושלים כשאביה החל ללמוד רפואה, וחזרה לקיבוץ כשהוריה התגרשו. את לביא, בעלה מזה 20 שנה, גם הוא בן "המעפיל", הכירה לה השדכנית של הקיבוץ, שחשבה שהגיע זמן ששניהם (הוא מבוגר ממנו בשמונה שנים) יתחתנו. היא למדה ספרות אנגלית ("חשבתי שזה יביא לי עבודה טובה כזאת בתור מזכירה שיודעת להדפיס בשתי שפות") הוא למד מתמטיקה והפוסט דוקטורט שלו הביא אותם לשבדיה. את רוב שהותם בשטוקהולם, כשלוש שנים, היא בילתה כנספחת תרבות בשגרירות ישראל לצד "אוסף האידיוטים הכי גדול שפגשתי בחיי. בטלנים שתפקידם בלתי חשוב", כהגדרתה. קרפ , אישה מנומסת בדרך כלל, אומרת שהחוויה הדיפלומטית המעניינת שלה הייתה מתסכלת, משום שנתקלה ביותר תככים ופוליטיקה מיצירה ועשייה. כשחזרה, הפיקה משך מספר שנים את פסטיבל סרטי הילדים בחיפה, אבל הבינה ש"האדמיניסטרציה של התרבות" לא ממש מתאימה לה, וחזרה לכתוב.
את הרגעים שבהם צץ בראשה רעיון היא מגדירה כרגעי אושר עילאי, מהסוג שהיא משוכנעת שכל יוצר מכיר. יש מעט כאלה, והרבה עבודה, התמדה ועמידה בלתי מתפשרת בדד ליינים. היא מעידה על עצמה שכעורכת היא מתערבת ביצירות של אחרים כמה שפחות. לא רוצה להפוך אותן לשלה, לא מוכרחה להשאיר בהן חותם. "בעיני העריכה היא לא אריגה ולא תפירה אלא גיהוץ", היא אומרת. "וכדי לעשות את זה היטב, אני משתמשת בשני הכלים החשובים של כל עורך, הלא הם קור הרוח וקור הלב".
קור הלב?
"עריכה של יצירת ספרות מחייבת אותי למשש חלק מאוד עמוק בהווייתם של אנשים זרים. הם קשורים מאוד למה שהם כתבו, לעתים קרובות הדברים נכתבו תוך כדי או אחרי בכי, דברים שקשורים ברבדים עמוקים מאוד של אישיותם. אני צריכה למצוא דרכים לדבר על הסיפור, על הגיבורים, מבלי שהשיחה תהיה עלי ועל הכותב, הרי זו ספרות ולא פסיכולוגיה. אני צריכה למצוא דרך לומר לכותב שיש בסיפור שלו דבשת שמכערת אותו, וחייבים לקצץ אותה גם אם הוא מאוד קשור לדבשת הזו".
איך עושים את זה?
"מציעים דרך פרקטית, מה להוריד ומה להשאיר ובדרך כלל זה פותח נתיבות ללבו של הכותב".
ומתי את תכתבי רומן?
"מה גורם לך לחשוב שאכתוב רומן?"
נדמה לי שזאת פסגת הביטוי שכל כותב שואף אליה, אבל אולי אני טועה…
"כשחייתי בשבדיה, הזרות הציבה אותי בעמדה של ילד, שהכל היה לו חדש ולא מוכר, וזו עמדה מצוינת ליצירה. אני לא יודעת אם יש לי את זה היום. ואולי אזדקק גם לתהליכי עיבוד עמוקים לפני שאוכל לכתוב רומאן. אני לא "קלילוש", אני אישה כבדה מאוד. אם היו מצלצלים אלי מהוצאת ספרים ומודיעים לי שהם מחכים לספר בתאריך כזה וכזה, הייתי כותבת. יש לי משמעת, אבל אני לא אשת חלומות".
* הרשימה התפרסמה במוסף הספרים המרתק של "לאישה".
המדור לאיבוד קרובים 