גלקסיות היו האהבה הראשונה שלי – ראיון עם נטלי אנג'יר

 
 

היא למדה פיסיקה וספרות, היא כותבת שירה, לומדת ספרדית ומרימה משקולות – אבל כשקוראים את כתיבתה נדמה שבעצם היא הייתה צריכה להיות זמרת ג'אז, או לפחות רקדנית בלט. כזו היא נטלי אנג'יר, כתבת המדע של הניו יורק טיימז, זוכת פרס פוליצר ומי שחיברה שורה של ספרי מדע, הכתובים בלשון מלהטטת, שופעת הומור ואהבה וגם תובנות בהירות ומפתיעות, נקיות לחלוטין מריח העובש והחשיבות העצמית שמאפיין כותבים רבים אחרים בתחומה. שניים מספריה (המקסימים!) אתם יכולים לקרוא בעברית. "האישה – גיאוגרפיה אינטימית" ראה אור לפני שנים ספורות ב"כנרת", ובימים אלה מצטרף אליו "הקנון המדעי" (בתרגום עמנואל לוטם, בהוצאת אחוזת בית).
 

"הקנון המדעי", כפי שמעידה כותרת המשנה שלו הוא "מסע מסחרר בין עיקריו היפיפיים של המדע". זאת בערך תמצית הגישה של אנג'יר לתחום שהיא מכסה כבר שנים רבות. הספר הזה נועד להיות מדריך פשוט אבל גם מגרה מאוד לכל מה שכולנו רוצים לדעת על הסביבה שבתוכה אנחנו חיים: קצת פיסיקה, קצת ביולוגיה, קצת כימיה, קורט של גיאולוגיה וקינוח נאה של אסטרונומיה. אנג'יר, שבאמת באמת באמת מאוהבת במדע, לא מהססת לדחוף לתבשיל המרתק הזה את ד"ר סוס או קית' הרינג לצד איזיק ניוטון; אין לה בעיה להתייחס באירוניה מסוימת למאמצים מדעיים שיש בהם יותר פרסום ותקשורת מהישגים אמיתיים; היא משתפת את קוראיה בהרגלי צחצוח השיניים שלה וגם מודה שהכתיבה הזו, שנדמית לעתים כאילו היא מרחפת מעל הדף ובכל זאת מצליחה להעמיק וכמעט להפנט, באה לה בייסורים, מכיוון שמדובר בתהליך כאוב וכמעט בלתי אפשרי של תרגום חוויה תלת ממדית למילים על נייר.
 
היא בת 51, נולדה בניו יורק, בברונקס, והייתה – כצפוי – תלמידה מצטיינת. כשלמדה בקולג', שקלה לרגע להיות מדענית, אבל הכתיבה משכה אותה יותר, והיא החלה לכתוב עבור שלל כתבי עת מדעיים, אחר כך עבור ה"טיים", ואחרי תקופה קצרה של הוראה באוניברסיטת ניו יורק (היא לימדה כתיבה מדעית וסיקור נושאי בריאות וסביבה) הפכה לכתבת המדע של הניו יורק טיימז. היא שם כבר כמעט עשרים שנה, היא גרה בוושינגטון, נשואה לריק וייס, שגם הוא כתב לענייני מדע, ויחד אתו מגדלת בת שכרגע שקועה רובה ככולה בנגינה על פסנתר. והפוליצר? מרשים, נכון? אבל אסור לשכוח שהוא רק אחד משורה ארוכה מאוד של פרסים שבהם זכתה אנג'יר על מאמריה והספרים שכתבה.
 
"כבר כילדה התעניינתי מאוד במדע", אומרת אנג'יר בראיון שקיימנו השבוע. "חרשתי את כל המוזיאונים לטבע, ביקרתי בפלנטריום ובנוסף, בבית היו המון ספרים שקשורים למדע וספרים של כתב העת לייף על העולם שבו אנחנו חיים".

זה לא מאוד אופייני לילדות קטנות…
"אני חושבת שבגיל צעיר ההתעניינות דומה. אותי מאוד עודדו להמשיך בזה, אבל הרבה ילדות לא מקבלות תמיכה ועוזבות את התחום. בארצות הברית הפער הזה מאוד בולט – ככל שעולים בסולם המדעי, כך גדל הפער בין גברים לנשים. בשלב התואר הראשון נשים מהוות כמחצית מהתלמידות, אבל ברגע שהן רוצות להקים משפחה, הן עוזבות את הקריירה כי מדובר בתחום תובעני מאוד".
 
למדת פיסיקה, למה לא המשכת בקריירה של מדענית?
"במהלך הלימודים הבנתי שאני לא מדענית מלידה. עבדתי המון במעבדות, והבנתי שאני לא ממש רוצה את כל העבודה המעשית הזו במעבדה, ושאני גם לא ממש מצטיינת בו כי זה דורש סבלנות אדירה. ישבתי בכל מיני ניסויים שאורכים ימים ולילות, וב – 99% מהמקרים אין תוצאות. צריך בשביל זה אופי מאוד מיוחד. הייתי שמחה לנהל מעבדה, שבה יש סטודנטים שעורכים את הניסויים, אבל לא הייתי מגיעה לשלב הזה, הייתי מוצאת את עצמי מתוסכלת הרבה קודם".
 
וככתבת מדעית, תוצאות של שנות מחקר ארוכות פשוט מוגשות לך על מגש
"בהתחלה בכלל לא היה לי ברור שלשם אגיע. בקולג' רציתי מאוד לכתוב, אבל לא הייתי בטוחה באיזה כיוון. התחלתי ללמוד מדע בצורה רצינית, כי הרגשתי שזה תחום שמעורר בי פליאה גדולה, התרגשות וגם השראה. התחלתי לכתוב שירה, והלימודים בתחומי המדע פשוט סיפקו לי נושאים לכתיבת שירים. בשנה השלישית בקולג', נפל לידי ספר שכתב אחד המדענים הפרויקט מנהטן (פרויקט פיתוח הנשק הגרעיני בארה"ב בימי מלחמת העולם השנייה. ד.ל.) , ספר על פקיד בנק שאינו יודע דבר על מדע והולך ללמוד אצל מדען, אבל נרדם בשיעורים ובחלומות שלו באים לידי ביטוי כל עקרונות המדע, הוא חולם על מהירות האור, ועל תורת היחסות… קראתי, ואמרתי לעצמי 'אה, הא….זה מה שאני באמת רוצה לעשות. אני רוצה לנסות לכתוב על מדע ברמה שכל אחד יוכל להבין, זה גם חשוב וגם משעשע מאוד".
 
אני מוכרחה להודות שמהצד כתיבה על מדע לא נשמעת התחום הכי מרגש בעולם
"מה זאת אומרת? איך אפשר לא להתרגש ממדע? אני חושבת שתפקידי ככתב מדע הוא יותר מסתם להעביר מידע אלא לנסות לראות איך אנחנו בכלל מסתכלים ומבינים את העולם סביבנו- לעשות את כל מה שלמדענים אין זמן או סבלנות או ראש לעשות. הם עושים את המחקרים, אבך אני שמה את העבודה שלהם בפרספקטיבה רחבה יותר".
 
ואיך הם מגיבים?
"רוב המדענים שעליהם אני כותבת ממש אסירי תודה. הם רגילים לדבר רק אחד עם השני, עם אנשים שבמילא עסוקים גם הם במדע. אני באה מבחוץ, ונותנת להם דרך לתרגם את הז'רגון המדעי שלהם להמונים, ולא רק את הז'רגון אלא את אופן החשיבה כולו. זה לא פשוט. לרוב החוקרים אין כישורים לעשות את זה בעצמם".

למעשה, את לא סתם עיתונאית, את פילוסופית של המדע

"כך באמת הייתי רוצה לחשוב על עצמי, אם זה לא יישמע יומרני מדע. אחד הדברים שאני הכי אוהבת במדע, זה שמתוכו נולדים המון רעיונות. אני מאוד נמשכת לניסיונות לפתח דרך הבנה של איך הייקום עובד, ואני מתכוונת לניסיונות לוגיים, בניגוד לגישות רגשיות או מיסטיות".
 
כתבת הרבה על האתיאיזם שלך. איך זה שכל הקסם של המדע לא עורר בך בכלל מחשבות דתיות?
"הכי קרוב לרגש דתי שהתעורר בי אי פעם, זו התחושה העמוקה שאנחנו סוג של ביטוי של היקום, ויש לנו חובה בסיסית להמשיך לחקור את המציאות שבה אנו חיים. אני עצובה מאוד שלא אהיה פה בעוד כמה מאות שנים כדי לראות לאן נגיע במחקר הזה".
 
ולצד זה את עדיין כותבת שירה
"בהחלט. אני כותבת שירה, אבל אין לי כל כוונה לפרסם את השירים שלי. זה לא מתאים לי. אני חושבת ששירה דורשת השקעה טוטלית, ואם אני לא יכולה להשקיע בה את כל כולי, עדיף שאשמור אותה לעצמי".
 
הכתיבה המדעית שלך דומה לעתים קרובות לסוג של שירה
"זה מפני שהשפה מאוד חשובה לי, ומפני שאני מאמינה שהבנת המציאות עוברת דרך השפה. אני אוהבת רעיונות, ובכתיבה שלי, בעיתון או בספרים, אני כותבת נראטיבים שנולדים ומונעים על ידי רעיונות, ולא רק על ידי אישיותם של המדענים שעליהם אני כותבת או תיאור המחקרים שלהם. הגיבורים האמיתיים של הכתיבה שלי הם הרעיונות".
 
העיסוק במדע לא מפוגג את הקסם הזה, חסר ההסבר, שמופיע בשירה, באומנות?
"זאת תפיסה נורא ארכאית. אני חושבת שהיום יש הרבה משוררים שמבינים שהמדע לא מוציא את הקסם מהדברים, להפך. אני מאוד אוהבת ציור ופיסול ומאוד מתעניינת בעשייה בתחומים האלה. אחד הטרנדים שהתפתחו שם בעשור האחרון הוא עניין רב בעולם האורגני כמקור השראה לאומנות. זה נהדר – כי יש כל כך הרבה דברים לחקור ולבדוק, ומהמיזוג הזה בין המדעים לתחומים ההומניסטיים, שני התחומים ירוויחו. אנחנו הרי יצורים מאוד יצירתיים ואומנותיים. זה חלק מההתפתחות שלנו. אנחנו חיים בעולם שיש בו חוקים ומקצבים והניסיון להבין אותם וליצור על פיהם מרתק בעיני".
 
את עוד מעט שלושים שנה במקצוע. איך את משמרת את ההתלהבות הזו?
"כשלימדתי כתיבה, אמרתי לתלמידים שלי שאם הם לא חושבים שכל כתבה שעליה הם עובדים היא הדבר הכי מעניין שהם רק יכולים להעלות בדמיונם, אז הם לא במקצוע הנכון. אני לא צריכה לעשות שום דבר כדי להמשיך להתלהב. אני עוסקת בתחום כל כך מעניין… לפעמים קשה לי לכתוב, כי זה מתסכל להעביר את עושר החוויות הזה למילים, אז אני מנסה להתחמק וממציאה תירוצים, נכנסת מזה לדכדכת ובסוף לוקחת את עצמי בידיים וכותבת. אבל אני כל הזמן נתקלת בסיפורים שעדיין מדהימים אותי".
 
את עדיין קוראת מחקרים ואומרת "וואו"?
"ברור. אני כל הזמן מתלהבת. תראי את הגילויים האחרונים על כוכבים דמויי כדור הארץ ותחשבי כמה זה מרגש, איך אפשר לא לומר וואו? אני מיד מדמיינת את כל האפשרויות הכי ביזאריות, על חיים על כוכבים רחוקים, ומאחר שגדלתי על הסדרה 'מסע בין כוכבים', אני לא יכולה לשכוח שהגלקסיות היו האהבה הראשונה שלי, ואני עדיין נרעשת מכל גילוי בנושא. גם כשמיפוי לאחרונה את הגנום של הברווזון (פלטיפוס), והתחילו להשוות לגנים של יונקים אחרים, ומצאו את העדויות לכך שהוא שילוב בין זוחל שמטיל ביצים ויונק ופתאום נגלה סיפור אבולוציוני מוזר ונהדר בחיה אחת,  זה היה בעיני מהמם ומקסים. אני בטוחה ששם בחוץ מחכים לי עוד המון דברים עוצרי נשימה".
 
חשבת פעם לכתוב רומאן?
"לא ממש. אחת הסיבות בגללן אני כותבת, היא שאני מאמינה שעל מנת להבין ולדעת צריך לחושב את הדבר בכל החושים. אני יכולה לעשות את זה דרך השפה, הקול של השפה, המרקם שלה, הריחות, התחושות. אני מעכלת את הכול בתוכי ומנסה להעביר את החוויה הזו הלאה. אני לא כותבת כמו שאני כותבת כדי להתיפיף, אלא כדי שהדברים יובנו, ממש כמו שאנשים משתמשים בתנועות ידיים כשהם מסבירים משהו בעל פה. "
 
הקאנון הוא ניסיון יומרני, אבל גם מוצלח
"תודה, תודה. הוא נולד מכך שבמשך השנים שמעתי הרבה קיטורים ממדענים על הציבור. מדענים הם בכלל קוּטרים גדולים, והם כל הזמן מתלוננים שהציבור לא יודע כלום. אז שאלתי את עצמי מהם הויטמינים והמינרלים של המידע המדעי, הרעיונות הבסיסיים שצריך להבהיר לאנשים שלא מתכוונים להיות מדענים. לא תמיד הקוראים מבינים את הרלוונטיות של טור מדעי לחיים שלהם, כי המדע נתון לעתים קרובות בגטו, וזה מתסכל. להבדיל מכתב ספורט, שיכול להניח שהקוראים שלו מבינים את היסודות והוא לא צריך להסביר כל מושג מחדש, כתב מדעי מוצא את עצמו תוהה מה ידוע ומוכר ומה יהיה זר לקוראיו לגמרי. הספר נועד לתת את שכבת היסוד הזו לכל מי שרוצה לדעת".
 
אולי כתיבה כמו שלך תהפוך גם את המדענים לגיבורי תרבות, כמו דוגמניות וספורטאים…
"אני תוהה אם זה אפשרי. אני נותנת הרצאות בכל מיני מקומות ומראה לקהל שקופיות של מדענים מפורסמים. את המדענים החיים איש לא מזהה. אנשים מזהים את הפרצוף של איינשטיין ואולי גם את דארווין. זהו. אם תבקשי מהם לנקוב בשמו של מדען בן ימינו, חצי מהם יגידו אל גור, שהוא כידוע לא ממש מדען, אבל הסרט שלו עשה עליהם רושם…
"אחת הבעיות היא ששחקנים, ספורטאים, דוגמנים – לכל אלה, ההתרועעות עם קהל היא עניין טבעי, וכשהם הופכים לסלבריטיז זה לא פוגם במוניטין שלהם. רוב המדענים הם טיפוסים מסוגרים יותר, שחיים במעבדה או בין עמיתיהם למקצוע בלבד. יש גם רבים שמנסים להתפרסם,
כותבים ספרות פופולארית או מופיעים בטלוויזיה, אבל אז הם משלמים מחיר במוניטין המקצועי, כי מדענים אחרים לא רואים את זה בעין יפה ומזלזלים בהם. במחשבה שנייה, אני יכולה לדמיין מדענים כסלבריטיז, אבל הם מוכרחים ללמוד להתלבש יותר טוב".
 
 
 * הראיון התפרסם במוסף הספרים של "לאישה"

 

* האתר של נטלי אנג'יר