אני לב קטן וטובע – ראיון עם שולמית אפפל

זה לא פחות מנס – אחרי 15 שנות שתיקה, חזרה המשוררת שולמית אפפל לכתוב. היא כבר לא מדממת כשהיא כותבת, אבל היא כן עוצרת נשימה, בועטת בבטן ומרגישה שכל עוד היא ממשיכה ליצור היא מחוללת בזרועותיו של נסיך

 

צילום: גל חרמוני

 

למחרת פגישתנו כתבה שולמית אפפל בבלוג שלה רשימה קצרה, המתארת גבר נוסף שנבהל מכך שהיא אישה כותבת. "את אישה קשה", הוא אמר לה. הוא – הרופא שלה, לא ידע בדיוק איך להתמודד עם מילותיה. היא – המשוררת, הודתה: "זה שאני כותבת מפחיד אותי די והותר, אבל למה אותו ואותו ואותו…"
 
הפחד הזה מהכתיבה, מיכולתן של המילים שלה לחשוף, לגעת, להבהיר את מה שהעדיפה במשך זמן ממושך לעטוף בעננים של שיכחה, הביא לכך שאפפל נאלמה וכמעט נעלמה לחלוטין. מי שעד לפני עשרים שנה נחשבה לאחת המשוררות הפוריות והמוערכות בארץ, זכתה בפרס ראש הממשלה ופרס קוגל לשירה וערכה בגלריה שלה, גלריה "נינווה" שברחוב גורדון בתל אביב לא רק תערוכות אלא גם ערבי ספרות גדושי משתתפים, שבהם לקחו חלק יהודה עמיחי, יאיר הורוביץ, יונה וולך ורבים אחרים – פרסמה בשנת 1989 את ספרה האחרון "התרה", ופסקה מלכתוב. לפני כשנה וחצי שבה פתאום והופיעה, במקום שנראה כעת הכי טבעי מבחינתה: באינטרנט. אפפל פתחה בלוג אחד ואחריו שני ושלישי, הקימה אתר משלה, והחלה מפרסמת שירים וקטעי פרוזה קצרים כמעט מדי יום. השמועה על הנס הזה – ותרשו לי לערוב אישית לכך שמדובר בנס ספרותי אמיתי – כינסה אל הבלוגים שלה לא מעט קוראים, שמגיבים ומתווכחים ומחמיאים ומשמיצים, ובעיקר חוגגים את שובה. אמרתי לכם נס, לא?
 
אפפל, 61, הפסיקה לכתוב כשהחיים נעשו תובעניים מדי. היא אם לבת ובן וסבתא לנכדים שמתגוררים בניו יורק, ועד לשנה שעברה היא גם עבדה לפרנסתה במשרד השיכון, שם עשתה שנים כיועצת לשילוב יצירות אומנות בבנייה (זו שאחראית על שילובם של לא מעט פסלים במרחבינו הציבוריים). רצף של אירועים קשים הותירו אותה, היא אומרת, חסרת יכולת לכתוב, כמעט מחוקה לגמרי. וכשהיא אומרת מחוקה, היא מתכוונת לזה, באופן הפשוט ביותר: אפפל שינתה את שמה ל"אלינועם שלו", כתבה תחת שם זה את המונודרמה "מקל של קינמון" שעלתה בתיאטרונטו (1991) בכיכובה, ובילתה שבע שנים בזהותה החדשה, עד שהחליטה לחזור ולהיות מי שהייתה במקור.
 
זה היה כמו לבחור לעצמך שם בדוי כדי לכתוב תחתיו?
"לא, לא, אני לא מאמינה בשמות בדויים. כשהפכתי לאלינועם הייתי אלינועם. לא רציתי יותר להיות מי שהייתי, ומה אני כבר יכולה להחליף? את צבע העיניים? את הגובה? אז החלפתי את שמי. הבת שלי היא שמצאה לי את השם. זה נשמע לך תימהוני? אין לי בעיה עם זה, צריך תימהונית אחת בשכונה, לא?"
 
ואיך חזרת להיות שולמית אפפל?
"הבנתי שאלינועם שלו לא באמת שינתה את חיי. לא מצאתי בעל, לא כתבתי יצירת ענק. ניסיתי לשנות מקום ולשנות מזל, וזה לא הצליח".
 
אפפל, כדרכם של אנשים שמודעים היטב לחלקים המשובחים אך גם הפחות נאים של אישיותם, צוחקת על עצמה בחן, וגם מבקרת את עצמה בקלות רבה. הכתיבה שלה חושפנית מאוד, ומלאת כאב. הנה דוגמאות זעירות: "דברתי עברית קשה ואידיש רכה, ובה קיללתי מגיל שלוש, בעיקר ילדים אבל גם את אבי"; "אני נעשית טפשה. עוד לא בת עשר, בוכה ברחוב, אני לב קטן וטובע"; "וכשהתעוררתי  לבד לבכיים של שני ילדים באמצע הלילה,  בחורף, יותר מפעם בלילה  יותר מחורף אחד,  כמה כבר הייתי רחוקה מסילביה פלאת' כשרציתי למות". השורה האחרונה לקוחה משיר שכותרתו "פחות מאמת אין טעם לכתוב", אמירה שאפפל מאמינה בה בכל לבה. "אני אוהבת לספר מעשיות", היא מודה, "אבל רוב מה שאני מספרת קרה באמת, והחשיפה הזאת, כך אני מרגישה, מגנה עלי".
 
במהלך השנים שבהן לא פרסמת דבר, כתבת? לעצמך? למגרה?
"עשרה שירים, שאין בהם ממש. לא הייתי מסוגלת לגעת בעט. כשהיו מדברים אתי על כתיבה, הייתי רוקעת ברגליים מזעם.הרגשתי שניתקתי קשר עם העולם, שאין לי מה להגיד ואני לא רוצה להגיד, רק לבעוט".
 
ואיך בכל זאת חזרת לכתוב?
"זה התחיל כשאחד מבני משפחתי הציע שאכתוב בלוג. קיבצנו שירים שלא פרסמתי בשום מקום, והוצאנו את הספר "אפריל יהודי", שמופיע רק ברשת. יום אחד ישבתי בניו יורק, ובגלל ג'ט לג לא ישנתי וחיפשתי,כדרכי, אהובים ישנים שלי. פתאום גיליתי שאהובי הראשון מת, והבנתי שכבר לא אוכל לדבר אתו לעולם. באותו סוף שבוע התחלתי לכתוב".
 
שיר?
"חס וחלילה. משפטים ארוכים של פרוזה, כי שירה פחדתי לכתוב… כאילו ערבבתי את הכול, כמו שמערבבים למישהו את התרופה שהוא צריך לקחת בתוך שוקולד. לא חשבתי שאפשר לכתוב בלי סוג של עינוי, ופרוזה נראתה לי אפשרות שדורשת רק שכל, בלי שצריך לשמוע מלאכים. הייתי המומה ממה שכתבתי, נרגשת כאילו שאני הולכת למאהב הראשון שלי, ובבוקר אחרי לילה בלי שינה התקשרתי לבן שלי בארץ, וביקשתי שיעלה אותו לרשת עכשיו, מיד".

ואז התחילו להגיע תגובות…
"נכון, והייתי בהלם. לא האמנתי שאנשים עדיין זוכרים אותי. לא לומדים אותי באוניברסיטה, אני לא קשורה לשום קבוצה של משוררים, ובכל זאת התברר שאנשים מכירים אותי וזה היה בעיני פלא גדול".
 
באינטרנט, כמו באינטרנט, יש לפעמים מי שמגיבים לכתיבתך ממש באלימות
"זה הפתיע אותי, אבל כבר לא. גם לפני האינטרנט קרה שקיבלתי באמצע הלילה טלפון נזעם ממישהי שקראה שיר שלי בעיתון….והייתה גם מישהי שאמרה לי שאני בכלל לא מבינה על מה אני כותבת. במידה מסוימת זה נכון, אין לי מושג מאיפה באה השירה הזאת, ואולי טוב שכך".
 
אבל נדמה שאת כותבת מאוד בקלות
"אני מרגישה כמו מישהי שמחוללת בזרועות הנסיך. אני יכולה לחולל שירה כל היום וכל הלילה, ובכלל לא להרגיש שאני עומדת על הרגליים. אני כבר לא מדממת כשאני כותבת. לפעמים אני בוכה, אבל אני כבר לא מדממת, ומי שחושב שהוא מתקרב אלי כשהוא קורא את הכתיבה שלי, בכלל לא יודע שאני עוד לא מתקרבת אפילו לגעת בקצה של הקצה של דברים".
 
יש דברים שאת נמנעת מלכתוב עליהם?
"לא, אבל יש דברים שאפשר לטפל בהם מכל מיני כוונים, והם עולים בכל פעם בצבעים אחרים. הרי למעשה אני כותבת כדי לשכוח, כאילו שאם אכתוב אוכל להניח לדברים, רק שזה לא קורה…"
 
יצאת השנה לפנסיה כדי לפנות לעצמך זמן רק לכתיבה
"הרגשתי כמו בוקובסקי, שאמר "או מוות, או כתיבה". הודעתי שאני עוזבת, ויש לי תוכניות גדולות על הפנסיה הזאת. 1850 שקל בחודש… אני מתכוונת לקנות אופנוע, למלא דלק בכל הסכום הזה, ואני מניחה שזה יספיק לי לנסיעה בערך מהבית ברמת גן עד לכיכר דיזינגוף".

* הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה

 

שירים של שולמית אפפל אפשר לקרוא בבלוג שלה (www.notes.co.il/apfel) או באתר הבית שלה: www.shulamitapfel.com