מדברת מהבטן (של הלווייתן)

 

היא בת שלושים, נולדה בליברפול ובילתה חלקים מילדותה בזמביה ואחר כך בברומלי, שכונה בדרום מזרח לונדון ואם גם אתם, כמוני, ניזונים מסרטי תעודה של הבי בי סי, הייתם מצפים לפגוש אותה דמות שלעתים נדמה שהיא משוכפלת באנגליה במאות אלפי עותקים: צעירה שמשקיעה את מרבית האנרגיה והזמן הפנוי שלה בלהשתכר, חולמת על ניתוחים להגדלת השדיים ומאז גיל 14 הספיקה ללדת שלושה ילדים כדי לקבל סיוע ממשלתי בדיור נפרד מהוריה. אלא שאז מסתבר שג'ני רוּני היא ההפך המוחלט מכל אלה, שהספר שכתבה פשוט מצוין, שהיא בחורה שנונה ומתוחכמת וגם חביבה להפליא, שאני חייבת להיגמל מסטריאוטיפים, גם אם הם משווקים בעטיפה פסבדו-אינטלקטואלית, ושמזל גדול שג'ני רוני לא קוראת עברית.

נתחיל מהספר שלה. "בבטן הלוויתן", רומאן הביכורים של רוּני עוסק בזוג צעירים אוהבים, סטיבי ומייקל, שנפגשו ערב מלחמת העולם השנייה, הספיקו לחוות ליל אהבה אחד, ונאלצו להיפרד כשמייקל נשלח לחזית, במצרים. רוני כותבת את סיפוריהם בקולות נפרדים, שונים, ומתוך ראיית עולם אחרת – האחת של אישה צעירה שנותרה שבורת לב לשאת בתוצאות המפגש הרה הגורל עם אהובה שנלקח ממנה, והשנייה, של גבר קשיש, הדועך לאטו במיטת בית חולים, אינו מדבר, ומתקשר עם העולם בכתב ודרך קופסא של זיכרונות שהוא נוצר כל השנים. רוני היא לא רק כותבת רגישה מאוד, יש לה אוזן מצוינת לניואנסים של שפה והתנהגות, ולא מעט הומור שחור. היא כותבת בקיצור, סצנות דחוסות שהיא מדלגת ביניהן בקלות ובאותה קלות נעה קדימה ואחורה בזמן. "בבטן הלווייתן" (אחוזת בית, מאנגלית: סיגל אדלר) אולי עוסק בנושא שהספרות והקולנוע כבר עסקו בו לא מעט, אבל הוא עושה זאת בסגנון מרענן ומפתיע, תיאורי הזמן והאווירה ממשיים עד סכנת הידבקות באנגלופילייה, והדמויות שלו קטנות ובו זמנית גדולות מאוד, ממש כמו הסודות שהן אוצרות באימה עמוק בבטנן.

רוני היא הסופרת הצעירה ביותר שהייתה מועמדת לפרס "קוסטה", קיבלה את פרס הביכורים של "ווטרסטון" ונבחרה כספר החודש של מועדון הקוראים של ריצ'ארד וג'ודי – תוכנית בוקר שיש לה עשרות מיליוני צופים. מאז "בטן הלווייתן" היא הספיקה לפרסם רומאן שני, "The Opposite of Falling", ובימים אלה היא עובדת על שלישי. ההתמסרות הזו שלה לכתיבה מתאפשרת הודות לפופולאריות העצומה של ספריה. את "בבטן הלוויתן" היא כתבה בהפסקות הצהריים שלה, כשעבדה כעורכת דין במשרד בלונדון. היא גם לימדה אנגלית בצרפת והיום היא מלמדת היסטוריה וספרות, וכאמור כותבת וכותבת וכותבת (בתנאי שהחברים שלה לא מפריעים לה במסנג'ר או בסקייפ ושהיא לא נספחת לפעילות אחרת און-ליין).

אז מה בכל זאת שבה את רוני באירועי המלחמה שהיא עצמה לא חוותה, ומה הוליד בתוכה את דמויותיהם של הצעירה ההרה, הניצלת בנס מהפגזה על המפעל שבו עבדה בלונדון ושל החייל המשלח יוני דואר, וחווה זוועות גדולות בחזית? "סבא שלי שירת במלחמה בגדוד משלחי יוני הדואר באפריקה, כך שהמיקום עמו משך אותי מאוד", מסבירה רוני. "לימי מלחמה יש השפעה מוזרה על החיים בכל מקום, הם מעצימים את הנסיבות ולא משנה מה הן. זאת תקופה מרתקת ממש בהיסטוריה של בריטניה, משום שהיא השליכה אנשים ממעמדות חברתיים נמוכים לתוך בליל של אירועים, שאחרת לא היו לוקחים בהם חלק. כל חיי הייתי מודעת לכך שישנה שתיקה גדולה סביב מה שסבא שלי עבר בימים ההם. הוא מעולם לא דיבר על המלחמה. הוא מת כשהייתי קטנה, והצטערתי שלא שאלתי אותו על זה. במובן מסוים, אנשים בסביבתו, שהעדיפו לדבוק בחוויות המלחמה שלהם, עודדו אותו לשתוק. סבתא שלי, למשל, די נהנתה מהמלחמה, בזכות נשפי הריקודים והחירויות החדשות שהתאפשרו פתאום, למרות שגם היא חוותה טראומה בזמן הבלית על ליברפול. אני חושבת שמגיל צעיר השתיקה הזו ביניהם סיקרנה אותי, ולמרות שהספר לא מבוסס על החיים האישיים שלהם (סבתא שלי הייתה רק בת 12 כשפרצה המלחמה), זה היה הזרע שממנו נבט בי הרצון לכתוב את הסיפור הזה".

לא גדלת מוקפת בסיפורים על ימי המלחמה ההיא?

"ממש לא. חלק מהספרים שהכי אהבתי כילדה התרחשו בזמן המלחמה (למשל "לילה טוב מר תום" או "רק ויליאם"), ומהם ספגתי דברים. אחרי שסבא שלי מת, מצאנו מכתבים ישנים בקיטבג שלו, מכתבים שהוריו שלחו לו כשהיה בחזית, והיו שם גם תמונות מאותה תקופה, שעזרו לי לדמיין את מה שעבר עליו וסקרנו אותי עוד יותר. סיפורים אישיים של בני אדם תמיד ריתקו אותי, ואחד הדברים הנפלאים שקרו לי אחרי צאת הספר, הוא שקוראים לי מספרים לי את סיפורי המלחמה שלהם או את הסיפורים שהסבים והסבתות סיפרו להם. בעיני זה נפלא, שמצטבר סוג של תיעוד של הדור המבוגר יותר, דור שהחברה שלנו לא ממש מעריכה כבר".

רוני גודשת את ספרה בטיפוסים שכבר לא נשמעים באנגליה, על ערכיהם, והקולות שלהם, האמונות ואפילו הסלנג. באחת הסצנות המרגשות אביו של מייקל מסרב לרוץ למקלט ונשכב ערום לקבל את פני הפצצות. במקום אחר, סטיבי פוגשת בחורה שאומרת שקודם לכן עבדה כבדרנית, ולא מבינה שמדובר בשם קוד לזונה. ברור שהיא השקיעה בליקוט פרטים ותחקיר, אבל גם מצליחה להעלים את המאמץ בכתיבה קלילה מאוד. "קראתי המון ספרים", אומרת רוני. "צפיתי בסרטים והלכתי למוזיאון המלחמה בלונדון שיש לו ארכיון מדהים של מכתבים ויומנים וצילומים. וכמובן, המון גוּגל".

גם הספר השני שלך הוא רומאן היסטורי. את חריגה מאוד בנוף הכותבות הצעירות שמעדיפות א האישי-אוטוביוגרפי-עכשווי

"הספר השני שלי מתרחש השלהי המאה ה – 19, ומוקדש אורסולה ברידג'ווטר, תעשיינית מליברפול שננטשה על ידי ארוסה והיא מנסה למצוא משמעות לחיים בזמן שהיא מטיילת בעולם. באמריקה היא וסאלי, אחת מהעובדות שלה שהיא גם יתומה, פוגשות את טובי אוהרה, שמטיס כדורים פורחים מעל מפי הניאגרה ובונה מכונה מעופפת. בחרתי את הסיפור הזה, כי אני אוהבת ללמוד מהספרים שאני קוראת. אני כותבת את הספרים שהייתי רוצה לקרוא, ובאותה הזדמנות גם יכולה לקרוא הרבה על התפתחות החברה, על נסיעות ועל ראשית התעופה, ולקרוא לזה "תחקיר", בזמן שאלה דברים שבמילא הייתי רוצה לקרוא".

ובכל זאת, את צעירה מאוד ועוסקת כל הזמן במורכבות הרגשית של קשישים בסוף ימיהם…

"אני לא רוצה להישמע מורבידית, אבל זה משונה בעיני לא לחשוב על התחושות של זיקנה ומוות. חלק מהמשיכה שלי לכתיבה היא היכולת לדמיין את עצמי במצבים ומקומות וזמנים שחורגים מהקיום הנוכחי שלי. בעיני, הדרך היחידה להעריך באמת את גילי הצעיר, היא לדמיין מצב שונה לגמרי. "

סטיבי ומייקל נושאים עימם סודות שהם לא מסוגלים לחשוף. למה את חושבת כל כך קשה לנו להרפות מסודות, אפילו במחיר חיים שאנחנו ממש לא רוצים לחיות?

"אני חושבת שאנשים מעצימים את הסודות שלהם כשהם מחליטים לחלוק אותם עם אחרים. חלק מהסודות נשמרים בגלל סיבות חברתיות, אחרים נועדו לגונן על אחרים. בספר שלי, מייקל מנסה לגונן על סטיבי ורואה בזה סוג של ענישה עצמית על מה שקרה במלחמה, שגורמת לו לחוש הקלה. סטיבי שומרת על הסוד שלה משום שהיא חושבת שבבריטניה של שנות ה-40 עדיף שבתה לא תדע מי אביה. אני חושבת שסודות ענקיים נפוצים יותר מכפי שאנחנו מסוגלים לדמיין, ובזמן מלחמה הם אפילו מועצמים, כי כל מיני מבנים חברתיים משתנים לגמרי".

איכשהו את מצליחה להכניס הומור גם לרגעים הקשים ביותר בספר. את בטח אישה מאוד אופטימית…

"אני לא מהמקוננות. אני יכולה לדמיין מצבים שבהם גם הומור לא יעזור, אבל יש לי מזל גדול ואני מסוגלת לראות ברוב הסיטואציות בחיים גם את הפן המצחיק. אני לא חושבת שכשמתייחסים לדברים בהומור, זה בהכרח מקטין את הכאב האמיתי, אבל כשברגע מאוד קודר את מוצאת משהו שגורם לך לחייך, זה יכול להיות מקור לכוח, משהו שדוחף אותך להמשיך לחיות".

איך בכלל קרה שהפכת לעורכת דין, כשברור כל כך שאת סופרת מלידה?

"היום אני מלמדת במשרה חלקית וגם מאמנת כדור עף, וזה איזון חברתי מצוין לשעות הבודדות שבהן אני מתחקרת, מדמיינת וכותבת. אני אוהבת מאוד ספורט, לבלות בחוץ ואז לחזור הבית לספר שאני כותבת. למדתי משפטים כי לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לכתוב ספר. עד שהתחלתי לעבוד כעורכת דין הייתי חסרת בטחון. מצאתי את עצמי במשרד מלא אנשים שכולם חלמו לעשות משהו אחר וזה דרבן אותי לנסות. כשכתבתי את "בבטן הלווייתן" עבדתי במשרה מלאה בסיטי של לונדון ובפריז, וזאת הייתה שנה מתישה לגמרי, אבל למדתי לעמוד בדד-ליין, ואומרים לי שלהרבה כותבים זו בעיה…"

על מה את עובדת כרגע?

"על רומאן שמתרחש בתחילת המלחמה הקרה, משהו עם מרגלים קשישים בקיימרידג' שלפני המלחמה. העובדה שנכללתי ברשימת המועמדים ל"קוסטה" נתנה לי בטחון עצום להמשיך לכתוב, בכל אותם ימים שבהם אני מוצאת את עצמי מול דף לבן ריק, וחושבת שלעולם לא אוכל להתמודד אתו".