והפעם – זקנה עם ניסיון…

בהמשך לראיון הקודם בבלוג, עם הגברת שו ראדוק שמנסה להכין אותנו לקראת המחצית השנייה של החיים – הנה כמה מילים מעניינות שהחלפתי עם ג'יין מילר, שבגיל שמונים יש לה פרספקטיבה שונה משל רובנו:

הזקנים של המאה ה – 21 חשבו שהצרה הכי גדולה שלהם היא שאיש כבר לא רואה בהם גורו ולא עולה לרגל כדי לשאול בעצתם. עכשיו מתברר שיש להם צרה יותר גדולה: אף אחד לא מרשה להם להזדקן. למעשה, אם הם (הן) לא מותחים פנים, מנתחים שדיים, בולעים ויאגרה וצובעים את השיער מאשימים אותם ב"הזנחה", ובמילים פשוטות: חנינה מקבל רק מי שהסביבה משוכנעת שהוא עושה ככל יכולתו להישאר צעיר. עד המוות. תשאלו את ג'יין מילר, האישה שכתבה את "חיים משוגעים – למה אני אוהבת להיות בת 78". היא לא תשכנע אתכם שמה שהגיל עושה לגוף הוא תענוג גדול, אבל תעזור לכם להבין שה"עצמנו" הזה שאנחנו נדרשים לשמר ולטפח הוא לעתים קרובות כל כך זר ומוזר ולא קשור אלינו, ושכשמרפים ממנו, ממש מרפים, תחושת השחרור היא נפלאה.

מילר כבר בת 80. את "חיים משוגעים" (מאנגלית: אורלי מזור-יובל, "כתר") כתבה לפני שנתיים, אחרי שקיבלה שתי ברכיים חלופיות, המשיכה לשחות בכל בוקר עשרים בריכות והחלה לקרוא את אנה קרנינה בפעם החמישית, אבל הפעם ברוסית. היא שימשה מורה בתיכון ומרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון, הכשירה מורים וערכה כתבי עת אקדמיים על תרבות, מגדר וספרות – קריירה נאה שהחלה רק אחרי גיל 40, אחרי שילדיה עזבו את הבית. היא הייתה נשואה 54 שנה, ועדיין מתגוררת בצ'לסי, באותו בית שבו התגוררה עם בעלה. יש לה שלושה ילדים ושישה נכדים והיא מצחיקה במיוחד כשהיא כותבת על סקס, על תרופות, על סמים ובראיון ל"גארדיאן" בבריטניה אמרה "אני לא באמת משוכנעת שיום אחד אמות".

אני מאמינה לה. לא שלמילר יש בעיות בתפישת המציאות, אבל היא מסרבת לחיות כשעננת המוות הבלתי נמנע מלווה את שנות הזקנה שלה. להפך, היא רוצה ליהנות מהשנים שבהם היא לא חייבת לקום בכל בוקר לעבודה, השנים שבהן התשוקה המינית כבר לא משמיעה את קולה ולא מנהלת לה את החיים, מהיכולת להשלים עם מי שהיא ועם מי שהיא לא תהיה לעולם. ומקריאה ב"חיים משוגעים" (במקור: "גיל משוגע", כותרת שנלקחה משיר של רוברט ברנס הסקוטי המוקדש לאותו נושא) נדמה שמצליח לה. בספר שלה היא כותבת על הפחד מהמוות, על הקושי להתמודד עם מה שהשנים החולפות חומסות מתוך חייה – אבל גם על היכולת להתפנות לעיסוק בדברים שהיא אוהבת, על נחמות שהיא מוצאת בספרות, בקרבתם של חברים ובני משפחה, ובמיני פטורים שהגיל מעניק – למשל לנשים, שיכולות לנוח ולהפסיק להתאמץ להיראות כמו נשים, כלומר כמו שגברים חושבים שנשים צריכות להיראות.

מילר לא משוכנעת שכולנו מפחדים מהמוות, ושאם כן, זה בגלל שאנחנו רואים זקנים חולים, סובלים, בודדים או מכוערים, כלשונה. "הזקנה", היא אומרת בראיון שקיימנו עם צאת הספר, "מגיעה בהדרגה והיא לא דומה למה שדמיינו כשהיינו צעירים. הצעירים מפחדים לאבד את הכוח הגופני, את הכוח המיני, כוח, כוח, כוח. בגלל זה הם חושבים שזקנים הם בהכרח עיוורים, חרשים, טיפשים. ברור שקשה להתמודד עם תדמית כזאת."

שמין הסתם מועצמת בתקשורת, בקולנוע

"המדיה משתדלת יותר לספק את טעמם של הצעירים, ולעתים עושה את זה בטיפשות גדולה – כי לצעירים יש בדרך כלל הרבה פחות כסף פנוי, פחות זמן ופחות עניין בכל מה שקורה בעולם. לנשים יותר קשה להתמודד עם האימג'ים האלה. בבריטניה, למשל, נשים מגיל חמישים (ובטח זקנות יותר) כמעט לא יכולות להופיע כמגישות בטלוויזיה או מראיינות בזמן שגברים נחשבים ראויים למסך גם כשהם משמינים, מזדקנים ומתכערים מאוד".

אז מה, לנשים קשה יותר להזדקן?

"להפך. כשאני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, לנשים דווקא קל יותר להתמודד עם הזיקנה. נדמה לי שבכלל, נשים מגיעות לגיל מבוגר בבריאות יותר טובה מגברים. אנחנו רגילות לעשות המון דברים במקביל לעבודה, אז יש לנו תחביבים ועיסוקים ועניינים. כשגברים פורשים מהעבודה, הם מאבדים את כל הכוח שלהם. חלקם פשוט לא יודעים מה לעשות עם הזמן שהתפנה להם ובגלל שהם כבר לא הולכים למקום עבודה, פתאום אין להם חברים. לרוב הנשים שאני מכירה היה פחות כוח כשהיו צעירות ורק עם השנים הן מתחילות להרגיש מסוגלות ובטוחות בכישרונות וביכולות שלהן. עבור נשים רבות הידיעה שהן לא ילדו יותר ילדים מהווה הקלה גדולה, וכמוה המחשבה שן לא צריכות יותר לחשוב איך להיות יפהפיות ובאופן כללי איך לרצות אנשים אחרים".

מילר מציינת שאחת המתנות הגדולות של הזקנה היא היכולת להפסיק לנסות לזכות בהערכה והתפעלות של אחרים או במילים אחרות, הרשות להיות אנחנו עצמנו ולא מה שאחרים רוצים שנהיה. המתנה הזו, היא אומרת, הופכת כל מיני עיסוקים כמו קניית בגדים למיותרים. הסוודר החביב עליה, למשל, הוא סוודר חום ומתפורר של גאפ, שנלבש מעל חולצת טריקו כהה שנועדה לטשטש את החורים במרפקיו. "הסוודר, כמוני", היא כותבת, "זקוק למרפאה שיובאו בה בחשבון השיקולים בעד ונגד להחזיק אותו בחיים או לוותר עליו". מילר, כמובן, לא מוותרת. לא על הסוודר ולא על החיים. האופנה אמנם כבר לא מעניינת אותה, אבל הספרות כן והיא מצטטת בכתיבה את הקלסיקונים הרוסים, את ג'ולאין ברנס, את פיליפ רות – כולם עסוקים בהזדקנות, וכולם מוצאים בה הרבה יותר מסתם דעיכה פיזית.

יכול להיות שכדי ליהנות מהשנים המאוחרות, צריך להיוולד אופטימיסטים?

"אני מניחה שפסימיסטים ואנשים שיש להם ראיית עולם שלילית, יהפכו אט אט למיזנתרופים ויהיו משוכנעים שהעולם הוא מקום נורא, בדיוק כמו שהם ציפו שיהיה. אבל גם הם עשויים להיות מופתעים כשיגלו שהלחץ יורד, שזקנים הם אנשים חופשיים יותר, שהם יכולים לצפצף על מה שאחרים אומרים…."

לי זה עדיין נשמע מפחיד. מתי מגיע הרגע שבו משלימים עם התואר "זקנה"?

"אנחנו חיים בתקופה שבה אפשר לא להרגיש זקנה גם כשכבר הזדקנת. אני שוחה והולכת ברגל כל יום, למרות הכאבים בגוף ואז אני ממש לא מרגישה זקנה. פרשתי מעבודה במשרה מלאה כשהייתי בת 65, כי הייתי חייבת, אבל המשכתי לעבוד בבית בכתיבה ועריכה ובכל הדברים האחרים שתמיד עשיתי, כמו בישול, אפייה, קניות טיפול בגינה, ניקיונות וטיפול באנשים אחרים. בגיל שבעים כבר ממש הרגשתי זקנה. לא עשיתי שום דבר כדי להיראות צעירה מגילי, אבל עברתי ניתוחים להחלפת פרקים בברכיים וטיפול שיניים ענק שמימנתי בכסף שקיבלתי על התרגום לגרמנית של הספר האחרון שלי. אני מכירה אנשים שעוברים ניתוחים פלסטיים וצובעים שיער ו… הם נראים לא רע, אבל אני לא מקנאה בהם. לי אין כוח לזה".

את כותבת על הילדים והנכדים כעל מארג התמיכה שלך. את יכולה לדמיין מה עובר על אנשים שמזדקנים בלי זה?

"אין לי ספק שהילדים והנכדים הם חלק חשוב בחיים שלי ואני מאושרת על קיומם. אני מניחה שאנשים שאין להם צאצאים יקבלו את התמיכה והעניין בחיים מחברויות שהם יוצרים. מאז שפרשתי, אני נותנת מקום גדול בחיים שלי לחברות. היו לי חברות גם קודם, אבל לא יכולתי להקדיש להם הרבה זמן כמו שאני עושה עכשיו. משפחה זה דבר נורא חשוב, אבל גם עמוס במתיחויות, עליות ומורדות, ולפעמים קל יותר להיות מוקפת בחברות מאשר בקרובים".

את נשמעת כמו האופציה השפויה – זקנה שיש לה תוכן בחיים, אבל היא לא פעלתנית כפייתית ולא יוצאת לכבוש את הקוטב הדרומי…

"אני מבלה המון שעות ביום ליד המחשב, כותבת מיילים לחברים ומיילים בענייני עבודה, יש י טוב חודשי בכתב את אמריקאי ואני עורכת רבעון בריטי, אני עושה תחקירים בגוגל אבל עם מכשירים אחרים כמו טלפון סלולארי ומצלמות דיגיטליות אני לא ממש מסתדרת ולכן אני לא נוגעת בהם. גם פייסבוק נראה לי משהו נורא, שמעודד סוג של אקסהיביציוניזם. הילדים והנכדים שלי משתמשים בזה, ולחלק מהם יש אתרי אינטרנט. הם מנסים לפתות אותי, אבל ללא הצלחה".