לא מוכן שיסרסו אותי שוב – ראיון עם רמי סערי

לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה הוא התייצב בלשכת משרד הפנים ובחר לעצמו שמות חדשים. את "רמי", שמו הפרטי, בחר משום שאהב את הצליל, ובגלל שהוא רומז לשמות זרים כמו "ראמון" או "רומאן" או "רומיאו", "וככה לא הרגשתי לגמרי לבד בעולם", הוא מסביר. שם המשפחה שנתן לעצמו, "סערי", נשמע מאוד עברי, אבל בעיניו מצאה חן דווקא המשמעות בשפה הפינית, "אי". "הקסם של זה היה המרחק", הוא אומר. "זה שם שלא נשמע זר, אבל הוא גם  לא קשור בשום צורה לדברים שהייתי קשור אליהם עד כה".
 
היכולת הזו להמציא את עצמו מחדש, היא כנראה אחת התכונות שמסייעות לרמי סערי לשרוד. אני אומרת ככל הנראה, משום שלמרות שבמהלך שיחתנו האיש – בלשן, משורר מחונן ומתרגם פורה במיוחד, המלהטט בלא פחות מ – 12 שפות – אינו נרתע מלחשוף מקומות אינטימיים מאוד בחייו ובמחשבתו, נוכחת בה כל העת גם איזו גדר שהוא מציב לעצמו ולי. השירים שלו חושפניים, והוא מדבר בקלות יחסית על ילדות לא פשוטה, על אהבות ואכזבות ועל ניסיון ההתאבדות שבא בעקבות אחת מאלה. "אבל זה שאני פותח דלת במקום שנוח לי, לא אומר שכל אחד יכול להידחף פנימה גם למקומות אחרים".
 
למרות ההצהרה הזו רמי סערי הוא איש קל שיחה וכובש מאוד. ואיך אפשר לא להיכבש על ידי גבר שמופיע לפגישתנו מלווה בטייגה, הכלבה שלו, שחיה פה, בשכונת מוסררה בירושלים, והוא מגיע אחת לשנה מאתונה, שם הוא מתגורר, כדי לטפל בה במשך חודש שלם, במסגרת מין הסכם משמורת משותפת שיש לו עם בן זוגו לשעבר. האהבה שלו לחיות גדולה ועמוקה מאוד. לא מפתיע לכן לגלות שבספרו החדש "טבעות השנים" (הרואה אור בימים אלה בספריית הפועלים) יש גם שיר שמוקדש לטייגה. באתונה  יש לסערי כלבה נוספת, ליליקה, ובן זוג חדש, מיכאליס, וחיים אחרים לגמרי מאלה שתכנן לעצמו בירושלים, כשחשב שהאקדמיה תהיה ביתו.
 
סערי, 44,  נולד בפתח תקווה, ובגיל שלושה חודשים נלקח על ידי אמו למולדתה, ארגנטינה. "אמא יזמה הינתקות חד צדדית מאבא. היא נסעה לארגנטינה ותכננה להישאר שם, בבית הוריה ואחותה, למרות שהוא לא היה מודע לכך שאשתו ובנו עזבו אותו".  האב הצטרף אליהם בסופו של דבר, והמשפחה כולה חזרה ארצה, כשסערי היה בן ארבע, מצויד באח נוסף שנולד שם. "יש המון זיכרונות משם", הוא אומר. "החצר שבה שיחקתי, אנשים, המשפחה, באנוס איירס. חזרתי ילד דו לשוני, אבל הגננת אמרה לאימא שלי להפסיק לדבר אתי ספרדית, וכך שכחתי את השפה לגמרי. כשהייתי בן 11 באו לבקר אותנו קרובים מארגנטינה ולא הבנתי דבר ממה שאמרו. כשחזרתי ולמדתי ספרדית כמבוגר, הרגשתי שאני חוזר למשהו שתמיד היה בתוכי. זאת חוויה מאוד חזקה, חוויה של סירוס."
 
סירוס?
"אני סורסתי משפת האם השנייה שלי. מאז אני חי עם תחושה ברורה ביותר שאני לא מוכן יותר לעבור סירוס כזה. שהדרך היחידה שלי לחיות היא להיות לגמרי אני, מה שאני. בלי להתפשר. בלי להעמיד פנים שאני משהו אחר רק בשביל לרצות אנשים".
 
האינטלקט אדיר הממדים שלו התגלה בגיל צעיר מאוד. הוא נכנס לבית הספר מוקדם וגם קפץ כיתה ובשנתיים שנותרו לו בין התיכון לצבא התנדב בקיבוץ מעברות ("שנבחר כי היו בו הרבה מתנדבים מפינלנד, שפה שאת צליליה אהבתי ורציתי ללמוד"). אחרי שלושה חודשי שירות קיבל פטור. "הייתה ביני לבין הצבא הבנה הדדית שאנחנו לא מתאימים. אני הייתי נחוש לא להיות חייל, והם ידעו שהאפשרות היא להכניס אותי לכלא או לשחרר אותי, אז שחררו אותי ומיד נסעתי לפינלנד".
 
למה פינלנד?
"כי בין הבגרויות למדתי פינית. בגיל צעיר מאוד, אחרי שהייתי בתנועת נוער והתברר לי שגם שם אני לא מצליח להשתלב, הבנתי שאני הולך להיפלט מכל העסק הזה פה בארץ ושכדאי לי לחשוב על עיסוק. ישבתי ולימדתי את עצמי פינית. גם את השפות שלמדתי אחר כך בחרתי על פי הצלילים ולא לפי מספר הדוברים, או משהו תועלתני כזה. בתיכון למדתי ערבית, ואני זוכר שאבא שלי אמר לי שהוא לא מבין בשביל מה, כשאפשר לבחור צרפתית שתועיל לי יותר בעולם. אני מניח שתועלת לא עמדה בראש מעייני, ובגלל זה אני משורר ומתרגם. יכולתי ללמוד משהו אחר ולהיות, נניח, רואה חשבון מתוסכל מאוד."
 
אתה לא סתם משורר ומתרגם, אתה מאוד יוצא דופן – אתה כותב המון, אתה מתרגם מהמון שפות שבהן גם שפות שרובנו לא יודעים לזהות, כמו אסטונית או קטלנית או פינית. כתבת דוקטורט בבלשנות והיית מורה מצטיין באוניברסיטה העברית… ובכל זאת אתה כותב על עצמך:
ִלּוּ הָיָה אַפְּךָ שָׁבוּר
אוֹ צְלִיעָתְךָ בּוֹלֶטֶת יוֹתֵר,
לוּ יָדַעְתָּ לְפָחוֹת
שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׂפוֹת פָּחוֹת,
אִם רַק הָיִיתָ מֵת לְגַמְרֵי
וְלֹא מֵאַהֲבָה אוֹ דִּכְדּוּךְ,
הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ יוֹתֵר
וְחוֹשְׁשִׁים מִפָּנֶיךָ פָּחוֹת.
 
 
"המון אנשים לא אוהבים אותי בגלל שאני מצליח. כתבתי על זה בכאב, אבל עבר מאז זמן, ואני משתדל לא להקדיש לזה מחשבה. תמיד הייתי עוף מוזר, תמיד חשתי שונה, תמיד הייתי יוצא דופן – לא בגלל שרציתי, לא שמתי נוצות בכובע כדי שישימו לב אלי, אלא עסקתי במה שעניין אותי, ולא חיפשתי את הקונצנזוס. התבלטתי מעצם טבעי. מגיל אפס הייתי דו לשוני, למדתי קרוא וכתוב בעצמי בגיל שלוש וחצי,  הייתי הכי צעיר בכיתה, מאוד גבוה. אי אפשר היה להתעלם ממני, למרות שחינכו אותי להיות ילד ממושמע ומסודר שעושה כל מה שאומרים לו, אבל בתוכי ידעתי תמיד שיש לי רצונות משלי, ודרכים להגשים אותם גם אם אחרים לא יבינו".
 
כתבת בפינלנד דוקטורט בבלשנ
ת שמית, התכוונת להיות מרצה באקדמיה, ולא קיבלת פה תקן

"אני מניח שאנשי האקדמיה בארץ חשו שאני מאיים עליהם. הם מעדיפים אנשים שמתכווצים לגודל בלתי נראה, לא אנשים שמושכים תשומת לב. אני נון קוניפרומיסט, ולא כל אחד יכול להסתדר עם זה. אבל אני חושב שאם מישהו מרגיש שהוא זבוב לידי, עדיף שיעוף כמה שיותר רחוק ממני".
 
זאת הייתה אכזבה גדולה?
"בהחלט, אבל מאז פרשתי כנפיים, ואני עוסק בכתיבה, עריכה ותרגום, דברים שמעשירים את עולמי. אני חי ביוון, שקרובה ללבי וקרובה מאוד לארץ. אני לא מרגיש כאילו אני בחו"ל. אני לגמרי בבית שם. זה אותו ריח ים, רק שהאנשים מסביב מדברים יוונית.  בניתי את עולמי שם, ומשם אני לא מאיים על איש וקהילת הכותבים בארץ יכולה לאהוב אותי מרחוק, למרות שאני מוכשר. כך אני לא דורך על יבלות, לא פוגע ולא נפגע.  רמת החיכוך הפוטנציאלי שלי עם הזולת ירדה פלאים. אם מישהו ישנא אותי שם, זה בגלל שהוא, נניח, יכעס שהכלבה שלי מסתובבת ברחוב. טוב לי עם זה כי החיים קצרים מכדי להילחם".
 
אם להתרחק, למה לא הספיקה לך בקתה בגליל?
"אני אדם עירוני. אני רוצה סביבי אלמונים, אני רוצה להיות אלמוני לפעמים. בחרתי באתונה ולא באחד האיים המקסימים של יוון, כי אני רוצה לגור בעיר. אני מספיק אי בתוך עצמי.
 
 
 
בשירים שלך אתה נשמע סוער בהרבה, כואב בהרבה, זקוק לאהבה. אין בהם ההשלמה הזו
"אני אדם סוער מאוד, אבל עבדתי על עצמי.  אני לא חושב 'לו יכולתי להיות משהו אחר', אני יודע שיצא ממני בדיוק מה שיכול היה לצאת ממני ושבחיים הנוכחיים שלי, יש לי אחיזה בהרבה דברים שמבחינתי יוצרים את השילוב הנכון בין הסערות לבין ניתוב האנרגיות שלי לדברים שעומדים ברומו של עולם."
 
לפני 16 שנה סערי ניסה להתאבד, בעקבות אהבה נואשת לגבר מברצלונה. הוא כתב על זה בטקסט שהוסיף לתרגומו את הספר "כיכר היהלום" מאת מרסה רורודה, הספר הראשון שקרא כשהתעורר בבית החולים, נפשו מנותצת, וכך גם גופו שנותר מאז צולע. הוא לא מוכן לשוחח על ניסיון ההתאבדות ההוא, אבל מודה "האופציה לסיים את החיים קיימת כל הזמן אצל כולם. אין לי נטייה אובדנית, אבל משהו בתשתית הנפשית שלי גורם לי לחשוב על המוות כל הזמן. יש לי חברה חרדית שאמרה לי פעם שהתפישה שלי יותר נוצרית מיהודית, כי אני עוסק כל הזמן בעולם הבא ובמה שיקרה אחרי מותי. זה נכון, אם כי אני יודע ליהנות מדברים וכשאני עושה דברים אני במאה אחוז בתוך העשייה שלי. אבל אני משווה לנגד עיני את המוות כל הזמן, לא נכסף אליו אלא ער לקיומו כמו נוף שנשקף מבעד לחלון. "
 
אתה מפחד מהמוות?
"לא. מפחיד אותי מותם של אנשים שאני אוהב, של חיות שיקרות ללבי. לא מותי שלי".
 
סערי אומר שאת עיקר הסערות שבתוכו הוא מנתב לבחירת התרגומים – למעלה מ – 40 ספרים עד כה – שהוא בוחר. בכל אחד מהם, בין אם מדובר בלורקה, פרננדו פסואה או איסמעיל קדארה – ישנה כפילות, תחושת חוסר שייכות, תחושות שהוא מכיר היטב מחייו הפרטיים. "לפני כמה ימים נשכבתי במיטה, לסייסטה המקודשת של אחרי ארוחת הצהריים שלי, מול תוכנית טלוויזיה שאנשים מתקשרים אליה עם כל מיני צרות ובעיות. אני ישן מצוין עם זה ברקע. דיברו עם על בגידות, ועל כך שאנשים שבוגדים, יותר משקוסמת להם הבגידה, היא מהווה מימוש של העולם הפרטי שלהם, עולם מקביל שהם סיגלו לעצמם מילדות. לי יש עולם כזה. הוא נוצר בעקבות החוויה הכי מהותית שעיצבה אותי – השיבה ארצה והנתק משפתי השנייה. זה השפיע על הקשרים שלי עם ההורים, על המקצוע שמצאתי, אפילו על הנטייה המינית שלי".
 
באיזה אופן?
"ברגע שיש בך כפילות מולדת, אתה לא יכול להשתייך לדבר אחד במאה אחוזים, או להפך – אתה שייך לגמרי למקום אחד, נניח לעברית, ובאותה שלמות אתה שייך גם למקום אחר, נניח לערבית. אני יכול לשוחח אתך כאן ואחר כך לרדת לעיר העתיקה ולשבת בבית קפה עם ערבי, ולהרגיש בבית בדיוק באותה מידה. אני יכול ללבוש דמות ולפשוט צורה וזה נראה לי מובן מאליו."
 
זה נשמע מאוד סכיזופרני
"לאנשים קשה לתפוש את זה, כי הם שבויים בדבר האחד והיחיד: זה אני, זו דרכי, זו הדת שלי, זאת השיטה שבה אני חי. אני חי אחרת. החיים שלי ניתבו אותי בצורה אחרת. חוויתי התפצלות, ומאז אני מרגיש שייך לכמה דברים בעת ובעונה, גם דתי וגם אתאיסט, גם שחור וגם לבן. אני הומו, אני גבר במאה אחוזים, אבל אני מרגיש שאני יכול לדעת גם במדויק לגמרי איך מרגישה אישה. אני לא אישה, אין לי חלב מהפטמות ולא אקבל ווסת, אבל אני יודע מה זה להרות. אני יכול להרגיש יהודי ונוצרי ובודהיסטי גם יחד. "
 
סערי חיבר שבעה ספרי שירה, מספר התרגומים שלו מאיים להביס את מספר שנותיו, הוא זכה פעמים (עד כה) בפרס ראש הממשלה וגם בפרס טשרניחובסקי לתרגום. הוא שולט, כאמור, בתריסר שפות (עברית, ספרדית, פורטוגלית, תורכית, קטלנית, אלבנית, יוונית, הונגרית, פינית, אסטונית, מלטית ואנגלית) וטוען שאחרי שלוש שפות ממשפחות שונות, הרביעית כבר נלמדת בקלי קלות. למרות הרקע הבלשני שלו, הוא מגלה סובלנות גדולה לעילגויות ושיבושי לשון. "גם אם אדם יודע חמש שפות, נשאלת השאלה האם יש לו מה לומר", הוא אומר. "אני שם דגש על תוכן ולא על צורה, אני מחפש באנשים עושר מחשבתי ולאו דווקא לשוני. לבי אינו גס במי ששפתם עילגת, כי פגשתי הרבה אנשים רהוטים שהשתמשו בריהטותם כדי להטיל מורא על הזולת ולהיות נבלות מנוולות".
 
איך למדת כל כך הרבה שפות?
"למדתי את רובן בנסיבות של החיים. ללמוד
פה רק בכיתה זה לא מספיק, צריך לספוג את הריח של החיים. לנסוע ברכבת עם אנשים שמדברים אותה, גם אם הם מזיעים ודוחים, לחיות את היומיום שלהם עם השמחות והעצב. שפה זרה לומדים הכי טוב במיטה. אז יש לה השלכות על כל מה שיוצא ממך, גם על מה שיש לך לומר, גם על האינטואיציות והגירויים החיצוניים והפנימיים כמו אלה שמולידים אצלי את השירה".
בשיר "תנאים" אתה כותב שאין לך משפחה, בית או מולדת
"מולדת היא בעיני דבר שעומד לפני המיניות או הזיקה לדת. בית מסוים, המקום שלך בעולם. אין לי הדבר הזה. זו לא אמירה ספרותית. וכל הדברים האחרים- אהבת החיות שלי, המשיכה לגברים, היחס לאלוהים – יושבים על התחושה הזאת, חוסר האפרות להתערות טוטלית במקום אחד. כשאני משחרר את זה, זה יכול להיות המקור לכאב הכי עמוק אבל גם לאושר הכי גדול שלי".
 
זה עצוב
"זה לא עצוב. אם אני צריך לבחור בין להיות ציפור שעוברת מארץ לארץ ועייפה מאוד מהמסע או עץ ששתול על פלגי מים, אני בוחר להיות ציפור".
 
סערי מחלק את בני האדם לכאלה שחושבים שמגיע להם משהו מהעולם, ולכאלה שחושבים שלעולם מגיע משהו מהם. הוא שייך, לדבריו, לסוג השני, ולכן הוא מחויב לחשיפה ביצירתו. לא למופע חשפנות, אלא לחיפוש אחר האמת שלו. "לו רציתי, היה לי קל מאוד לתעתע באנשים. כל החברים שלי בלי יוצא מהכלל הופתעו לשמוע שאני הומו, לא דמיינו את זה. יש מי שרואים אותי צולע וחושבים שאני נכה מלחמה. אבל אני מעדיף לומר את כל האמת ומיד."
זה סיכון לא קטן לאדם רגיש כל כך…
"ברגע שאת מבינה שהעולם והחיים והארץ שלך והמשפחה שלך יכולים להיות מסוכנים ולשמש מקור לכאב, עומדות בפניך שתי טקטיקות להתגוננות – להישמר כל הזמן מחשיפה או לתת בידי אחרים את כל הנשק האפשרי ולהגיד "הנה, זה אני, קחו ואני כבר אתגונן". זה מסוכן, אבל אני מעדיף לומר על עצמי הכול, ולא להשאיר לאחרים מקום לתקוף אותי".
 

(הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה, גליון פברואר 2008)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פירושקי  On מרץ 5, 2008 at 10:02 am

    נדחקים החוצה, בגלל תככנות שמאפיינת פה את המוסדות שאמורים לדאוג לרווחתה של התרבות המתפתחת. וחבל

  • איתמר  On מרץ 5, 2008 at 10:03 am

    את הראיון ב"לאישה". רמי סערי הוא אכן משורר נפלא ואדם מרתק

  • מיא עשת  On מרץ 5, 2008 at 10:22 am

    כתבה מרתקת על אדם מרתק.
    אבל אם נדבר על אדם מרתק יותר – אני – אז אני מזדהה בעיקר עם שני דברים:
    ""המון אנשים לא אוהבים אותי בגלל שאני מצליח" – אני מרגישה אצלי זה ממש אותו דבר, אבל עקב יופיי המופרז.
    עוד משפט שאהבתי: "מפחיד אותי…מותן של חיות שיקרות ללבי".
    אולי אפשר באמת לייסד כתשובה לתנועת תנו לחיות לחיות את תנועת תנו לאנשים למות.
    וגם לעזור להם קצת.
    אני לא מתכוונת למישהו ספציפי. סתם הרהור שגורם לי שמחה ותקווה.
    מיא.

  • פונאני  On מרץ 5, 2008 at 10:34 am

    אהבתי. בעיקר את שורות שתיים עד ארבע. כמוני כמוך.סחתיין

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 5, 2008 at 10:49 am

    לדעתי את צריכה לעשות חושבים ולשדרג את חברותייך לבעלו יכולת הכלה אינטלקטואלית של ראיונות מורכבים … (אני מבטיחה לא להעלב מהנטישה :))
    בכל מקרה, משהו על הסרוס – שמת לב שזה דימוי שגברים משתמשים בו רבות ונצורות, בכל עניין והקשר? לא קראתי את שיריו של רמי סערי (אתעניין מעתה), אולם הדימוי עצמו, טריוויאלי משהו. סורס משפת אימו, נו.

  • ש  On מרץ 5, 2008 at 11:06 am

    כדאי לתקן את הטעות

  • יונתן  On מרץ 5, 2008 at 11:17 am

    תודה על ראיון מרתק, דפנה.
    לחנה: לאחר קריאת הרבה יותר מדי ביקורות אמנות, קולנוע וכדומה, נראה לי שהשימוש בדימוי הסירוס נפוץ בקרב נשים לא פחות מאשר אצל גברים. ההבדל הוא שאצל נשים השימוש בדימוי מלווה בלא מעט חדווה..

  • יורם  On מרץ 5, 2008 at 12:16 pm

    ראיון יפה ומרתק שעיקר העניין בו הוא במה שהוא אומר על החברה הישראלית.

    חברה נבחנת לא מעט על-ידי יכולתה להכיל את השונה.

    לא אמרתי "לקבל", אפילו רק להכיל.

    במובן הזה, רבים פה הסימנים לכישלון מהדהד. חברה סגורה ומפוחדת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 5, 2008 at 12:32 pm

    עם אדם מרתק. הזדהיתי מההתחלה עד הסוף. תודה לשניכם.

  • אסתי  On מרץ 5, 2008 at 2:34 pm

    ואני שלא ידעתי על רמי סערי כלום מלבד העובדה שספרים שאהבתי את התרגום שלהם הסתכלתי לראות את שם המתרגם והסתבר שהוא הוא המתרגם,
    אני למדתי המון וקראתי מרותקת.

    וגם, לקחתי כמה טיפים מדרך כתיבת הראיון הזה לגבי הראיונות הבאים שאני עובדת עליהם.
    נפלא
    ותודה

    אגב, ראיון שהיה בהחלט יכול להתחלק ל3 כתבות שונות ומרתקות

  • חני  On מרץ 5, 2008 at 3:59 pm

    התגובה שמעל אסתי היא שלי. לא שמתי לב שלא רשמתי את שם האתר.

  • טלי  On מרץ 5, 2008 at 4:20 pm

    הכרתי את שמו כמתרגם אבל לא ידעתי עליו כלום.
    הקשר בין הביגראפיה וחיי הרגש לבין הבחירה המקצועית מצליחים איכשהו להפתיע ולהיות מובנים מאליהם, בו זמנית…

    ושברת לי סטיריאוטיפ על "לאשה"…

  • דפנה לוי  On מרץ 5, 2008 at 5:38 pm

    ושמחה שהעונג שהיה לי בשיחה איתו מורגש בכתבה.

    לטלי – יש לנו בלאישה מוסף ספרים מקסים בגליון האחרון של כל חודש, ומלבדו, נדמה לי שהעיתון כולו התרחק כבר מאוד מהסטריאוטיפ ההוא. יש לא מעט כותבות שוות וכתבות שוות, על אחריותי….

  • דודי  On מרץ 5, 2008 at 7:17 pm

    תודה רבה.

  • טלי  On מרץ 5, 2008 at 8:59 pm

    ידעתי, כמובן, שגילי בר הלל כותבת שם ביקורות מקסימות על ספרי ילדים (ידעתי מבלוגה פה…) אבל אני מודה שלא היה לי מושג על העיסוק גם ב"ספרות מבוגרים" ועל רוחב היריעה שהם מפנים לעניין… עכשיו אני יודעת ואזכור.
    (-:

  • איתי קנדר  On מרץ 5, 2008 at 11:14 pm

    מעניין.
    קל לדמיין את הבנאדם מאיך שהוא אומר את שהוא אומר. משהו בין הומו של תעשיית הבידור (עם כל הנרקיסיזם הצבעוני) לבין איזשהו דמות משורר מת.
    חבל שאין כאן דוגמאות לחומר שלו, אפילו חתיכות מ-. זה די ברור שהוא יודע להביע את עצמו, ושיש לו הרבה שכל.

  • מוש מומקין  On מרץ 8, 2008 at 10:16 am

    נשמע אדם מרתק עם חיין מרתקים.
    למרות שבדרך כלל אני נמנעת מלקרוא כתבות המכילות מעל 200 מילה, מצאתי את עצמי צולחת את הראיון כולו בעניין.אולי בזכות המראיינת המוכשרת.

  • המקנא ה  On מרץ 8, 2008 at 6:01 pm

    אין לי אלא לקנא קנאה עמוקה במראיינת שזכתה לראיין את רמי סערי ולשמוע ממנו דברים מחכימים ונוגעים ללב.
    אבל העובדה שרמי סערי לא נשאר באקדמיה היא לדעתי ההוכחה הניצחת שיש אלוהים. אין ספק שהתרבות הישראלית יוצאת נשכרת מתרגומיו ומשירתו הרבה הרבה יותר מאשר לו היה משתלב באקדמיה כחוקר בחוג לבלשנות – עם כל אהבתי לתחום הבלשנות.

  • א  On מרץ 16, 2008 at 6:40 pm

    נחמד, קראתי את הראיון למרות שאני יודעת על כמה סיבות אחרות למה רמה סערי לא אהוב כמו שנדמה לו שהוא צריך להיות אהוב. אני מתרגמת מספרדית, ואחד הספרים שתרגמתי "זכה" שרמי יבקר אותו. למרות שמלאכת התרגום הייתה טובה, לדעתי ולדעת רבים, רמי עשה מאמץ לעבור על הספר מילה מילה ולציין ש"כחול בהיר אינו תכלת" ועוד משהו בדומה. הוא גם ציין שהוא וטל ניצן הם המתרגמים היחידים בארץ מספרדית, ובקיצור, חיפש אותי בסיבוב והתנשא כמו תרגנול, כתב ביקורת לא מפרגנת מבלי שידע לנמק אותה, וגרם לי להרגיש מאוד רע, כשהיטב אני יודעת שבין המתרגמים מספרדית איני בדיוק בין הגרועות. חברים שמכירים את רמי אמרו לי אחר כך שצריך לקבל את זה כי הוא אדם קשה אבל מצד שני מקסים. נו, לא זכיתי. אם הפסקתי לכתוב הרי שזה בגלל שהזירה הספרותית מלאה באגואים נפוחים, מצער אותי שעולם התרגום הנחבא אל הכלים צריך לספוג גם הוא.

  • איתי()  On אפריל 28, 2008 at 11:57 pm

    במהלך קריאת הראיון היתה לי תחושה מוזרה ומענינת של נתק בין הדמות של רמי סערי בראיון לבין איך שראיתיו מרחוק – מפי ידידים שהכירו אותו, או מקריא שירים, או כמתרגם או כמשורר. בראיון הוא יוצא עם הרבה יותר אגו.
    בכל אופן ראיון מרתק, תודה.

  • דפנה לוי  On מאי 1, 2008 at 7:10 pm

    איתי, מן הסתם בראיון – כשיושבת מולך עיתונאית וכל מה שהיא מבקשת זה שתספר על עצמך, תסביר את עצמך, תיזכר באירועים מחייך,תנסח את תחושותיך ותנסה לדמיין את עצמך במיני מצבים – האגו צף ומודגש. אני מקווה שהצלחתי להעביר את הקסם שראיתי ברמי סערי. קסם של ממש.

  • מירה  On פברואר 16, 2009 at 12:12 pm

    אשמח לקבל את כתובת האימייל של רמי סערי, אני מנסה ליצור עימו קשר למטרות תרגום יצירה. אם למישהו יש את הכתובת אשמח לקבלה. מירה רובינשטיין mirulit@hotmail.com

  • עידית פארן  On אוקטובר 7, 2009 at 12:51 am

    ואני חייבת לציין שהקרדיט הוא לשניכם, לך, כמראיינת ולרמי כמרואיין
    הוא הלא-טיוח
    ההסתכלות בעיניים פקוחות על הכל
    אני כל כך אוהבת את זה
    כנראה שאחזור ואקרא ואחזור ואקרא את הראיון הזה
    כי יש כל כך הרבה מה ללמוד בו.

  • אתי  On נובמבר 13, 2013 at 4:12 pm

    ראיון מעניין מאד.
    תמיד התפעלתי מהעובדה שהוא מתרגם מכל כך הרבה שפות ומתרגם טוב.
    הדברים שאמר על עצמו מזכירים מאד את פרננדו פסואה הפורטוגזי, שנדמה לי שגם חלק מעבודתו תרגם רמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: