לא מוכן שיסרסו אותי שוב – ראיון עם רמי סערי

לפני קצת יותר מעשרים וחמש שנה הוא התייצב בלשכת משרד הפנים ובחר לעצמו שמות חדשים. את "רמי", שמו הפרטי, בחר משום שאהב את הצליל, ובגלל שהוא רומז לשמות זרים כמו "ראמון" או "רומאן" או "רומיאו", "וככה לא הרגשתי לגמרי לבד בעולם", הוא מסביר. שם המשפחה שנתן לעצמו, "סערי", נשמע מאוד עברי, אבל בעיניו מצאה חן דווקא המשמעות בשפה הפינית, "אי". "הקסם של זה היה המרחק", הוא אומר. "זה שם שלא נשמע זר, אבל הוא גם  לא קשור בשום צורה לדברים שהייתי קשור אליהם עד כה".
 
היכולת הזו להמציא את עצמו מחדש, היא כנראה אחת התכונות שמסייעות לרמי סערי לשרוד. אני אומרת ככל הנראה, משום שלמרות שבמהלך שיחתנו האיש – בלשן, משורר מחונן ומתרגם פורה במיוחד, המלהטט בלא פחות מ – 12 שפות – אינו נרתע מלחשוף מקומות אינטימיים מאוד בחייו ובמחשבתו, נוכחת בה כל העת גם איזו גדר שהוא מציב לעצמו ולי. השירים שלו חושפניים, והוא מדבר בקלות יחסית על ילדות לא פשוטה, על אהבות ואכזבות ועל ניסיון ההתאבדות שבא בעקבות אחת מאלה. "אבל זה שאני פותח דלת במקום שנוח לי, לא אומר שכל אחד יכול להידחף פנימה גם למקומות אחרים".
 
למרות ההצהרה הזו רמי סערי הוא איש קל שיחה וכובש מאוד. ואיך אפשר לא להיכבש על ידי גבר שמופיע לפגישתנו מלווה בטייגה, הכלבה שלו, שחיה פה, בשכונת מוסררה בירושלים, והוא מגיע אחת לשנה מאתונה, שם הוא מתגורר, כדי לטפל בה במשך חודש שלם, במסגרת מין הסכם משמורת משותפת שיש לו עם בן זוגו לשעבר. האהבה שלו לחיות גדולה ועמוקה מאוד. לא מפתיע לכן לגלות שבספרו החדש "טבעות השנים" (הרואה אור בימים אלה בספריית הפועלים) יש גם שיר שמוקדש לטייגה. באתונה  יש לסערי כלבה נוספת, ליליקה, ובן זוג חדש, מיכאליס, וחיים אחרים לגמרי מאלה שתכנן לעצמו בירושלים, כשחשב שהאקדמיה תהיה ביתו.
 
סערי, 44,  נולד בפתח תקווה, ובגיל שלושה חודשים נלקח על ידי אמו למולדתה, ארגנטינה. "אמא יזמה הינתקות חד צדדית מאבא. היא נסעה לארגנטינה ותכננה להישאר שם, בבית הוריה ואחותה, למרות שהוא לא היה מודע לכך שאשתו ובנו עזבו אותו".  האב הצטרף אליהם בסופו של דבר, והמשפחה כולה חזרה ארצה, כשסערי היה בן ארבע, מצויד באח נוסף שנולד שם. "יש המון זיכרונות משם", הוא אומר. "החצר שבה שיחקתי, אנשים, המשפחה, באנוס איירס. חזרתי ילד דו לשוני, אבל הגננת אמרה לאימא שלי להפסיק לדבר אתי ספרדית, וכך שכחתי את השפה לגמרי. כשהייתי בן 11 באו לבקר אותנו קרובים מארגנטינה ולא הבנתי דבר ממה שאמרו. כשחזרתי ולמדתי ספרדית כמבוגר, הרגשתי שאני חוזר למשהו שתמיד היה בתוכי. זאת חוויה מאוד חזקה, חוויה של סירוס."
 
סירוס?
"אני סורסתי משפת האם השנייה שלי. מאז אני חי עם תחושה ברורה ביותר שאני לא מוכן יותר לעבור סירוס כזה. שהדרך היחידה שלי לחיות היא להיות לגמרי אני, מה שאני. בלי להתפשר. בלי להעמיד פנים שאני משהו אחר רק בשביל לרצות אנשים".
 
האינטלקט אדיר הממדים שלו התגלה בגיל צעיר מאוד. הוא נכנס לבית הספר מוקדם וגם קפץ כיתה ובשנתיים שנותרו לו בין התיכון לצבא התנדב בקיבוץ מעברות ("שנבחר כי היו בו הרבה מתנדבים מפינלנד, שפה שאת צליליה אהבתי ורציתי ללמוד"). אחרי שלושה חודשי שירות קיבל פטור. "הייתה ביני לבין הצבא הבנה הדדית שאנחנו לא מתאימים. אני הייתי נחוש לא להיות חייל, והם ידעו שהאפשרות היא להכניס אותי לכלא או לשחרר אותי, אז שחררו אותי ומיד נסעתי לפינלנד".
 
למה פינלנד?
"כי בין הבגרויות למדתי פינית. בגיל צעיר מאוד, אחרי שהייתי בתנועת נוער והתברר לי שגם שם אני לא מצליח להשתלב, הבנתי שאני הולך להיפלט מכל העסק הזה פה בארץ ושכדאי לי לחשוב על עיסוק. ישבתי ולימדתי את עצמי פינית. גם את השפות שלמדתי אחר כך בחרתי על פי הצלילים ולא לפי מספר הדוברים, או משהו תועלתני כזה. בתיכון למדתי ערבית, ואני זוכר שאבא שלי אמר לי שהוא לא מבין בשביל מה, כשאפשר לבחור צרפתית שתועיל לי יותר בעולם. אני מניח שתועלת לא עמדה בראש מעייני, ובגלל זה אני משורר ומתרגם. יכולתי ללמוד משהו אחר ולהיות, נניח, רואה חשבון מתוסכל מאוד."
 
אתה לא סתם משורר ומתרגם, אתה מאוד יוצא דופן – אתה כותב המון, אתה מתרגם מהמון שפות שבהן גם שפות שרובנו לא יודעים לזהות, כמו אסטונית או קטלנית או פינית. כתבת דוקטורט בבלשנות והיית מורה מצטיין באוניברסיטה העברית… ובכל זאת אתה כותב על עצמך:
ִלּוּ הָיָה אַפְּךָ שָׁבוּר
אוֹ צְלִיעָתְךָ בּוֹלֶטֶת יוֹתֵר,
לוּ יָדַעְתָּ לְפָחוֹת
שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע שָׂפוֹת פָּחוֹת,
אִם רַק הָיִיתָ מֵת לְגַמְרֵי
וְלֹא מֵאַהֲבָה אוֹ דִּכְדּוּךְ,
הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתְךָ יוֹתֵר
וְחוֹשְׁשִׁים מִפָּנֶיךָ פָּחוֹת.
 
 
"המון אנשים לא אוהבים אותי בגלל שאני מצליח. כתבתי על זה בכאב, אבל עבר מאז זמן, ואני משתדל לא להקדיש לזה מחשבה. תמיד הייתי עוף מוזר, תמיד חשתי שונה, תמיד הייתי יוצא דופן – לא בגלל שרציתי, לא שמתי נוצות בכובע כדי שישימו לב אלי, אלא עסקתי במה שעניין אותי, ולא חיפשתי את הקונצנזוס. התבלטתי מעצם טבעי. מגיל אפס הייתי דו לשוני, למדתי קרוא וכתוב בעצמי בגיל שלוש וחצי,  הייתי הכי צעיר בכיתה, מאוד גבוה. אי אפשר היה להתעלם ממני, למרות שחינכו אותי להיות ילד ממושמע ומסודר שעושה כל מה שאומרים לו, אבל בתוכי ידעתי תמיד שיש לי רצונות משלי, ודרכים להגשים אותם גם אם אחרים לא יבינו".
 
כתבת בפינלנד דוקטורט בבלשנ�
�ת שמית, התכוונת להיות מרצה באקדמיה, ולא קיבלת פה תקן
"אני מניח שאנשי האקדמיה בארץ חשו שאני מאיים עליהם. הם מעדיפים אנשים שמתכווצים לגודל בלתי נראה, לא אנשים שמושכים תשומת לב. אני נון קוניפרומיסט, ולא כל אחד יכול להסתדר עם זה. אבל אני חושב שאם מישהו מרגיש שהוא זבוב לידי, עדיף שיעוף כמה שיותר רחוק ממני".
 
זאת הייתה אכזבה גדולה?
"בהחלט, אבל מאז פרשתי כנפיים, ואני עוסק בכתיבה, עריכה ותרגום, דברים שמעשירים את עולמי. אני חי ביוון, שקרובה ללבי וקרובה מאוד לארץ. אני לא מרגיש כאילו אני בחו"ל. אני לגמרי בבית שם. זה אותו ריח ים, רק שהאנשים מסביב מדברים יוונית.  בניתי את עולמי שם, ומשם אני לא מאיים על איש וקהילת הכותבים בארץ יכולה לאהוב אותי מרחוק, למרות שאני מוכשר. כך אני לא דורך על יבלות, לא פוגע ולא נפגע.  רמת החיכוך הפוטנציאלי שלי עם הזולת ירדה פלאים. אם מישהו ישנא אותי שם, זה בגלל שהוא, נניח, יכעס שהכלבה שלי מסתובבת ברחוב. טוב לי עם זה כי החיים קצרים מכדי להילחם".
 
אם להתרחק, למה לא הספיקה לך בקתה בגליל?
"אני אדם עירוני. אני רוצה סביבי אלמונים, אני רוצה להיות אלמוני לפעמים. בחרתי באתונה ולא באחד האיים המקסימים של יוון, כי אני רוצה לגור בעיר. אני מספיק אי בתוך עצמי.
 
 
 
בשירים שלך אתה נשמע סוער בהרבה, כואב בהרבה, זקוק לאהבה. אין בהם ההשלמה הזו
"אני אדם סוער מאוד, אבל עבדתי על עצמי.  אני לא חושב 'לו יכולתי להיות משהו אחר', אני יודע שיצא ממני בדיוק מה שיכול היה לצאת ממני ושבחיים הנוכחיים שלי, יש לי אחיזה בהרבה דברים שמבחינתי יוצרים את השילוב הנכון בין הסערות לבין ניתוב האנרגיות שלי לדברים שעומדים ברומו של עולם."
 
לפני 16 שנה סערי ניסה להתאבד, בעקבות אהבה נואשת לגבר מברצלונה. הוא כתב על זה בטקסט שהוסיף לתרגומו את הספר "כיכר היהלום" מאת מרסה רורודה, הספר הראשון שקרא כשהתעורר בבית החולים, נפשו מנותצת, וכך גם גופו שנותר מאז צולע. הוא לא מוכן לשוחח על ניסיון ההתאבדות ההוא, אבל מודה "האופציה לסיים את החיים קיימת כל הזמן אצל כולם. אין לי נטייה אובדנית, אבל משהו בתשתית הנפשית שלי גורם לי לחשוב על המוות כל הזמן. יש לי חברה חרדית שאמרה לי פעם שהתפישה שלי יותר נוצרית מיהודית, כי אני עוסק כל הזמן בעולם הבא ובמה שיקרה אחרי מותי. זה נכון, אם כי אני יודע ליהנות מדברים וכשאני עושה דברים אני במאה אחוז בתוך העשייה שלי. אבל אני משווה לנגד עיני את המוות כל הזמן, לא נכסף אליו אלא ער לקיומו כמו נוף שנשקף מבעד לחלון. "
 
אתה מפחד מהמוות?
"לא. מפחיד אותי מותם של אנשים שאני אוהב, של חיות שיקרות ללבי. לא מותי שלי".
 
סערי אומר שאת עיקר הסערות שבתוכו הוא מנתב לבחירת התרגומים – למעלה מ – 40 ספרים עד כה – שהוא בוחר. בכל אחד מהם, בין אם מדובר בלורקה, פרננדו פסואה או איסמעיל קדארה – ישנה כפילות, תחושת חוסר שייכות, תחושות שהוא מכיר היטב מחייו הפרטיים. "לפני כמה ימים נשכבתי במיטה, לסייסטה המקודשת של אחרי ארוחת הצהריים שלי, מול תוכנית טלוויזיה שאנשים מתקשרים אליה עם כל מיני צרות ובעיות. אני ישן מצוין עם זה ברקע. דיברו עם על בגידות, ועל כך שאנשים שבוגדים, יותר משקוסמת להם הבגידה, היא מהווה מימוש של העולם הפרטי שלהם, עולם מקביל שהם סיגלו לעצמם מילדות. לי יש עולם כזה. הוא נוצר בעקבות החוויה הכי מהותית שעיצבה אותי – השיבה ארצה והנתק משפתי השנייה. זה השפיע על הקשרים שלי עם ההורים, על המקצוע שמצאתי, אפילו על הנטייה המינית שלי".
 
באיזה אופן?
"ברגע שיש בך כפילות מולדת, אתה לא יכול להשתייך לדבר אחד במאה אחוזים, או להפך – אתה שייך לגמרי למקום אחד, נניח לעברית, ובאותה שלמות אתה שייך גם למקום אחר, נניח לערבית. אני יכול לשוחח אתך כאן ואחר כך לרדת לעיר העתיקה ולשבת בבית קפה עם ערבי, ולהרגיש בבית בדיוק באותה מידה. אני יכול ללבוש דמות ולפשוט צורה וזה נראה לי מובן מאליו."
 
זה נשמע מאוד סכיזופרני
"לאנשים קשה לתפוש את זה, כי הם שבויים בדבר האחד והיחיד: זה אני, זו דרכי, זו הדת שלי, זאת השיטה שבה אני חי. אני חי אחרת. החיים שלי ניתבו אותי בצורה אחרת. חוויתי התפצלות, ומאז אני מרגיש שייך לכמה דברים בעת ובעונה, גם דתי וגם אתאיסט, גם שחור וגם לבן. אני הומו, אני גבר במאה אחוזים, אבל אני מרגיש שאני יכול לדעת גם במדויק לגמרי איך מרגישה אישה. אני לא אישה, אין לי חלב מהפטמות ולא אקבל ווסת, אבל אני יודע מה זה להרות. אני יכול להרגיש יהודי ונוצרי ובודהיסטי גם יחד. "
 
סערי חיבר שבעה ספרי שירה, מספר התרגומים שלו מאיים להביס את מספר שנותיו, הוא זכה פעמים (עד כה) בפרס ראש הממשלה וגם בפרס טשרניחובסקי לתרגום. הוא שולט, כאמור, בתריסר שפות (עברית, ספרדית, פורטוגלית, תורכית, קטלנית, אלבנית, יוונית, הונגרית, פינית, אסטונית, מלטית ואנגלית) וטוען שאחרי שלוש שפות ממשפחות שונות, הרביעית כבר נלמדת בקלי קלות. למרות הרקע הבלשני שלו, הוא מגלה סובלנות גדולה לעילגויות ושיבושי לשון. "גם אם אדם יודע חמש שפות, נשאלת השאלה האם יש לו מה לומר", הוא אומר. "אני שם דגש על תוכן ולא על צורה, אני מחפש באנשים עושר מחשבתי ולאו דווקא לשוני. לבי אינו גס במי ששפתם עילגת, כי פגשתי הרבה אנשים רהוטים שהשתמשו בריהטותם כדי להטיל מורא על הזולת ולהיות נבלות מנוולות".
 
איך למדת כל כך הרבה שפות?
"למדתי את רובן בנסיבות של החיים. ללמוד �
�פה רק בכיתה זה לא מספיק, צריך לספוג את הריח של החיים. לנסוע ברכבת עם אנשים שמדברים אותה, גם אם הם מזיעים ודוחים, לחיות את היומיום שלהם עם השמחות והעצב. שפה זרה לומדים הכי טוב במיטה. אז יש לה השלכות על כל מה שיוצא ממך, גם על מה שיש לך לומר, גם על האינטואיציות והגירויים החיצוניים והפנימיים כמו אלה שמולידים אצלי את השירה".
בשיר "תנאים" אתה כותב שאין לך משפחה, בית או מולדת
"מולדת היא בעיני דבר שעומד לפני המיניות או הזיקה לדת. בית מסוים, המקום שלך בעולם. אין לי הדבר הזה. זו לא אמירה ספרותית. וכל הדברים האחרים- אהבת החיות שלי, המשיכה לגברים, היחס לאלוהים – יושבים על התחושה הזאת, חוסר האפרות להתערות טוטלית במקום אחד. כשאני משחרר את זה, זה יכול להיות המקור לכאב הכי עמוק אבל גם לאושר הכי גדול שלי".
 
זה עצוב
"זה לא עצוב. אם אני צריך לבחור בין להיות ציפור שעוברת מארץ לארץ ועייפה מאוד מהמסע או עץ ששתול על פלגי מים, אני בוחר להיות ציפור".
 
סערי מחלק את בני האדם לכאלה שחושבים שמגיע להם משהו מהעולם, ולכאלה שחושבים שלעולם מגיע משהו מהם. הוא שייך, לדבריו, לסוג השני, ולכן הוא מחויב לחשיפה ביצירתו. לא למופע חשפנות, אלא לחיפוש אחר האמת שלו. "לו רציתי, היה לי קל מאוד לתעתע באנשים. כל החברים שלי בלי יוצא מהכלל הופתעו לשמוע שאני הומו, לא דמיינו את זה. יש מי שרואים אותי צולע וחושבים שאני נכה מלחמה. אבל אני מעדיף לומר את כל האמת ומיד."
זה סיכון לא קטן לאדם רגיש כל כך…
"ברגע שאת מבינה שהעולם והחיים והארץ שלך והמשפחה שלך יכולים להיות מסוכנים ולשמש מקור לכאב, עומדות בפניך שתי טקטיקות להתגוננות – להישמר כל הזמן מחשיפה או לתת בידי אחרים את כל הנשק האפשרי ולהגיד "הנה, זה אני, קחו ואני כבר אתגונן". זה מסוכן, אבל אני מעדיף לומר על עצמי הכול, ולא להשאיר לאחרים מקום לתקוף אותי".
 

(הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה, גליון פברואר 2008)