רומן רוסי – ראיון עם נילי מירסקי

 

 

זה לא החתול של נילי מירסקי

 

לחתול של נילי מירסקי קוראים פושקין. זה לא ממש מפתיע. החיבה העמוקה שיש למתרגמת והעורכת המשובחת הזו – שמחר בבוקר, יום העצמאות, תקבל את פרס ישראל לתרגום- למשורר הרוסי כמעט מובנת מאליה, וכמוה אהבתה לחתולים. אחרי הכול – איזה אישה משכילה, מוכשרת וסנטימנטאלית לא אוהבת שירה וחתולים? מה שכן מפתיע לגלות, זה שמירסקי – שאחראית לתרגומי מופת אינספור, ובהם כתבים של נבוקוב, טולסטוי, גוגול, בולגאקוב, באבל, דוסטויבסקי, טורגנייב ותומאס מאן – מדרגת את הספרות במקום השלישי בין שלל אהבותיה המגוונות. במקום הראשון ניצבת המוזיקה הקלאסית (היא פסנתרנית חובבת) ואחריה האומנות (שהתשוקה אליה הובילה אותה למסעות ברחבי אירופה). ואל התרגום, כפי שיתברר מיד, הגיעה לגמרי במקרה.
 
היא נולדה ברחובות, לפני 64 שנה, וגדלה בתל אביב, באותו בניין עצמו שבו היא מתגוררת היום, ואליו שבה בתום נדודים לא מעטים בעולם. שפת האם שלה היא עברית, למרות שמקריאת תרגומיה אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהיא גדלה בברלין או לפחות בילתה שנים ארוכות במוסקבה. למעשה, מירסקי ביקרה לראשונה ברוסיה לפני ארבע שנים בלבד, בחברת בעלה לשעבר, סמיון (סיומה) שבעצמו עלה מברית המועצות כשהיה בן 19, בשנת 1957.
 
איך הצלחת להתאפק ולא לנסוע לשם קודם?
"היה לי ברור שאסע לשם רק איתו. הוא חלק מהחוויה הרוסית שלי, ועד נפילת ברית המועצות הוא לא יכול היה לחזור לשם. וכשזה כבר קרה, היינו גרושים, ולמרות שאנחנו ביחסים מצוינים, לקח זמן לארגן את זה. "
 
מהי החוויה הרוסית שלך?
"החוויה הזו קשורה קודם כל בסבתא שלי, חיה בולסלבסקי, שאיתה דיברתי רק רוסית, כי היא מעולם לא למדה עברית. סבא שלי, יהודה, דיבר עברית אשכנזית כזאת של "חדר", היה חתום על שני עיתונים בעברית, "חרות" ו"הבוקר" שאותם קראתי, כי כבר כילדה הייתי להוטה לקרוא עיתונים, אבל בבית שלטה אווירה רוסית כזאת. אבא שלי, שהיה מאוד סנטימנטאלי, הביא אתו ארצה את ספרי הילדים שלו ברוסית, שגם אותם קראתי בגיל צעיר מאוד, ספרים שיצאו עוד בימי הצאר בכתיב הרוסי הישן, והספרים עמדו להם שם בספרייה סגורים ומבטיחים, בכריכות מקסימות בארגמן וזהב… אבא שלי גם דיבר עם הוריו רק רוסית. מאחר שהעמדות הפוליטיות שלהם היו מנוגדות לגמרי, היו ויכוחים פוליטיים עד לב השמים, וגם הם התנהלו ברוסית בלבד".
 
וכך למדת את השפה…
"ביליתי הרבה אצל סבא וסבתא. לסבא שלי הייתה חנות לספרים ברוסית ברחוב אלנבי 72, "בולסלבסקי". הוא סחר עם ברית המועצות דרך השגרירות, ובתקופה שהיחסים עם ברה"מ נותקו, החנות נסגרה, אבל אחר כך נפתחה שוב וכשסבא היה זקן מכדי לעבוד בה, סשה ארגוב, שהיה ידיד משפחה קרוב, נכנס כשותף וניהל אותה".
 
אבל קראת גם בעברית, כמובן…
"לימדתי את עצמי לקרוא עברית לבד, בגיל ארבע. לפני שישים שנה לא היו כל כך הרבה ספרי ילדים, אז קראתי כל מה שמצאתי. בגן אהבתי לשבת בפינה ולקרוא. אני זוכרת את הספר הראשון שלקחתי בספריית בית הספר, בגימנסיה הרצלייה. רק תלמידים מכתה ד' ומעלה הורשו לקחת ספרים הביתה, אז אבא שלי נאלץ לבוא ולהסביר לספרנית שאני מקרה מיוחד וכך הרשו לי לקחת את "הפנגווין גוגו". בלעתי המוני ספרים, למרות שהייתי ילדה חברותית מאוד".
 
כזאת שגם משחקת בחבל וקלאס?
"יותר קלאס וחמש אבנים ופחות חבל. הייתי מאוד לא ספורטיבית, למרות שהייתי ילדה רזה. ההתרגשות הגדולה שלי הייתה מספרי מדע לילדים. ממש בלעתי כאלה. אני זוכרת בכעס אחד מהם, שכתב יצחק אבנון, על בוכנות ומנופים, היה ציור של ילדה שעומדת וחותכת עוגת יום הולדת עם חיוך אווילי נורא על פניה והכיתוב אמר "הילדה הייתה בוודאי מתפלאה מאוד לדעת שגם הסכין שבידה פועל כמנוף". פתאום הבנתי שהספר לא נכתב בשבילי… שהקוראים הם בנים, והילדות אמורות לחייך חיוכים אוויליים. זו הייתה חוויה משונה שזעזעה אותי מאוד".
 
בית הוריה היה מאוד פוליטי והעמדות הפוליטיות התבטאו אפילו בבחירת העיתונים. "הם קראו "את "על המשמר" כמובן, ואני הייתי הילדה היחידה שקראה "משמר לילדים" כשכל החברים שלי קראו "הארץ שלנו". מתתי לקרוא "הארץ שלנו" אבל אבא שלי לא הסכים בשום אופן, כי בעיניו זה היה עיתון ש"מצדד באמריקה ובאנשים עשירים" ולעומת זאת, ב"משמר לילדים" היה מדור פוליטי בשם "מבית ומחוץ" שבגיל שש קראתי באדיקות. אני זוכרת שארגנו שם קמפיין גדול, וביקשו מילדים לכתוב מכתבים לילדיהם של הזוג אתל ויוליוס רוזנברג, שהוריהם הוצאו להורג. היו שם סיפורים יפים על ברית המועצות ששם הקימו את חלום הדורות, מקום שיש בו שוויון לכולם. אבל אני רציתי להיות כמו כולם. גם ככה הייתי ילדה שונה, ג'ינג'ית, תולעת ספרים ורציתי לפחות לקרוא את אותו עיתון. הייתה פעם בחנוכה ש"הארץ שלנו" אסף כספים כדי לקנות מנורות "לוקס" לילדי המעברות. באתי לאבא שלי כמנצחת גדולה ואמרתי לו 'הנה, הם אוספים כסף לעניים' והוא אמר לי 'את לא מבינה. צדקה משאירה עניים בעוניים.במקום להלחם לטובת משטר שלא יהיו בו בכלל עניים, זורים חול בעיניים".
 
אלה היו הויכוחים שלך עם אבא בגיל שש?
"כן. עשיתי כמיטב יכולתי להראות לו שבעיתון הילדים בכלל לא כותבים על פוליטיקה, אבל הוא לימד אותי לקרוא בין השורות, קריאה ביקורתית. לראות איך מעבירים מסרים בלי לכתוב אותם במפורש. בסופו של דבר הוא נכנע והייתי חתומה על שני עיתונים. לבנימין תמוז, שהיה העורך, היה שם מדור בשם "לראות, להביט ולהתבונן" שבו הוא הציג יצירות אומנות. זה כל כך ה
שים אותי ועד היום אני זוכרת מה הוא כתב על כל יצירה. החלום שלי מגיל אפס היה ללמוד תולדות האומנות".
 
את החלום הזה  – שניזון מאלבומי אומנות בספריית ההורים ומגלויות שהגיעו מחו"ל – היא הגשימה בהמשך, אחרי נישואיה, כשנסעה להתגורר במינכן עם סמיון, שעבד בתחנת רדיו אמריקאית ששידרה שידורי תעמולה אנטי קומוניסטיים ברוסית. "הוא, בניגוד לאבא שלי, גדל בברית המועצות של סטאלין ושנא את המקום". הם הכירו באוניברסיטה העברית (שם למדה פילוסופיה וספרות אנגלית) ונישאו בגיל צעיר מאוד. היא הייתה בת 18 וחצי, והוא מבוגר ממנה בחמש שנים. הנסיעה המשותפת שלהם לרוסיה, שנים ארוכות אחרי הגירושין לא נראית לה יוצאת דופן. סמיון הוא עדיין "האדם הכי קרוב לי בעולם", היא מדגישה והיא בידידות גם עם אשתו וילדיו. הוא מתגורר בצרפת והם משוחחים אחת ליומיים בטלפון. "הוא יבוא מפריז במיוחד לטקס הפרס "להחזיק לי את היד" כי הוא יודע כמה מלחיצים אותי מעמדים מעין אלה".
 
למה התחתנת כל כך מוקדם?
"כי הייתי מאוהבת נורא".
 
לאורך כל השיחה מירסקי נזהרת שלא נתעה לתוך אזורים אישיים מדי בחייה ולכן מפתיע כל כך שעל נושא אחד, לכאורה אינטימי מאוד, היא לא רק מוכנה, אלא דורשת לדבר: על ההחלטה שלה לא ללדת ילדים. "אנשים לא ממש מאמינים לי שזה מרצון", היא מסבירה. "אבל בשום אופן לא רציתי להיות אמא. אני מסתכלת סביב ורואה שכולם עושים את זה בצורה אוטומטית, כאילו אין בכלל ברירה אלא ללדת ילדים, ואני שואלת את עצמי למה. בארץ זה עוד יותר חזק מבכל מקום אחר, יש לחץ אדיר על נשים כאילו שאם הן לא יולדות הן לא מממשות את עצמן, כאילו שלא יכולה להיות אישה שאין לה דחף כזה, ללדת תינוק".
 
ומעולם לא התחרטת על זה?
"ממש לא. להפך.  אני משערת שיש אנשים שחוששים לא להשאיר אחריהם דבר, אבל רעיון החידלון המוחלט כל כך נורא בעיני, שנראה לי שאפילו ילד שנשאר אחריך לא יכול לשמש נחמה אמיתית לזה".
 
את הנחמות הקטנות שלה היא שואבת מהנגינה בפסנתר. בגיל שבע קנו לה סבא וסבתא פסנתר, "ומאז אין דבר שמסעיר אותי יותר ממוזיקה קלאסית.בעיני זה הדבר הכי אירוטי שיש. מצער אותי שזו נחשבת היום מוזיקה לקשישים ולשוכני עפר, אם כי הטעם שלי הוא תמיד עם הפנים לעבר. אני לא שומעת מוזיקה מודרנית, וגם באומנות, תני לי את ימי הביניים והרנסאנס ומאחר שאני מעריצה את פיקאסו אני נסחבת איכשהו עד המאה העשרים וזהו".
 
את הנסיעה לגרמניה מיד אחרי נישואיהם היא יזמה, אחרי שגילתה מודעה קטנה בעיתון שחיפשה דוברי רוסית לעבודה באירופה. הם התגוררו שם שלוש וחצי שנים, חזרו ארצה וכשיצר הנדודים גבר, חזרו לארבע שנים נוספות. "רציתי בכלל ללמוד תולדות האומנות באיטליה, אבל היינו נורא עניים ומי בכלל יכול היה אז לחשוב על לחיות בחו"ל. כדי לקנות את כרטיס האונייה בכיוון אחד, באונייה האיטלקית "פלמיניה", שזו הייתה ההפלגה האחרונה שלה לפני שנמכרה לגרוטאות, מכרתי אוסף בולים. הפלגנו לנאפולי, משם נסענו ברכבת לז'נבה, כי אם אנחנו כבר בחוצלארץ צריך לבקר את כל מי שמכירים ושם היה לי בן דוד שאהבתי, ורק אז המשכנו למינכן".
 
השנה הייתה 1964. מירסקי אומרת שהתחושות שלה בקשר לנסיעה היו מעורבות. "לנסוע לגרמניה, אחרי שמשפחתה של אימי נספתה בשואה, וכל אדם בן 40 שפגשת ברחוב שאלת את עצמך איפה הוא היה במלחמה… שומו שמיים! הייתי בטוחה שכשנחצה את גבול גרמניה השמים ייפלו, או לפחות יבריק ברק. ומצד שני הייתה לי תשוקה גדולה לצאת מפה, לחפש אומנות, את אותם דברים יפים שבכל פעם שראיתי, אפילו בתמונות, הנשימה שלי הייתה נעתקת".
 
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נסעה לחו"ל. "זה לא היה מקובל בקרב אנשים שחיו ברמת החיים שלנו, שבהשוואה להיום הייתה מאוד נמוכה. אבא שלי נשלח פעם מטעם חברת החשמל, והביא מהמטוס שקית עם מלח ופלפל ואני חשבתי שמדובר באוצר." היא נרשמה ללימודי תולדות האומנות והיסטוריה של מזרח אירופה באוניברסיטה, ומאחר שלא דיברה גרמנית, החלה ללמוד בקורס לזרים והשתלטה על השפה בקלות רבה.
אומרים שגרמנית היא שפה קשה להחריד
"יכול להיות שהיה לי קל כי רוסית קשה פי מאה".
 
"כשנסענו, קיוויתי מאוד שלא נחזור. הרגשתי זרה בארץ למרות שנולדתי פה, והיה לי גם פחד נורא מכך שסיומה משרת במילואים, בשריון. אבל אחרי כמה שנים, כשכבר היו לנו חברים בגרמניה והיינו מעורים מאוד במקום, הגיע רגע שבו הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות שם. הייתי באמצעו של ויכוח פוליטי עם ידידים, ואני עם הטמפרמנט שלי בניתי טיעונים לתלפיות, נסחפתי, צעקתי וצווחתי ובאמצע פתאום אמרתי לעצמי 'מה לי ולזה? זה הרי בכלל לא אכפת לי, זה לא שלי המקום הזה. אני לא מסוגלת לחיות במקום שלא אכפת לי ממנו".
 
אז חזרתם?
"אני חזרתי. סיומה נשאר שם. אני חשבתי לעצמי שאבלה חצי שנה פה וחצי שנה שם, אבל בסופו של דבר נפרדנו".
 
ומתי התחלת לתרגם?
"כשחזרתי, אחרי שהשלמתי תואר שני בספרות, התחלתי ללמד באוניברסיטת תל אביב והייתי משוכנעת שעליתי על הדרך האקדמית. די מהר הבנתי שדוקטורט זה ממש לא בשבילי, אין לי סבלנות לנבירות כאלה, ובלי זה לא מקבלים קביעות. אהבתי ללמד, והקפדתי לא לחזור על אותם קורסים כדי לא להשתעמם, ולמרות זאת אחרי כחמישה סמסטרים הרגשתי שאני חוזרת על עצמי והייתי נואשת, חיפשתי משהו אחר לעשות".
 
תרגום זו עבודה מאוד בודדה
"בעיני זה לא חסרון. אני אדם שמרגיש טוב מאוד בביתו. אני גם לא נוהגת, ואני בטוחה שאם היי
תי יושבת במכונית והייתה מגיעה מכונית ממול הייתי פשוט יוצאת החוצה ובורחת. במסגרת עבודתי כעורכת, אני נפגשת הרבה עם סופרים, אבל אז אני מתגעגעת לימים שבהם אוכל רק לתרגם. עם השנים אני פחות ופחות אוהבת לצאת מהבית. שם אני מוגנת. העולם נראה לי מקום מאיים".
 
אבל את מכורה לאינפורמציה שזורמת מהעולם הזה בטלוויזיה ובעיתונות?
"אולי בגלל שאני עצמי לא יוצאת לעולם. אני רואה כל מה שקשור לפוליטיקה ואקטואליה ומכורה לתוכניות האלה שבהן מטלפנים מאזינים ומשמיעים את דעותיהם. לא נעים להודות, אבל זה מפרנס את המיזנטרופיה שלי".
 
את מסוגלת לשבת בבית שעות מול המחשב?
"כן, אבל זה לא בגלל חריצות. זה משום שלמצוא את המוזיקה הנכונה לתרגום זה ממכר. "
 
אמרת לא פעם שתרגום הוא בכלל רעיון מופרך
"נכון, כי כל שפה היא עולם כל כך שונה משפה אחרת שבלתי אפשרי להעביר את כל המטען שלה ואת כל האסוציאציות הנלוות. אפילו נבוקוב, שכתב את "לוליטה" באנגלית ותרגם אותה לרוסית, כתב על הקשיים האלה. זה תמיד יוצא צולע, כל כך הרבה הולך לאיבוד בדרך. זאת עבודה אבודה מראש ואבסודרית. אני מנסה, כי אני אוהבת אתגרים, אבל ברור לי שאני לא מצליחה לגמרי, כי אדם אינו יכול לקפוץ מעבר לצל של עצמו".
 
את קוראת ספרות מתורגמת?
"מעט. עוד לא גמרתי לקרוא את כל מה שנכתב בשפות שאני יודעת, אז לא בוער לי".
 
אני מוכרחה לשאול אותך שאלה שכבר נשאלת בוודאי בעבר: את לא מתכוונת לכתוב פעם משהו משלך?
"ואני אחזור ואענה את מה שאני עונה תמיד: לא. אין לי ולא היה לי מעולם כל דחף לכתוב, גם לא בגיל שבו הלב רוטט וכולם כותבים יומנים ומחברים שירה. אני אומן מבצע ואני נעדרת כל דחף יוצר".

 

* פורסם במוסף הספרים של "לאישה"

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מאשה  On מאי 7, 2008 at 8:26 pm

    נהדר. כה לחי לנילי מירסקי – לביאה אמיתית של השפה. תמיד כשאני קוראת את התרגומים שלה (ובעיקר ל"אנה קרנינה" ול"מוסקבה פטושקי") אני ממש יכולה לשמוע את הרוסית שמאחורי העברית.

  • דביר  On מאי 7, 2008 at 8:36 pm

    מק-סים

  • מיכה  On מאי 7, 2008 at 8:38 pm

    איזה כיף! איזה כיף לקרוא את הראיון עם נילי מירסקי ואיזה כיף (בטח) היה לראין אותה!
    נהנתי. פשוט נהנתי(על אף האלרגיה החריפה שלי לחתולים). כל הכבוד לשתי הנשים !

  • החבר של טאיגה  On מאי 7, 2008 at 8:52 pm

    נילי מירסקי היא מתרגמת בחסד עליון, והפרס שניתן לה מכבד את מעניקיו יותר מכול. הראיון אתה מרתק, ונהניתי מאוד לקרוא אותו. רק בדבר אחד איני מסכים עם הנאמר: מירסקי טוענת בקינוח שהיא אומן מבצע הנעדר כל דחף יוצר, ובעיניי – ואלה אינם דקדוקי עניות – תרגומיה הם תוצר של כישרון אדיר לא רק בביצוע, אלא גם ברמת היצירתיות הטבועה בהם כחותם ברור. מזל טוב לכלת הפרס וברכות למראיינת.

  • חני  On מאי 7, 2008 at 9:34 pm

    לנילי מירסקי המוכשרת והמיוחדת כל כך, ותודה לך, דפנה, על הראיון המרתק.

  • אורפיאוס  On מאי 7, 2008 at 9:46 pm

    תענוג מיוחד לקרוא בערב חג, שיחה של נשים שיודעות לגעת ברגש ובשכל כאחד

  • פושקל'ה  On מאי 7, 2008 at 10:31 pm

    נילי מירסקי היא הסיבה בגללה התחלתי (והמשכתי, בגדול!!!) לקרוא את הספרות הרוסית הקלאסית, את הספרות הגרמנית הטובה. כי היא היתה השוערת שפתחה לי את הפתח לעולם הנהדר הזה בשפתה העברית העשירה, וביכולת שלה להעביר לעברית את הקסמים שסופרים אלה עשו בשפתם. תודה לך, נילי.

  • AaronN.  On מאי 8, 2008 at 6:37 am

    Nily – Mazal Tov

    A very good article.

    I have to disagree: translation is very creative, especially when you are so good as Mirsky.

    One of the problems of literaure in Israel is the low quality lack of imagination and sheer ignorance of most translators.

  • איתמר  On מאי 8, 2008 at 10:12 am

    בשעה טובה. הפרס הזה מגיע לה

  • ארלט חילו  On מאי 8, 2008 at 11:25 am

    כתיבה יפה , ומשכילה ,אודות אישה מרתקת .נבונה ודעתנית הרויה בהלט לפרס ישראל בזכות תרגומיה המעולים שמעשירים את חיי. מקריאה חוזרת של פירסומיה של הכותבת , הגב' לוי, כאן וב"לאישה" ניראה שהגב' לוי גם כן אישה מאד מיוחדת , משכילה , מקורית , שיודעת , בחוכמה ,בצניעות ובעעיקר בתבונה אינטואיטיבית רבה . לא לדחוף ול"שווק " את עצמה ע"ח המראויינים. בדומה לכמה עיתונאיות "צמרת" אחרות שלא מהססות לעשות זאת בבוטות סוסית כולשהי.

  • אסתי  On מאי 8, 2008 at 11:34 am

    ואין כמו הראיון הזה כמתנה האולטימטיווית ליום העצמאות.
    תודה לך ולנילי מירסקי.
    וברכות לקבלת הפרס שהיום, פעם ראשונה מזה שנים רבות, אני מתכננת לראות.

    אגב, שמחתי עד מאוד לקורא שגם היא היתה מכורה למשמר לילדים ולא רק אני…

  • כנרת  On מאי 8, 2008 at 12:52 pm

    איזה כיף לשמוע על ההתרגשות שלה ממוזיקה וממוזיקה של מילים.

  • ריקי כ  On מאי 8, 2008 at 11:58 pm

    אני מוצאת שזה משעשע ואירוני שהיא התחתנה עם אדם שסימל את ההפך מאביה, לפחות פוליטית.
    תודה

  • טלי  On מאי 9, 2008 at 12:18 pm

    גם לי היתה שמחה מיוחדת על כך שמתרגמת זכתה בפרס ישראל.

  • וולטר(ן)  On מאי 10, 2008 at 9:49 am

    ראיון מאלף, כתוב משובח. מירסקי היא הגדולה שבמתרגמות בישראל. מרתק.
    תודה לך גב' לוי

  • נעמי  On מאי 10, 2008 at 12:59 pm

    אישה מעניינת – ללא כל ספק, למרות שאני אישיצ לא נפגשתי בתרגומים שלה . דרך אגב, עצם היותה אוהבת חתולים – עומד לזכותה בכל מקרה

  • קורא הכל  On מאי 12, 2008 at 2:48 pm

    הראיון מעניין,וגם המרואיינת.
    אבל חבל שלא נשאלה עוד שאלה מעניינת – מדוע החרימה נילי מירסקי את מיה קגנסקיה (אינטקלטואלית לא פחות בולטת ממנה, בלשון המעטה):

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-1611.htm

    האם זה רק משום שקגנסקיה היא בעלת השקפה לאומית נחרצת?
    מעניין.

  • ירדן אור  On דצמבר 30, 2008 at 3:51 pm

    לנילי אני ירדן אור מירסקי ואני שמחה שמראינים
    אותך וכל זה……..נראה לי שאנחנו
    צריכות להיפגש מתישהו………..

    מירדן אור
    הבת של רמי
    הבן של אורי וניצה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: