הסיפור הקטן והמלוכלך של רוני גלבפיש

 

צילום: גל חרמוני

אלמלא הייתה רוני גלבפיש מתכננת לעצמה עתיד של כתיבה, עכשיו, אחרי שראה אור הספר הראשון שלה ואחרי שהיא ומשפחתה עברו לגור בתל אביב, אפשר היה להציע לה מקום בנבחרת האולימפית, בקפיצה במוט. האישה הזאת דילגה ב-41 שנותיה בין מקצועות ומקומות מגורים רבים כל כך, עד שלא ברור איך ומתי למדה ללכת ישר, להתקדם לעבר מטרה מוגדרת מראש ולחצות את כל המרחק הזה בהתמדה.

אבל עובדה: גלבפיש, שהספיקה להיות לולנית, קוטפת דובדבנים, מתכנתת, מנהלת אישית (של הראל מויאל), פועלת במפעל לייצור כותנה, תקליטנית, מוכרת בחנות תקליטים ועיתונאית עברה בילדותה, נעוריה וחלק ניכר בבגרותה ממקום ישוב אחד לשני ובהתאם גם מבית ספר אחד לאחר, "והיו לי הרגלים מגונים… מי שעוזב מהר מתרגל שלא צריך לתקן טעויות, כי כשעוברים דירה במקום החדש אף אחד לא יודע עליך כלום". למרות זאת היא היום אם לשלושה, נשואה כבר 15 שנה ליואב, איש היי טק, גרה בשכונה צפונית מהוגנת וממשיכה לכתוב. הרומאן הראשון "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) ראה אור לאחרונה, וגלבפיש כבר עמוק בתוך השני והשלישי.

"אפשר להספיק הרבה דברים עד גיל 41", אומרת גלבפיש. היא נולדה בקיבוץ ברור חיל, ועזבה, עם הוריה בגיל שמונה ומאז עברה דירה בכל שנה שנתיים "אני משום מקום, אני מערים, קיבוצים, מושבים בבקעה, תבחרי מקום. אני חושבת שהיה אי שקט בזוגיות שלהם והם בחרו ב'טיפול גיאוגרפי', בכל פעם שמשהו לא הסתדר הם עברו דירה. למדתי ב – 12 בתי ספר שונים, בכיתה ז' הייתי בשלושה בתי ספר שונים. אין לי מקום שאני ממש מזהה כבית. ליצור חברויות היה מאוד מסובך. הרבה שנים חשבתי שאני לא טובה בזה, ואז אם נשארתי באיזה מקום גיליתי שאני דווקא בסדר. "

גם הגיבור של ספרה, "סיפור קטן ומלוכלך" (זמורה ביתן) מקווה לאורך הסיפור כולו לגלות שהוא דווקא בסדר. איתן, שהוא איש מחשבים וגבר יפה (ומה לעשות, זה פן חשוב באישיותו), נתקל במהלך ריצה שגרתית בפארק בנערה שנאנסה. האירוע מציף אצלו זיכרונות ילדות קשים, שולח אותו להתמודד עם מורכבותה של התפתחותו הרגשית והמינית ולהתעמת עם המעמד שהיה לו אז, בכיתה, והיום, לצד אשתו, חברו הטוב, אמא שלו ובתו הקטנה, ועם מעמדו ואחריותו כיום. גלבפיש לא מפחדת לכתוב בגוף ראשון זכר, על יחסי כוח ומין בין גברים לנשים, על הקו המטושטש שלפעמים נמתח בין הסכמה למין לבין כפייה.

בחירת הנושא שלך מפתיעה מאוד

"אחד הכייפים הגדולים בכתיבה זה שאת יכולה להיות מי שאת לא. בחיים זה לפעמים מתחשק ל, אבל כל האחרים כבר תפוסים… זה לא הספר הראשון שכתבתי. התחלתי לעסוק בכל מיני נושאים, בין השאר היה ספר חברתי רחב יריעה שכתבתי על, איך נגדיר את זה, אולי התפוררות הקיבוץ, והיה עוד אחד אחריו שנטשתי ואני כבר יודעת שלא כל מה שאני כותבת מבשיל לכדי רומאן. אני מוכנה לעבוד על משהו חצי שנה או שנתיים ואם אני מרגישה שזה מתפורר לי בין האצבעות אני שמה אותו בצד. המשכתי לכתוב את הספר שהיה לי אכפת ממנו ברמה של בערה פנימית. "

בערה פנימית? דווקא בסיפור שלכאורה רחוק ממך כל כך?

"בדרך כלל אנשים כותבים רומאן ראשון אוטוביוגרפי, ונדמה כאילו שהספר הזה לא כזה, אבל יש הרבה השקות בינו לבין הביוגרפיה שלי, שאותה אני שודדת ללא בושה לטובת הכתיבה. הנושא הזה, של הטעויות שאנחנו עושים והמחיר שאנחנו משלמים עליהן, גם אם נדמה לנו שאין מחיר ואיך שהן יכולות לזנק עלינו אחרי שנים, מעסיק אותי כל הזמן".

את מדברת על דברים דרמטיים שקרו לך? בסיפור מדבר גבר שלא ברור אם הוא אנס…

"אני מדברת על דברים גדולים וקטנים. בשביל לכתוב רומאן הייתי צריכה סיפור גדול, שיש בו פגיעה אמיתית ועמוקה באדם אחר. אבל החיים לימדו אותי שגם בדברים הקטנים, יש מחיר שצריך לקחת בחשבון כשפוגעים במישהו, כשלא רואים אותו".

לי דווקא הייתה תחושה שהשתפנת קצת בכתיבה. שהשארת דברים עמומים ולא הלכת אתם עד הסוף

"כי יותר מהכול עניין אותי הספק. איתן לא יודע אם הוא משלם מחיר על משהו שהוא עשה או לא עשה. לא רציתי שתהיה ודאות. תהליך שבסופו אין תשובה חד משמעית הוא בעיני מעניין יותר, כי הגיבור עדיין צריך להחליט מה הוא עושה בחיים שלו שנותר בהם ספק. לי אישית יש חטאים נסתרים, אנשים שפגעתי בהם. אני לא שוכחת. זה לא נעלם. האם יבוא יום שבו אצטרך להתמודד איתם? אם לא היו לי ילדים הייתי פותחת את זה יותר בקלות, אבל אני לא מאמינה שהם צריכים לדעת עלי הכול".

הכתיבה הגיעה אליה, ככל הנראה, בירושה, בגנים. "כל השנים התעצבנו על סבתא שלי, מרים, שאמרה שכולנו קיבלנו את כשרון הכתיבה ממנה, שבגימנסיה בבודפשט היא כתבה הכי יפה. ממש לפני מותה פתאום הבנתי שבאמת היה לה את זה. את היכולת הזו לתפוש משהו ולקורא לו בשם אחר, משהו שמהדהד באוזניו של כל מי שקורא את זה. הדברים שהיא כתבה לא נשמרו, כי היא עברה את השואה. ואבא שלי תמיד חלם להיות סופר, אבל אף פעם לא כתב רומאן".

אבא שלה, גבי בשן, היה עיתונאי נודע ולפני 11 שנה שם קץ לחייו. במלחמת לבנון הוא נפצע ושתי רגליו נקטעו. האיש, שלדברי בתו, אמר תמיד שהוא לא יזדקן וספר אם יגיע לגיל 60, מצא את עצמו במצבים קשים מאוד, גופנית ונפשית, ובחר לסיים את חייו בירייה. הוא היה בן 52, ולא השאיר אחריו מכתב פרידה. גלבפיש כתבה לא מעט על הנושא, בבלוג שלה (http://gelbfish.com) . על החיפושים אחריו כשנעלם, על מציאת גופתו בחדר במלון, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה, מחזיקה בידיה את בנה הבכור שהיה בן חודשיים וחצי בלבד ועל ההיבטים המעשיים לכאורה, כמו הצורך לענות להודעות מייל שאביה קיבל לאחר מותו, או לנתק את חשבונות האי-סי-קיו שלו, "פרידה מהישות הוירטואלית שממשיכה להתקיים במחשב שלי", היא קראה לזה. "מרגע שאבא שלי מת ידעתי שאכתוב על זה. התאבדות זה חור שחור, שלעולם לא נסתם. ואנשים מתביישים בזה, כך שהפעולה הראשונה שעשיתי הייתה לדאוג שלא יכתבו על זה בשום עיתון אבל עם הזמן הבנתי שאם אני אכתוב, הסוד האפל יתפוגג ואני אפסיק לפחד מזה. רציתי שאם מישהו ששוקל התאבדות ומחפש על זה מידע ברשת, הוא ימצא גם את הקול שלי".

הכתיבה עזרה לך להשלים עם זה?

"מה שעזר לי זה שבשנה האחרונה לחייו, אבא שלי ואני תיקנו כל מיני דברים ולא היה בינינו פצע. ההתאבדות נבעה מפצע שלו, שאני מבינה וכואב לי, אבל אני מקבלת את זכותו לבחור".

כילדה היא כתבה, מיני ניסיונות וגישושים שלא שמרה, ואמרה תמיד שהיא רוצה לעסוק בכתיבה, וגם ללמוד ספרות, אבל אבא שלה אמר שזה לא פרקטי ואחרי רומן בזק עם האוניברסיטה ("אחרי הקורס במחשבה מדינית- מיציתי") הלכה לעבוד כפועלת במפעל ("התנועות האוטומטיות אפשרו לי לחשוב") וכחקלאית בקיבוץ ("אני כל כך אוהבת חקלאות. זה לא מסתייע באורח חיי הנוכחי, אבל בכל פעם שיש הזמנה לקטיף, אני שם ואני עדיין טובה בזה"). "בשנות העשרים שלי הייתי מדי פעם אומרת לעצמי 'עכשיו', ומתיישבת וכותבת עשרת אלפים מילים של משהו, אבל לא התחייבתי לתהליך. אני זוכרת את אבא שלי אומר לי שבגיל 20 יש לי זמן, אז 'שבי, תכתבי' ואני עונה לו 'אין לי מה להגיד על שום דבר. כשאהיה בת 40 יהיה לי'."

באמת הרגשת שאין לך מה לומר על החיים?

"כנראה, כי זה מה שאמרתי לו אז. את יודעת, יש כל מיני גאונים, בעיקר צרפתים מתים, שהוציאו בגיל 18 טקסטים מופתיים, הם ידעו משהו על הקיום האנושי, וזה מדהים. אני לא כזאת. בגיל עשרים הייתי טמבלית, ובמשך הזמן למדתי דברים על בשרי, הבנתי דברים על עצמי ועל העולם שלא יכולתי לדעת אז. אני קוראת דברים שכתבתי אז, וחושבת שהייתי ילדה נחמדה ולא מעניינת. כתבתי ספר שלם אז, מין רומאן בין בחור לבין משרתת מבוגרת, שלא מעוגן בזמן ובמקום, ונתתי לדוד גרוסמן לקרוא. הוא אמר שניכר כישרון אבל צריך לעבוד על זה, ולא היה לי מושג איך לעשות את מה שהוא מבקש, אז עזבתי את זה. אני אוהבת את הספר הזה, אבל לא יעלה בדעתי להוציא אותו לאור. הוא שלי, ואני גונבת ממנו סיפורים כל הזמן אבל לא יכולה לטפל בו כמו שמגיע לו".

וידעת שיום אחד זה יבוא?

"תמיד חשבתי שכדי לכתוב ספר צריך קודם כל כישרון. התגלית הכי חשובה ומרעישה בחיי המקצועיים הייתה שהכישרון הוא משני לעבודה נורא קשה ושההתמודדות שלנו היא עם החרדה של 'מה יקרה אם אני אצליח לכתוב'".

"סיפור קטן ומלוכלך" נכתב, היא אומרת, לאורך שלוש שנים ("עם נטו כתיבה, אולי חודש"). יש לי פרצי כתיבה אינטנסיביים, אני קמה בארבע בבוקר כדי לכתוב, וכותבת עד הלילה עם שעה הפסקת שינה. נוסעת מהבית לכמה ימים בשביל זה. עד שקראתי שככה עבד ג'ורג' סימנון חשבתי שאני לא נורמלית. אין לי טלוויזיה, אני מכבה את הטלפון. לא מדברת עם אנשים. אוכלת, ישנה, כותבת. ובין נסיעה לנסיעה קורים המון דברים שמוצאים את דרכם לספר. הראדר שלי פתוח בלי שאני שמה לב, וכשאני יושבת לכתוב פתאום כל מיני תובנות מופיעות בספר".

בדרך לספר, גלבפיש עברה את המסלול הצפוי בעיתונות: דבר, על המשמר, טלגרף ויום אחד נשלחה להכין כתבה על ספק האינטרנט הראשון בארץ, ונשארה לעבוד שם. "ככה הכרתי את בעלי", היא אומרת. "היו אז אולי 50 איש מישראל מחוברים לרשת, ובאופן טבעי התחלנו לדבר, וזה מזל גדול כי אחרת לא הייתי פוגשת אותו. הוא דתי, הוא צעיר ממני, ואין לנו בכלל מעגלים משותפים".

ואיך אחרי כל השנים האלה ביחד, הוא לא הצליח לגרום לך להיות דתייה?

"מי אמר שלא? הייתי דתייה. וכבר לא. כל אחד מאתנו חי את חייו מתוך כבוד עצום לחייו של השני. אני מאמינה באלוהים, וזה עוד מלפני שהכרתי אותו, ובתקופה מסוימת גם קיימתי מצוות, והבית שלנו עדיין כשר ושומר שבת והכול. אני מאוד אוהבת את הביטוי 'דתילוני', שזה אנשים כמוני שאינם דתיים אבל גם לא חילוניים. יש ליהדות מקום בחיים שלנו, אנחנו הולכים לבית כנסת אבל יש לנו ואריאציות שלנו על הנושא. "

זה מצריך הרבה מאוד סובלנות הדדית

"התחתנתי עם אחד הגברים הטובים בתבל, אם לא הטוב שבהם. בפעם הראשונה שהבאתי אותו לבית הורי, שהיו אוכלי שפנים ובועלי נידות, אמא שלי הגישה לו קפה ועוגה והוא שתה ואכל. ואני תהיתי אם לומר משהו, ושאלתי אותו איך. הוא אמר 'דרך ארץ קדמה לתורה' הבנתי אם מי יש לי עסק, ומאז זה רק הולך ומשתפר. את הילדים (ינאי, בן 11, אוריה בת 8 וחצי והללי בת שלוש) אנחנו מגדלים כדתיים, כשההסכם בינינו אומר שהם ילכו לחינוך דתי עד כיתה ח' ואז הם יעשו את הבחירה. גרנו הרבה שנים במודיעין כדי לתת להם בית ספר מעורב, והיום הם לומדים בבית ספר שמוגדר 'דתי תל אביבי'…

כשכתבת על אבא שלך, כתבת בין השאר שכולנו מקבלים החלטות ממקום מאוד בודד. החיים שלך נשמעים כמו ההפך הגמור מזה

"אני חיה בבית מאוד הומה ושמח ואני מאוד אוהבת את זה. אבל אני רואה כמה דברים שקורים לי בתוך הראש הם לא יודעים, אז אני יכולה לשער שגם אני לא מכירה אותם לגמרי. אני מכירה את הבדידות מגיל צעיר מאוד, עוד מלפני שהיה לי שם בשבילה. הרבה שנים חשבתי שמשהו לא בסדר בי, ואז בגיל 15 נתקלתי בשיר באנגלית עתיקה של המשורר מתיו ארנולד, שהשד יודע איך הבנתי בכלל, שאומר שככה כולנו, לבד, וזה הדהד לי מוכר ונכון. וכשנכנסתי למערכת יחסים עם יואב שמחתי שלא הפכנו לאחד, לזוג מהסרטים, יש לנו נפרדות עצומה ואנחנו נהנים מאוד להיפגש. אנחנו מכירים היטב, אבל אני תמיד מוכנה לאפשרות שהוא יעשה בחירה שתפתיע אותי, שאני לא אבין, אני אוהבת את זה ואני חושבת שכל צורת חיים אחרת היא אשליה. "

  * הראיון עם רוני גלבפיש פורסם במוסף הספרים של לאישה, בגליון שראה אור אך אתמול!

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ספק גדול  On נובמבר 23, 2010 at 2:51 pm

    אין לה טלוויזיה? איזה שקרנית.

    • Hila  On אוגוסט 4, 2011 at 10:00 am

      מה כואב לך? איזו התעסקות טפלה. סופרת מדהימה, הכתיבה שלה כל כך יפה, בין הבודדות שגרמו לי לרצות לקרוא עוד ספר שלה מיד אחרי שאסיים את הראשון. אז זה מה שחשוב? קצת פרגון, למען השם.

  • קוראת ספרים  On נובמבר 23, 2010 at 3:20 pm

    מה יכול להיות רע בשיחה אינטליגנטית בין שתי בנות ששווה לשמוע מה יש להן לומר על כתיבה ועל החיים?

  • עידו לם  On נובמבר 23, 2010 at 3:26 pm

    דפנה את נהדרת אני נהנה לקרוא אותך.

  • מיכל נוימן  On נובמבר 23, 2010 at 5:06 pm

    הייתי רוצה לדעת איזה סודות בדיוק רוני לא רוצה לספר לילדיה, אבל אני מבוגרת ואחראית ומאופקת מכדי לשאול.
    🙂

  • דודו פלמה  On נובמבר 23, 2010 at 5:18 pm

    אהבתי את הריאיון. ואהבתי גם את האופן שבו את מנהלת את הריאיון, רכה ולא מוותרת כמעט בעת ובעונה אחת.

  • רוני  On נובמבר 23, 2010 at 8:44 pm

    שקרנית, מסתירת סודות ואסירת תודה.
    מצטרפת להילולים, דפנה, וההיסטוריה של הבלוג שלך תעיד שתמיד אהבתי את הראיונות שלך עם סופרים. הבקשה הראשונה שלי מאנשי היח"צ היתה לראיון איתך.
    אבל כשיצאתי מהפגישה שלנו חשבתי שהפעם אכלת אותה. אין חומרי גלם, ולא תוכלי לעשות את הקסם שלך. טעיתי. זו שבכתבה הצליחה לסקרן אפילו אותי 🙂
    תודה, שוב.

    • דפנה לוי  On נובמבר 24, 2010 at 6:33 pm

      איך יכולת לחשוב ככה? הרי אחרי שיחתנו נשארתי עם די חומר לכתוב ספר משלי…:-)

  • טלי  On נובמבר 23, 2010 at 9:13 pm

    מקסים ומרתק!

    ואתמול והיום, עם כל הכותרות על כן אונס/לא אונס סביב ניצב בר לב וכל השיח הזה של "כן היה משהו אבל זה היה בהסכמה ולא אונס", הספר של רוני מטייל לי בראש.

    • דפנה לוי  On נובמבר 24, 2010 at 6:34 pm

      כן, הגיבור המשונה שלה, להבדיל מגיבורי הפרשות האלה, לא לוחץ אוטומטית על כפתורי ההכחשה.

  • מיקי גוריון  On נובמבר 23, 2010 at 9:21 pm

    אחרי שקראתי את הספר, דיברתי עם רוני,ועכשיו את הראיון-מה שיפה בו היא העובדה שהוא מעורר סקרנות נוספת: החיים עם סודות (לכולנו יש אבל אצלה הם יצוצו פה ושם בין השורות, בספרים), החיים בנפרדות של יחד עם יואב, הילדים המתרוצצים הבית ההומה, החיוך המבויש קצת בתמונה וההתנתקות המוחלטת כשצריך לכתוב.יש שם רכות וקושי, חמלה ואומץ גם יחד.
    תודה שראיינת אותה בחופש כתיבה שכזה.

  • טלילה  On נובמבר 23, 2010 at 10:04 pm

    ריאיון מרתק, כן ואינטליגנטי עם אישה מרתקת ומלאה בתובנות אמיצות, חכמות ומקוריות. כל הכבוד, ותודה.

  • רוני אשכול  On נובמבר 24, 2010 at 12:53 am

    אצל רוב האנשים זה הולך עם שתיקה
    אבל אצל רוני – סייג לחכמה כתיבה

  • דפנה לוי  On נובמבר 24, 2010 at 6:35 pm

    הלוואי עלי…

  • galithatan  On נובמבר 25, 2010 at 4:59 pm

    תודה לשתיכן על ראיון מרתק!

  • טל  On נובמבר 25, 2010 at 7:14 pm

    מקסים. ראיון מקסים, ורוני כרגיל. תודה על השיתוף מצד שתיכן!

  • yobi535  On ינואר 28, 2011 at 4:57 pm

    אשתמש במלים של מיקי : .יש שם רכות וקושי, חמלה ואומץ גם יחד.
    תודה מכל הלב הנרגש שלי, רוני ודפנה.

Trackbacks

  • […]   אלמלא הייתה רוני גלבפיש מתכננת לעצמה עתיד של כתיבה, עכשיו, אחרי שראה אור הספר הראשון שלה ואחרי שהיא ומשפחתה עברו לגור בתל אביב, אפשר היה להציע לה מקום בנבחרת האולימפית, בקפיצה במוט. האישה הזאת דילגה ב-41 שנותיה בין מקצועות ומקומות מגורים רבים כל כך, עד שלא ברור איך ומתי למדה ללכת ישר, להתקדם לעבר מטרה מוגדרת מראש ולחצות את כל המרחק הזה בהתמדה. א … Read More […]

  • By סיפור קטן ומלוכלך « עכשיו תורי on פברואר 25, 2011 at 2:10 pm

    […]  ראיון מקסים של רוני אצל דפנה לוי […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: