ילדות טובות מחפשות דם

 

כשוורד טוכטרמן גרה ברמת ישי היא טענה שמדובר במרכז העולם. כשעברה להתגורר בחיפה, טענה שמרכז העולם עבר לשם, אתה, ובטקסיות מה הניחה בנקודה המרכזית המדויקת, סטיק מדמם. בערך באותה תקופה היא גם איבדה את כף רגלה השמאלית, ומצאה אותו מאוחר יותר במחלקת אבדות ומציאות בתחנת רכבת. כשהחלה להעסיק צוות קולפי אפרסקים היא גילתה שבצל לא גורם לה לדמוע, ואחת לשנה היא צופה בסדרה טווין פיקס מהתחלה ועד הסוף.

מבולבלים? לא תהיו, אחרי שתקראו את "דם כחול", ספרה של ורד טוכטרמן, שהוא אמנם רחוק מאוד מלהיות ספר אוטוביוגרפי, אבל יש בו איזו חופשיות ריחופית של כתיבה, ותעוזה עלילתית ודמיונית שמסבירה מה עושות כל העובדות ההזויות-עד-משעשעות האלה בתקציר תולדות החיים שטוכטרמן העלתה לאתר שלה. יש באתר (www.room314.co.il) גם מפרט תכליתי יותר: היא נולדה בסנטה פה, ארגנטינה, מגיל שנתיים גדלה בחיפה, כבר שנים היא כותבת ועורכת ומתגרמת מדע בדיוני ופנטזיה, הקימה את "חלומות באספמיה" כתב עת ישראלי למדע בדיוני, פרסמה עשרות סיפורים קצרים ושני ספרים ("לפעמים זה אחרת", הוצאת אופוס 2002 ו"דם כחול" שיצא עתה בהוצאת "יניב"), היא זכתה פעמיים בפרס "גפן" והיא פעילה מרכזית בקהילת המדע הבדיוני הישראלית. חוץ מזה היא בת 41, מגדלת לבד את בנה בן השנתיים, השיער שלה קצוץ וצבוע בסגול ויש אנשים שהיא אוהבת, אבל את רוב בני האדם היא מעדיפה בצד השני של המקלדת, בחצי הכדור הוירטואלי.

"דם כחול" הוא ספר קשה להגדרה. עקרונית מדובר בספר ערפדים – סיפור על בחורה שזה עתה נשבר לבה כשגילתה שבן הזוג שלה בוגד בה, ובניגוד למה שההיגיון אומר לה, היא מסכימה למפגש מיני מסעיר עם ערפד. השידוך בחורה-ערפד, נקודת מוצא קלאסי של ספרי אימה בכל הזמנים, מתאפשר באמצעות סוכנות "דם כחול" , שמתגלה ככיסוי למזימות מורכבות יותר מכפי שנדמה בתחילה, ושולחת את חן – הגיבורה – חובבת ערפדים מתונה בהרבה מהסופרת – למסע חיפושים ופענוח שייגמר, אולי, בקצה סדרת ספרי ההמשך. ואגב, למרות התיאוריה שלה בדבר מרכז העולם, הספר – שטוכטרמן רצתה לכתוב על חיפה – לגמרי מתרחש בתל אביב.

"דם כחול" הוא ספר חינני מאוד. הגעתי אליו בצפידות מסוימת, אחרי שלא הצלחתי להתחבר לאף אחת מסדרות הערפדים הרבות בטלוויזיה, ואחרי שנים של הינזרות ממדע בדיוני, וגם אם לא השתוקקתי מיד לטבוע בו, הרי שחייכתי לא אחת, ולא הפסקתי לקרוא משום שטוכטרמן היא בחורה מצחיקה ואינטליגנטית, משום שהיא כותבת על מין ועל תשוקות ועל חרדות בטבעיות נעימה, ומשום שהאסוציאציות שלה נעות במהירות בין קריקטורות אנטישמיות בדֶר שטירמר לשירי הדיכאון של הגשש עם נגיעות של שייקספיר, עלילת מתח, קומיקס אמריקאי ודיבור ישראלי עכשווי זורם.

טוכטרמן מגדירה את עצמה כמי ש"שורצת בהרבה קהילות של חובבי מדע בדיוני ופנטזיה ומיודדת על רוב האחרות". היא מעורבת בארגון ובהפקה של הפסטיבלים והכנסים, מארגנת סדנאות ותחרויות כתיבה ומקיפה את עצמה בעיקר באנשים ששקועים, מנטלית, בעולם הזה. "חובבי מדע בדיוני הם בדרך כלל אנשים שיש להם אופקים יותר רחבים, חשיבה יותר פתוחה, הרבה פעמים הם מתעניינים במדעים טכנולוגיה, הם שכלתנים ולוגיים – יותר קל לי למצוא חברים בקהילה הזו, אני לא יכולה לראות את עצמי בקשר עם מישהו שהוא בכלל בכלל לא חנון".

החנוניות הזו לא ממש משתקפת בספר, משום שטוכטרמן בנתה גיבורה שהיא חובבת ערפדים מתונה ומסורה הרבה פחות ממנה עצמה, וגם בגלל שאיכשהו, היא מצליחה להישמע טוב בעברית. היא אומרת שהיא לא היחידה, ושהכותבים העכשוויים כבר לא מכריחים את הגיבורים שלהם לגור בניו יורק או לשאת שמות כמו ג'ו וג'יין. "זה היה תהליך בנייה קשה מאוד", היא אומרת. "לפני שהיה אינטרנט כותבי המדע הבדיוני היו מפוזרים ובקושי נפגשו, ומאחר שכולם גדלו על המד"ב האמריקאי, היה נדמה שאי אפשר ליצור מדע בדיוני ישראלי ממש כי הוא יישמע מלאכותי. עברנו את זה, והיום אנשים כותבים אפילו על קהילות יהודיות עתיקות או קיבוצים בחלל".

מה משך אותך לתחום?

"הלוואי וידעתי. מגיל מאוד צעיר קראתי אסימוב, לארי ניבן ויום אחד לגמרי במקרה קניתי את "לונה" של רם מואב, שהיה פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית וכתב על הנדסה גנטית – נושא שבעייתי לכתוב עליו במדינת היהודים – ונדלקתי".

קל לדמיין את טוכטרמן, שכבר בבית הספר היסודי כתבה לאמא שלה ספר קומיקס שבו הבלש נודד ל"ארץ הכפול שלוש", שוקעת לתוך בועת הספרות, בעיקר משום שהיא מתארת את עצמה כמי שהייתה "הילדה השמנה של הכיתה, כושלת לחלוטין מבחינה חברתית. היום אני אדם עם טונות של חברים ובטחון עצמי ונדמה לי שגם בילדות ובגיל ההתבגרות כשהחיים היו איומים ונוראיים ידעתי שיום אחד זה ישתנה, אני רק לא יודעת בדיוק איך זה קרה".

ייתכן שהשינוי התרחש כשעזבה את בית הספר בגיל 16. את המסגרת השנואה החליפו לימודים אקסטרניים ועבודה  כמטפלת ואחר כך כפועלת בבית דפוס. באותו זמן גם הפסיקה לכתוב "כי במוח הלא הגיוני שלי כמתבגרת חשבתי שכתיבה זה משהו לנערות, ביטוי של המיית הלב שצריך להפסיק בגיל מבוגר יותר". החזרה לכתיבה הגיעה בגיל 25, בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, שהחזיר לה גם את האהבה ללימודים. "חשבתי להיות פסיכולוגית קלינית או סקסולוגית", אומרת טוכטרמן, "אבל איפשהו במהלך התואר הראשון קלטתי שזה לא נכון לי, שהטיפול הפסיכולוגי נעשה בתפיסה לא הוליסטית של בני אדם. עשיתי התנסות בביה"ח הפסיכיאטרי בטירת כרמל, והיו שם סיפורים נוראיים על התנגשויות בין פסיכיאטרים לפסיכולוגים שכל אחד מטפל בפן אחר של אותו אדם. עברתי למסלול ישיר לדוקטורט, הייתי תלמידה מצטיינת והתחלתי לכתוב דוקטורט על האבולוציה של השפה וצפיתי לעצמי קריירה אקדמית מזהירה, אלא שהכל נדפק".

מה קרה?

"חליתי".

טוכטרמן סבלה במשך תשע שנים מתסמונת התשישות הכרונית. היא יודעת שגם היום, שנים אחרי שהתסמונת הזו המכונה גם "מחלת היאפים" הוגדרה, יש עדיין מי שמרימים לעומתה גבה בחוסר אמון, אבל החוויות שלה לא משאירות מקום לספק. "לקח לי לפחות שנתיים להבין שאני חולה", היא אומרת. "הייתי עייפה כל הזמן, אבל היי, למדתי המון, לקחתי קורסים נוספים בחוג למתמטיקה לשם שעשוע, עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, ונפרדתי מבן זוג שהייתי אתו שלוש וחצי שנים, כל הזמן הייתי בלחץ וישנתי מעט. היה קשה להבחין מתי זה הפך למשהו פתולוגי".

כשכבר הלכה לרופאים, התברר שיש לה את כל התסמינים, בצורה החריפה ביותר: עייפות שגם 14 שעות שינה לא מסלקות, כאבים בפרקים ובשרירים, בעיות עיכול, כאבי ראש ותגובות קיצוניות לכל חומר כמו כדורי שינה, כדורי ארגעה, אלכוהול ואפילו טיפות אף. "כשקיבלתי סוף סוף את הרעיון שאני חולה ולא רק מתפנקת", היא אומרת, "נשרתי מהלימודים. כל הרזרבות נגמרו לי. לא יכולתי להקים את עצמי מהמיטה, איבדתי ריכוז, הזיכרון נפגע, עובדות מתבלבלות בראש, משפטים לא מתנסחים. רוב האנשים יוצאים מזה שנתיים. אני סחבתי את זה תשע שנים במצב קשה".

איך מתפקדים ככה?

"בקושי. המחלה גרמה לי לאבד את כל הדברים שבגללם הערכתי את עצמי, אבל אני אדם שלא עוצר, אז ניסיתי ללמוד רפואה משלימה, וגם שם לא החזקתי מעמד. עבדתי בהוראה ובהדרכת מחשבים עד שלא היה לי אוויר בריאות כדי לעמוד מול כיתה ולדבר. האקס שלי טוען שהמחלה הייתה דרכו של היקום להתגונן מפני. "

היא החלה לעבוד מהבית, קיימה קשרים אנושיים רק דרך הרשת ("אחרת זה מתיש מדי"), אבל נמנעה במכוון מלקחת חלק בפורומים וקבוצות של חולים אחרים "כדי לא להפוך לחולה מקצועית". למרות זאת, מאמר שגילתה במקרה על השפעתה של דיאטה דלת פחמימות על המחלה הציל, כנראה, את חייה. "כל הרופאים אמרו לי שזה נורא ואיום וזה יגרום לי להתקף לב מיידי", היא אומרת, "אבל החלטתי לנסות. זה היה מדהים. אני יודעת שיש אנשים שזה לא עוזר להם. לי זה היה כמו קסם. לא חזרתי לעצמי לגמרי – יש לי תקופות של חולשה של ריכוז נמוך אבל אני אפילו הולכת לחדר כושר וקניתי "אליפטיקל" והספקתי לשבור כבר שלושה ואפילו העזתי ללדת ילד – וזה לא פשוט, כי מפחיד לחשוב מה יקרה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה, אבל יש גבול כמה אני מוכנה שהפחד ינהל לי את החיים".

את שקועה כבר בספר ההמשך ל"דם כחול"?

"מאחר שהסיפור עוסק בסקס, מתח וערפדים, היה לי כיף להמשיך להתעסק בו וככל שחשבתי על זה, ככה התברר לי שאני חייבת להמשיך לכתוב. אני לא כמו ג'י קי רולינג שתכננה את כל סדרת הארי פוטר מראש. כרגע אני כותבת, אבל אין לי מושג לאן זה יוביל".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On מרץ 5, 2012 at 6:50 pm

    אני בחיים לא קניתי מדע בדיוני מתורגם (כן, אני יודעת שלא מדובר פה בתרגום)… ויש לי סלידה מסויימת מספרות עברית מודרנית בכל מקרה (מה שהוביל כמה מרצים להתלונן על העברית הכתובה שלי…). לכן, אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל… יש את זה בסטימצקי? כי אני מה זה הולכת לקנות עותק.

    • ורד  On מרץ 5, 2012 at 11:05 pm

      אמור להיות בסטימצקי. אם חסר, אפשר להזמין.

  • שולמית אפפל  On מרץ 5, 2012 at 7:16 pm

    לא מכירה , לא קראתי, הכתבה שלך גרמה לי לחבב אותה כאדם

  • רוני  On מרץ 12, 2012 at 1:46 pm

    כותבת כיפית להפליא, המגניבה מבין סופרות ישראל. ולמרות הארומה המיזנתרופית, היא גם מותק של בנאדם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: