השירה חיה היום, חיה מאוד

 

 

"אני אומר להם לשמוט עכבר אל תוך השיר / ולהתבונן בו כשהוא מגשש את דרכו החוצה. או להיכנס לחדרו של השיר/ ולמשש את הקיר בחיפוש אחרי מתג האור" – כותב המשורר האמריקאי בילי קולינס בשירו "מבוא לשירה". "אבל כל מה שהם רוצים לעשות, זה לקשור את השיר בחבל לכיסא/ ולסחוט ממנו הודאה באיומים / הם חובטים בו בצינור, כדי לגלות למה הוא בעצם מתכוון".

היחס הזה לשירה שקולינס מתאר, מוכר להרבה מאוד אוהבי קריאה, שבילו יותר מדי שעות בשעורי ספרות משמימים, קשורים לכיסאות וירטואליים ומנסים לענות לשאלות המורים "למה התכוון המשורר", שאלה שבמקום לעורר בהם סקרנות, כיבתה כל סיכוי שיגלו בשירה את הכוח, התחכום, הדיוק, היופי והיכולת לפלח את העולם לפלחים של רגש, בעדינות של כירורג. לכן מפתיע לגלות שדווקא כעת, בעידן של תקשורת המונים מצייצת ועילגת, ישנה פריחה מחודשת של ערבי שירה, ושהקהל מוכן להינתק מהמסך ולצאת מהבית כדי לשמוע משוררים.

ריקי כהן, בלוגרית ותיקה, עיתונאית ומשוררת מפרסמת את שיריה ברשת כבר מספר שנים, אבל רק לאחרונה העזה לצאת החוצה, אל העולם, בסדרת ערבי שירה שהיא מארגנת ביחד עם המשוררת טל ניצן, המושכים אליהם קהל רב. הערב האחרון בסדרה "הרחובות ממריאים לאט" התקיים בערב שמחת תורה, וכלל, כמו קודמיו, לא רק משוררים הקוראים משיריהם אלא גם מופעי מוזיקה ותערוכת צילום. כהן אומרת שהפורמט אחרי שנכחה במספר אירועי שירה שלא ממש הצליחו להמריא, ומתוך תחושה שיש צורך להמציא דברים מחדש. השילוב הרב תחומי הזה הוא שילוב אהבותיה שלה – והתגלית המפתיעה "שלמרות שאנשים אומרים תמיד ששירה היא לא משהו מובן הגיע קהל גדול, קרוב ל – 200 איש באירוע" הייתה משמחת מאוד.

כהן וניצן בחרו לערבי השירה שלהן מקומות מושכים: נמל תל אביב, האוזן בר – או כפי שכהן אומרת "באירועים כאלה יש משהו שמנגיש שירה". ולמה צריך להנגיש? "כי יש קוראים שטוענים שהם לא תמיד מבינים מה אני כותבת או מה כותבים משוררים אחרים, ואני לא מרגישה צורך לפרש. מצד שני אני מרגישה שאני סוג של מיסיונרית, אני רוצה שאנשים יקראו שירה, שיכירו משוררים, אני מרגישה שלמשוררים נורא חסרה במה."

כהן היא מהכותבות שגם בהיעדר אירועים מפרגנת לכותבים אחרים. היא מפרסמת קטעי שירה בבלוג שלה, מעלה צילומי שירים לאינסטגרם וחולקת את ההתפעמות שלה משיר משובח גם בפייסבוק. בעיניה שירה היא סוג של עבודת פרך שיש בה משהו "על טבעי, על מילולי". ואיך כל זה מסתדר על במה?

"לכל משורר יש את האישיות הבימתית שלו, ואת הפרפורמנס שלו. עדי עסיס, למשל, הוא ממש סטנדאפיסט, שחר מריו מרדכי מקריא בצורה חושנית נשפכת תיאטרלית נהדרת, טל ניצן קוראת שירה כאילו שהיא מכשפת, ונעם פרתום היא אחת שאין כמוה, שאנשים מחכים לה אחרי הופעה לקבל חתימה ואני לעומתם מופנמת מאוד – אני חושבת שהמופעים האלה פורצים איזה מסגרת, שיש בהם תעוזה."

נדמה לי שהם מאפשרים יותר מקום ביטוי לנשים…

"אני לא אוהבת את הגטאות האלה. יש והיו גם קודם נשים שכותבות שירים עם הרבה כוח, ויש גם גברים שכותבים שירים שיכולים להפוך לי את העולם. נדמה לי שבשני המקרים המגע עם הקהל עושה משהו לשיר, מוסיף לו כוח שלא היה לו כשיר כתוב".

לנעם פרתום יש, ללא ספק, כוח כזה, וגם הרבה הומור ושמחת חיים, למרות שהשירים שלה עמוסים גם במכאובים. פרתום, שהפכה לסוג של אלילת המונים כשהחלה להעלות ליו-טיוב קליפים עזי מבע ומתגרים של שיריה עוד לפני שספר הביכורים שלה "להבעיר את המים באש" ראה אור, היא כנראה המצליחה ביותר בתחום מופעי השירה, ואחת הראשונות שעברתו, גיירו ושיפצו למידות הארץ את הז'אנר המכונה Spoken Word. פרתום שכותבת שורות כמו "ורק אני ישבתי בחצי השני של הלב – זה שהיה בו ריק גמור – לא שירים, לא צרצרים, ושרף לי המנוש" , חורזת בקלילות דימוים סוריאליסטים של סוסים מרחפים וזוגות מתלטפים, מצווה על משוררים זקנים להזיז את התחת ולבוא אתה לשרוף חנויות וכרטיסי אשראי ובמערבולות של סלנג ושפה אישית חדשה לגמרי משלבת גם דימוים משל רחל המשוררת – היא כנראה, ממש כמו כותרת השיר הפותח את ספרה, בלתי ניתנת לעצירה.

פרתום אומרת שהיתה ילדה מרקדת ומקפצת ובמסלול המקורי יועדה להיות שחקנית או זמרת, ולכן כהונתה כמשוררת-פרפורמרית היא מין חזרה לכור מחצבתה. פרתום למדה שירת אופרה, הלחנה וביצוע ב"רימון", הופיעה באנסמבל של הקאמריף למדה ספרות באוניברסיטה ולמדה בסדנאות השירה של "הליקון". היא כותבת שירה מגיל 13, אבל הקפידה על הפרדה גמורה בין החלק הזה, הדיסקרטי והמופנם, לבין עולם המופע החשוף. "עד שהבנתי שעולם הזמרות משעמם וחד ממדי לי, ריק וחלול, בלוטת הניראות שלי נשחקה ואני רוצה לחזור לעולם הכתיבה. הייתי בטוחה שאהיה עכבר אפור שמתקתק על הלפטופ, מכרסם עוגיות ומשמין".

משבר הזהות של פרתום נפתר כשביחד עם קבוצת חברים באוניברסיטה יזמה את "שירה בדירה", מפגשים שהתקיימו בכל פעם בביתו של חבר אחר, ובהם  קראו שירה לצד מופעי קרקס, ליצנות, מיצגים ומוזיקה. "הייתי משוררת הבית שקוראת בכל ערב גם אם היא לא בליין –אפ הרשמי", אומרת פרתום. "והכל הרגיש לי טרי, ניסיוני, משוחרר, אנשים התחילו להתייחס לא רק לשירים אלא גם לאיך שאני מתווכת אותם החוצה".

ונולד הדימוי שלך כמשוררת שמחה

"אני חיה אתו בשלום. אני שמחה להיות המשוררת שיוצרת חוויה שלא מתגמגמת ולא מסתתרת מאחורי דף, לא נבוכה ולא מבוהלת. יש במופע שלי משהו שמח, אבל אני לא מוותרת על העומק, כי זה חלק מהדי-אן-אי של השירה. אני מופיעה הרבה מאוד, הפכתי להיות מין "בידורית ניידת", אבל הקהל לא טמבל אז אני עושה את זה בלי להשטיח ולי להנמיך את מה שאני רוצה להגיד. "

פרתום חושבת שהפופולאריות הגואה של מופעי השירה נעוצה בין השאר בכך שהמשורר כבר אינו נישא מעם, ועדיין יש לו תפקיד להאיר בפרוז'קטור כתמים עיוורים במציאות שלנו.

העובדה שהקהל שלך כל הזמן מגיב וכותב לך לא מפריע לך לכתוב?

"בכלל לא. יש לי תשוקה גדולה להיות בקשר עם אנשים מבחוץ. זה לא אומר שלפעמים חירות הביטוי הזו והאינטנסיביות שבה כולם כל הזמן מתבטאים לא עושה לי לפעמים חררה, ואני תוהה אם האקט החתרני האמתי לא יהיה לשתוק."

 

ד"ר גלעד מאירי, ממקימי "מקום לשירה"  בירושלים, שם התקיים לאחרונה פסטיבל המשוררים "מטר על מטר" מדבר על מהפכת אמצעי הייצור בשירה העברית, מהפכה שהחלה בשנות התשעים והביאה לכך שהשירה הנכתבת כאן קלטה לתוכה את התרבות הפופולארית והפכה לתקשורתית מאוד, משוררים החלו להפנות משאבים לא רק לאסתטיקה של השיר אלא גם לצורת ההגשה שלו, ובזכות האינטרנט גם הגיעו לקהל גדול של קוראים (וכותבים) חדשים, שבשנים קודמות לא היו נחשפים אליהם.  מאירי אומר שכל זה בא לידי ביטוי באופי הכתיבה, שבשישה או שבעה פסטיבלי שירה שמתקיימים בארץ מדי שנה, משוררים בוחרים לקרוא שירים מצחיקים, קליטים, מטרידים אבל מאוד קומוניקטיביים – משום שהקהל בא לראות מה זה שירה, ומחכה לא רק ליצירה אומנותית אלא למופע.

האם ישנה כתוצאה מכך פגיעה באיכות השירה שנכתבת בארץ?

"לגמרי לא. אורי ברנשטיין, דוד אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך – כולם היו נגישים וקריאים יותר מהיוצרים בדורות שקדמו להם, ונחשבו יותר אניגמטיים, ובכל זאת היצירות שלהן מחזיקות מעמד. העובדה ששירה יכולה לדבר במקומות שבהם לא דיברו עד כה, פותחת עבורה עוד טריטוריות. השירה היום כתובה בעברית הכי הומוריסטית מאי פעם – המשוררים הפכו מנביאים לגיבורי תרבות, אם אימצו את ההומור כמו שהתרבות כולה אימצה אותו, כמו שלהקות רוק מלהקת "כוורת" והלאה החלו לכתוב בהומור. יכול להיות שמאז שיש לנו מדינה, יותר קל לנו לחייך".

ישנן מקומות שגם המשוררים של היום לא מעזים לגעת בהם?

"מעט – כמעט לא כותבים על פורנו ועל זנות, תופעות חברתיות שהקולנוע והתיאטרון עוסקים בהם יותר מהשירה, אבל לעומת זאת בעשור האחרון ישנה שירה חברתית, וישנה נוכחות של שירה באירועים אומנותיים שפעם לא כללו משוררים. תחושת הנוכחות החזקה הזו של השירה קיימת למרות שישנם מעט קוראים שקונים ספרים, והחוגים לספרות מצטמצמים ומתחסלים", הוא אומר, "וזה הזמן לרשויות להתערב, כלומר לתת כסף, ולאפשר את המשך הפעילות הזו לפני שהיא תקרוס".

אל תדפדפו הלאה לפני שתקליקו על:

השירים של נעם פרתום ביו-טיוב:

http://tinyurl.com/px2shks

סדרת ערבי השירה של ריקי כהן וטל ניצן:

http://tinyurl.com/p58gudn

מקום לשירה:

http://www.poetryplace.org

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • rikyc1  On אוקטובר 28, 2013 at 7:23 pm

    תודה רבה 🙂

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: