הגולשת חוקרת – לקט חודשי (3)

 

מכירים את המשחק "מונופוליידי"? סביר להניח שלא, אלא אם נכנסתם לאתר של אילאיל קופלר, והוקסמתם. קופלר, בת 30, מורה בבית הספר הדמוקרטי התל אביבי "קהילה", מלמדת ילדים וילדות פמיניזם ומגדר ואת תיבת האוצר שלה – מערכי השיעור, המלצות על משחקים, פעילויות, סרטים וקישורים לרעיונות נוספים ברשת – היא העלתה לאתר. קופלר, שהיא בוגרת התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, מלמדת מקצועות נוספים, החל באנגלית וכלה בחשבון (שלדבריה, נלמד דרך תפירה), ומוצאת דרכים יצירתיות במיוחד להעלאת נושאים פמיניסטיים בפני הקהל הצעיר מאוד שלה. האתר הוקם כדי ליצור מאגר נגיש לכל מי שמעוניין להעלות מודעות לנושאים מגדריים במסגרות חינוכיות, ומאחר שהוא ידידותי במיוחד, הוא בהחלט עשוי לעורר השראה גם במסגרות משפחתיות, מאחר שהוא מציע כלים להתייחסות לעולם שהילדים נחשפים אליו, החל בעיתונים וכלה בתוכניות טלוויזיה.  קופלר מציעה, למשל, להפנות תשומת לב למקצועות שנלמדים בבית הספר ונוטים להשמיט נשים, להקדיש יום בשבוע שבו לומדים חשבון באמצעות תפירה ובישול, מקדישים שעורי ספרות ליוצרות פמיניסטיות ובשיעורי ספורט מדברים על ספורטאיות נודעות – וגם אם יהיה ניחוח סטריאוטיפי קל, היא משוכנעת שהתרגיל הזה ישמש השראה לבנות. את "מונופוליידי" , יש לציין, יצרה דווקא אחת מתלמידותיה של קופלר, ליה דסאו צפריר בת ה – 11, שלומדת פמיניזם כבר מכתה ג'.  כל הפרטים ב: http://ililkofler.wix.com/feministschool

 

 

***

לפני כחודשיים התבשרנו על המצאה מבריקה, לכאורה, של ארבעה סטודנטים (כולם גברים) מאוניברסיטת צפון קרוליינה: לק לציפורניים, המשנה את צבעו כשטובלים את האצבע בכוס משקה שנמהל בה "סם אונס". זמן קצר לפני כן הועלה לרשת קמפיין שגייס כמה עשרות אלפי דולרים לפיתוח של תחתונים שכמעט בלתי ניתן להסיר מגופה של הלובשת, ללא מפה מורכבת של מיקום המנעולים המתוחכמים המשולבים בבד ( http://igg.me/at/AR-Wear). בשני המקרים נרשמה התלהבות, מצד אחד, ואנחות ייאוש מכל שאר הצדדים. נכון שמדובר בכלים שעשויים להיות יעילים לנשים שישתמשו בהם, אבל הם גם ממשיכים את קו המחשבה שלפיו אונס הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו, ושהחיים בפחד והתגוננות יהיו לעד חלק מהקיום הנשי.

לפני הלק, ולפני תחתוני הכספת, נעשו ניסיונות למלכד את אזור הפות כדי למגר אנסים פוטנציאליים. בשלהי שנת 2000 המציא הדרום אפריקאי יאפ האומן מתקן דמוי טמפון, שיש לו להב וקפיצים, וכל ניסיון לחדור לתוכו מסתיים בקטיעה של החלק העליון של הפין. סונט אהלרס, גם היא מדרום אפריקה, המציאה שנים ספורות אחריו את Rape-Axe, יריעת לטקס המאובזרת במעין תיל חד במיוחד ונלבשת כמו הקונדום הנשי – ניסיון חדירה ילכוד את הפין בתיל ויגרום לבעליו כאב נורא. המתקן נצמד לגופו של התוקף, וניתן להסירו רק באמצעים כירורגיים (http://antirape.co.za).  עיקר הביקורת על שני הפטנטים האלה הייתה, כמובן, על מרכיב הנקמה האלים שבהם, אם כי יש לזכור כי הם נולדו על מנת לתת מענה למצב בלתי נסבל שבו אונס הפך לאירוע יומיומי כמעט טריוויאלי.

לעניין לק הציפורניים(www.facebook.com/undercovercolors) בארה"ב, מולדתו, שיעור התקיפות המיניות של נשים עומד על 18%, והנתונים בשאר העולם המערבי דומים. רק מעט מאלה נעשות באמצעות סימום משקאות – ואחד החששות שהועלו כנגד ההמצאה, הוא שנשים שישתמשו בלק כזה עלולות ליהנות מתחושת בטחון כוזבת, שכן גם כשהמשקה שלהן נקי, הן עדיין לא מוגנות מאינספור איומי תקיפה אחרים. ומה על נשים שלא יוכלו לרכוש לק כזה? וממתי מניעת אונס הפסיקה להיות אחריות של כלל החברה (למשל באמצעות חינוך)? ומאחר שהתרבות שלנו נוטה להאשים את הקורבן – האם נשים שיצאו לבילוי בלי למרוח לק יואשמו ברשלנות אם יקרה להן משהו?  הבלוגרית "מאיה" מהאתר המומלץ "פמיניסטינג", מעלה תהיות נוספות, באחד המאמרים ביותר מעניינים שהוקדשו לנושא: http://tinyurl.com/ojtr8r4

 

***

"אני די מחוברת אלייך עדיין, ומתוך המקום הזה, האינטימי והילדי, אני חייבת לטפוח לך על השכם: היית מאה אחוז, כפרה. היית את, חדה וחד-פעמית, אפילו כשלא היית בטוחה ואפילו בגיל 15, כשחשבת שהצלחת לאלף את עצמך להיות משמימֵמֶת כזאת עם חבר ובגדי גוף צמודים. מזל שבשלב הזה כבר ידעת לגמור לבד בבית, כי עם חברים כאלה מי צריכה אויבים."

זוהי פסקת פתיחה ממכתב שנכתב על ידי אישה צעירה למי שהיא עצמה הייתה בגיל הנעורים. היא נזכרת, מהרהרת, מנתחת, מעודדת ממרחק הזמן וסוקרת את האני הנוכחי שלה לאור החששות ההם, הניסיונות ההם. מכתב אחד מרבים, בפרויקט המרגש מאוד "מכתב לנערה שהייתי" (http://a-letter-to-a-girl.blogspot.co.il). הבלוג השיתופי הזה מנסה, ומצליח, ליצור פזל צבעוני ויוצא דופן של חוויות הנעורים הנשיות. כצפוי, עולים מתוכו קולות מבולבלים, נרגשים, כואבים, נבוכים – נשים נזכרות בצעדים הראשונים שלהן בעולם, בגוף שהשתנה, בנפש שלא בדיוק ידעה איך לגשש ולמצוא לעצמה מקום בטוח. הכותבות רבות ומגוונות. חלקן בוחרות להישאר אלמוניות, אחרות מפרסמות שם מלא ותמונה מאז, תמונה מהיום – וכולן כנות וחשופות בעוצמה שמייצרת אינטימיות, גם עבור קוראות שיבחרו לא להוסיף את המכתב שלהן. כולן מוזמנות לכתוב (עד חצי עמוד), ואפשר גם להירשם לקבלת עדכונים על מכתבים חדשים.

***

Butch 03 Butch 02 Butch 01

נשיות גברית היא מופע שמציף אצל רבים (ורבות) מבוכה. טשטוש הגבולות המגדרי, אי הבהירות הזו, וההתרסה כנגד המודל הנשי שמציץ מכל עבר לא תמיד קלים לעיכול – מה שבהחלט אי אפשר לומר על אוסף צילומי הנשים הגבריות של הצלמת האמריקאית מג אלן. אלן, בת 36, מצלמת כבר למעלה מעשרים שנה. "רק בגיל 18", היא כותבת, "מצאתי ספר שבו ראיתי אנשים שנראו כמוני והוצפתי גאווה ". היום, היא מודה, לנשים בעלות מראה גברי קל יותר משהיה אז, אבל כולן עדיין חוות דחייה מהמיינסטרים, הערות, מבטים". בגלריה הוירטואלית שלה (http://megallenstudio.com/butch-1) אלן מציגה אוסף מעורר התפעלות (וחיוכים) של נשים שצילמה בשנתיים האחרונות, במה שהיא מכנה "חקירה של האסתטיקה הבוצ'ית". אלן מצלמת נשים שלא בחרו צד בחלוקה הכפויה לגברים-נשים, וברור שהן נחושות לבטא עצמיות אותנטית משל עצמן. השונות בקרב המצולמות מרשימה ובעיקר מנערת דעות קדומות.

 

***

ההתאגדות הווירטואלית של נשות העולם הערבי החלה לפני שלוש שנים בדיוק, בניסיון למצוא מקום שבו גם הן יוכלו להשמיע את קולן, במהלכו של מאבק העולם הערבי להתנערות מעריצות וחתירה לחברה שוויונית וחופשיה. הרשת, כמובן, מאפשרת לנשים האלה להתבטא בחופשיות גדולה יותר מכפי שהן מסוגלות לה בארצותיהן. סוריות, ארמניות, ורכיות, טורקמניות, כורדיות, נוביות, בֶּרבריות ועוד יצרו יחד מרחב חופשי מדעות קדומות או דת, שבו יוכלו לשוחח בחופשיות וללא פחד. באתר שלהן (http://uprisingofwomeninthearabworld.org) הן מנסות לשמר את רוח האביב הערבי, שלדבריהן עדיין ממלאת בתקווה נשים מתימן, בחרין, סוריה, לוב, מצרים וטוניס, המייחלות ל"חופש מחשבה, ביטוי, אמונה או אי אמונה, גוף, לבוש ומגורים, וקבלת החלטות עצמאית בנוגע לנישואין או להחלטה שלא להינשא כלל".  הקריאה בהצהרת הכוונות (הכתובה ערבית, אבל גוגל מתרגם אותה מצוין לאנגלית רהוטה) מעוררת תהיה לגבי נשים מערביות שמעזות להכריז על עצמן שהן לא פמיניסטיות, ומתייחסות כמובן מאליו לכל מה שאחיותיהן הערביות שואפות להשיג: חופש תנועה, השכלה, עבודה, הזכות להתגרש, הזכות לירושה, הזכות להיות בעלת רכוש ואזרחות שווה. ביטול חוקים מפלים וענישה דתית כמו סקילה או הצלפה בשוט, ביטול חוקים שבחסותם אנסים אינם נענשים מאחר שהם נחשבים מי שביצוע פשע "כבוד".  החלק המוקדש לבלוגריות ולנשים שבוחרות לספר את סיפוריהן האישיים באתר מעניין במיוחד. מומלץ לעיין גם בעמוד הפייסבוק של "פמיניסטיות המזרח התיכון" ((www.facebook.com/themiddleeasternfeminist שגם בו סיפורים אישיים שלא נתקלתם בכמותם בעיתונות.

 

***

המדור "הגולשת חוקרת" מתפרסם מדי חדש בשבועון "לאשה", ומביא שלל מרחבי הרשת הפמיניסטית. אתן מוזמנות להציע אתרים, מאמרים, קישורים ודיונים מעניינים. תודה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרת  On נובמבר 25, 2014 at 1:03 am

    מעדכנת אותך בפרויקט "בגוף ראשון"- אסופת מסות בעריכת שלומית ליר. שמונה מסות שנכתבו על ידי שמונה סטודנטיות חוקרות בתכנית ללימודי מגדר, בר אילן. בימים אלו מנהלות גיוס מימון המונים להוצאת הספר בהוצאת פרדס: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=11693
    ובקצרה: כל כך הרבה נכתב על העדרו של הקול הנשי, לנימיו וגווניו, מהמרחב הציבורי, על מיעוטן של נשים הכותבות את סיפורי חייהן ומשלבות בין האישי לפוליטי, וכל כך מעט נעשה לשנות מצב זה. בואו לתמוך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: