סרט חייה (למרות שהיא, בכלל, גדלה בפתח תקווה)

דבורית שרגל שקועה כבר הרבה זמן בסרט חייה – הסרט על נוריקו סאן ואלה קארי והילדות מסדרת ספרי הילדות הבלתי נשכחים האלה.  בואו לתמוך.  התענוג מובטח. ובהזדמנות זו – כתבה שלי מלפני שנה או יותר (התפרסמה ב"לאישה")  ובה דבורית מספרת את הסיפור המרתק על יצירת הסרט שלה:

 

סרט דבורית

באוגוסט האחרון חזרה דבורית שרגל, עיתונאית, קולנוענית ובעלת בלוג התקשורת "ולווט אנדרגראונד" מיפן, בעיניים נפוחות מבכי. היא מיד התיישבה לכתוב פוסט בבלוג שלה, שכותרתו הכריזה כי "ולווט סאן חזרה מיפן אחרי שמצאה את נוריקו סאן", ובו סיפרה לקהל – ותרשו לי להמר שמחציתו לפחות החניק דמעות של שמחה גם הוא – איך נחתה ביפן כדי לחפש שם את הילדה שכיכבה בספר הילדים המיתולוגי "נוריקו סאן הילדה מיפן". שרגל, שלפני יותר משלוש שנים החלה לעבוד על סרט העוסק בילדות גיבורות סדרת "ילדי עמים", ספרי הילדים של פעם, חצתה ערים, יבשות ואוקיינוסים כדי למצוא את הגיבורות שלה – והסיפור המורכב מסופר בסרט.

שרגל בכתה בלי סוף. לא רק במפגש עם האישה שבגרה מתוך אותה ילדה יפנית, וכלל לא ידעה שבישראל היא אייקון תרבות. כמעט כל מה שקשור בתחקיר ובסרט שלה, שהעבודה עליו תסתיים בחודשים הקרובים הציף אותה בהתרגשות ונוסטלגיה. לנוסטלגיה הזו שותפים רוב בני הארבעים חמישים בארץ – מי שכילדים אהבו מאוד את סדרת הספרים שכתבה (במקור השוודי) אסטריד לינדגרן (אימא של "בילבי") תרגמה (או כתבה נוסח עברי לאה גולדברג) וצילמה אנה ריבקין בריק. נוריקו סאן הילדה מיפן הייתה אולי המפורסמת מכל הילדים שתועדו בצילומיה וספריה של ריבקין בריק, ולצדה כיכבו בילדותנו הקולקטיבית גם אלה קרי, הילדה מלפלנד, דירק מהולנד, ליליבס ילדת הקרקס, גנט מאתיופיה וסיאה האפריקנית. לפני היות הטלוויזיה, אלה העניקו לנו הזדמנות להציץ לעולמם של ילדים אחרים , לראות אותם רועים כבשים בהרים, עורכים טקס תה, מנדנדים עריסת בד שתלויה על וו או ישנים באוהל משפחתי ענק. "בילדותי", אומרת שרגל, "הוקסמתי לראות ילדות בגילי ישנות על הרצפה, מתרחצות באמבטיה מעץ, זה הסעיר את הדמיון שלי. חלמתי לגור באוהל, או בכול מקום אחר, רק לא בשממה שבה חייתי, בפתח תקווה".

בעוד שרגל עובדת על הסרט התיעודי הראשון שלה, הכוכבות שלו וחבריהם לסדרה מוצגים גם באגף הנוער של מוזיאון ישראל, בתערוכה "איזה עולם קטן" שאוצרת אורנה גרנות. בתערוכה, הפתוחה לקהל עד סוף הקיץ הקרוב,  מוצגים ספרי "ילדי העולם" לצד בובות מזכרת שנקנו בנסיעות ברחבי תבל – ואלה גם אלה הם מחווה לפועלה של אנה ריבקין בריק, צלמת שהחלה את הקריירה שלה כשתיעדה את נדידת שבט בהרי יוקמוק שבצפון אירופה. שם היא פגשה את הילדה אלה קרי שהייתה אז בת שלוש בלבד,  ואת משפחתה, בילתה בחברתם שבועות ארוכים, והוציאה לאור ספר צילומים למבוגרים. עיון מדוקדק בסרטי הצילום שלה העלה בה את הרעיון להוציא ספר נוסף, לילדים. הספר "אלה קרי הילדה מלפלנד"  – שאת הסיפור שלו כתבה העיתונאית אלי יאנס – זכה להצלחה בינלאומית, ובעקבותיו נולדו הספרים האחרים, יוצאי דופן בצורתם ובתכניהם ומתעדים בצילומים את חיי היומיום של ילדים בתרבויות שונות.

הספרים של ריבקין בריק שילבו בין אקזוטיקה למציאות המוכרת כמעט לכל ילד בעולם: הילדים נראו בהם לובשים תלבושות עממיות מסורתיות אבל משחקים, צוחקים ומתייחסים לבני משפחתם כמו כל ילד אחר שפוגש אותם בין דפיו של הספר. אורנה גרנות, האוצרת, אומרת שההתלהבות העולמית הגדולה מן הספרים שרובם ראו אור בשנות החמישים המאוחרות הייתה במידה רבה תגובה למלחמת העולם השנייה שהסתיימה והותירה חותם עז ואפל – שמולו רעיון הקרבה בין ילדי כל העולם, ההזדהות והדמיון ביניהם – נראה קודם במיוחד ומלא תקווה. מסיבה זו היא בחרה לשלב בתערוכה גם את בובות המזכרת, הלבושות בתלבושות עממיות מכל העולם – שגם הן מסמלות צורך לגשר בין תרבויות וליצור אווירה של פתיחות וידידות בין ילדים.

גרנות, בת 40, היא מומחית לספרי ילדים ואיור. היא עצמה לא גדלה על סדרת "ילדי עמים" אבל מכירה את התגובות הרגשיות העמוקות שהספרים הללו מעוררים במי שהכיר אותם בילדותו, וגם בילדים שנתקלים בהם כיום. "הספרים האלה מאוד סיקרנו אותי", היא אומרת. "התפיסה החברתית והיחס לאחר היום שונים לגמרי ממה שהיה מקובל כשהם ראו אור לראשונה, ולכן לא מובן מאליו שילדים יאהבו אותם גם היום, אבל מתברר שכן – שהספרים כחפצים שמזכירים תרבות שונה, ומאפשרים לנו להיות חברים של ילדים ממקום אחר – עדיין מלאי קסם וכוח משיכה".

גם שרגל הופתעה לגלות שהספרים האהובים של ילדותה כובשים גם את הדור שגדל על טלוויזיה ומשחקי מחשב ורשתות חברתיות. למעשה, הרעיון לסרט נולד כשהביאה לבת של חברים את "אלה קרי" ואת "נוריקו סאן", עותקים מהוהים ששמרה כל השנים בביתה, והופתעה לגלות כמה עניין גילתה בהם הילדה. שרגל, שמודה שאחרי השירות הצבאי שלה רצתה להיות סוכנת מוסד, אבל מעולם לא הגשימה את החלום, יצאה למסע לא פחות חוקרני ותובעני "למעשה, הבנתי די מהר שזה סרט חיי ושאני הולכת להתאבד עליו", היא אומרת. והיא מתכוונת לומר שהשקיעה את כל חסכונותיה, עד לגרוש האחרון, חיטטה בכל ארכיון אפשרי, שלחה אלפי מיילים, חצתה את העולם בטיסות וברכבות לילה, ניהלה שיחות טלפון עם אנשים שלא דוברים שום שפה שהיא מבינה,  וכבר שלוש שנים שהיא עסוקה רק באיתור הילדים, בצילומים ובעריכה. השלל: היא מצאה את אלה קרי, את דירק מהולנד, את נוריקו סאן ועוד שני ילדים מספרים שלא תורגמו לעברית.

אנה ריבקין בריק נולדה ברוסיה בשנת 1908 וגדלה בשבדיה, אחרי שמשפחתה היהודית היגרה לשטוקהולם, שם הפך אביה  – שלמד פילוסופיה, התפרנס ממסחר והיה בין צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל – לתעשיין מצליח. היא הייתה אחת מחמשת ילדי המשפחה. למדה בלט וחשבה להיות פרימה בלרינה, אבל נפצעה, ומצאה ביטוי אומנותי חלופי בצילום. שלא כמו נשים רבות בתקופתה, ריבקין בריק טיפחה קריירה עצמאית מגיל צעיר. בת עשרים כבר פתחה סטודיו לצילום דיוקנאות והחלה למכור בגלריות דיוקנאות של סופרים ואנשי רוח. בגיל 29 נישאה לדניאל בריק, עורך דין, עיתונאי וצלם שנולד בארץ ישראל ובמסעותיה עמו בעולם לא פסקה לצלם. אחרי שני ספרים על מחול בשבדיה, החלה לצלם במדינות שונות מיפן ועד הודו וגם בישראל. אחד מספריה קב אחרי הקמתה של מדינת ישראל (בעלה הוא שכתב את הטקסטים), אחר תיעד את חיי הצוענים בשוודיה, ולבסוף פרסמה את סדרת הספרים הנודעת שכללה 19 כרכים. צילומיה הוצגו בגלריות נחשבות בעולם (ופעמיים לפחות במוזיאון תל אביב) ונכללו גם בתערוכה המגה-פופולארית "משפחת האדם", שהחלה את דרכה במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק בשנת 1955, ונדדה אחר כך בכל רחבי תבל.

סדרת "ילדי עמים" נוצרה בין השנים 1951-1970 כשיתוף פעולה יצירתי בין ריבקין בריק כצלמת לבין עיתונאיות וסופרות נודעות. תשעה מהספרים האלה נכתבו, כאמור, על ידי אסטריד לינדגרן. אחד הספרים נכתב על ידי אחותה של ריבקין-בריק, אויגניה סודרברג ("מוקיהנה מהוואי").  לאה גולדברג (שהייתה עורכת מדור הילדים בספריית הפועלים כשריבקין בריק פנתה אליה) תרגמה את רובם וגם כתבה את "הרפתקה במדבר" העוקב אחר הילד הישראלי אלי, והפכה ברבות השנים לחברה קרובה של הצלמת השבדית.

אלה קארי

 

נוריקו סאן

קריאה עכשווית הספרים האלה מגלה אולי סוג של התנשאות, בגלל המבט על חיי הילדים ומנהגיהם כעל משהו אקזוטי, אולי פחות מתורבת מחיי העיר המערבית שבה ישבו מרבית הקוראים. אבל גרנות אומרת שלא כך צריך לעיין בהם. הספרים הללו העניקו לילדים הזדמנות להבחין באחרים, להכיר אותם ולהזדהות אתם, לראות את הדומה דרך היכרות עם השונה. הרוח הזו המשיכה לנשב כנראה עוד שנים רבות אחרי שריבקין בריק כבר פסקה מלצלם. לפני קצת יותר מעשור ראו אור בארץ שני ספרים, כתובים ערבית ועברית ומלווים בצילומים, ספרים שאולי הייתה יוצרת בעצמה ובוודאי מברכת עליהם. "החלום של יוסף", על ילד המתגורר במחנה הפליטים דהיישה, ו"רים הילדה מעין חוד" על ילדה המתגוררת בכפר הלא מוכר בכרמל – נכתבו על ידי תמר ורטה-זהבי ו עבדאלסאלם  יונס[i]. המחברים, המנחים כבר שנים מפגשים של מחנכים ותלמידים יהודים ערבים, היו בוודאי שמחים לראות את ספריהם על המדף לצד "הרפקתאה במדבר" העוקבת אחרי אלי מקיבוץ רביבים – ספר שבצילומיו מופיע גם אחד מנכדיה של גולדה מאיר (כך מציינת גרנות) ו"מרים גרה בקיבוץ", ספר של ריבקין בריק וקורדליה אדוורדסון שמספר על ילדה שעלתה ממרוקו ונקלטה בקיבוץ, אבל מעולם לא תורגם לעברית. ספר נוסף שנכתב על ידי גולדברג, על ילד אפריקאי שמאבד את החמור שלו נגנז. גם הספר על מרקו מיוגוסלביה לא תורגם – כנראה בגלל שבצילומים הוא מחבק את חברו הטוב, החזיר. הכרכים שכן תורגמו ראו אור במהדורה מחודשת לפני כחמש שנים. מבקרת הספרות אריאנה מלמד התפייטה אז בכתבה ב"ויי נט" וכתבה שהסדרה הזו מעוררת בה תחושה שלמרות שהעולם השתנה, האהבה היא נצחית וישנם ספרים בני אלמוות. לדבריה "הספרים זורחים כפנינים של כתיבה מעולה". היא נזכרת כיצד קיבלה אותם לידיה בתקופה שבה המדינה בדיוק סיימה את חיי הצנע, וחבורות של ילדים במכנסיים קצרים של אתא וחלום על אופניים למדו איך אומרים כפכפים ביפנית (פוקורי), כמה ההולנדים אוהבים לאכול סרטנים  ואיזה בגדים מוזרים לובשים בלפלנד.

ריבקין בריק נפטרה בשנת 1970, בת 62 בלבד, ממחלת הסרטן, אחרי שהגיעה ארצה כדי למות כאן, והיא קבורה בבית העלמין בחולון. היא הורישה 50 אלף מצילומיה לקרן היסוד ואת האוסף הגדול של הדיוקנאות וצילומי העמים שלה, למוזיאון לאומנות מודרנית בשבדיה. בשבדיה מוענק מדי שנה פרס לצילום על שמה. לא היו לה ילדים, וכפי שדבורית שרגל – שבעצה בחרה שלא ללדת ילדים – כך גם ללאה גולדברג. "אחרי מותה לא נותר מהמשפחה שלה זכר", היא אומרת "ולכן ראיתי את הצורך להנציח אותה כחלק מהמשימה שלי".

 

[i] כך מאוית כל הכריכה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני ססלר * Danny Sessler  On נובמבר 26, 2014 at 12:21 pm

    נשמע מעניין מאד. הייתי מאד שמח לשמוע גם על המוטיבציה של שרגל להפיק את הסרט ולהשקיע כל כך הרבה מאמץ במציאת ה"ילדים".
    בהצלחה רבה.

  • galithatan  On דצמבר 26, 2014 at 9:56 pm

    בתור ילדה קראתי את הספרים האלה אצל סבא וסבתא שלי, והם הותירו עליי רושם כביר 🙂

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: