איך להיפטר מספרים (חלק שני, מעשי קצת יותר)

פעם התפנצ'ר לי גלגל ברחוב ארלוזרוב, לא רחוק מהארמון של קופת חולים. כדי להוציא את הגלגל הרזרבי, נאלצתי לפנות את תא המטען, ולהניח את ערימת הספרים שהייתה בו על ספסל על המדרכה. העוברים והשבים התנפלו על הספרים בחדווה כזו, עד שנאלצתי לגרש אותם ולהגן על הספרים בנפנופי ידיים ויבבות, תוך קפיצות מעלה ומטה על מפתח הברגים המצולב בניסיון לשחרר את הגלגל.

הגנתי אז בגופי על סדרה של ספרי בישול של מגזין "לייף" שכבר נמסרו מאז לבית אחר. יחד אתם הלכו מביתי עשרות, אולי מאות, כרכים אחרים שהיו אורחים מכובדים לרגע (או עשר שנים) אבל לא קיבלו אשרת קבע, בגלל החרק הקטן הזה, שלא מפסיק לזמזם לי במוח, ולטעון שספר צריך קוראים, ושאני באמת לא מוכרחה להקים סביבי חומות ענק כאלה של ספרים, אהובים ככל שיהיו. זה מה שניסיתי לומר בפוסט מאתמול, "איך להיפטר מספרים", שזה לו ההמשך, שלב ב', הנכתב מעומקו של תהליך המיון וההרפיה.

הזכרתי את הספסל ברח' ארלוזרוב, משום שהוא הוביל לסדרה של פרידות מספרים שניהלתי כאילו אני מעלה מיצג ("מיצק", קראה לזה פעם חברתי מיקי) על ספסליה השונים של תל אביב. אחרי החלוקה לחברים וקרובים, נותרו לא מעט ספרים שנועדו לפיזור ברחובות העיר. אלא שהבחירה לא הייתה קלה. באיזה אזור בעיר להניח את אריך מריה רמרק, באנגלית, כריכה רכה, דפים מצהיבים על סף התפוררות? האם למסור את מדריך צמחי הרעל בארצישראלי ביחד עם מדריך צמחי המרפא בשם האיזון ופתרון הסכסוכים? איפה יעדיפו את התרגום הנוראי של קורט וונגוט? וכמה מחקרים על גברים ששונאים נשים שאוהבות גברים ששונאים אותן יכולים לספוג בלב העיר? מסתבר, אגב, שבלי סוף.

וישנם הספרים שלעולם לא יזוזו מכאן, בלי קשר לערך הספרותי שלהם. את "מכתבים מלונדון" של ג'וליאן ברנס, למשל (אוסף טורים שבהם דיווח ככתב זר מעיר מגוריו) קניתי רק בגלל שהאינדקס שלו מכיל שורות נפלאות כמו "המלכה, חלומות זוועה על" או "מרגרט ת'אצר, כקרנף", ואין לזה בעיני תחליף. את "נף נף השפנפן ועליזה האווזה" ירשתי מהאחים שלי, שמצדם ירשו את זה (ספק אם כחוק) מאיזו יוכבד אבן משכונה ב' בבאר שבע, ואני זוכרת את עצמי, כשרק למדתי לקרוא, מתפעמת מהאופן שבו שמה של הילדה הזו כתוב. עד לאותו רגע חשבתי, כמובן, שהאיות הנכון הוא "יוחבט".

 

ויהיו עוד כאלה לפני שאחזיר את מה שיוותר מן הערימות לספרייה. כמו שאמר וולטר בנימין (במאמר הנפלא "פורק את ספרייתי"): "ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר… ברגע שהגעתם אל הררי הארגזים כדי לחצוב מהם את הספרים ולהוציאם לאור היום – או, ליתר דיוק, הלילה – כמה זכרונות עטים עליכם! אין דבר שמבליט את המקסם של פריקת ספרים יותר מן הקושי לחדול מכך".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On אפריל 6, 2010 at 6:05 pm

    גם אני מפזרת על ספסלים. יש לי ערימת שירה לפיזור ברוטשילד השבוע, טוב שהזכרת לי.
    אבל האמת? זה תמיד מכאיב. לא מבינה איך אנשים עושים את זה בחיוך

  • תמי  On אפריל 6, 2010 at 8:10 pm

    ואת שעת הפרידה שלך מהם.
    פעם עברתי בשדירות רוטשילד ואיש אחד העניק לי בנדיבות את "מילים" של נטלי סארוט, ואמר שהוא עצמו קיבל את הספר ממישהו.
    חשבתי להמשיך את השרשרת, אבל יצר הבעלות על ספרים היה חזק יותר, והוא כאן בספרייתי,
    גם אני צריכה לדלל, אבל הספרים עצמם נאחזים במדפים כאילו חייהם וחיי גם יחד תלויים בזה.

  • טלי  On אפריל 6, 2010 at 8:42 pm

    גם לי יש את נף נף השפנפן ועליזה האווזה! איזה כיף! (משונה מה שגורם לאנשים עונג….)

    אני רחוקה מאוד מהמצב הנפשי שלך, מסוגלת לחלק רק ספרים שאני באמת לא אוהבת או מרגישה שהם לא שווים, כאלה שלא נקשרתי אליהם בכלל.

    גם אני שמה בחוץ, אבל על גדר אבן כזאת ליד הספריה העירונית, בהנחה שעוברים שם אוהבי ספרים…

  • אביבה  On אפריל 6, 2010 at 8:52 pm

    תודה למפזרים.

    מפזרת.

  • גלית חתן  On אפריל 6, 2010 at 9:59 pm

    מדי פעם אני מפזרת את החברים היקרים, אבל רוב הזמן קשה לי להיפרד מהם.

    אני מבטיחה להם קריאה בקרוב ויודעת שרק ב-5% מהמקרים אצליח לקיים, ובכל זאת לא מאבדת את התקווה אף פעם

    אוווף הייתי רוצה להיות כמו נערי בית ספר עם חודשיים חופש בקיץ 🙂

  • שולמית אפפל  On אפריל 7, 2010 at 1:36 am

    לסרט קצר יש בפוסט שלך, בחינת מניין באת ולאן אתה הולך ספר יקר שלי….מצלמה נסתרת מאחורי עץ בשדרה וישר לפסטיבל. מה את אומרת?

  • דפנה לוי  On אפריל 7, 2010 at 12:27 pm

    אח שלי אמר לי פעם שספר צריך קוראים, אחרת הוא מת משעמום על המדף. אז אני משתדלת להעניק את הספרים שלעולם לא ייפתחו יותר בבית הזה, לבית אחר. אני מודה שגם אחרי מאמצים נותרו מאות רבות של ספרים שאני מבטיחה לעצמי (ולהם) דפדופים חוזרים ונשנים, וגם, כן, אני אוהבת להתבונן בהם, והם איכשהו מפיצים חום.
    ושולמית יקירתי, אכן, סרט קצר. אישה, ערמת ספרים, ספסל, נברנים סקרנים. אני תמיד הולכת לפני הפאנץ' ליין

  • עדי  On אפריל 7, 2010 at 2:23 pm

    שוב הוכיחו לי שאני חיה בפרובינציה (הרצליה). אצלי חופן הספרים שאני מסוגלת להוציא מהבית הם בבגאז' ועכשו אני יודעת סוף סוף מה לעשות אתם בפעם הבאה שאנחת בחניון מכבי, כנראה מחר, לשמחתי
    אז תודה לדפנה ולמגיבים האחרים

  • אסתי  On יוני 16, 2011 at 8:25 pm

    מה שהכי מקסים בפוסט הזה הוא השמחה שבוקעת מכל משפט.
    כי כן, גם אני מורידה למטה, משאירה על ספסלים, מחלקת לחברים ולחברים של חברים ולכאלו שעברו ליד השכנים של החברים של החברים ,ועושה את זה בחיוך אבל בלב – שם יש סערה וכאב גדול

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: