איך להיפטר מספרים (חלק שני, מעשי קצת יותר)

פעם התפנצ'ר לי גלגל ברחוב ארלוזרוב, לא רחוק מהארמון של קופת חולים. כדי להוציא את הגלגל הרזרבי, נאלצתי לפנות את תא המטען, ולהניח את ערימת הספרים שהייתה בו על ספסל על המדרכה. העוברים והשבים התנפלו על הספרים בחדווה כזו, עד שנאלצתי לגרש אותם ולהגן על הספרים בנפנופי ידיים ויבבות, תוך קפיצות מעלה ומטה על מפתח הברגים המצולב בניסיון לשחרר את הגלגל.

הגנתי אז בגופי על סדרה של ספרי בישול של מגזין "לייף" שכבר נמסרו מאז לבית אחר. יחד אתם הלכו מביתי עשרות, אולי מאות, כרכים אחרים שהיו אורחים מכובדים לרגע (או עשר שנים) אבל לא קיבלו אשרת קבע, בגלל החרק הקטן הזה, שלא מפסיק לזמזם לי במוח, ולטעון שספר צריך קוראים, ושאני באמת לא מוכרחה להקים סביבי חומות ענק כאלה של ספרים, אהובים ככל שיהיו. זה מה שניסיתי לומר בפוסט מאתמול, "איך להיפטר מספרים", שזה לו ההמשך, שלב ב', הנכתב מעומקו של תהליך המיון וההרפיה.

הזכרתי את הספסל ברח' ארלוזרוב, משום שהוא הוביל לסדרה של פרידות מספרים שניהלתי כאילו אני מעלה מיצג ("מיצק", קראה לזה פעם חברתי מיקי) על ספסליה השונים של תל אביב. אחרי החלוקה לחברים וקרובים, נותרו לא מעט ספרים שנועדו לפיזור ברחובות העיר. אלא שהבחירה לא הייתה קלה. באיזה אזור בעיר להניח את אריך מריה רמרק, באנגלית, כריכה רכה, דפים מצהיבים על סף התפוררות? האם למסור את מדריך צמחי הרעל בארצישראלי ביחד עם מדריך צמחי המרפא בשם האיזון ופתרון הסכסוכים? איפה יעדיפו את התרגום הנוראי של קורט וונגוט? וכמה מחקרים על גברים ששונאים נשים שאוהבות גברים ששונאים אותן יכולים לספוג בלב העיר? מסתבר, אגב, שבלי סוף.

וישנם הספרים שלעולם לא יזוזו מכאן, בלי קשר לערך הספרותי שלהם. את "מכתבים מלונדון" של ג'וליאן ברנס, למשל (אוסף טורים שבהם דיווח ככתב זר מעיר מגוריו) קניתי רק בגלל שהאינדקס שלו מכיל שורות נפלאות כמו "המלכה, חלומות זוועה על" או "מרגרט ת'אצר, כקרנף", ואין לזה בעיני תחליף. את "נף נף השפנפן ועליזה האווזה" ירשתי מהאחים שלי, שמצדם ירשו את זה (ספק אם כחוק) מאיזו יוכבד אבן משכונה ב' בבאר שבע, ואני זוכרת את עצמי, כשרק למדתי לקרוא, מתפעמת מהאופן שבו שמה של הילדה הזו כתוב. עד לאותו רגע חשבתי, כמובן, שהאיות הנכון הוא "יוחבט".

 

ויהיו עוד כאלה לפני שאחזיר את מה שיוותר מן הערימות לספרייה. כמו שאמר וולטר בנימין (במאמר הנפלא "פורק את ספרייתי"): "ולפי שעה לא דבק בהם שממונו המתון של הסדר… ברגע שהגעתם אל הררי הארגזים כדי לחצוב מהם את הספרים ולהוציאם לאור היום – או, ליתר דיוק, הלילה – כמה זכרונות עטים עליכם! אין דבר שמבליט את המקסם של פריקת ספרים יותר מן הקושי לחדול מכך".