סמי וסוסו (חומוס של צהרים ביום אביבי)

 

הסוס בוחן את יושבי בית הקפה בביקורתיות

כמה מופלאה יכולה להיות לפעמים המקריות הזאת. נושאי המגבעת לא התכוונו אלי כשכתבו את השורות הביזאריות "אנשים שמנים יושבים לי על הראש, מסתבר שאני לא לבד בבניין", ולמרות ההזדהות העמוקה שלי אתן, שום דבר לא הכין אותי להתגשמותה מול עיני של השורה החוזרת באותו שיר: "הבא בתור הוא סוס".

צהרים, שמש, גליה ואני יושבות בבית הקפה עלמה אוף-שדרות ירושלים, והאיש על הסוס מגיע לאכול חומוס אצל אבו חסן. לא מדובר בהיכל החומוס הזעיר המקורי אלא בשלוחה המהודרת יותר שלו, שיש לה מעין מרפסת מקורה ועציצים מסביב. הרעש בפנים הוא אמנם אותו רעש, אבל אין תור, גם לא בצהרים, ואין ברירה אלא לחשוב שהצעקות הן חלק מתהליך עיבוד החומוס. ובחוץ, במקום שבו משתרך האין תור, יש אפילו מקום לקשור את הסוס.

רואים עליו שהוא סוס עירוני. יש לו חיים קשים. גם אם הם לא עובדים באלטע זאכען יש להם צלעות בולטות ומראה כללי של הירואין שיק, בכל שבת רוחצים אותם בדהרה פראית לתוך הים, מה שלא מעניק לפרווה שלהם מראה של קטיפה בינלאומית, ואין סיכוי שאליזבט טיילור, העומדת בימים אלה על סף נישואיה התשיעיים, תחליק להם לפה קוביית סוכר. כשהוא עומד ברחוב הראשי, בין כסאות בית הקפה, ממתין לאיש שאוכל חומוס, יש לו לרגע הבעה של עקרת בית שעוצרת לרגע, כדי להניח את הסלים, בדרך חזרה מהקניות. הבעה שאומרת שאפילו הוא נהנה ממזג האוויר, כי, מה, הוא לא חמור.